x
בניית אתרים בחינם
 

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים

 
 

 דף ב

משנה 

בפרק ראשון ובתחילת פרק שני,

הנושאים

 איסור להתעסק עם עובדי כוכבים בתקופת ימי אידיהן  מפלתם / עדותם - חגיהם, 

 אסור להתעסק עמהם בכל ימות השנה.

המשנה הראשונה עוסקת באיסור משא ומתן עם הגוים לפני אידיהן


לפני אידיהן (חגיהם) של גוים שלשה ימים — אסור לשאת ולתת עמהם במסחר, להשאילן דברים או לשאול מהן, להלוותן כסף או ללוות מהן, לפורען כלומר, לפרוע את החובות להם, ולפרוע מהן כלומר, להיפרע חובות מהם, וכל אלה כדי שלא תבוא על ידי כך שמחה לאותו גוי וילך ויודה על כך לעבודה זרה שלו ביום חגו. ר' יהודה אומר: נפרעין מהן, מפני שמיצר (מצטער) הוא לו שהוציא מכספו, ועל כך אינו מודה. אמרו לו: אף על פי שמיצר הוא עכשיו בשעת פירעון, שמח הוא לאחר זמן שנפטר מן ההתחייבות, וילך לעבודה זרה שלו ביום חגו ויודה על כך.

ייםיג. כתב רבינו חננאל (קו"ל כרסנ"ס נ"ג נג: ד"ס קשיל), שכאשר מסיק הש"ס בלשון 'קשיא', הכוונה שבזמן שנלמדה אותה סוגיא בבית המדרש לא מצאו לה תשובה, אך אין הכוונה שהופרכו הדברים [אבל כאשר מסיק 'תיובתא', הופרכו הדברים]. וכן כתב רש"י בסנהדרין (ען. ד"ס קטיל). אבל הרשב"ם (כ"ג סס) חולק וסובר שגם כאשר הגמרא מסיקה 'קשיא', זו היא פירכא גמורה, כמו בלשון 'תיובתא', אלא שכאשר הקושיא היא ממשנה או מברייתא שייך לשון 'תיובתא', וכאשר הקושיא היא מדברי האמוראים שייך לשון 'קשיא'. אמנם, בהליכות עולם (יכין סמועס ס"ג כלל ין ל"ס סכלל) כתב שגם לדעת הרשב"ם כשהקושיא היא ממשנה או מברייתא ומסיקה בלשון 'קושיא', יש במשמע


שיש תירוץ לקושיא אלא שבגמרא לא רצו לתרצ

ה. לעריכת הטקסט

logo בניית אתרים בחינם