ייםיג. כתב רבינו חננאל (קו"ל כרסנ"ס נ"ג נג: ד"ס קשיל), שכאשר מסיק הש"ס בלשון 'קשיא', הכוונה שבזמן שנלמדה אותה סוגיא בבית המדרש לא מצאו לה תשובה, אך אין הכוונה שהופרכו הדברים [אבל כאשר מסיק 'תיובתא', הופרכו הדברים]. וכן כתב רש"י בסנהדרין (ען. ד"ס קטיל). אבל הרשב"ם (כ"ג סס) חולק וסובר שגם כאשר הגמרא מסיקה 'קשיא', זו היא פירכא גמורה, כמו בלשון 'תיובתא', אלא שכאשר הקושיא היא ממשנה או מברייתא שייך לשון 'תיובתא', וכאשר הקושיא היא מדברי האמוראים שייך לשון 'קשיא'. אמנם, בהליכות עולם (יכין סמועס ס"ג כלל ין ל"ס סכלל) כתב שגם לדעת הרשב"ם כשהקושיא היא ממשנה או מברייתא ומסיקה בלשון 'קושיא', יש במשמע
שיש תירוץ לקושיא אלא שבגמרא לא רצו לתרצ
ה. לעריכת הטקסט
