גאוגרפיה

גג קבר דוד המלך במיני ישראל

קבר דוד המלך

כותרת בצורת שקנאי המאכיל את גוזליו בחדר הסעודה האחרונה

כנסיית דורמיציון בהר ציון. המקום בו נרדמה מרים

קבר אוסקר שינדלר בבית הקברות הפרוטסטנטי

הכניסה למרתף השואה

השיר "רחל מבכה על בניה" של זרח הלוי
במרתף השואה

הר ציון הוא שלוחה דרומית של הר המשתרע מנחל צולב בצפון ועד גיא בן הינום במערב ובדרום (על הר זה שוכנים הרובע היהודי והארמני). הנקודה הגבוהה ביותר בהר ציון - בקבר דוד המלך - מגיעה לגובה 765 מטר מעל פני הים. מורדות הר ציון הפונים לגיא בן הינום תלולים למדי, בעוד שמורדותיו הפונים מזרחה לנחל הטירופיאון מתונים בהרבה. אין כל הפרדה טופוגרפית בין העיר העתיקה ובין הר ציון, ורק מיקומה השרירותי של החומה העות'מאנית מפריד ביניהם.

[עריכה] היסטוריה

הר ציון הפך לחלק בלתי נפרד מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, עם התפשטות העיר מערבה מעבר לנחל הטירופיאון. פסגת ההר והאזור עליו שוכנים היום הרובע היהודי והארמני נקראו אז בשם "הגבעה המערבית" או "המשנֶ‏‏ה". לאחר חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס נִטשה ירושלים למשך 70 שנה. שבי ציון הקימוה מהריסותיה ובנו את הבית השני אך העיר שבה בתחילה רק לממדיה הזעירים על "הגבעה המזרחית" בלבד, והר ציון נותר הרחק מחוץ לחומה. רק לאחר שנים שבה ירושלים וגדלה, ו"הגבעה המערבית" הפכה שוב לחלק מהעיר. הר ציון הוקף בחומה, היא "החומה הראשונה" המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו. נראה כי בשלהי ימי הבית השני שכנו בהר ציון האיסיים, שהשתמשו תדיר בשער מיוחד בשם "שער הצוֹ‏א". שער זה, על פי יוסף, שימש את האיסיים ליציאה אל מחוץ לחומה לעשיית צרכים, שכן אמונתם אסרה עליהם "לטמא" את ירושלים. שרידים של שער זה נתגלו בפינה הדרום-מערבית של ההר (מטרים ספורים מעל הכביש ההיקפי).

עם חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה נהרסה החומה שהקיפה את העיר ואת הר ציון, וירושלים נותרה פרוזה למשך מאות שנות התקופה הרומית. העיר נִטשה שוב מיושביה היהודים, אך דווקא בהר ציון נאחזה קהילה יהודית קטנה בשם צלע האלף, ששאבה את שמה מהפסוק בספר יהושע: "וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם" (פרק י"ח, כ"ח). לאחר מרד בר כוכבא סולקה אף קהילה זו מהעיר, והר ציון שמָ‏ם. לאחר הפיכת הנצרות לדת המועדפת באימפריה הרומית והפיכת הממלכה לביזנטית, זכה הר ציון לעדנה. עדויות מן התקופה מלמדות על כנסיות ומנזרים שנבנו בהר ציון, כשהבולטת בה היא כנסיית "ציון הקדושה" (האגיה ציון) אשר שרידיה קיימים עד היום, במרתפיה של כנסיית דורמיציון. בתקופה זו החלו להיקשר בהר ציון המסורות הנוצריות המוכרות לנו היום, כמו ביתו של כייפא הכהן, התכחשותו של פטרוס לישו ועוד. הנוסע מבורדו, שעבר במקום בשנת 333 תיאר בכתביו את שרידיהם של שבעה בתי כנסת בהר ציון. במאה הששית שיקמה הקיסרית הביזנטית, אאודוקיה, את חומות ירושלים וצירפה את הר ציון אל גבולות העיר. במפת מידבא מראשית המאה השביעית מוצגת ירושלים הביזנטית בנויה להפליא, כשהר ציון מוקף בחומת העיר ועל פסגתו מבני ציבור. באותה תקופה החל לראשונה ההר להיקרא בשם "ציון" (להלן).

לאחר הכיבוש הערבי ותחילת התקופה המוסלמית הקדומה עלתה שוב קרנו של הר ציון, במיוחד בעקבות התפתחות מסורת קבורת דוד המלך בהר ציון במאה העשירית. היהודים, שהורשו לשוב לירושלים לאחר מאות שנות גירוש, בחרו בהר ציון למקום יישובם, ושכונה יהודית החלה להתפתח סביב קבר דוד. בשנת 1033 זעזעה רעידת אדמה חזקה את ירושלים והפילה את חומות העיר. שליטי ירושלים הפאטימים שיקמו את החומות, אך לא במלואן: קו החומה הדרומי צומצם באופן ניכר, והר ציון (וגם עיר דוד) נותרו עתה מחוץ לחומה. נראה כי בעקבות כך עזבה הקהילה היהודית את הר ציון ונדדה צפונה, לתחומי הרובע המוסלמי של ימינו.

עם שיבת הנוצרים לירושלים בתקופה הצלבנית חוסלה שוב הקהילה היהודית בעיר, וגם המוסלמים נטבחו או גורשו ממנה. הנוצרים השתלטו על מבנה קבר דוד בהר ציון, ובמאה ה-13 הקימו במקום קלויסטר ענק שכלל כנסייה, מנזר ובית הארחה. קבר דוד הפך לקריפטה של הכנסייה אשר הוקדשה לימיו האחרונים של ישו ונקראה בשם חדר הסעודה האחרונה. מבנה קבר דוד המלך הקיים היום הוא מתחם הקלויסטר הצלבני, ונראה כי הסרקופג המשמש היום כמצבת דוד המלך הונח שם על ידי הצלבנים.

עם כיבוש ירושלים ב-1187 על ידי צלאח א-דין ועליית שלטון האיוּ‏בּ‏ים חזרו היהודים והתיישבו בירושלים, בהר ציון. בעקבות חלוקת האזורים הכבושים בין בכירי הצבא (כמקובל אצל האיובים) העניק צלאח א-דין את הר ציון לאחד מגיבוריו, דג'אני, אשר משפחתו החזיקה ברוב שטחי ההר (כולל קבר דוד) עד שנת 1948. בראשית התקופה האיובית הוקף ההר בחומה שחיברה אותו לעיר, אך לא לאורך זמן: בשנת 1219 החריב המושל האיוּ‏בּ‏י אלמַלִכּ‏ אלמֻעַטַ'ם עיסָ‏א (אחיינו של צלאח א-דין) את החומות במו ידיו מחשש שמא הצלבנים ישתלטו שוב על העיר ויזכו בביצוריה. ירושלים הפכה שוב לעיר פרזות למשך מאות שנים.

הרמב"ן שביקר בירושלים בראשית התקופה התקופה הממלוּ‏כּ‏ית, בשנת 1267, תיאר עיר חרבה ודלת אוכלוסין, ואשר אך בקושי ניתן למצוא בה מניין יהודים. הוא יזם את שיקומה של הקהילה היהודית ואף הקים בית כנסת בעיר. נראה כי בית הכנסת המדובר נבנה בהר ציון, וכי בזכות פעילותו של הרמב"ן שבה ופרחה השכונה היהודית במקום. בחלוף השנים הפך קבר דוד המלך בהר ציון למוקד סכסוך מר בין בני הדתות השונות, עד כי במאה ה-15 סילקו הממלוכים מהר ציון את הנוצרים הפרנציסקנים שטענו לחזקה על קבר דוד, אך גם את היהודים שביקשו לרכוש אותו לעצמם (רק אז, אגב, עברו היהודים אל אזור הרובע היהודי של ימינו והתיישבו בו). מתחם קבר דוד הפך למוקד תפילה מוסלמי, ושתי קומותיו - מפלס הקבר וחדר הסעודה האחרונה - הוסבו למסגד. עד היום ניתן לזהות את גומחות התפילה שהוטבעו בקירות הדרומיים בשתי הקומות, וכן את צריח התפילה הממלוכי שעל הגג.

העות'מאנים בנו אמנם את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר. בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים. השער שהוביל את יושבי העיר אל הר ציון נקרא בערבית "באב צָהְ‏יוּ‏ן" (باب صهيون - שער ציון. אומרים: סַ‏הִיוּ‏ן) או "בּאבּ א-נֶ‏בּ‏י דָ‏אוּ‏ד" (باب النبي داود - שער הנביא דוד, על-שם דוד המלך שנחשב באסלאם לנביא). במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות, והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים.

ימים ספורים לאחר הכרזת העצמאות, בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי 1948, נשלחו כוחות חטיבת עציוני (היא חטיבת ירושלים) לפרוץ את המצור על הרובע היהודי. ההתקפה העיקרית תוכננה על שער יפו, ולשם כך נשלחה מחלקה מגדוד "הפורצים" של חטיבת הראל הפלמ"חית בפיקודו של מרדכי פורת לבצע פעולת הסחה בימין משה ולירות על הר ציון. ב-23:00 בלילה החלה פעולת הרעשה בעזרת דוידקה, תותח ומרגמות; הכוח חצה את גיא בן הנום על גבי הגשר הסמוך לבריכת הסולטן וטיפס במעלה הר ציון. המבנה הראשון שנכבש היה בית הספר של גובאט, ולאחריו נכבשה כנסיית דורמיציון. בתוך שעות ספורות היה הר ציון כולו בידי הכח, ובשל כך הוחלט לנסות ולפרוץ אל הרובע היהודי דרך שער ציון.

בלילה שלמחרת פרצה מחלקה מחטיבת הראל בפיקודו של דוד אלעזר ("דדו") את שער ציון, נכנסה לעיר העתיקה וחברה לכוחות ההגנה שפעלו ברובע היהודי. בחלוף השעות התמהמהה התגבורת, והכוח שנותר לשמור על שער ציון נאלץ להתפנות. בעקבות כך נכבש שער ציון בידי הלגיון הירדני והר ציון, ללא השער, הפך לחזית מדינת ישראל למשך 19 שנים שבהם חצה את ירושלים הקו העירוני, עד איחוד ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים.

באותן שנים, יכלו ישראלים שחפצו בכך, לצפות מגג קבר דוד שבפסגת ההר אל עבר העיר העתיקה. קרנו של הר ציון עלתה מאוד בתקופה זו, מפני שהיה האתר המקודש העיקרי שנותר בידי ישראל, לאחר שנחסמה הגישה לשאר המקומות המקודשים בעיר שנותרו תחת שליטה ירדנית. לכן התקיימו בהר טקסים דתיים רבים.

העלייה להר ציון הייתה אז דרך שביל עפר תלול, שטיפס מתחתית גיא בן הינום, וההולכים בו היו נתונים לסכנת ירי מידי חיילי הלגיון הירדני שעמדו על החומות. בשנת 1964 נסלל כביש גישה אל ההר, "כביש האפיפיור". הכביש, שעבר בשטחי ההפקר, נסלל בהסכמת הירדנים, לקראת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בהר ציון. הכביש שימש לאחר הביקור לתנועת ישראלים.

[עריכה] מקור השם

השם "הר ציון" מופיע 19 פעמים בתנ"ך, אך מכל המקורות עולה כי מדובר דווקא בהר המוריה (הוא הר הבית), למשל:

בספר תהילים אף מופיע תיאור גאוגרפי מדויק של הר ציון כהר המוריה:

כלומר - הר ציון, השוכן בירכתיים הצפוניים של קריית המלך (היא עיר דוד).

השימוש בשם "הר ציון" לגבעה המזוהה בשם זה היום התחיל אי שם בתקופה הביזנטית, דבר הבא לידי ביטוי בכנסייה הביזנטית "ציון הקדושה" שעמדה על פסגתה. נראה כי הבלבול נוצר עקב זיהוי שגוי של הנוצרים את מגדל דוד עם מצודת ציון הנזכרת בכתובים: "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" (שמואל ב, ה, ז).

בערבית מכונה ההר "ג'בּל דאוד" או "ג'בּל א-נבּי דאוד" (جبل داود או جبل النبي داود), על-שם דוד המלך שקברו נמצא על ההר לפי מסורות מוסלמיות ויהודיות, אולם יש המכנים אותו "ג'בּל צָהיוּן" (جبل صهيون), על-פי השם שהתקבל בקרב היהודים והנוצרים. בלשונות אירופה מכונה ההר Zion או Sion, על-פי תעתיק השם "ציון" בתרגומי התנ"ך.

[עריכה] מסורות יהודיות

המסורת היהודית העיקרית הקשורה בהר ציון היא זיהוי קבר דוד המלך על פסגתו. המקורות הכתובים הראשונים הקושרים את ההר לדוד המלך הם מן התקופה המוסלמית הקדומה. בתנ"ך נכתב במפורש:

אך קשה לקבוע אם הר ציון באותה עת נחשב לחלק מ"עיר דוד". בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר בשנת ה-80 על ידי פרופ' גבריאל ברקאי נתגלתה במרחק מה מערת קבורה המתוארכת לימי מלכי יהודה, אך לא ניתן לזהותה בוודאות כקברו של דוד המלך.

המוסלמים מכנים את המקום "קבר הנביא דוד" (قبر النبي داود "קבּר א-נבּי דאוד"), ואת המתחם שסביבו, שבו נמצא כיום בית כנסת, "מקאם נבי דאוד" (مقام نبي داود), כיוון שדוד המלך נחשב באיסלאם כנביא.

[עריכה] מסורות נוצריות

בתקופה הביזנטית החלו להתפתח מסורות נוצריות בהר ציון, דבר שהקנה לו חשיבות רבה, עד כדי הקפתו בחומה והכללתו בתחומי העיר. באותה תקופה החלו לזהות בשיפולי ההר את בית כייפא הכהן, אשר על פי הברית החדשה כינס את הסנהדרין בביתו ושם התקבלה ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים. ספק אם כייפא אכן התגורר בהר ציון, וסביר יותר שחי בקרבת בית המקדש, בתחומי הרובע היהודי של היום.

באותו אתר זוהה גם המקום בו פטרוס התכחש לישו שלוש פעמים לאחר שהוסגר לידי הרומאים:

אירוע זה מונצח היום בכנסייה מודרנית הנקראת פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול" - בלטינית: גליס=תרנגול, קנטו=קריאה).

מסורת מאוחרת יותר מן התקופה הצלבנית הצביעה על הר ציון כמקום בו התקיימה הסעודה האחרונה, כמתואר בברית החדשה. בעקבות השתרשותה של מסורת זו הקימו הצלבנים כנסייה על קברו של דוד המלך, הקיימת עד היום ונושאת שם זה. מבחינה גאוגרפית אין כל היגיון בקביעה זו, ונראה כי מדובר כאן בעיקר ברצון לקשור את דוד לדמותו של ישו, שמזוהה בברית החדשה כצאצא של דוד המלך, ונתפס כ"משיח בן דוד".

מסורת מאוחרת מאוד מן המאה ה-19 קושרת את תרדמתה של מרים להר ציון. על פי מסורת זו, מותה של מרים אם ישו לאחר שנרדמה. המסורת הנוצרית מזהה את הר ציון כמקום שבו נרדמה מרים לנצח, ולאחר מכן הועברה לקבורה בקבר מרים שבתחתית נחל קדרון (מסורת אחרת מצביעה על קברה באפסוס שבטורקיה). כנסיית דורמיציון הבנדיקטינית-גרמנית מציינת היום את המסורת זו.

• קבר דוד המלך - האתר היחיד בהר ציון הקדוש ליהדות, לנצרות ולאסלאם. המקום פועל כבית כנסת, אשר בקצהו הצפון-מערבי חדר לא גדול ובו סרקופג ענק עטוף בפרוכת רקומה. הסרקופג נסמך אל קיר המתוארך לתקופה הרומית, אשר במרכזו גומחה הפונה צפונה. ייתכן כי מדובר בחלק ממבנה תפילה יהודי (הגומחה פונה בקו כללי להר הבית), ואולי זהו אחד השרידים עליו מעיד הנוסע מבורדו (לעיל). בגג המבנה ישנה תצפית דרומה, מזרחה וצפונה וניתן לראות ממנה את רכס ארמון הנציב, מדבר יהודה, הר הזיתים ומעט מן העיר העתיקה. גג זה שימש מבקרים יהודים בירושלים בין השנים 1948-1967 כנקודת התצפית הקרובה ביותר לכותל המערבי, כאשר העיר העתיקה הייתה בידי ירדן. חלק מהגג הנו מוזיאון צנוע בשם חדר הנשיא המנציח את חייו ופעלו של הנשיא השני יצחק בן צבי. הלה נהג לבקר בימי כהונתו בתצפית, אך מחשש מפני הצלפים הירדנים, צפה מתוך חלון החדר בו נמצא היום המוזיאון.

ערך מורחב – קבר דוד המלך

• מרתף השואה השוכן מול קבר דוד מצד מזרח הוא המוזיאון להנצחת השואה הראשון בעולם. המוזיאון הצנוע נחנך בשנת 1948 על ידי הרב שלמה זלמן כהנא, ששימש כ"מושל הר ציון" באותה עת. הדגש במוזיאון הוא על הנצחת קהילות, והאוריינטציה שלו חרדית, בהתאם למשפחה המנהלת אותו כיום.
• חדר הסעודה האחרונה שוכן בקומה השנייה, מעל קבר דוד המלך (הכניסה מסביב, מול כנסיית דורמיציון). על פי מסורת ימי־ביניימית זהו המקום בו סעד ישו את סעודתו האחרונה. המבנה אופייני לכנסיות צלבניות וכולל קמרונות צולבים וכותרות עמודים בעלות סגנונות שונים. בפינה הדרום-מערבית ישנו גרם מדרגות המוביל אל קומת הקריפטה, בה נמצא קבר דוד.
• כנסיית דורמיציון נבנתה בשנת 1906 על ידי הקיסר הפרוסי וילהלם השני, והיא כוללת מבנה עגול בעל גג חרוט אפור ומגדל פעמונים. את הקרקע קיבל הקיסר במתנה מהסולטן הטורקי, והוא העניק אותה כמחווה של רצון טוב לקהילה הגרמנית-קתולית בירושלים (הגרמנים בעיקרם פרוטסטנטים-לותרנים). האגדה הירושלמית מספרת כי הגרמנים-הקתולים הגיבו במחווה משלהם ועיצבו את מגדל הפעמונים של הכנסייה בדמותו של וילהלם. הכנסייה הוקדשה להנצחת הירדמותה של מריה (לעיל), ולכן המיצג המרכזי בקריפטה הוא פסל של מריה הישנה ומעליה פסיפס של נשים מקראיות המלוות אותה בדרכה האחרונה. המתחם כולל גם בית הארחה וחנות מזכרות.
• כנסיית פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול") מציינת את התכחשותו של פטרוס לישו לפני שהספיק התרנגול לקרוא שלוש פעמים. הכנסייה נבנתה בשנים 1924-1931 בסגנון נאו-ביזנטי בצורת צלב וכיפה גדולה במרכזה. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום חשפו וילה מפוארת מימי הורדוס, הכוללת מערכת מערות ששימשו באופן חלקי למגורים במשך מאות שנים. כן נתגלו שרידי מנזר וכנסייה מן התקופה הביזנטית, ונראה שזוהי כנסיית "החרטה של פטרוס", שחודשה בתקופה הצלבנית והפכה ל"פטרוס אין גלינקנטו". המקום שייך לצרפתים-קתולים ממסדר האסומפסיוניסטים.
• קבר אוסקר שינדלר שוכן בבית הקברות הפרוטסטנטי במורדותיו המזרחיים של הר ציון. שינדלר, שנחשב חסיד אומות העולם (אף כי יש החולקים על כך), ביקר בישראל 16 פעמים, עד שנפטר בשנת 1974 ונקבר לבקשתו בירושלים. הסצינה האחרונה בסרט רשימת שינדלר מציגה את שחקני הסרט, מלווים באנשים האמיתיים שגילמו, צועדים יד ביד בבית הקברות בהר ציון ומניחים אבן על מצבתו.