|
| "הרבי לקח אותי יד ביד" / סיפור לשבת |
 | | |
| | הכל התרחש במהירות רבה מאז שהרופאים גילו גידול ממאיר בראשו של מענדי ברבר בן ה-17. "גידול מסוכן מאוד" הם קבעו, וקבעו לו ניתוח בתוך פחות משבוע ימים. מאז ההורים עמדו בהתכתבות מתמדת עם הרבי. על כל מכתב, קיבלו תשובה ברורה ומאלפת. תשובות אלו נתנו להם את הכוח עד לנס גדול ומופלא. לבסוף, כשהביעו תודה לרבי, התשובה ב'אגרות קודש' הייתה: "ובוודאי שמעתם .. שכל יהודי .. יקר אצל הקב"ה כמו בן יחיד להוריו..."
המופתים מתגלגלים מתחת לשולחן, אבל יש מופתים שגורמים לך להתפעם ולהתרגש, ולהתחזקות באהבה ה'עצמית' שבין חסיד לרבי. הסיפור הבא לא רק שמעצים את האהבה הזאת, אלא הוא שופך אור בהיר על הידיעה כי יש רבי בישראל, וכי גם בימים עלומים אלו בהם החושך יכסה ארץ, יש מנהיג לבירה זו.
הסיפור המלא מאת נתן אברהם ב'כתבה המלאה'. | |
הכל החל בחודש אלול תשס"ג - פותח הרב יצחק שמעון ברבר מסידני שבאוסטרליה את סיפורו - כאשר בני מנחם מענדל, נער צעיר, אז בן שבע עשרה, התעורר באחד הימים עם כאבי ראש והחל להקיא. תחילה לא ייחסנו לזה חשיבות רבה ולא דאגנו; סך הכל הוא היה בחור בריא, ונראה היה שדבר זה יחלוף עם הזמן.
לקראת תשרי תשס"ד, נסע לניו-יורק כדי לשהות בד' אמותיו של הרבי, כמו כל חסיד מן השורה. אולם מצבו הבריאותי לא רק שלא השתפר, אלא החמיר ביתר שאת, במהלך החודש הוא נתקף בסחרחורות והקיא לעיתים קרובות.
לאחר חודש החגים, כשהגיע בחזרה לבית בסידני, החלטנו שאין להקל ראש, ופנינו לרופא. זה בדק אותו בדיקה מקיפה, וקבע שהכל בסדר וכי זו הרגשה חולפת, והביא לנו כמה תרופות שיסייעו לו. התנחמנו בדבריו, אך המצב המשיך להיות גרוע, ולכאבי הראש נוספו גם כאבי בטן טורדניים.
ביום שלישי כ"ג בחשוון, הלכנו לרופא נוסף שנמנה על ידידי המשפחה, ד"ר ל. בלום. ד"ר בלום בדק אותו ואף הוא מצא שהכל בסדר. כיוון שבמרפאתו ישנן מצלמות רנטגן, הציע שנקבע תור ונעשה צילומים כדי לאשש את ההבחנה. התור נקבע ליום חמישי בשבוע, כ"ה בחשוון.
בשש בערב התקשר אלינו ד"ר בלום, ובקול מודאג ביקש להגיע אליו בדחיפות רבה. משהו חמור התגלה בצילום.
כשהגענו למשרדו מפוחדים מן הבהילות, העמיד אותנו על חומרת המצב, והסביר שהצילומים הראו שיש לו גידול בראש ל"ע.
בגלל החומרה של המצב, הוא התקשר בו במקום לאחד הרופאים המומחים לבעיות ראש בסידני, פרופסור מיכאל בעסער. זה קבע לנו תור אצלו למחרת, ובינתיים המשיך הרופא להסביר שהמיקום שבו התגלה הגידול, על פי הסטטיסטיקה הרפואית הסיכויים לצאת מאותו עניין בחיים, קלושים ביותר.
יצאנו מהקליניקה של הרופא המומים ומודאגים.
התקשרנו מיד לחמי בניו-יורק, החזן הרב משה טלישבסקי, וביקשנו ממנו לבקש את ברכתו של הרבי כי אנו זקוקים לישועה גדולה.
במקביל, כתבתי אני לרבי. ב"ה, זכיתי תמיד לקבל תשובות נפלאות ומדהימות דרך ה'אגרות קודש', אלא שהפעם לא זכיתי לראות את תשובת הרבי על מכתבי. הייתי בשוק. הבנתי שהמצב באמת רציני...
באותו יום הלכתי לשדה התעופה כדי להביא את בתי שהגיעה ממלבורן לסייע לנו. במהלך הנסיעה צלצל אצלי מכשיר הפלאפון וגיסי ר' ישראל טלישבסקי ממלבורן שכבר שמע על השתלשלות הדברים, היה על הקו. לדבריו הוא כתב לרבי וקיבל עבורנו תשובה מדהימה. התשובה הייתה בכרך ט"ז עמוד סז (תרגום חופשי מאידיש):
במענה למכתבך, בו את כותבת בקשר לבריאות שלך והבריאות של הילדים שי', ואני תקווה שכאשר יתקבל מכתבי זה, יהיה הרבה יותר טוב.
מה שכתבת שאת מודאגת מכאבי הראש, לא כתבת את הדיאגנוזה של הרופאים, ועל פי רוב במקרה כזה נותנים כדורים שנקראים בןמןאםבןמ גןבש (ניקוטין חומצתי), וייתכן שכדאי לשאול את הרופא בייחוד בקשר לזה, וייתכן שהוא נותן כבר את זה.
בכל מקרה, כמה שיותר תתחזקי בביטחון בהשם יתברך, שהוא רופא כל בשר ומפליא לעשות, כך תהיה הבריאות מהירה יותר וטובה יותר, ובפרט אצל אלה שראו את חסדי השי"ת בגלוי פעמים רבות, בודאי השי"ת ימשיך את חסדו והצלחתו גם בעתיד.
בברכה לבשורות טובות.
למען האמת, נדהמתי מהתשובה הברורה בה כתב הרבי על בריאות הילד, ומוסיף שאנו צריכים להיות חזקים בביטחון בה', וככל שמתחזקים באמונה, כך המצב הרפואי יהיה טוב יותר.
כשהגעתי הביתה, נטלתי את הספר והנחתי אותו ליד מיטתי. הרגשתי טוב יותר כשהתשובה קרובה אלי; בכל פעם שנכנסתי לנמיכות הרוח ולעצב, פתחתי את הספר כדי לחיות מחדש את התשובה.
בימים הבאים הצטברו ליד מיטתי כעשרה כרכי 'אגרות קודש', בהם קיבלתי את תשובות הרבי, שנתנו לי עידוד וחיזוק תמידי.
למחרת בבוקר הלכתי לבית הכנסת, ומסתבר שהשמועה כבר עשתה לה כנפיים. המתפללים ידעו את כל הקורה, ורבים מהם היו בעצב עמוק. כמה שניסיתי להתחזק בביטחון ולהשרות על עצמי רוגע - נכשלתי. לא היה קל לי להשליט את המוח על הלב, וגל של פחד הציף את לבי.
באותו יום, בשעות הצהרים, היינו צריכים ללכת לצילום ראש ןרצ, דבר שהעצים ביותר את הרגשת הפחד מפני הבאות.
התקשרתי שוב לגיסי ישראל. הרגשתי כי במקרה שלנו הוא נבחר להיות הצינור שמעביר את הברכות מהרבי. בקול רווי כאב ביקשנו ממנו לכתוב לרבי ולבקש את ברכתו לקראת הצילומים.
זמן מה לאחר מכן התקשר כשבידו תשובה מהרבי בחלק ח' עמוד קיא:
מאשר הנני קבלת מכתבו מה' טבת, בו כותב אודות מצב בריאותו אשר פעל עליו נמיכות הרוח.
הנה כלך מדרך זו, והרי השי"ת הוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות, ואף שאין אתנו יודע עד מה כוונת הבורא, וממילא היצה"ר מעורר קושיות ומחשבות המבלבלות את האדם מבריאות הרוחנית ואפילו מבריאות הגשמית, צריך לדעת תמיד שאין זה אלא מתחבולות היצר, וצריכים להיות חזק בבטחון בהשי"ת אשר במשך הזמן ישלח רפואה בהמצטרך לו...
למילים הללו של הרבי "כלך מדרך זו", היה השפעה חזקה על מצב רוחנו, בפרט שהרבי חזר על אותם מילים מהמכתב הראשון, ש"השי"ת הוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות".
הרגשתי שהרבי מדריך אותנו כיצד צריך לחשוב ולפעול בסיטואציה כזאת. היו אלה המענות הראשונות מתוך מענות רבות שילוו אותנו בשבוע הקרוב, בהן לא הסתפק הרבי בברכות, אלא גם הדריך אותנו כיצד חסיד צריך לחשוב ולפעול בשעת משבר.
מאז, בכל שלב כתבנו לרבי, וזכינו לקבל תשובות כל העת. הרבי חיזק אותנו, הנחה אותנו ושמר עלינו.
בשעה 11 בצהרים נודע לנו, שהבדיקה שהייתה אמורה להיות בשעה 1 בצהרים, לא תוכל להתקיים לפני השעה 5. באוסטרליה, תקופה זו של השנה היא תקופת הקיץ, והשבת נכנסת בשעה 7 בערב בערך, כך שהיה עדיין זמן.
שעה קלה לפני הבדיקה, כתב גיסי ישראל שוב לרבי, וקיבל תשובה בחלק י"א עמוד שא:
היום בקר נתקבל מכתבו מכ"ז תמוז, והזכרתיו על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע להענינים האמורים בו, ויה"ר שיבשר טוב בהם ובטוב הנראה והנגלה.
בתשובה זו קיבלתי חיזוק נוסף, ונזכרתי איך שהרבי תמיד אומר שאזכיר על הציון שזו הברכה הכי טובה, ולא זו בלבד, אלא שהרבי כותב גם "שיבשר טוב".
הגענו למחלקה בה מבצעים את בדיקת ה-ןרצ והרופאים שלנו, פרופסור בעסער וד"ר בלום, דחו את כל הצילומים האחרים מפאת חומרת המצב. הגענו למשרדו של פרופסור בעסער, שם חשנו, כדברי אדמו"ר הזקן, שכל רופא גדול יש לו מלאך יותר גדול שמלווה אותו.
הרופא היה אדיב מאוד, ותוך כדי בדיקות, נתן למענדי הרבה עזרה פיזית ופסיכולוגית. בסיום הבדיקה, לנוכח התוצאות, הוא ישב אתנו לשיחה רצינית, וביקש "לומר את האמת". הוא תיאר את המצב בצבעים קודרים. לדבריו, מענדי משול לאדם הולך על צלע ההר ועוד פסיעה רח"ל... הוא חזר על הדברים שאמר טרם הבדיקה, כי ישנו גידול בראש, והחמור מכל, שמדובר לא בגידול רגיל, אלא מהסוג החמור ביותר שמהווה פגיעה קשה. מה שאפשר לעשות, זה ניתוח שיערך שבע או שמונה שעות, אך לא מן הנמנע שהניתוח יכול להביא לתוצאות חמורות, וחודשים ארוכים ייקח לו להבריא מכך.
בהלה אחזה בנו לשמע דבריו האחרונים של הרופא. סיפרתי לרופא כי כתבנו לרבי מליובאוויטש, ובתשובה הראשונה כתב הרבי לשאול רופא אם אפשר לקחת סוג של כדורים מסוג 'ניקוטין אסיד'.
למשמע דבריי הסתכל עלי הרופא ברחמנות, ואמר שהתרופה הזאת לא יכולה לעזור במקרה הזה, "אולי לא הבנתם את רצינות המצב", אמר, והוסיף כי מדובר פה בשאלה של חיים והפך החיים רח"ל. הרופא פסק כי אין להשאיר את המצב על כנו, וקבע לנו תור לניתוח ליום שלישי הבא, בשעה 7 וחצי בבוקר. עוד אמר, כי יום לפני הניתוח הוא נוהג להיפגש עם בני המשפחות של המנותחים, "אז תוכלו לשאול אותי את כל השאלות שיש לכם".
בטרם נפרדנו, ביקשתי ממנו את שמו היהודי ואת שם אמו כדי שאוכל להזכירו במכתבי לרבי. הוא ענה זאב בן שרה, ונפרדנו בלחיצת ידים.
עזבנו את משרדו של הרופא שעה וחצי לפני כניסת שבת, כאשר לפנינו נהיגה בת שעה עד ביתנו. באמצע הדרך התקשרתי לגיסי ישראל וביקשתי ממנו שיודיע לרבי את דברי הרופא, ושיבקש עבורנו ברכה.
אך שסיימתי את השיחה, והטלפון צלצל שוב. מעבר לקו הייתה הגיסה ממלבורן, הרבנית רבקה ברבר. היא שמעה מאתנו את דברי הרופא וסיפרה לנו סיפור מעניין שאירע עם בת דודתה של אמה שלא חשה בטוב, והיא הלכה לרבי בחלוקת דולרים. בת-הדודה עברה לפני הרבי ואמרה כי הרופאים מצאו אצלה משהו. הרבי עשה בידו תנועת ביטול, ואמר 'כמו שהם מצאו כך הם יעלימו את זה', וב"ה כיום היא בריאה ומנהלת משפחה למופת.
כשהיא ניתקה את השיחה, התחלתי להיזכר בערגה בימים בהם יכלו לשאול את הרבי כל דבר והרבי היה עונה בגשמיות. על אף שה'אגרות קודש' היו עבורי גלגל הצלה, מכל מקום רציתי לפחות שורה אחת מהרבי שתפטור לי את הבעיות.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיי. על הקו היה גיסי ישראל שהקריא לי את התשובה בכרך ה' עמוד קצח:
בעתו קבלתי מכתבו... וכשהייתי על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, הזכרתי את בנו שי' אותו כבקשתו במכתבו. המוסגר במכתבו נמסר לכולל חב"ד... ואשרי חלקו שעלה בידו לפעול ולעשות בענין זה, וגודל הענין אין צריך ביאור אחרי דברי המלך הוא רבינו הזקן באגרת הקודש שלו ועוד בכמה מקומות, וע"פ המבואר שם מובן אשר ההתעסקות בזה הוא ג"כ צנור וכלי להמשכת וקבלת ברכות השי"ת ובפרט לבריאות הנכונה שיוכל לקבוע עתים בתורת הנגלה ובתורת החסידות מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף. ומ"ש הרופא שצריך הוא ע"ז משך זמן, הנה ידוע שעד מהרה ירוץ דברו...
נדהמתי מהתשובה, משום שרק עתה עברה במחשבתי תחינה לזכות מהרבי לתשובה קצרה וברורה למצבי, והנה קיבלתי. באותם רגעים דמיינתי לעצמי שאני עומד בחלוקת דולרים והרבי אומר לי 'עד מהרה ירוץ דברו' עם הדגשה על 'עד מהרה'. מתשובה זו מאוד התעודדנו, וראיתי בזה תשובה קולעת וברורה.
קשה לתאר איך ארבע מילים אלו נסכו בי תקווה. בקשתי ממענדי שיחזור על המילים האלו אחרי התפילה בכל יום.
גם החלק הראשון של המענה, אודות כולל חב"ד, השאיר עלי רושם חזק, וידעתי שאפעל בהתאם לזה (כפי שאספר בהמשך).
הגענו הביתה דקות ספורות לפני כניסת השבת. שבת המלכה פרשה כנפיה. בביתנו כבר המתינו לנו בני משפחה וחברים רבים ובחברתם עברנו את השבת. אלו השכיחו מאתנו את דבריו הקשים של הרופא, וקצת הפיחו בנו רוח של עידוד. בשבת בצהרים עשינו התוועדות גדולה עם כל ה'שטורעם', בה הדגשתי על אודות הצורך לעשות סעודת הודאה עוד לפני הניתוח, בהתאם להוראת הרבי למשפחת שוחט מטורונטו, כאשר בתם חלתה.
אולם כשחלפה השבת, והאנשים הרבים שהיו עמנו הלכו לדרכם, שבה עננת הדאגה למלא את לבנו. חרדה עמוקה תקפה אותי. כתבנו לרבי על ההתוועדות ועל אהבת רעים שהייתה אצלנו בשבת, וביקשנו ברכה עבור הניתוח.
התשובה שנתקבלה הייתה בחלק י"ב עמוד רפ, כשהיא נחלקת לשתיים: האחת על הישיבה במלבורן, שהיא מקור ברכה לכל אוסטרליה, ובאיגרת השניה נכתב על השער שדרכו נמשכים כל ההשפעות, הוא הענין דהפצת המעיינות חוצה.
לא איבדנו רגע, ורכשנו כמאה קופות-צדקה עבור כולל חב"ד, וחילקנו אותם להורי ילדי הגן של אשתי, וכן לידידים וחברים. כשחלפו כמה שעות, נוצר חוסר בקופות צדקה. לא וויתרנו, ורכשנו מיני מתכת ועשינו בעבודה עצמית קופות צדקה. בכל אותו היום עבדנו על הכנת הקופות, כשאנו מפארים אותן בציורים ובמסרים יהודיים עם תמונת הרבי ואדמו"ר הזקן. לאחר מכן חשבתי על האבסורדיות שבעניין - כאשר בננו נמצא במצב קריטי ואנשים מרבים באמירת תהלים עליו, ואנחנו עמלים על בניית קופות צדקה...
אבל בכל זאת, כתוצאה מהמבצע הזה, מאות ילדים וידידים הוסיפו במצוות ובתפלות לבריאות בנינו.
מסתבר שהייתה בזה גם הדחקה מסויימת, כי בתום העבודה חזרנו למציאות ולמילים המאיימות של הרופא ששבו להלום בנו כמכת פטיש.
למחרת היינו צריכים לעשות בדיקות מקדימות לקראת הניתוח. מענדי שקע בשינה, ואלו אני צלצלתי לגיסי ישראל ובקשתי ממנו לכתוב שוב לרבי. על אף שעת הלילה המאוחרת כתב לרבי, ולאחר מכן התקשר אלינו וסיפר כי ביקש ברכה על הניתוח שעתיד להיות ביום שלישי, ר"ח כסלו, וביקש מהרבי שיהיה נס. התשובה הייתה בחלק ד' עמוד רנו (תרגום חופשי מאידיש):
פעם אחת ולתמיד צריך לדעת, שאמונה איננה דבר שצריך להשאר בזיכרון, אלא חייב להיות חדור בכל החיים.
אין ספק בזה, שאתה מאמין. הרי הדבר הראשון באמונה הוא, שהקב"ה מנהיג את העולם. ואם יש בכוחו להנהיג כמה מליארדי אנשים, הרי ברור הדבר שגם בנוגע לעניינים שלך יקויים מה שכתוב בפסוק: אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט.
כעת הגע בעצמך: הקב"ה מבטיח שאני אסבול ואמלט, האם אתה חושב שגוי ממדינה זו או ממדינה אחרת יכול ח"ו להפריע לקב"ה לקיים את הבטחתו. וכפועל יוצא מזה - הגע בעצמך: האם נחוץ לקב"ה שאתה תדאג כיצד הקב"ה יתנהג עם הבעל-בתישקייט שלך ויפתור את הבעיות שלך, או שהקב"ה יכול למצוא דרך טובה לכך גם ללא הדאגה שלך?
סוף כל סוף צריך אתה לזכור, שהרבי, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בירך אותך, וברכה של צדיק בוודאי תתקיים. במילא, גם הברכה שלך בוודאי תתקיים. רק מה? נתנו לך שתי ברירות: או, שעד שתראה בקיום הברכה, תתהלך בדאגות, אולי ח"ו הברכה לא תתקיים, ואחר-כך, כאשר הברכה תתקיים, תתוסף לך עוד דאגה: למה היית צריך לבזבז כל כך הרבה זמן בדאגה על לא דבר. או, שתהיה חזק בביטחון ואמונה בהשי"ת, שהוא ינהיג אותך בדרך הנכונה, ויקיים את כל הברכות שבירכו אותך, ואחר-כך, כאשר תראה כיצד הברכות התקיימו בפועל ממש, תוכל לומר לעצמך: ראה כמה טוב נהגתי, שלא הייתי מודאג מדברים שלא היה צורך לחשוב עליהם.
זאת אחת מכוונותיו של חמי בברכותיו אליך, ולא רק בתור ברכה, אלא גם בתור ציווי, שתהיה בשמחה, כיוון שבעזרת השי"ת כל הבעיות שמציקות לך כל כך קשה, ייעלמו ולא יהיה לך על מה לדאוג, ותוכל להיות בשמחה ולקיים את 'עבדו את ה' בשמחה'.
היות ולא מצאתי אצלי את כרך ד' ד'אגרות קודש', הקריא לי ישראל את התשובה דרך הטלפון. התשובה הייתה כל כך ברורה שבעיצומה פרץ ישראל בבכי ואני אחריו... הרגשתי איך הרבי נוטל את ידי בידו, ומוליך אותי באהבה וברחמים במבוכי העולם שכה זר לי: מחלות... גידול... ניתוח... לבטים... קשיים...
למחרת הלכנו לבית רפואה מתוך ביטחון גדול, זו הייתה אמורה להיות הפגישה שלנו עם הרופא בטרם הניתוח.
במקום לשאול שאלות, התחלתי לתומי לספר לו את החשיבות של מצוות הצדקה; הבאנו לו דולר מהרבי, תמונה של הרבי וקופת צדקה. הרופא הודה לנו בחום על המתנות וביקש שנתחיל לשאול שאלות. השאלה הראשונה שלי הייתה אם הוא מניח תפילין בכל יום? הרופא חייך וענה שיש לו הסכם עם רב חב"די, הרב שריקי, שאם הוא, הרב שריקי, יעשה ספורט בכל יום, אזי הוא יניח תפילין בכל יום; אך הוא מאמין שהוא מניח תפילין יותר פעמים ממה שהרב שריקי עושה ספורט... ביקשנו ממנו שלפני הניתוח יניח תפילין.
באותו לילה שלפני הניתוח, התקיים בבית הכנסת כינוס של תורה תפילה וצדקה לזכות מענדי. גם אנשים שאף פעם לא היו בבית כנסת, הגיעו להתפלל. עמדתי מהצד וכאב לי לראות אנשים ממררים בבכי, בזמן שבי פיעמו התשובות הכה ברורות מהרבי לחיזוק את הביטחון.
הגיע יום הניתוח, יום שלישי ר"ח כסלו.
מענדי שכב במיטה מוכן לניתוח. הבאתי לפרופסור בעסער ולצוות המנתחים והמרדימים צדקה כדי לתת עבור צדקת כולל חב"ד בארץ הקודש.
מענדי הוכנס לניתוח, ואנחנו נשארנו בחוץ ואמרנו תהילים. שוב ושוב קראנו את האגרות של הרבי, אותן אגרות שחיזקו אותנו כל העת. זה היה קרש ההצלה שלנו. וכי מה יכולנו לחשוב או לעשות אם לא להיתפס בזה?! לא זכור לי אף פעם שקראתי את מילות המזמורי תהילים בכוונה כה גדולה ועצומה.
לאחר שמונה שעות של המתנה מורטת עצבים ומתוחה, יצא פרופסור בעסער מחדר הניתוחים והזמין אותנו להיכנס לחדרו.
"יש לו בשורות טובות ובשורות לא כל כך טובות", פתח ואמר.
ליבנו קפא באימה.
"הבשורות הטובות הם שהמנתחים הצליחו להוציא את כל הגידול מהראש. ואילו הבשורות הלא טובות - שהגידול היה חמור יותר כפי שחשבנו בתחילה.
לשמע הדברים הזדעזעתי. התחלתי להזיע.
"האם יכול להיות שאתה טועה", שאלה אשתי כמו מתוך ניסיון להיאחז בשבב של תקווה?
פרופסור בעסער סיפר כי באמצע הניתוח שלח כמה חלקים מהגידול לבדיקת מעבדה, ולאור התוצאות שהתקבלו, הוא קבע את סוג הגידול. "תשעים וחמש אחוז כי מדובר בסוג החמור כפי שחשבתי בהתחלה. אולם רק בעוד שלושה ימים יתקבלו התוצאות הסופיות, ואז יתברר במאה אחוז במה מדובר". הוא המשיך להסביר לנו כי לפי הסטטיסטיקה תוצאות המעבדה הראשוניות והמאוחרות יהיו זהות.
הרופא עזב אותנו כיוון שנאלץ ללכת לניתוח נוסף.
עודדנו, אני ורעייתי, אחד את השני. הרבי הרי אתנו ובירך אותנו, ואנו לא הולכים לפי סטטיסטיקות של רופאים, אנו ננצח.
ביציאתי מן הרופא מיהרתי להתקשר לגיסי ישראל ובקשתי ממנו לכתוב שוב לרבי על הבשורות הטובות והלא טובות, ולבקש את ברכתו.
התשובה שהתקבלה היתה בחלק י"ב עמוד קנב:
נעם לי לקבל מכתבו מאדר"ח כסלו, הוא חודש הגאולה, גאולה בגשם וגאולה ברוח, אשר כבר יצא ממקומו שעד עתה, ובמילא מצב בריאותו הולך וטוב, ודלא מה שכותב בתחילת מכתבו. ואף שגם להבא צריך לשאול חוות דעת הרופא ולמלאות הוראתו בפועל, אבל כמו שכתבתי לו מאז להיות חזק בטחונו בהרופא כל בשר ומפליא לעשות ובמילא יקל קיום הציווי עבדו את ה' בשמחה.
ובמ"ש שהוא מדוכא ועושה חשבונות ע"ז כו'. כבר כתבתי לכמה מאנ"ש שאין זה אלא מתחבולות היצה"ר, וכבר ידוע דרז"ל עה"פ לא יהי' בך אל זר, שקאי על הקלוגינקער (שבת קה:) ובמילא קאי ע"ז הציווי דשקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, והאריכות לזה אך למותר, וחבל על הזמן.
שוב נדהמתי מן התשובה הקולעת שתרצה לי את כל השאלות. הרבי אומר מפורשות שהמצב טוב, ובקטע השני הרבי מלמדני איך חסיד צריך להתנהג במצבים כאלו, ולא להיות עצוב.
בלילה שבין שלישי לרביעי התעורר מענדי מההרדמה המלאכותית. הרופאים החלו לערוך לו סדרת מבחנים ובדיקות לוודא שאבריו חזרו לתפקד כמקודם.
מיותר לתאר את השמחה והאושר שמילאו את לבנו לאחר שראינו כי הוא עבר בהצלחה את כל הבחינות, וכל אבריו מתפקדים כמקודם. פיסת שמחה וסיפוק בתוך עולם של מתח ודאגה שהיינו בו.
למחרת בבוקר נשלח מענדי שלנו לצילום ראש נוסף. צילום זה היה אמור להיות מכריע אם מקום הגידול אכן התנקה.
בערבו של יום נכנס פרופסור בעסער לחדר כשחיוך רחב על פניו. הוא דיבר ברוגע ומחויך וסיפר שהצילום אכן הראה שהכל בסדר, וכי הניתוח עבר בהצלחה; כעת רק נותר לחכות לממצאים של המעבדה שעתידים לקבוע אם הגידול אכן מסוכן או לא.
צלצלתי שוב לגיסי ישראל כדי שיודיע לרבי על הבשורות טובות. התשובה שהתקבלה הייתה בחלק י"ז עמוד קנט:
.. שיעמוד לזכותך ובעלך שי' שמתשיכו לבשר בשורות טובות בכל האמור לעיל.
התפעלתי מאוד מהתשובה. המצב אכן היה שאשתי הייתה היחידה ששמעה מד"ר בעסר את הבשורות הטובות, משום שבאותם רגעים סגרו את חניון הרכבים של בית הרפואה, ואני הייתי צריך לחפש מקום חנייה חילופי, ובאותם רגעים לא הייתי נוכח.
למחרת ביום חמישי ערכו צילום נוסף לבדוק אם הגידול לא התפשט למקום אחר. מובן שכל צילום כזה מלחיץ מאוד, אך הברכות של הרבי נסכו בנו ביטחון רב שהתוצאות יהיו טובות.
מאוחר בלילה הגיע שוב פרופסור בעסער ובישר לנו שהצילום הראה שהמקום נקי לחלוטין, ובבוקר, הבטיח, יסביר לנו בפרטיות יותר. שוב הרגשתי צורך להודות לרבי על הנסים שעשה עמנו, ובקשתי מגיסי להודיע עוד פעם לרבי על הבשורות טובות.
מאוחר בלילה התקשר גיסי ישראל ובפיו התשובה שקיבל בחלק ז' עמוד רפב:
במענה למכתבו מי"ז סיוון, הנה נבהלתי לקרות התחלתו אשר קשה לו מאוד כו' וכו' ובהדי כבשי דרחמנא למה לך. ובמה שמעתיק דברי הרמב"ם אשר אין הקב"ה עושה נס יוצא מדרך הטבע לאיש פרטי, הנה במוחש ראינו ניסים יוצאים מדרך הטבע גם לאנשים פרטים ובפרט בשנים האחרונות. ובפרט בהענינים התלוים בחלל הגוף שכמה וכמה פעמים טעו בזה לאחר כל הבדיקות. וכ"ז נוסף ע"ז שמיום ליום מתחדשים תרופות חדשות. אלא שמוכרח הדבר ואי אפשר בלאו-הכי לחזק ההתקשרות עם השי"ת רופא כל בשר ומפליא לעשות, ואין "המקרא" יוצא מדי פשוטו, שהוא מפליא לעשות בפועל ממש לאדם פרטי, והראיה על זה כיון שכל אחד בפרט מברך ברכה זו. והאריכות בזה אך למותר.
לא הבנתי על מה הרבי מתכוון "אודות נס גדול", ולא היה לי אלא לייחל ולקוות לטוב.
בין כה וכה הלילה עבר עלי ועל אשתי בתפילות ובתחנונים שהתוצאות הסופיות של המעבדה יהיו טובות.
רק למחרת בבוקר הבנתי היטב את דברי הרבי "אודות נס גדול" ואודות כך ש"כמה פעמים טעו בזה לאחר כל הבדיקות".
פרופסור בעסער נכנס לחדרו של מענדי במחלקה, מלווה בפמלייה נכבדת של רופאים, אחיות ומתמחים. הוא הלך היישר למיטה של מענדי; חיוכו היה גדול ורחב מתמיד, ובקול מאופק אמר: "יש בפי בשורות טובות עבורך. הדגימות מהמעבדה הגיעו, ומסתבר שהערכתנו הראשונית לא הייתה נכונה כלל. הגידול שהיה לך הוא כלל אינו אותו סוג שחשבנו בתחילה. טעינו! זה היה משהו הרבה יותר קל!"
אנו ואשתי פרצנו בבכי חסר מעצורים...
רק לאחר שנרגענו סיפרנו לרופא על התשובה של הרבי, והוא הביע את התפעלותו. מאוחר יותר כתבנו לרבי שוב והודינו לו על הנס. התשובה הייתה בחלק י"ד עמוד כה:
בעת רצון יזכירום על הציון הק' של כ"ק מו"ח זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע על המצטרך להם, מתאים לכתבו, ויהי רצון שיבשר טוב בהנוגע לכל אחד מהם וגם בטוב הפנימי, זאת אומרת, בעניני תורה ומצוות...
כל אותו היום הטלפון לא פסק מלצלצל. מעבר לקו היו חברים, ידידים, שכנים ובני משפחה. כולם שמעו על הנס ולא הפסיקו להביע התפעלות. הסיפור אף עשה לו כנפיים במסדרונות בית הרפואה והפך לשיחת היום.
בשלב מסויים, כשהרוחות נרגעו קמעה, התבוננתי בדעתי כיצד הרבי הוליך אותנו יד ביד לכל אורך הדרך, ונתן לנו את הכוחות להחזיק מעמד בימים קשים אלו. הרגשתי צורך עז להודות שוב לרבי על כל מה שעשה למעננו.
התקשרתי שוב לגיסי ישראל וביקשתי ממנו לכתוב לרבי שלוש נקודות: (א) הודאה על הנס. (ב) אנחנו אוהבים את הרבי. (ג) ברכה ל'גוט שבת'.
כמה דקות לפני שבת התקשר אלי והקריא לי את התשובה בחלק ד' עמוד רכא:
בכלל, הרי כל היהודים, הן אנשים והן נשים, מאמינים בני מאמינים. זאת אומרת, שכולם מאמינים ומבינים גם בשכלם, שהקב"ה, ורק הוא, מנהיג את העולם.
וכל היהודים מאמינים באמונה שלימה שהקב"ה הוא תכלית הטוב, הטוב בהתגלמותו.
ובוודאי שמעתם את הפתגם של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שאמרו בשם הבעש"ט, שכל יהודי, הן איש והן אשה, יקר אצל הקב"ה כמו בן יחיד להוריו (באמת יותר, אלא שאנו משתמשים במשל מכיוון שאיננו יכולים לתאר לעצמו אהבה גדולה יותר מאשר לבן יחיד).
מכל הנ"ל יוצא במילא, שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. ומכיוון שהקב"ה רוצה שליהודים יהיה טוב לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות - הרי הטוב הוא בוודאי לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות.
דבריו של הרבי על אודות האהבה העצומה של הקב"ה לכל יהודי, העצים את אהבתנו לרבי, וזכינו לקבל שבת מתוך רוב שמחה ואהבה.
ולסיום אני רוצה לומר בקול גדול: רבי, אני אוהב אותך!
הוסף תגובה |
|
|
.gif)
.gif)
