לאלו מטרות ניתן להפריש מעשר. הנושא חשוב מאוד למקפידים לתת מעשר. בתקופה זו שאינה קלה לחלק גדול מאתנו חשוב לדעת האם מותר לקנות מכספי מעשר ספרי קודש או כרטיס נסיעה לרבי? האם אפשר לשלם מכספי מעשר שכר לימוד לבנים ובנות וחתנים? הרב מרדכי שמואל אשכנזי רבו של כפר-חב"ד עונה לשאלות ב'כתבה מלאה'

באם יש לכם שאלות וענינים נוספים לבירור - אתם מוזמנים לשלוח אותם באמצעות העידכון, ואנו נפרסם אי"ה, באתר.

במדור 'בירורי הלכה ומנהג' נדונו עד כה סוגיות רבות: סדר 'הבדלה', כסף שנשלח ואבד, מנהגי צום, ספרי קודש בלויים לשימוש בתערוכה, דעת הרבי על טיסות במוצאי-שבת, מראית עין, קריאת המגילה בירושלים בפורים משולש, תהילים באמצע הנחת תפילין, הלוואות כספים, חינוך, פרנסת עניי עירך, השתתפות בכינוסים משונים, 'היכר ציר' בהלכות מזוזה, שחמט בשבת, סינון המים שהוחזקו בתולעים, ברית מילה, חולה שיש בו סכנה, הלכות ציצית, שניים מקרא ואחד תרגום, קביעת מזוזה על צד המשקוף

שאלה: האם מותר לקנות מכספי מעשר ספרי קודש או כרטיס נסיעה לרבי?

תשובה: מותר להשתמש בכספי מעשר בשני תנאים: א. כשמדובר במצוה שהאדם אינו חייב לעשותה, כמו להיות סנדק בברית או לקנות איזו מצוה בבית הכנסת, ואז מותר ליטול מכספי מעשר גם אם ידו משגת לקנות את המצוה שלא מכספי מעשר. ב. יש מצוות שהאדם חייב לקיימם רק אם ידו משגת לכך, אך אם אין ידו משגת לקנותם הוא פטור מהם, ואדם שאין ידו משגת לקנות את המצוות הללו, יכול לקנותם בכספי מעשר.

עתה יש לדון, האם האדם חייב לקנות ספרי קודש ולנסוע אל הרבי או שהדבר תלוי ברצונו, וכן יש לדון האם האדם חייב לעשות זאת גם כשאין ידו משגת לכך.

א. נפתח במצות קניית ספרים: מצוה על כל אדם לקנות ספרי קודש לביתו כדי ללמוד בהם. ורבינו הזקן מגדיר בסידור את קניית הספרים כמצוה, ולכן הוא פוסק שאדם שקונה ספרים חדשים לא מברך ברכת שהחיינו, כיון שקניית ספרים היא מצוה והמצוות לא ניתנו ליהנות בהם. (סדר ברכות הנהנין פי"ב ה"ה והדברים מתאימים גם בלוח ברכה"נ פי"א הכ"א).

הרבי ייחס חשיבות רבה לקניית ספרים לבית, ואף עשה את המצוה הזו ל"מבצע" בית מלא ספרים, שיש לפרסם ולעורר כל יהודי למלא את ביתו בספרים.

מדברי הפוסקים עולה, שקניית ספרים אינה רק מצוה אלא גם חובה: הרא"ש דן כיצד יהודי מקיים היום את מצות עשה "ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת", והוא משיב: "בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה (היה זה מפני) שלומדין בו, אבל האידנא (לאחר שנכתבה תורה בעל פה ולומדים מתוך ספרים) מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיה, להגות בהם הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה (אינה כדי שיהיה ספר בבית אלא) היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצות והדינים על בורים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם". (ועיין בלקוטי שיחות חלק כ"ג עמוד 17 ואילך בארוכה).

לפי זה, שכתיבת וקניית ספרים היא חיוב, הרי מי שידו משגת לקנות ספרים מכספו לא יכול לקחת מכספי מעשר, כי אין לפרוע חוב וחיוב מכספי מעשר. וכך כותב בשו"ת באר שבע (סימן מא): "לפמ"ש הרא"ש שמצוה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא להגות בהם הוא ובניו, אם כן מי שקונה ספרים לא מקרי צדקה (להוציאו ממעות מעשר) כיון שהוא חייב לקנותם".

אמנם הרא"ש כותב שמצוה זו מוטלת על מי שידו משגת לכך, ומשמע מכך שמי שאין ידו משגת לקנות ספרים מכספו – פטור ממצוה זו. וכך כותב רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה (פרק ד' הלכה י"ג) שכופים את עשירי העיר לקנות ספרים לבית הכנסת, כדי שמי שאין ידו משגת לקנות בעצמו יוכל ללמוד מהספרים שבבית הכנסת.
לפי זה, אדם שאין ידו משגת לקנות ספרים מכספו והוא רוצה בכל זאת לקיים את המצוה ולקנות ספרים - יכול לעשות זאת מכספי מעשר, כי כיון שהוא פטור ממצוה זו – הרי אינו פורע שום חיוב מכספי מעשר.

ב. והנה, האחרונים מסתפקים מה הגבול של המצוה לקנות ספרים, האם צריך לקנות כל ספר שיוצא לאור או שמספיק לקנות כמה ספרים ויוצאים בזה ידי חובה. ויש לדייק מלשון הרא"ש שהמצוה היא לקנות ספרים שעוסקים בפירוש התרי"ג מצוות ובהלכותיהם - שעל ידי הלימוד בהם האדם ידע כיצד לקיים את התרי"ג מצוות, אבל אין מצוה לקנות ספרים שאינם עוסקים בפירוש התרי"ג ובהלכותיהם.

ויש להגדיר את הספרים שהם בכלל פירושי התרי"ג מצוות: רבינו הזקן כותב בהלכות תלמוד תורה שמצוה ללמוד את פירוש כל התרי"ג מצוות, והוא מפרט את רשימת הספרים הנכללים בכך: מקרא - תנ"ך, משנה - הם ההלכות שכתובות במשניות ובברייתות ובדברי האמוראים בגמרא, וגם ההלכות שכתובות בספרי הפוסקים כמו הטור ושולחן ערוך והגהות הרמ"א. ותלמוד – הם הגמרות שמפרשות בדרך קצרה את טעמי ההלכות הללו, וגם פוסקים כמו הרא"ש ובית יוסף.  ועל גבי גליון השולחן ערוך שם מצויין לדברי הבית יוסף בחושן משפט (סימן כה) ש"דבר משנה" הוא "דברים הגלויים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בתלמוד או בדברי הפוסקים", והרמ"א כותב: "אין להקל בדבר שהחמירו בו החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל".

ויש ללמוד מזה, שפירוש התרי"ג מצוות (שהאדם צריך ללמוד) הוא: א. מקרא. ב. כל ההלכות שהן גלויות וידועות ומפורשות במשנה ובתלמוד ובפוסקים, וגם חיבורים שנתפשטו ברוב תפוצות ישראל. ג. ספרים שמפרשים בדרך קצרה את טעמי ההלכות הללו.

ויש לומר, שזו גם ההגדרה בדברי הרא"ש: אדם חייב לקנות את הספרים שעוסקים בהלכות הידועות והמפורסמות שכתובות בש"ס ובפוסקים ושנתפשטו ברוב ישראל, וגם את הספרים שמפרשים בדרך קצרה את טעמי ההלכות הללו. אולם האדם אינו חייב לקנות ספרים שעוסקים בהלכות ובמנהגים שלא התקבלו על רוב ישראל, וגם אינו חייב לקנות ספרי פלפול ועיון שמבארים בדרך ארוכה את פירושי התרי"ג מצוות.
ולפי זה, אין לקנות מכספי מעשר (לדוגמא) טור ושולחן ערוך, אך ניתן לקנות מכספי מעשר (לדוגמא) ספרי פלפול של רבנים וראשי ישיבה שמבארים בדרך ארוכה סוגיות בגמרא.

וכל זה במי שידו משגת, כאמור, אך מי שאין ידו משגת לקנות ספרים מכספו, יכול לקנות את כל סוגי הספרים מכספי מעשר.

ג. הלכה נוספת שיש ללמוד מדברי הרא"ש: הרא"ש כותב שמצות עשה לכתוב ספרים, "להגות בהם הוא ובניו". היינו שבכלל המצוה שהאב יקנה ספרים לבנו שיוכל להגות בהם בעצמו. וכך כותב החינוך (מצוה שנ) לגבי מלמד שלוה כסף ואין בידו להחזיר ובא המלוה לגבות מנכסיו, "אם אין לו ממה להתפרנס אלא משכר לימודו, אמרו המפרשים שאין מניחין ביד המלמד ספרים (אלא המלוה יכול לגבות את הספרים), שאין זה בכלל כלי אומנותו, ומכאן יש לי ראיה שהתלמיד צריך להביא ספר לרב". וגם רבינו כותב בשולחן ערוך שאם מלווה בא לגבות חובו מאדם, הוא לא יכול לגבות חובו מספרים שהאב קנה לבניו (הלכות הלוואה סוף סעיף ה').

ולפי זה, מי שידו משגת והוא קונה ספרים לבנו, אינו יכול לקנותם מכספי מעשר. אך מי שאין ידו משגת – יכול לקנות ממעשר.

[ולגבי קניית ספרי לימוד לבנו הלומד אצל המלמד, שהרי זה בכלל מצות "ולמדתם אותם את בניכם", הנה אם ידו משגת לקנות מכספו – לא יקח מכספי מעשר, ואם אין ידו משגת לקנות, יש לעיין אם אפשר להקל בזה שיכול לקחת מכספי מעשר או שזה דומה לחיוב לשלם שכר לימוד שאז אינו לוקח לעולם מכספי מעשר. וכיון שלא מצאתי בזה הכרעה ברורה בדעת רבינו הזקן, יש להמליץ בזה את דברי רבינו: "מי שאינו מחשב הוצאת בניו לתלמוד תורה במעשר או בחומש שלו (גם הגדולים) – הרי זה זריז ונשכר, שאם הוסיף בהוצאה זו – מוסיפים לו מן השמים וממציאים לו שכר לשעה או לאחר שעה"].

ד. והנה, עד כאן דובר לגבי מי שקונה ספרים לעצמו או לבנו, אולם מי שתורם לצורך הדפסת ספרי קודש או כדי להקים ספריה וכו' (וכך כל מצוה שהיא אינה קנינו ממש), הרי זה אינו בכלל דברי הרא"ש וזה דומה למצוות שהאדם אינו חייב לעשותן אלא הן תלויות ברצונו הטוב, ולכן יכול לקחת מכספי מעשר עבור התרומה הזו. והזכרתי בשבוע שעבר את דברי הרבי בשיחת ח"י אלול תשכ"ב, שעורר את הציבור לתרום לקרן מיוחדת שתדפיס את ספרי רבינו הזקן, והרבי אומר "אף שמפסק רבינו הזקן בהלכות ת"ת מובן שגם ממעות מעשר יכולים לקחת עבור הדפסת ספרים והחזקת מוסדות כהנ"ל, מכל מקום מאחר שהנתינה צריכה להיות מבלי לדקדק וכו', מהנכון אשר כל תרומות הנ"ל תהיינה שלא ממעות מעשר". היינו שמלכתחילה אפשר לתת מכספי מעשר, אף שבפשטות מדובר שם (גם) ביהודים שידם משגת לתת שלא מן המעשר, ורק כדי שהנתינה תהיה בשופי לכן יתנו שלא מן המעשר.

ה. והנה, יש לעיין באותן השאלות גם לגבי הנסיעה לרבי: חסידים נוהגים לנסוע לרבי מדי תקופה, אם לכבוד השבת או לכבוד הרגל ויש שנוסעים גם בסתם יום של חול. ונראה לומר שהנסיעה לרבי אינה רק ענין של "הרגש חסידי" אלא יש בה מצוה ואפילו חיוב מדברי קבלה.

וכך דברי הגמרא (ראש השנה ט"ז): "אמר רבי יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר אצל השונמית שהלכה אל אלישע הנביא, מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת", היינו שאם היה היום חדש (ראש חודש) או שבת היית צריכה ללכת להקביל פני הנביא. ורבינו חננאל לומד מהגמרא, שאם התלמיד גר רחוק מהרב הוא צריך להקביל פניו ברגל, ואם גר קרוב הוא חייב להקביל פניו גם בשבת וראש חודש. והריטב"א לומד שאם התלמיד גר בעיר הוא חייב להקביל פניו בכל יום.

והנה, הלכה זו לא הובאה במפורש בשולחן ערוך, והנודע ביהודה (מהדורא תנינא סימן צ"ד) מדייק מכך שמצוה זו נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים אך אינה נוהגת בזמן שאין בית המקדש קיים, כיון שבזמן שאין בית המקדש קיים ולא עולים לבית המקדש - גם לא עולים להקביל פני הרב, כדי שלא יהיה כבוד רבו גדול מכבוד שמים.
אמנם באמת הלכה זו רמוזה בשולחן ערוך כמה פעמים: בהלכות שבת מובא (סימן ש"א ס"ג) שההולך לקבל פני רבו בשבת יכול לעבור בתוך המים, כיון שהוא הולך לדבר מצוה. ובהלכות תשעה באב והלכות יום הכיפורים מובא (סימן תקנ"ד סי"ב ושולחן ערוך רבינו תרי"ג ס"ד) שההולך לדבר מצוה כמו לקבל פני רבו יכול לילך במים ואינו חושש לאיסור רחיצה. והמגן אברהם כותב (סימן ש"א ס"ז ותקנ"ד סי"ב) שמצוה ללכת לרבו בכל יום, ובשבת וראש חודש ורגל הוי חיוב. ומשמע מזה שגם כיום מצוה להקביל פני רבו ויש אומרים שזה אפילו חיוב.

ולפי זה, שכל אדם חייב להקביל פני רבו ברגל או בשבת - אין לקיים חיוב זה מכספי מעשר, כיון שאין לפרוע חיוב מכספי מעשר. אך נראה שחיוב זה אינו חמור כל כך שגם מי שאין ידו משגת לקיימו – חייב לצמצם במזונו ולקיימה, ולכן יש להקל באדם שאין ידו משגת להוציא את דמי הנסיעה מכספו, שיכול לשלם זאת מכספי מעשר.

ולהעיר, שהמגן אברהם כותב שאיש ואשה שוין לענין החיוב להקביל פני רבו והאשה חייבת בזה כמו האיש, שהרי כל החיוב נלמד מהשונמית שעלתה להקביל פני אלישע. ולפי זה, הדין של לקיחת כספי מעשר לנסיעה של אשה לרבי שווה לדין האיש.

הערה נוספת: כשם שהתבאר לעיל, שאם אדם תורם סכום כסף למטרה שאינה קנינו הפרטי - כמו הקמת ספריה או הדפסת ספרים – הרי גם אם ידו משגת לשלם זאת מממונו בכל זאת יכול לקחת מכספי מעשר, כך אם אדם תורם כרטיס לרבי לבחור שאין ידו משגת או להגרלה שעורכים בישיבות וכו' - יכול לקחת מכספי מעשר גם כשידו משגת, כיון שהוא אינו מועיל לעצמו כלום ולכן אינו חייב לעשות זאת. ויש לומר יתירה מכך, שגם אדם שידו משגת, יכול לקחת מכספי מעשר כדי לקנות כרטיס הגרלה לנסיעה לרבי, כיון שאי אפשר לומר שהוא מקיים איזה חיוב בזה.

ויש להוסיף כאן עצה טובה: התבאר כאן שאדם שידו משגת אינו יכול לקנות ספרים או לנסוע לרבי מכספי מעשר. אולם נראה שאם אדם לוקח עבודה מיוחדת כדי לנסוע מהרווח שלה לרבי – הרי גם אם ידו משגת לשלם את הכרטיס ממקורות אחרים בכל זאת יכול לקחת את המעשר מהרווח הזה לנסיעה. 

ו. והנה, נשאלתי לגבי בחורים שמקבלים את הוצאותיהם מאביהם ועבדו מעט והרוויחו סכום כסף - האם מחשיבים כ"השגת ידם" רק את הסכום שהרויחו, או שהיות והם יכולים לבקש מאביהם שיוסיף להם הרי גם זה נחשב בכלל "השגת ידם".

ונראה פשוט שמחשבים רק את הסכום שיש להם בעצמם, כיון שהאב אינו חייב להחזיק את בניו הגדולים והוא גם אינו חייב להוסיף להם כלום. ולכן בחור שהרויח סכום כסף ורוצה לקנות בזה כרטיס נסיעה לרבי, הרי במקרה שהסכום עצמו אינו מספיק והוא רוצה להסתייע גם בדמי המעשר – הרי זה נחשב שאין ידו משגת ויכול לקחת גם את המעשר.

ז.  בשבוע שעבר הבאתי את דברי רבינו הזקן שאי אפשר לשלם מכספי מעשר את שכר לימוד הבנים, אך אם אין ידו משגת לשלם הוצאות מזון ופנימיה וכו' לבניו הגדולים הלומדים בישיבה – יכול לקחת מכספי מעשר.

ונשאלתי על ידי אחד הקוראים, האם אדם שאין ידו משגת לשלם את הוצאות הדרך לבניו יכול לקחת מכספי מעשר.

כדי להשיב על כך יש לדון בגדר החובה להוליך את הבן אל המלמד: האם חובה זו היא מ"עיקר מצות ולמדתם אותם את בניכם", או שעיקר מצות "ולמדתם" מלמדת רק שהאב חייב ללמד את בנו תורה ולשלם שכר לימוד למלמד, אך היא אינה מצווה את האב גם להוליך את הבן אל המלמד.

וקצרה היריעה מלהאריך בזה, אך נראה מלשון רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה שהאב חייב בזה מעיקר מצות "ולמדתם" כמו שהוא חייב לשלם למלמד שכר לימוד, ולכן הדין בשאלה זו דומה לדין של תשלום שכר לימוד – שלעולם אין ליטול מכספי מעשר לצורך זה.

אך יש להקל לגבי הוצאות הדרך של בנות שהולכות לבית הספר ולומדות הלכות הצריכות להן, שניתן לקחת לזה מכספי מעשר, כיון שהאב אינו חייב להוציא שכר עבור לימוד בנותיו.

שאלה: האם אפשר לשלם מכספי מעשר שכר לימוד לבנים ובנות וחתנים?

תשובה: כדי לדעת אם מותר לקחת למצוה מסוימת מכספי מעשר, יש לשים לב ליסוד פשוט: אם זו מצוה שהאדם חייב לעשותה, כמו לקנות טלית ותפילין או ארבעה מינים – אסור לעשות זאת מכספי מעשר. אך אם מדובר במצוה או בסיוע לדבר מצוה שהאדם אינו חייב לעשותו, כמו להיות סנדק בברית או לקנות "מצוות" בבית הכנסת (פתיחת הארון, הגבהה וגלילה וכו') – אפשר לעשות זאת מכספי מעשר. לפיכך, אם נקרית לפני האדם מצוה והוא מתלבט אם יכול לעשות זאת מכספי מעשר, עליו לעיין אם יש עליו חיוב לעשותה ואז לא יקח מהמעשר, אך אם אינו חייב לעשותה – רשאי לקחת מכספי מעשר.

וארחיב את הדברים: התורה מצווה בפרשת ראה,"עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא מן השדה שנה שנה", היינו שהאדם חייב להפריש מעשר מרווחיו ולתת לעניים. וכתוב בספרי, שמצות מעשר אינה רק מפרי האדמה, אלא יש להפריש מעשר גם מהכספים שהרויח, שנאמר "עשר תעשר את 'כל' תבואת זרעך" - "מאי כל, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו".

חז"ל הפליגו מאד במעלת המעשר ואמרו שנתינת המעשר משפיעה באופן ישיר על הרווחים שיפיק מהעסק שלו. תוס' כותב שאם האדם לא מפריש מעשר כהלכה, אזי בשנה הבאה הוא ירויח סכום ששוה לסכום המעשר שנתן. ותוס' מביא שהיה עשיר ששדהו היתה מוציאה אלף כור תבואה והוא הקפיד לתת מאה כורים לצדקה. כשחלה והלך למות, קרא לבנו וציווה לו להיזהר מאד בנתינת המעשר וכך ימשיך להרוויח. ואכן בשנה הראשונה נתן הבן מאה כורין לצדקה, אך בשנה השניה החל לזלזל במצות מעשר ונתן סכום קטן בהרבה, ובאותה השנה הוציאה השדה רק מאה כורים תבואה כסכום המעשר שנתן. (תענית דף ט' ע"א).

ב. והנה, הפוסקים חולקים האם מעשר הכספים צריך ללכת דוקא לעניים, או שאפשר לתת את המעשר גם לדבר מצוה אחרת: הרמ"א כותב "שאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים". אך הש"ך והט"ז מביאים את תשובת מהר"ם "שכל מצוה שתבוא לידו כגון להיות בעל ברית (סנדק) או להכניס חתן וכלה לחופה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילם לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה מצוה יכול לקנות מן המעשר".

ונראה שדעת רבינו הזקן כדעת הש"ך והט"ז, שיכול ליקח מכספי מעשר לכל מצוה שאינה חובה, כי רבינו פוסק בהלכות ברכת הנהנין, שאדם שירש ירושה מאביו, לא יברך ברכת הטוב והמטיב, כיון שרק הוא הרויח מכך ולא אף אדם זולתו. וגם העניים לא הרויחו כלום מהירושה שלו, שהרי אביו כבר היה חייב להפריש מעשר מהכסף הזה, ובכלל, לא בטוח שהכסף הזה יגיע לעניים "שכן המעשר שיפריש הבן יכול הוא להוציא לשאר מצוות". (פרק י"ב סעיף ט').

ויש להסביר את שיטת רבינו: כשהתורה (או חכמים) ציוו לתת "צדקה", הם לא ציוו לתת לעניים דוקא, אלא הציווי הוא שהאדם יקח מעשר מממונו ויפרישו לה', ולכן אם האדם לוקח מעשר מממונו ונותנו למצוה שהוא לא חייב לעשותה - והנתינה שלו היא רק כדי להפריש מממונו למצוה - הרי זה נחשב צדקה. וכך כותב בשו"ת באר שבע (סימן מא): "דלא מיקרי צדקה, אלא דוקא כשאדם עושה דבר שאינו חייב חוב גמור בלאו הכי", וכשהוא נותן מעשר רק בגלל שרוצה לתת ממונו לה' - הרי זה צדקה.

ומעתה מובן שהאדם לא יכול לשלם חוב מכספי מעשר או לקנות איזו מצוה שהוא חייב בה מכספי מעשר, שכן עתה הוא פורע חוב בכסף הזה ולא נותן אותו רק כדי להפריש ממונו לה'. ועיין בשו"ת בית דינו של שלמה (יורה דעה סימן א'): "דלקנות טלית ותפילין שהם חובת הגוף ולא שייכי לעניים, וכל שכן שהם מצוות שעל גופו והם לא לבדו ולעצמו ואין לאחרים עמו שהדבר פשוט שאין יוצאים ממעות מעשר".

ג. מדברי רבינו יש ללמוד נקודה נוספת: יש פוסקים שמדייקים מלשון תשובת מהר"ם (שהובא בש"ך וט"ז), שמותר לקחת מכספי מעשר רק אם אין ידו משגת לעשות את המצוה מממונו, כמו אדם שרוצה לקנות פתיחת הארון בבית הכנסת ואין ביכולתו לשלם זאת מממונו, הרי הוא יכול לעשות זאת מכספי מעשר, אולם אם יש ביכולתו לקנות זאת מממונו - אסור לו לקנות מכספי מעשר. אולם מלשון רבינו הזקן נראה שגם אם ידו משגת לקנות מכספו שלו, בכל זאת הוא יכול לעשות זאת מכספי מעשר.

והדבר מוכח גם בשיחה של הרבי בח"י אלול תשכ"ב, שהרבי מעורר את הציבור לתרום לקרן מיוחדת שתדפיס את ספרי רבינו הזקן, והרבי אומר "אף שמפסק רבינו הזקן בהלכות ת"ת מובן שגם ממעות מעשר יכולים לקחת עבור הדפסת ספרים והחזקת מוסדות כהנ"ל, מכל מקום מאחר שהנתינה צריכה להיות מבלי לדקדק וכו', מהנכון אשר כל תרומות הנ"ל תהיינה שלא ממעות מעשר". היינו שמלכתחילה אפשר לתת מכספי מעשר, אף שבפשטות מדובר שם (גם) ביהודים שידם משגת לתת שלא מן המעשר, ורק כדי שהנתינה תהיה בשופי לכן יתנו שלא מן המעשר.

ויש להוסיף, שבכל המקומות שהוא משתמש מכספי מעשר למצוה, יש להתנות לפני שהוא קונה או מתחייב במצוה, שהוא עושה זאת מכספי מעשר. כי אם האדם מתחייב תחילה בסכום המצוה, הרי היא נעשית חוב בשבילו, ואם הוא רוצה אחר כך לשלם אותה מכספי מעשר - הרי הוא פורע חוב ממעשר. הבהרה נוספת: האמור כאן הוא באדם שקונה את המצוה רק בגלל שהוא רוצה לזכות בה ולתת את כספו לצדקה, אך אם יש לאדם איזה חיוב לעלות לתורה כמו יארצייט וכו' – הרי זה כמו חיוב בשבילו ואינו יכול לקחת מהמעשר. וכן אם יש לו קביעות של כמה שנים לקנות את המצוה - הרי זה כמו נדר בשבילו ולכן אם ידו משגת עדיף שלא יקח מהמעשר.

ד. ויש לציין יסוד נוסף: התורה חידשה במצוות מסוימות שצריך לקיימם בכל מקרה, גם אם אין ידו משגת לקיימם ואף אם הוא צריך לצמצם ממזונו ומהוצאותיו כדי לקיימם. אולם יש מצוות שהתורה לא חידשה זאת והאדם חייב לקיימם רק כשידו משגת לעשות זאת, אך אם אין ביכולתו לקיימם – הוא פטור מהם. לפיכך, במצוות שהאדם חייב לקיימם גם כשאין ידו משגת – הרי אסור לו לעולם לקיימם מכספי מעשר. אולם במצוות שהאדם פטור מלקיימם כשאין ידו משגת, הרי כשאין ידו משגת לקיימם ואזי הם אינם חוב בשבילו - הוא יכול לקיימם מכספי מעשר.

לסיכום: כל מצוה שחובה עליו לעשותה, אינו יכול לקיימה מכספי מעשר, וכל מצוה שאין חובה עליו לעשותה – הרי גם אם ידו משגת לקיימה מכספו יכול לקיימה מכספי מעשר. וישנם מצוות מסוימות שמעיקר הדין חובה לעשותם, אך כשאין ידו משגת הוא פטור מלקיימם, ולכן אם אין ידו משגת לקיימם, הוא יכול לקחת מכספי מעשר.

ה. לאחר הקדמת היסודות הללו, יש לדון במצות תלמוד תורה לילדיו אם יכול לקיימה ממעות מעשר: בכלל, כשנותנים מעשר ישנה עדיפות לתת לעניים או ללומדי תורה עניים שהם קרוביו, כמו שכתוב במדרש תנחומא "עשר תעשר, רמז להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה" (פרשת ראה סי"ח). ובתלמוד ירושלמי מסופר "שר' יונה יהב מעשרו לר"א בר עולה, לא מפני דהוה כהן, אלא משום דהוה לעי באורייתא (מעיין בתורה. מעשר שני פרק ה' הי"ג). ובשו"ת אבקת רוכל כותב את סדר נתינת המעשר: "ראוי שישתדל לתת חציים או רובם לבעלי תורה וקרוביו העניים".

אמנם כל זה לענין נתינה צדקה לאדם אחר שאינו בנו, אולם הדין שונה לגבי נתינת מעשר עבור לימוד בניו: רבינו הזקן מחדש בהלכות תלמוד תורה שהאדם חייב מדאורייתא ללמד בניו את כל התורה כולה, כמו שנאמר "ולמדתם את בניכם". ואם אין ביכולתו ללמדם בעצמו, הרי הוא חייב מעיקר מצות "ולמדתם" להוליכם אל המלמד ולשלם לו שכר לימוד, ואם אינו רוצה לשלם - כופים אותו. ונראה מדבריו שגם אם אין ידו של האב משגת לשלם שכר לימוד, בכל זאת הוא צריך לצמצם ממזונו והוצאותיו כדי שיהיה לו לשלם שכר לימוד.

ורבינו מוסיף, ש"מכלל מצות ולמדתם" שהאב ישלם עבור הבן גם את כל הוצאות הלימוד, כמו הוצאות מחיה אצל המלמד והוצאות הדרך וספרים וכו'. אך חיוב הוצאות הלימוד אינו מעיקר המצוה אלא הוא קל יותר, ולכן אם האב אינו רוצה לשלם הוצאה זו - לא כופים אותו לשלם, וגם אם אין ידו משגת לשלם –פטור מלשלם לבניו הגדולים.
ומעתה: לגבי שכר לימוד, שהאב חייב בחיוב זה לעולם, הן בילדים גדולים ואפילו אם אין ידו משגת לשלם – הרי אינו יכול לקחת ממעות מעשר לצורך זה. ולגבי הוצאות הלימוד, אם ידו משגת לשלם את הוצאות הלימוד – הרי הוא חייב מדאורייתא לעשות זאת ולכן אינו לשלם חובו מכספי מעשר. אולם אם אין ידו משגת לשלם את הוצאות הלימוד, יש בכך הבדל בין בנים קטנים (עד י"ג שנה) לבנים גדולים: בבנים קטנים – הוא אינו יכול לקחת את הכסף ממעות מעשר, ובבנים גדולים הוא יכול לקחת מעיקר הדין.

וסברא פשוטה לחלק בין בנים קטנים לגדולים: הגמרא מביאה במסכת כתובות כמה תקנות שנתקנו באושא, ואחת מהם היא, שהאב חייב לזון את בניו עד שיגדלו ויוכלו לפרנס את עצמם בכוחות עצמם, והוא חייב בהוצאה זו לעולם אף אם יצטרך לצמצם מהוצאותיו לשם זה. וכדברי הרמב"ם: "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, ומשם ואילך זנם בתקנת חכמים עד שיגדלו" (הלכות אישות פרק י"ב הי"ד).

לפיכך: בבנים קטנים (עד י"ג שנה) שהאב חייב לזונם מצד תקנת חכמים – הרי הוא חייב לעשות זאת גם אם הם אצל המלמד ולא רק בבית – ולכן הוא אינו יכול לשלם את הוצאות המחיה שם מכספי מעשר. אולם בבנים גדולים לאחר י"ג שנה – שגם אם הם בבית הוא פטור מעיקר הדין מחיוב מזונות, וגם הוא פטור ממזונותיהם מצד מצות "ולמדתם" כיון שאין ידו משגת – הוא יכול לקחת את ההוצאות הללו מכספי מעשר. 

ולכן אדם שבנו לומד בישיבה ואין לו אפשרות לשלם בשבילו את הוצאות הלימוד, הרי מעיקר הדין הוא יכול לעשות חשבון כמה מהסכום שהישיבה דורשת הולך לשכר המלמד ואת זה לא יקח ממעשר, אבל הסכום שהולך למזון ופנימיה וכו' – יכול להוריד מהמעשר. ויתכן שגם בבנים קטנים, אם שולחם ללמוד במקום רחוק שהוצאות המחיה שם יותר יקרים מהסכום שעולה לו אם הבן נמצא בביתו -  יכול להוריד את ההפרש מהמעשר.

אמנם כל זה הוא מעיקר הדין, אך רבינו הזקן כותב שהלכה למעשה "מי שאינו מחשב הוצאת בניו לתלמוד תורה במעשר או בחומש שלו (גם הגדולים) – הרי זה זריז ונשכר, שאם הוסיף בהוצאה זו – מוסיפים לו מן השמים וממציאים לו שכר לשעה או לאחר שעה".

ו. והנה דברים אלו אמורים לגבי לימוד תורה לבניו שהם גדולים מגיל שש, אך נראה מדברי רבינו הזקן שיש הבדל בין בן קטן מגיל שש לבן גדול מגיל שש: בבן גדול מגיל שש, אם האב לא מלמדו בעצמו, כופים אותו לשלוח את הבן אל המלמד ולשלם לו שכר לימוד. אולם בבן קטן מגיל שש, אם האב אינו מלמדו בעצמו הוא מבטל מצות עשה, אך לא כופים אותו לשלוח הבן אל המלמד ולשלם שכר לימוד. ולפי זה, כשאדם נוהג כנהוג בימינו ששולחים את הילד אל המלמד לפני גיל שש, הרי הוא יכול ליטול את שכר הלימוד מן המעשר כיון שהוא אינו חייב בהוצאה זו (אך לא את הוצאות הלימוד, כי אדם חייב מדאורייתא לון את בניו עד גיל שש).

והנה מדברי תורה האדם פטור מללמד את בנותיו תורה וכן אינו חייב לשלם שכר לימוד כדי ללמדם הלכות הצריכות להן, ולפי הנהוג בימינו שהבנות לומדות בבית הספר הלכות הצריכות להן, הרי יכול ליטול את שכר לימוד המקצועות הללו מן המעשר.

וכן מדברי תורה האב חייב ללמד רק את בנו ולא את חתנו, ולכן אם הוא משלם שכר לימוד והוצאות הלימוד לחתנו הלומד תורה (ואם הוא נשוי – גם לבני ביתו), הרי הוא יכול ליטול מעות אלו מן המעשר. ויש להעיר, שאם הוא מתחייב להחזיק את חתנו הלומד תורה במשך תקופה מסוימת וכוונתו לשלם ממעות מעשר, הרי יש לו להתנות תחילה שהוא יעשה זאת ממעות מעשר, אולם אם התחייב תחילה ולא חשב לעשות זאת ממעשר, הרי ההתחייבות נעשתה אצלו כמו חוב והוא לא יוכל ליטול מן המעשר.
והנה, בהמשך לשאלות אלו, יש לעיין אם יכול ליטול מן המעשר עבור כיבוד אב ואם או עבור קניית ספרי קודש או קניית כרטיס נסיעה לרבי, והאם יש בזה הבדל בין בעלי בתים לבחורים, ועל כך בפעם הבאה בעזרת ה'.