מות אבי ואילן היוחסין

היה זה בשנת תשמח 9.12.87 עת הלך אבי לעולמו והוא בן 100 פחות או יותר, וכול שזכרתי מסיפורים. שהוא נולד במחוז תדממת  TADMAMT אשר בחבל סוס שבהרי האטלס בשנה שבה ירד שם שלג הרבה ובית הבוץ עמד לקרוס, או שבחלקו ניזוק,  [אגב בטיול שורשים לא מצאנו את המקום]

זרם המנחמים הבלתי פוסק אשר מילא בית הוריי וחצרם והמה רבים ולחלקם  זקנים ועם שָשִיַה החבושה על חלק ראשם האחורי במעוין  [כובע יהודי מרוקני טיפוסי שחור]. כל אלה עשו שלבי התכווץ והתרחב חליפות. הגם שאני לעומת אחי ואחרים יבשו עיניי מדמעות למרות שנחנק גרוני, והחבוי בי אומר בכה. ברם כאשר הוציאוהו  נישא על כתפיהם של קרובי משפחה שנדחקו להגיע ולקחת חלק בנשיאתו של אבי מביתו ועטוף היה בטליתו לעבר האוטו בכחול המדכא וכול רבני המושבים שבאזור תקעו בשופרות או אז לא עמדה לי הסגירה הנוראית שבלבי ופרצתי בבכי תמרורים בלתי פוסק.

גלשתי מעט ונתכוונתי לספר על דדה שלום שהיה מזכה אותי כל בוקר במעוט ובברכה.

אחרי מות אבי, בעתיים של ימי השבעה גמלה בלבי ההחלטה לבנות אילן יוחסין למשפחתי הענפה שברובה לא הכרתי עד לעת פטירת אבי, אותו מעמד קוסמי שעורר בי התפעלות ושלא חוויתי דומה לו טרם אז.

בחיפושיי הרבים אחרי החזנים לדורותיהם הגעתי לאשדוד, ושם בכניסה לווילה יפיפייה ישב לו זקן  באותה תנוחה אופיינית אשר זכורה לי היטב מימי ילדותי שבקזה בלנקה. דדה שלום הוא ולא אחר. אכן בלי היסוס קרבתי אליו כרעתי ונישקתי יד מושטת מאליה, נראה לי כי הושטת היד הנראית טבעית כל כך והולמת איש יקר זה, הינה תכונה נרכשת, במובן למעמדו של האיש בחברה הסובבת אותו ואשר חיוו ומותו לאחר מכן היו של נתינה אחת גדולה לאחר.