פרשה פתוחה ופרשה סתומה

גמרא מנחות דף לא . 
פתוחות וסתומות

פתיחה

בימינו, כולנו מכירים את החלוקה לפרקים המופיעה בחומשים שבידנו, ואנו משתמשים בחלוקה זו בלבד. ואולם, חלוקה זו הינה חלוקה מאוחרת שבוצעה על ידי כומר אנגליקני במאה ה-13, ובספר התורה, החלוקה ליחידות מתבצעת ע"י פרשיות.

בחלוקה זו של פרשיות אנו מכירים בשני סוגים: פרשיות פתוחות, ופרשיות סתומות. לכל חלוקה יש סימון ומשמעות משלה, והראשונים נחלקו מהי המשמעות של כל סימון. התלבטות זו העמידה את השו"ע והפוסקים במבוכה רבה, שכן כלל בידינו כי חלוקת פרשיות של ספר תורה מעכבת.

בשיעור זה, ננסה לעשות קצת סדר בהלכות אלו. נביא את המחלוקות השונות, נלבן את הסוגיות, ובדרך זו ננסה להבין את טיב החלוקה שבין פרשיות סתומות לפתוחות.

אופן הסימון

דיון בסיסי בדיני הפרשיות מופיע במסכת סופרים[1]:

"פתוחה שעשאה סתומה, סתומה שעשאה פתוחה - הרי זה יגנז. איזו היא פתוחה? כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזו היא סתומה? כל שהניח מבאמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה? כדי לכתוב שם של שלש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה? כדי לכתוב שם של שלש אותיות" (מסכת סופרים א', טו).

אם-כן, סימונה של פרשייה פתוחה לדעת מסכת סופרים הינו באופן הבא:

_ _ _ --------------------------

(החלק המסומן בפסים דקים הוא מרחק החלק שיש להשאיר בין התיבות).

ואילו סימונה של פרשייה סתומה הינו:

-------------- _ _ _ --------------

או:

--------------------------------_ _ _

מהי המשמעות של סימונים אלו? האם יש לכך משמעות לתוכן הכתוב? המהרש"ל מתמודד עם השאלה ואומר:

"אכן תדע שיש חילוק בין פרשה סתומה לסתומה, כי פרשה סתומה היא סותמת העניין של הפרשה שלפניה אע"פ שאותה פרשה שלפניה היא פרשה פתוחה. כי בלאו זה צריכין אנו לחקור וליתן לב מה הפרש יש בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה כי רבותינו ז"ל הקדמונים לא נתנו סיבה אלא לפרשיות, מה היו הפרשיות משתמשות כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כו', אבל בשימוש הפתוחה והסתומה לא הזכירו. אם לא תאמר שאין צריך חקירה על זה כי הוא מובן מעצמו, וכשמם כן הוא: שפתוחה אין לה חבור עם מה שלמעלה והוא עניין חלוק בפני עצמו וכאילו התחיל פה. וסתומה מחוברת וסתום לדברים שלפניה, ואינה חלוקה אלא ליתן ריוח בין הפרשיות. ואל תשיביני מפרשיית 'וכי ישאל' שהיא פתוחה ורבותינו דרשו וי"ו מוסיף על עניין הראשון, וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון. אין זו קושיא! שיכול להיות שהיא מסולקת ומחולקת בטעמים ובסודות משומרים אל הראשונים, ומשום הכי מצריך הפסוק לחברם בזה כדי שילמדו זה מזה לעניין פרטי דינים שנאמרו בשניהם, ומי הוא זה היודע כל רזי תורה וחבורי העניינים וחלוקי העניינים. סוף דבר פתוחה הוא דבר פתוח לעצמו ודבר סתום הוא הפוכו וצורתן יעידו עליהם" (שו"ת המהרש"ל סימן ל"ז).

המהרש"ל מעיר כי חז"ל במדרש גילו לנו שמטרת הפרשיות היא לחלק את התורה ליחידות, אולם הם לא הסבירו מהו ההפרש שיש בין פרשה סתומה לפתוחה. לדעתו, החילוק בין הפרשות הוא כדלהלן:

א. פרשה פתוחה באה לחלק בין עניינים, ולפתוח נושא חדש.

ב. פרשה סתומה היא הפסקה קלה, המצביעה על כך כי שני העניינים קשורים זה בזה, אולם הם לא רצף אחד וכל אחד עומד לעצמו.

המהרש"ל מציין כי אמנם לעיתים אנו מוצאים שחז"ל קשרו בין שתי פרשיות גם כאשר הנ"ל פתוחות וזאת מאחר שיש להם דינים משותפים, אולם ברמת הפשט מדובר ביחידות נפרדות.

הבנות הראשונים

הראשונים, פיתחו ושיכללו את שיטת הסימון המובאת במסכת סופרים, וכך כותב הרא"ש בהלכותיו:

"כתב ר"ת איזהו פתוחה - כל שנשאר מסיום הפרשה עד סוף השיטה כשיעור ג' תיבות של ג' ג' אותיות זו היא פתוחה. ואם לא נשאר עד סוף השיטה כשיעור הזה מניח שיטה אחת כולה חלק ומתחיל בג' זו היא פתוחה. וסתומה - כל שכתב תחילת שיטה וסוף שיטה ומניח חלק באמצע כדי לכתוב שם של שתי אותיות או יותר זו - היא סתומה. וסדורה שכתב השיטה עד חציה או עד שלישיתה ומתחיל לכתוב בשיטה תחתיה כנגד השיטה של עליונה זו היא סדורה. זה מצא ר"ת ז"ל בסידור קדמונים".

ע"מ לפשט את דברי הרא"ש נציג תאור גרפי של שיטתו. ראשית, לשיטת ר"ת סימונם של הפרשיות הפתוחות הוא באחד משני האופנים הבאים:

1) ---------------------_ _ _ _ _ _ _ _ _

(החלק המסומן בפסים דקים הוא מרחק החלק שיש להשאיר בין התיבות)

2) ------------------------------------

שורה חלקה

------------------------------------

ואילו הפרשיות הסתומות:

---------------_ _ ------------------

(החלק המסומן בפסים דקים הוא מרחק החלק שיש להשאיר בין התיבות)

הרא"ש מוסיף סוג נוסף של פרשה סתומה, שהוא קורא לה בשם בפני עצמה 'פרשייה סדורה'. תיאור פרשייה זו הוא כדלהלן (כך מבאר החזו"א בחידושיו למנחות לב.):

1) ----------------

------------------

(החלק הריק הוא מרחק החלק שיש להשאיר בין התיבות)

---------

--------------------------

כפי שאנו רואים, בפרשה סתומה עולה דעת ר"ת בקנה אחד עם הנאמר במסכת סופרים (למעט השאלה מהו גודל המקום שיש להשאיר). לגבי פרשה פתוחה, נראה כי הוא חולק, שכן לשיטתו בפרשה פתוחה, ההפסקה (= החלק החלק) מגיעה בסוף השורה, ואילו לשיטת מסכת סופרים הפסקה הינה בראש השורה.

מקור שיטת ר"ת נמצאת בדברי הירושלמי במסכת מגילה:

"שמואל בר שילת משמיה דרב: הלכה כמי שאומר פתוחה שאין זה מקומה - פתוחה, מראשה - סתומה, פתוחה מסופה - פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן - סתומה" (ירושלמי מגילה פרק א', הלכה ט).

לשיטת הירושלמי הפסקה שבאה בתחילת השורה, או באמצע השורה, מורה על פרשיה סתומה. לרא"ש לעומת זאת הייתה גרסה שונה במקצת מזו של הירושלמי המונח בפנינו, ובהמשך דבריו הוא מביא את שיטתו:

"ובירושלמי דפ"ק דמגילה אמר: 'פתוחה מראשה - פתוחה, פתוחה מסופה - פתוחה'. דחלוק הפרשיות הן שתים: אחת סתומה ואחת פתוחה. הסתומה היא שהריוח שבין הפרשיות סתום מכאן ומכאן, וכל שהריוח פתוח מצד אחד למעלה או למטה נקראת פתוחה. ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה, יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית והויא פרשה סתומה. כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחלת שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה".

התיאור הגראפי של פרשה פתוחה לשיטת הרא"ש:

--------------

--------------------------

או ---------------------------------- - ------------------

מאידך פרשה סתומה היא פרשה בה הפסקה באה משני צדדים, ותאורה הגרפי הינו:

----------- ----------------

או

----------------------------

שורה חלקה

----------------------------

אם נשים לב, לאור שינויי הגרסה בירושלמי, נוצרה מחלוקת בין ר"ת לרא"ש. נקבל, כי האופציה השנייה בפרשה סתומה לשיטת הרא"ש (הקטעים המסומנים בירוק), הינה בדיוק פרשה פתוחה לשיטת ר"ת.

שיטה שלישית בביאור הפרשיות השונות הינה שיטתו של הרמב"ם:

"פרשה פתוחה יש לה שתי צורות: אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה. במה דברים אמורים? שנשאר מן השיטה ריוח כשעור תשע אותיות, אבל אם לא נשאר אלא מעט, או אם גמר בסוף השיטה, מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה השלישית" (תפילין ומזוזה פ"ח, הלכה א).

אם-כן, אופן הסימון של פרשייה פתוחה לשיטת הרמב"ם הינו:

1) --------------------------_ _ _ _ _ _ _ _ _

----------------------------------------

2) ----------------------------------_ _ _

שורה חלקה

----------------------------------------

הרמב"ם כר"ת, הולך בשיטת הירושלמי שלפנינו, אלא שהוא קובע שיעור להפסקה שצריכה לבוא בין הפרשיות. בהמשך דבריו מבאר הרמב"ם מהי שיטה סתומה:

"פרשה סתומה יש לה שלש צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא הריוח באמצע, ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה, ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה. נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם" (שם, הלכה ב').

התיאור הגרפי של פרשה סתומה לשיטת הרמב"ם

1) ---------_ _ _ _ _ _ _ _ _--------------

2) -------------------------------- _ _ _

-----------------------

3) --------------------------------------

-----------------------

ניתן לומר שהרמב"ם גורס כירושלמי שלפנינו, ולא משנה משיטתו. בסוף דבריו הוא בעצם מביא את דברי הירושלמי במילים שלו.

אם נסכם, מצינו ג' שיטות בראשונים לסידוד פרשיות סתומות ופתוחות.

1) ר"ת - בפרשה פתוחה הוא גורס כירושלמי שלפנינו - פרשה פתוחה מתחילה תמיד בתחילת שורה. בפרשה סתומה הוא מבין כמסכת סופרים שהיא באה בתחילת שורה.

2) הרא"ש בפרשה פתוחה סובר כירושלמי שהיה לפניו, כי שורה פתוחה מתחילה תמיד לאחר הפסקה, לפני שורה ואחרי שורה. מאידך, פרשה סתומה באה תמיד באמצע שורה.

3) הרמב"ם פוסק כירושלמי שלפנינו שפרשה פתוחה מתחילה תמיד בתחילת שורה. ואילו פרשה סתומה תמיד באה בהמשך השורה.

השו"ע מנסה לאחד בין השיטות וז"ל:

"בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, וירא שמים יצא את כולם ויעשה בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה, וישתייר בסופה חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה. ובפרשה סתומה, תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה, ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה, ובהכי הוי כשר בין להרמב"ם בין להרא"ש.

הגה: ואם לא יוכל לכוין בכך, לא יסור מדברי הרמב"ם בזה, כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר. ומכל מקום אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו, אין לפוסלה, כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה"

(יורה-דעה סימן ער"ה).

לשיטת השו"ע, אחרי איחוד השיטות פרשה פתוחה סימנה:

----------------- _ _ _ _ _ _ _ _ _

--------------------------------

ואילו פרשה סתומה סימנה

-------------------------------

_ _ _ _ _ _ _ _ _----------------

אם נשים לב, הרמ"א כותב להלכה כי לא ניתן לפסול ספר שלא נכתב כתיקונו של השו"ע ונסמך על שיטות אחרות, מאחר ש'יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה'.

סברת המחלוקת

מהן הסברות לשיטות השונות? ר' משה פיינשטין מבאר:

"והנה מסתבר שיש חלוק בגדר ההפסק שצריך לעשות בין הפרשיות בין פתוחה לסתומה. דבסתומה הוא רק מחמת שצריך הפרש בין פרשה לפרשה, ומה שצריך שעור ט' אותיות לרמב"ם או ג' להטור בשם הרא"ש, הוא מחמת שפחות מזה לא נחשב הפסק. אבל פתוחה הוא דין בכתיבה שתהיה כצורתה, לרמב"ם דוקא בתחלת שיטה ולהרא"ש פתוחה מאיזה צד שיהיה".

אם נשים לב, עיקר מחלוקתם של הראשונים היא סביב הגדרת פרשה פתוחה, ולגבי פרשה סתומה ישנה תמימות דעים בין השיטות שסימנה של פרשה זו היא הפסקה באמצע שורה. הגרמ"פ מסביר כי בפרשה פתוחה יש שני מרכיבים: הפסקה + פתיחה. ההפסקה נעשית ע"י השארת החלק הריק, ואילו הפתיחה ע"י קביעת מיקום תחילת הכתיבה. הראשונים נחלקו האם יש להתחיל לכתוב בתחילת שורה או לאחר הפסקה. לקמן נראה כי חלוקה זו מקבלת משמעות כאשר אנו דנים בפרשת סתומות בתפילין ומזוזות.

היחס בין תפילין למזוזות לספר תורה

כידוע, תפילין ומזוזות בנויים מליקוט פרשיות. הגמרא במנחות מעלה שאלה מעניינת והיא כיצד יש לסדר את פרשיות המזוזה? כאופן הופעתם בתורה, או שמא מאחר והם לא מופיעות כסדרם, יש לחדש את אופן כתיבתם:

"א"ר חלבו: חזינא ליה לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע, ועושה פרשיותיה סתומות. מיתיבי, אמר רשב"א: ר"מ היה כותבה על דוכסוסטוס כמין דף, ועושה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה, ועושה פרשיותיה פתוחות, אמרתי לו: רבי, מה טעם? אמר לי: הואיל ואין סמוכות מן התורה; ואמר רב חננאל אמר רב: הלכה כר"ש בן אלעזר, מאי לאו אפתוחות! לא, אריוח" (מנחות לא.).

ר' הונא היה מסדר את פרשיות המזוזה כסדר הופעתן בתורה - סתומות. ר' מאיר לעומת זאת היה מסדרם פתוחות, שכן מאחר והפרשיות לא מופיעות כסדר הופעתן וכל אחת עומדת בפני עצמה, יש להשאיר ביניהן פרשה פתוחה שהיא הפרדה חזקה ע"פ ביארנו דלעיל.

הרש"ל מביא בשם רבנו ישעיה הסבר מעניין לדברים:

"ומצאתי בפסקי הרב רבינו ישעיה הראשון שכתב בהל' מזוזה אהא דגרסינן בפ' הקומץ ועושה פרשיותיה סתומות, פירוש שלא היה מניח ריוח בין פרשת 'שמע' לפרשת 'והיה אם שמוע' שאע"פ שבספר תורה יש ריוח בין הפרשיות, התם מפני שעשויות להתלמד בהם וכדי שיוכל אדם להתבונן בין פרשה לפרשה צריך ליתן ריוח ביניהן, כדתניא בריש ספרא ומה היו הפרשיות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכל שכן הלמד מן ההדיוט, אבל המזוזה שאינה עשויה לקרות בה אלא לקובעה בכותל אין צריך להניח ריוח ביניהם אלא כותב את שתיהן כאילו היא פרשה אחת עכ"ל הרב" (שו"ת הרש"ל סימן ל"ז).

רבנו ישיעה מסביר את שיטת ר' הונא באופן אחר מהסברנו דלעיל. לדעתו, גם ר' הונא הבין שראוי היה להניח את הפרשיות פתוחות, שכן מיקומן בתורה הוא בשתי פרשות נפרדות. אולם מאחר ובמזוזה אין חשיבות לסדר הפרשיות, שכן מטרתה אינה להתלמד, החלוקה ליחידות אינה תופסת משמעות וניתן לכותבם על רצף אחד.

הגרי"ז בחידושיו על אתר, הולך גם כן בכיוונו של רבנו ישעיה, ומחלק בין פרשיות ס"ת תפילין ומזוזות וז"ל:

"והנה מבואר דדין פרשה דבתפילין חלוק מדין פרשה שבמזוזה, דבמזוזה הוי דין פרשה שלה דין פרשה שבמזוזה ואין דינה דין פרשה הכתובה בתורה, ובתפילין הוי דין פרשה הכתובה בתורה. ונראה דמוכח כן, דהרי סתומה דמזוזה הוא דווקא בין שמע לוהיה אם שמוע אבל בתחילת שמע ליכא כלל דין סתומה או פתוחה. ובתפילין מבואר ברמב"ם בהל' תפילין (פ"ב הל"ב) דשלש פרשיות הראשונות צריכות להיות פתוחות והרביעית סתומה, ומשמע דפרשה ראשונה דין פתוחה שלה גם על תחילת הפרשה, וצריך ביאור מ"ט דהרי בתחילה ליכא כלל דין פתוחה וסתומה....".

החלוקה שמציע הגרי"ז מראה לנו כי בתפילין, בניגוד למזוזה, יש עניין שהפרשיות יכתבו כסדר הופעתן בתורה, ולכן מקפיד הרמב"ם על פתוחות וסתומות בתפילין, מה שאין כו במזוזה. הגרי"ז אינו מסביר מדוע יש עניין שפרשיות התפילין יכתבו כסדר הופעתן, אולם ניתן לומר כי בתפילין עניין האות היא תפילה. חז"ל דורשים שתפילין לשון פילול = תפילה. כלומר בתפילין קיום של אות הוא ע"י תפילה, ויתכן שלכן יש מקום לסידור הפרשיות כהופעתם.

לסיכום

חלוקת פרשיות התורה לסתומות ופתוחות, מטרתה לחלק את התורה ליחידות. חלוקה זו מבהירה את התכנים השונים וכדברי המדרש:

"מצות י-י ברה. אם אתה מבררה מפי רבותיך. לפיכך ניתנו פסקות בתורה, כדי ליתן ריוח למשה. והרי דברים קל וחומר. ומה אם משה רבנו, שהיה שומע מפי הגבורה, היה צריך להתבונן בין ענין לענין ובין פרשה לפרשה, אנו, שאנו שומעין הדיוט מפי הדיוט, על אחת כמה וכמה" (משנת רבי אליעזר פרשה יג עמוד 249).

ראינו כי הראשונים נחלקו כיצד בפועל יש לבצע את החלוקה. בשורה התחתונה השו"ע חושש לכל השיטות, אולם הרמ"א מעיר שגם אם הדבר לא נעשה בפועל אין עיכוב בדבר.

בסיום דברינו ראינו כי חלוקה לפרשיות סתומות ופתוחות, בתפילין וס"ת שונה לעומת מזוזה, וזאת משום שבמזוזה אין צורך במסגרת של ספר.


[1] הראש בפסקיו למסכת מעיר שמסכת זו הינה מאוחרת לבעלי התלמוד.

הרב אביעד ברטוב