Uplifting, joyful
כך מסכם בשתי מלים ניק קייב את האלבום WILD GOD (בחירת מלים דרמטית) שיצא בקיץ 2024.
אחרי שקייב חקר את הדפרסיה ברצף של אלבומים הגיעה שעת המאניה,
אם כי גם היא עדין מהולה באפילה שהיא חלק מהיצירה של ניק קייב.
זה קצת כמו המשפט על המוסיקה של מוצארט: עננים קודרים תמיד מקדימים את הנץ החמה.
אני לא מומחה לניק קייב, כאלה יש בשפע, ולא נוהג להאזין למלים או לחקור את משמעותם.
אבל לא צריך להיות מאלה או מאלה כדי לומר כך: זה תקליט פלאי, מהסוג שרק האיש הזה,
ששכח את מה שהצעירים עוד לא גילו, יודע לעשות. בהחלט מרגיש שהוא בליגה של הגדולים –
דיוויד בואי, בריאן ווילסון ואחרים. בטוח שמי שמכיר את קייב יגיד שמצא כאן לפחות את אחד משיריו הטובים ביותר.
מחקר מדעי טוען שהמוסיקה ששמעת עד גיל 35 זו המוסיקה שתאהב.
כמובן שאתה עשוי פה ושם לחבב שיר או אומן כאלו ואחרים, אבל זה לא ישתווה
למוסיקה מהשנים שעיצבו את חייך והפכו לפסקול שמלווה אותך תמיד ומעורר זיכרונות ראשוניים.
ועדין, מדי פעם צצה לה סטיית תקן שובבה: אלבום שהמאזין בן ה 46 הצליח לאהוב מהרגע הראשון.
הרעיון פה הוא יותר שירים קצביים מאלבומי היגון, ובחלקם יותר אופטימיים -
למשל, שירות המקהלה שנשמעות ב CINNAMON HORSES וגם ב AS THE WATER COVERS THE SEA
הם כמו ההיפך משירת הרוחות המצמררת GHOSTEEN SPEAKS משנת 2017, אם כי קשה לי לומר מה יפה יותר.
הביצוע של הרעיון הזה, "יותר קצבי ויותר אופטימי", מתבצע עי כך ששמים את הקול של קייב מעל הכל.
קייב הוא כלי הנגינה המרכזי כאן, מתעלה מעל המוסיקה גם אם היא משתלבת איתו.
לא חשוב מה נשמע ברקע, זה קודם כל הוא, שנשמע גם שמח וגם עצוב, גם זועם וגם מבקש מחילה.
השיר הראשון, SONG OF THE LAKE, זרק אותי לדיוויד בואי . נניח HEROES . שזה טוב.
משהו בלחן , במיתרי הבס, בקול מלא הנוכחות הזה, ובתחושת ההתעלות.
אבל למרות מה שמרגיש כמו גיטרה/בס/תופים כמיטב מסורת הרוק (שמהולים בקלידים),
אין תחושה של להקת רוק. זו הרגשה של מישהו שישב על המחשב ועירבב הכל יפה.
המישהו הזה, כמיטב המסורת, הוא WARREN ELLIS מ"הזרעים הרעים".
אז לאיזה ז'אנר זה דומה? אולי פשוט נקרא לזה "מוסיקה של קייב", ונשאיר זאת כך.
כי הגדרות זה לא הענין פה, זו פשוט מוסיקה של ניק קייב, שהיא לא שירים במובן הרגיל של בתים
ופזמון , אלא פיוטים למתקדמים שבמקרה מלווים במוסיקה. זה לא בהכרח "מלודי", במובן של הנאה מידית.
אין פה משהו פשוט וקליט שגורם לך לשרוק אותו אחר כך במקלחת.
ולמרות זאת - יש בה משהו שחודר בהצלחה את ההגנות, את הציניות, את החשיבה הביקורתית.
כשזה טוב , זה טוב. קייב הוא חברך מרלין המכשף המזדקן שראה הכל. אתה מאמין לו בקלות.
העיקר שהוא שוב כאן עם הסוס הלבן ועם הבשורה החדשה שבפיו.
המילה Uplifting מתגלה בעיקר בשיר JOY - גם בזכות הצליל של קרן היער, שיש לה כוח מוזר להביא
לתחושת "ראיתי את חיי חולפים לנגד עיניי". וכמובן בזכות הקול של קייב, שנשמע כאילו הוא עצמו אותו
"אל פראי" שנפל מהפסגה, ומחפש את הדרך אל האושר.
יש גם שיר שהאקורדים שלו נשמעים כמו A GIRL LIKE YOU של פורינר, אבל לסקרנים לא אהרוס ואומר לכם
לנסות למצוא אותו בעצמכם. כשתמצאו , החיוך שלכם יתגנב לו...
מעל כולם מרחף Cinnamon Horses שבו קייב שופך את ליבו. כאן דווקא יש מבנה של שיר,
אם כי זה לא מתגלה מיד. אתה עסוק קודם בלהבין מה אותה שומע ולא רואה את התמונה כולה.
שוב, לא חרשתי את הדיסקוגרפיה של קייב אבל עדין - ספק אם יש משהו כזה דרמטי, מלוטש ופשוט מושלם
באיזשהו אלבום או סינגל של האיש המיוחד הזה.
ולסיכום מה אומר, אלבום לא פשוט לעיכול אבל ענק, שעובד גם בפקקים וגם בכביש הפתוח.
אתה נזרק לעולם חדש ונהדר ושוכח הכל. לפחות ל- 44:37 דקות.
לכל אחד יש את הקייב שלו, לנסיכת האופל מיכל ניב ז"ל זה היה Kicking Against The Pricks מהאייטיז.
לאחרים זה קייב מהתקופה המסחרית של הניינטיז ושיתופי הפעולה עם ענבל פרלמוטר, פי גיי הארווי וקיילי מינו.
בשבילי זה קייב של היום, אבל תמיד יהיה לי גם את SAIL AWAY , שנדמה כאילו אני וקייב
היחידים בעולם שמכירים אותו. כמו פטריית כמהין יקרה הסתתר לו השיר בתוך ה"דיסק סינגל" ששמו
MEDO YOU LOVE , ומשום מה לא כחלק מהאלבום המצליח LET LOVE IN.
רק אומן פורה מאוד יעז להחביא שיר כזה.
שתי שאלות לסיום :
1. עוד יש דבר כזה "דיסק סינגל"...? :/
2. האם גם קייב בערוב ימיו, כמו בואי, יוציא אלבום של ריקוד עם המוות בסגנון BLACK STAR ?
