בפרשתנו נצטווינו שלא לגנוב ולגזול. ההבדל ביניהם, שגניבה נעשית בחשאי וללא ידיעת הבעלים, וגזילה נעשית בגלוי, נוטלים מהבעלים רכושם בכוח ונגד רצונם.

מה חמור יותר מביניהם?

מצד אחד גנב יותר חמור, כפי שרואים מזה שהתורה החמירה והענישה את הגנב יותר מהגזלן: גנב משלם כפל [לדוגמה: גנב 100 משלם 200, גנב 200 משלם 400 ], ואילו גזלן משלם רק קרן, כי הגנב מזלזל בה' הרבה יותר מגזלן: גנב הוא אדם נורמלי המבין את המושג פחד, הוא חושש מהבעלים ולכן מבצע זממו בחשאי וללא ידיעתם, ואם-כן הוא מזלזל בבעלים האמיתיים של העולם, הקב"ה הרואה מעשיו גם אלו הנעשים בחשאי; ואילו גזלן איבד לחלוטין צלם אנוש של פחד, שאינו יודע לחלוטין לפחד, לא מהאדם הבעלים ולא מהבורא הבעלים, לכן זלזולו בבורא יחסית פחות מהגנב.

מצד שני לכאורה גזלן חמור יותר, כי רק עליו אמרו חז"ל1 ביטוי קיצוני "כל הגוזל את חבירו כאילו נוטל נשמתו", שגזלן הוא כאילו רוצח! דבר שלא נאמר על גנב.

למה נטילת רכוש נחשבת לנטילת נפש

אמנם צריך להבין: 1) מדוע באמת גזילת כסף ורכוש מהזולת נחשבת לנטילת נשמתו? 2) ועוד צריך להבין - מדוע רק גזלן ולא גנב קרוי נוטל נשמה, הרי שניהם נוטלים את רכוש הזולת?

יש מפרשים שהיות שהגזלן מאיים ומפחיד את הבעלים, לכן הוא נחשב "נוטל נשמה" שיש לבעלים פחד מוות ממנו, לא כן בגנב העושה מעשהו בחשאי, ואין הבעלים יודעים ומפחדים בעת הגניבה.

אבל צריך להבין: 1) לפי זה כל המפחיד את חבירו צריך להקרא נוטל נשמה ומה הדגש על גזלן שהוא נוטל נשמה? 2) לפי זה במקרה שברור שלא יישפך דם והגזלן לא יפגע בגוף הנגזל אלא רק בממונו, זה לא אמור להיחשב נוטל נשמתו, ומדוע אמרו חז"ל "כל הגוזל", בכל מקרה ומקרה, נחשב נוטל נשמה? 3) מדברי חז"ל משמע שהוא נקרא נוטל נפש בגלל שהוא לוקח את רכוש הבעלים ולא בגלל שמפחידם?

יש מפרשים שהגזלן נוטל ממונו של העני וגורם לו למות ברעב, לכן במעשה גזילתו הרי הוא כמו שופך דם, שהנגזל מת ברעב.

אבל פירוש זה אינו מסתדר עם לשון חז"ל ש"כל גזלן" נחשב לנוטל נפש, גם מי שגזל מעשיר שלא נמצא בחרפת רעב וסכנת חיים כתוצאה מהגזילה? ועוד צריך להבין - אם מדובר על נטילה מעני, מה ההבדל בין נטילה בגניבה או בגזילה, הלא בשניהם העני ימות ברעב, ומדוע רק גזלן נקרא נוטל נפש?



מעות - חיי נפשו

אדמו"ר הזקן2 מסביר שכספו ורכושו של אדם נחשב במובן מסויים חלק מנשמתו, "חיי נפשו", כי להשגתם האדם עמל וייגע בכוחות נפשו, ממילא כוחותיו כאילו נמצאים ברכוש שהושג תמורת עמל הנפש. וגם מי שלא התייגע להשגת כספו, כי קיבלו במתנה וכדומה, הרי עם הכספו הוא יכול לרכוש מזון שיזין ויחיה אותו בחיים, לכן זה נקרא חיי הנפש, שעמו מקיימים את כוח החיים.

- לכן בשונה מכל המצוות שעמהם מעלים ומקרבים לקדושה רק אבר אחד מהגוף, אותו אבר שעמו מקיימים את המצווה (למשל בתפילין של יד, את היד), הרי נתינת כסף לצדקה שקולה ככל המצוות, שהיא מעלה לקדושה את הגוף כולו, כי: 1) בצדקה מקדשים את כל כוחות הגוף שעם כולם עמלו עבור הכסף; ועוד, כשמפרישים צדקה מהמשכורת החודשית, מעלים לקדושה את כל ימי החודש. 2) עם הכסף יכלו לקנות מזון שיחיה את הגוף, לכן כשהוא ניתן לצדקה, כאילו נתנו למצווה את חיי גופו -

אבל כאמור, גם תירוץ זה לא ברור, כי אם-כן למה רק גזלן נקרא נוטל נפש ולא גנב, הרי גם גנב נוטל ממון מבעליו, ומה בינו לגזלן.



נטילת כסף בכוח

הרבי מפרש את הדברים כך: אכן כאמור ממונו ורכושו של האדם וכל אשר בשליטתו, הוא חלק מנפשו וכוחותיו, חלק בסיסי ממהותו וחיותו, וכשגוזלים אותו מבעליו בכוח נגד רצונו הרי בעצם מערערים ומבטלים את שליטתו ובעלותו על נכסיו ורכושו, וכאילו מכריז ואומר "אין לבעלים זכות קנינית ברכושו", ממילא הוא נחשב גם לנוטל נשמתו, שרכושו חלק ממנה.

ביאור זה מתאים רק בגזלן ולא בגנב: כי הגנב אינו מערער על הזכות הבסיסית של בעלות האדם על ממונו (שזה חלק מנשמתו), אדרבה פחדו מהבעלים וביצוע זממו בחשאי בלי ידיעתם, מוכיחה שהוא מכיר היטב בבעלותם ושליטתם על חפציהם ורכושם ואינו מערער עליה, אלא שלפועל הוא מתאווה לחפצי חבירו לכן גונבם, ממילא מעשה הגניבה היא הפסד ממוני בעלמא, ואינה כנוטל נפש אלא כנוטל רכוש,

[כשם שכשהבעלים מרצונם נותנים את כספם לזולת, לקנות או לתת מתנה, זה לא נחשב לערעור על בעלותם ונטילת נשמתם, כי הנתינה היא רק מעבר ממוני של הרכוש, ולא עירעור על בעלותם הראשונית והבסיסית על רכושם, כך גם הגנב אינו מערער על זאת, אלא שהוא מנסה ליטול מהבעלים ולהפסיד ממונם];

אך הגזלן מוסיף גם ערעור על בעלות הבעלים על רכושם, הנגזל ה"נאנס", חש שרכושו הפקר ולא מפחדים ממנו, נוטלים ממונו כאילו שהוא כלל אינו הבעלים, לכן לגזילה יש יסוד של נטילת נפש.



נטילת נשמת ה"גזלן"

בתורת הקבלה3 מפרשים שהכוונה בנטילת הנפש של הגזלן היא לנפשו שלו, נפש הגזלן עצמו ולא נפש הנגזל:

היות שהגזלן צריך לתקן את המעוות ולהשיב את הממון הגזול לבעליו, בשל כך לאחר שיסתלק מהעולם עליו לשוב לעולם פעם נוספת בגלגול נוסף ולתקן חטאו (אם לא הספיק לתקנו בגלגול הנוכחי), וזה הכוונה שתינטל נשמתו, שזה רמז לכך שנשמתו תבוא בגלגול נוסף, ואז, בסוף אותו גלגול שני, הוא ימות, וזה לשון ה"רקאנטי": "יש מחכמי הקבלה האחרונים שאומרים כי קבלה בידם כי כל הגונב או גוזל חבירו עתיד לתקן מעוותו ולמות מיתה בשנית", כלומר בגלגול הבא.

והרקאנטי מסביר את פעולת הגזילה ב"מרכבה העליונה": הסטת השפע האלוקי, כי ראוי לאדם שייהנה רק מהאור האלוקי הבא אליו והגוזל יונק מכחות הטומאה ומטה צינורות הקדושה לטומאה.

מדברי הקבלה האמורים אנו מבינים את חומרת עוון גזילה בדורנו, וההכרח לתקנה במהרה:

כיוון שהובטחנו על ידי הרבי שדורנו הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון לגאולה, הרי הנשמה לא תרד בעולם בגלגול נוסף לפני בוא הגאולה כדי לתקן את פגמי הגזילה - כיוון שהנה הנה משיח בא, ממילא יש נחיצות מיוחדת ומהירה לתקן את כל הפגמים והקלקולים בגניבה וגזילה כדי להיות מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו במהרה בימינו בקרוב ממ"ש.

מקורות - לקוטי שיחות חלק לב, עמוד 112.

תודה לרב נחום גרינוולד ולרב אייל אונגר.





1 בבא קמא, דף קיט, עמוד א. רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה יג.

2 תניא, פרק לז.

3 רקאנאטי, לפרשת יתרו.