|
בס"ד
קשה לשמור שבת מה עושים?
שאלה: "הנני משוכנע לחלוטין שיש לשמור את השבת, ואני גם מעונין
מאד לעשות זאת. אך לשם כך אצטרך להקריב את מקום עבודתי,
והדבר מכניס אותי להתלבטות והתחבטות קשה מה עלי לעשות?"
ניתן להבין מאד את תחושת השואל, לאור ההקרבה הגדולה הנדרשת
במצב זה. אך כמו נושא בחיים יש להתבונן ולשקול את הרווח לעומת
ההפסד, ולהכריע בהתאם.
והנה, מצד אחד ניצב השיקול הנכבד של הפסד מקום עבודה עם כל
הקשיים והבעיות הנלוות לכך. אך מצד שני יש לזכור שבכף המאזנים
האחר ניצבים השיקולים הבאים, אשר כל אחד מהם אמיתי לכשעצמו וכבד משקל מאד:
לא היה דור אשר זקוק למנוחה נפשית, כדורנו. אמצעי התקשורת
אשר התרבו בתקופתנו, זועקים אל האדם ומזעיקים אותו ללא הרף.
הכמות העצומה של ידיעות על המתרחש בכל העולם, מסחרר ראש
ויוצר מתח נפשי אצל בני האדם. כמעט אין זמן לאדם להתייחד עם
מחשבותיו ועם עצמו להרהר במעשיו ולחשוב על שפור כמו כן הולך
ופוחת מספר האנשים המביעים דעה עצמית שאינה ציטוט ממה שקלטו
מהרדיו, מהטלויזיה, או מהעיתון. לעומת כל אלה, ההתנתקות מן העולם
הרחב, וההתכנסות בסביבה הפרטית של האדם למשך יממה אחת כפי
שיוצרת השבת הם אשר מבטיחים קיום חירותו של הפרט ודעותיו.
עם זאת, לא די בהימנעות ממעשים, אלא יש גם להתעסק בדברי רוח וקדושה, תפילות השבת, התעסקות בלימוד תורה, הדלקת נרות השבת וקידוש, כל אלה מביאים את עושיהם אל פרק החיים השליו, הנאה והמקודש אל יום השבת השומר שבת כהלכתה, רוח אחרת מפעמת בקרבו, רוח טהרה וקדושה, וכמו נשמה חדשה עוטפתו ושופעת בקרבו נשמה יתרה" (על פי "אל המקורות" כרך ראשון עמ' 81).
מקור הברכה
א. מצבי הנצחי לעד, לעומת מצבי הזמני.
ב. חובת הציות לבוראי – בורא העולם.
ג. משמירת השבת לא מפסידים.
ונבראם בקצרה.
א. מצבי הנצחי לעד, לעומת מצבי הזמני.
כידוע, ממחקרים רבים ורחבים שנערכו על ידי אנשי מדע ידועי
שם כגון פרופ' יאן סטבנסון פרופ' קנת רינג, ד"ר ריימונד מודי
ד"ר אליזבט קובלר רוס, ד"ר ג'ורג' ריצ'י ד''ר מוריס ראולונגס
ועוד רבים אחרים, התברר בודאות גם לאנשי המחקר כי ה"אני"
האמיתי של כל אחד מאתנו הוא האדם הרוחני הפנימי העטוף
בלבוש גוף הארוג מבשר ועצמות, ו כי "אני" רוחני זה הוא הוא החש,
השמח, הכואב, האוהב המתכנן והמשתוקק. (המחקרים נערכו בנושאים
א. דיווחי מתים במוות קליני שחזרו לחיים. ב. גלגולי נשמות. ג. דיבוקים
ד. הופךעת נשמות כבחייהם. ה. רגרסיה החזרה לחיים קודמים
באמצעות היפנוזה ו. סיאנסים. ניתן לקרוא על כך בהרבחה בחוברת
"תשע תשובות ושאלה" מסדרת "תורה מן השמים", ובמחקרים
הרבים המופיעים ברשימת הספרים שם. וכפי שטוענת תורת
ישראל זה אלפי שנים.
התוצאה המעניינת והמרעישה מכל המתקבלת ממחקרים אלה היא
כי ה"אני" האמיתי שלנו, כלומר אנו עצמנו, ממשיכים לחיות לנצח גם
לאחר עוזבנו את הגוף הגשמי! (כלומר, התופעה הקרויה בפינו "מוות"
אינה אלא מעין לידה שניה כעובר המשיל את השליה העוטפת אותו
ומשמשת לו כלבוש, ויוצא מעולם חשוך וגדוש מים אל עולם שונה
לחלוטין ענק, מואר, צבעוני ורועש, אשר בו הוא חי בצורת חיים שונה
לגמרי מחייו הקודמים).
דבר חשוב לא פחות הוא הנתון הברור כי מצבינו בעולם הרוחני תלולי
במעשינו בעולם הגשמי. ככתוב בתורת ישראל וכעדות רבים הנמצאים
כבר "שם" שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" ועוד "עין לא
ראתה אלוהים זולתם (חלק בעולם הבא) למחכה לו".
ומעתה, חישוב פשוט יוביל למסקנה הברורה כי עשרות השנים בהם חיים אנו
כאן בעולם אינם כלום ביחס לחיינו התמידיים והנצחים בעולם האמת. ואם כן
בודאי שכאשר מדובר בסיכון חיי הנצח, כדאי לעזוב מקום עבכודה בחיים
זמניים אלה ולחפש עבודה אחרת עם כל הקושי והסיכון הכרוך בכך, למען
עתידנו הנצחי. והרי כגודל הקושי והצער כן גודל השכר. וכלשון המשנה
במסכת אבות (פרק ה משנה כג) "לפום צערא אגרא" (לפי הצער, השכר) ועוד נאמר שם (אבות ב יד טז) "
ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכרך" ועוד נאמר "מה רב טובך אשר
צפנת ליראיך פעלת לחסים בך נגד בני אדם תסתירם בסתר פניך ..."
ההסתרת פנים כדי שתהיה לנו זכות בחירה בן טוב לרע בחר בטוב
בחר בחיים ובזאת מיטב את האמונה.
חובת הציות לבוראי – בורא העולם
התבוננות קלה בהבדל האדיר שבין הבורא לנברא, בין אל עליון לאדם,
מגמדת מיד את כל השיקולים העומדים בניגוד למצוות הבורא, ומוחקת
אותם לגמרי. שהרי מאחר והוא אשר בראני בתוך אין ספור פרטי היקום,
ואני וכל אשר לי שלו, והוראתו אודות רכושי בריאותי וחי, מתבצעת ללא עוררין,
וקביעתו מכרעת בכל היקום האדיר, אם הוא מצווני לשבות ממלאכה ביום
מסוים, אין ספק שאציית לדבריו. ובפרט שהוא הכריז והודיע לכולנו
שהמרוויח היחיד ממעשה המצוות הוא האדם עצמו, ורק לשם כך,
להיטיב לאדם, נועדה הבריאה כולה.
ג. משמירת שבת אף פעם לא מפסידים
מלבד השכר הרב והעונג האמיתי חיי הנצח השמור לשומר השבת,
ובפרט אם היה עליו להקריב למענה וכאמור לעיל, הוכח אין ספור
פעמים שגם בעולם הזה לא מפסידים משמירת השבת. הנה לדוגמא,
חברת התעופה אל על. כזכור לכולנו, כאשר נדרשה הנהלת החברה
להשבית את מטוסיה בשבת, זעקו חברי ההנהלה בכלי התקשורת "
הרי גם כך החברה צוברת הפסדים הגדלים והולכים משנה לשנה,
ואם נשבות בשבת עלולה החברה להתמוטט לגמרי!"
והנה למרבה הפלא, מיד לאחר שהחלה החברה להשבית את מטוסיה בשבת,
הפסיקה להפסיד. ובשנים הבאות החלה לדווח על רווחים, עד שבשנה האחרונה
פורסם כי החברה חילקה נתח מרווחיה בין העובדים! (ובכל זאת למרבה
האבסורד עדיין יש מחברי ההנהלה שדורשים להפעיל את החברה בשבת
כדי להגדיל את רווחיה..עינים להם ולא יראו ללמוד מלקחי העבר).
בספר "זכרון יעקב" מעיד הרב יעקב ליפשיץ ז"ל קיבלתי מאנשי אמת
סיפור נכבד ואמיתי, וכך היה המעשה בעיר דאטנו שבמחוז קובנה,
ישב איש נכבד מאד, בן תורה ואיש אמיד, שהיתה לו אכסניה אשר
האצילים הפולנים היו נוהגים להתארח בה, והיה לו בית מרזח ביחד
עם ביליארד ומרתף של יין, ושם התאספו אצילים לשתות יין
ולהשתעשע. האיש הזה חי חיי כבוד ורוחה, קבע עיתים לתורה,
והיה נכבד בעדתו ורצוי לכל יודעיו ומכיריו.
אחרי המרד בשנת תקצ"א, כששבו צבאות רוסיה מוורשה, עבר גנרל
אחד עם גדודיו דרך העיר ההיא, והגיע לשם בערב שבת קודש. בהיות
הגנרל הזה עייף ויגע מעמל הדרך ובשמעו כי בעיר נמצא בית מרזח עם
מרתף יין, שלח את אחד מעבדיו עם כסף אל היהודי הזה, לקנות ממנו
בקבוק יין טוב. ויען היהודי "שבת היום, ובית מסחרי סגור בשבת, ומשא
ומתן בשבת קודש אסור עלינו". העבד שב ריקם, ולגנרל חרה מאד.
וישלח שני חיילים לומר לו בפקודה נמרצת שימכור לו יין.
היהודי השיב גם להם "לי אסור למכור ולסחור בשבת קודש, ואם לב
הגנרל טוב, זאת אוכל לעשות, למסור לו את המפתח של החנות, ויקח
מעצמו כל אשר לבו חפץ אבל אני, אסור לי למכור בשבת קודש".
אנשי הצבא מסרו את תשובת היהודי לגנרל, ורגשי התפעלות החלו
להתנוסס בקרב לבו. ויחליט בנפשו ללכת בעצמו אל היהודי הזה,
ולהתחקות על מהותו. ואם באמת רק חצוף הוא אכנו נפש. האיש יהודי
יעזיב להשיב פנים ריקם?! אך אולי באמת טעם נכון אתו, כי הלא מוכן הוא
למסור את המפתח והחנות כולה לרשות!
בבואו אל בית היהודי, התפעל והתרגש לראות בית נאה ומואר בכל פינותיו,
נקיון וסדר נפלא שוררים בו, וכמו קדושת יום השבת מרחפת על כל
ומבצבצת מכל פינה מנורות רבות דולקות, והשולחן ערוך ברוב פאר.
האיש בעל צורה אצילית, וכל בני ביתו מלובשים הדר, מזמרים זמירות
שבת קודש בהשתפכות נפש עצומה, ונחה דעתו מעט.
וישאל בנחת "מדוע לא תמכור לי יין? היודע אתה כי הנני גנרל גדול
בתוארי כבוד מרובים, ואיך?" ויען היהודי ''יודע אני, אדוני הנכבד.
אבל הלא ישנו בעולם אחד, שהוא גדול ונכבד ומרומם ממך, גם
מהמרוממים והנעלים אשר עליך הלא הוא הקב"ה שגם המה
חייבים לשמוע לו, והוא מצוה עלינו ל לא לישא וליתן בשבת קודש
מאומה ומה יכולתי עשות?"
אבל ישמעני אדוני, אחרי שזכיתי עתה לכבוד הגדול הזה, אשר אורח
נעלה ומרומם כמוך בא בצל קורתי, הנני מאושר מאד שאזכה לכבדך
בתור אורח נעלה אבל לא בתור קונה. לכן יעתר כבוד אדוני לכבדני
ולסעוד עמנו. יאמר כבודו באיזה סוג יין יחפוץ, ואצוה להביא, וישתה
אדוני אצלי פה בתור כבוד של "קבלת פני אורח" מרומם כמוך. הגנרל
השתומם על תומת לבב האיש וישרת נפשו, ויעתר לו, ויביאו לו יין טוב
וישת, ויכבדהו גם במאכלי שבת של היהודים, בדגים ממולאים
ולפת וינעם לו מאד, ויהי שבע רצון.
לפני היפרדו לקח מטבע זהב גדולה, ויבקש כי יתנו לו המותר ממחיר
היין אשר שתה. ויען בעל הבית ויאמר "חלילה לי מלקחת כסף מכירה
בשבת קודש. מראש הלא אמרתי שדי לי כל הכבוד, אשר אורח נעלה
כמותך כבדני להתארח אצלי". השר לקח פנקסו הקטן וירשום שמו,
ויפרד מאתו בהדרת הכבוד.
אחרי שנות מספר, כאשר נתפס ראש המורדים הפולנים קאנארסקי
נארחו חיפושים בניירות שלו, נמצא כתוב בהם שהיה נוהג להתאסף
עם אצילים בבית המרזח של היהודי בעיר. והנה פתאום באו ז'נדרמים
עם עגלה מכוסה, ויקחו את האיש הזה בעל בית המרזח, ויובילוהו
לוילנה, ויושם במאסר מובדל מאנשים, כאחד האסירים היותר חמורים.
במשך השנים האלה, נעשה הגנרל שספרנו אודותיו, לשר הממונה
על כל בתי הסוהר במדינה, ויסע לבקר את בתי הסוהר, והנה כאשר
בא לבית הסוהר שבוילנה, הכיר את היהודי בעל האכסניה
וישתומם וישאלהו בתמהון "מה לך פה יהודי נכבד?" ויען "
כמוך אדוני כמוני, לא אדע. גם חקירה ודרישה לא נעשתה
עדיין ולא אדע על מה יאשימוני". "הרגע יהודי נכבד, אני אזרז
לעשות בדיקה, ואקוה כי לא ימצאו בך עוון וחופשה תנתן לך".
השר הזדרז ובדק והנה התברר כי נתפס בעוון קשר עם ראש
המורדים קאנארסקי. ויאסוף השר את שרי המועצה ויאמר "על
היהודי הזה אני ערב שנקי הוא מעוון מרד. בעל אכסניה הוא,
ומאין לו לדעת מזימת אורחיו ומבקריו?! אני מכירו לצדיק תמים".
ויספר להם את כל המאורע שקרה אתו. חברי המועצה התפלאו
לשמע הסיפור הזה, ומיהרו להוציאו לחופשי.
כששב הביתה, ברך ברכת הגומל על הנס שנעשה לו, ועם כל זה
לא רצה לסמוך על מעשה נסים יותר, ולא נח עד שמכר את ביתו
ואת כל אשר לו, ויסע לארצנו הקדושה".
והרי עובדה נוספת. בעת העליה הגדולה לארץ בתקופת הכרזת
המדינה, כאשר תנופת בניית מקומות יישוב חדשים הייתה בעיצומה,
בנה קבלן שומר מצוות שכונה בעיר חדשה כאשר את השכונה הסמוכה
בנתה חברת סולל בונה. העלות הכספית הגבוהה ביותר בענף הבניה
היתה אז רכישת המלט, כי הוצרכו לקנותו ולהביאו מחוץ לארץ תמורת
הון רב. הקבלן הזמין כמות גדולה של מלט, וההזמנה הגיעה ביום שישי
אחד שבתחילת הקיץ, בחביות מגולות. והנה אחרי הצהרים של אותו יום
שישי, כשכל המלט היה מונח באתר הבניה והפועלים כבר חזרו לעיר
מגוריהם יפו, נתקדרו השמים בעבים, ובכל רגע היה עלול לירד גשם
זלעפות. הופיעו הפועלים בבית הקבלן בבהלה והזהירוהו אודות כמות
המלט הגדולה הנמצאת בחביות מגולות באתר הבניה, ואם ירד גשם
והמלט יירטב הוא יתקלקל לגמרי וההפסד הכספי יהיה אדיר. אין
ברירה אחרת, הם אמרו, אלא שהם יסעו לשם עם עגלות טעונות קרשים,
כדי לכסות את החביות היטב. אולם בדיקה מהירה של הזמן שנותר עד
שבת העלתה כי פועליו עתידים בנסיעה זו לחלל את השבת עבורו.
הוא היה איש ירא אלוקים, וענה להם בנחרצות: "אני אינני מוכר את
השבת תמורת כל הון שבעולם! וכן אני מזהיר ששום יהודי לא יחלל
את השבת עבורי גם לא בכדי להציל את כל רכושי שעלול לרדת לטימיון".
ואמנם בליל שבת ירדו גשמים עזים בארץ, כך שהדבר היה ברור
שכל הרכוש הגדול נאבד ונפסד. אולם יהודי יקרא זה ערך את שולחן
השבת שלו בפנים מאירות, שר את הזמירות כרגיל, למד חומש עם
ורש"י ועסק באמירת תהילים כהרגלו כאילו שום דבר לא קרה ולא
יקרה, כפי שאכן הורו חז"ל, שבשבת על האדם להרגיש כאילו "כל מלאכתך עשויה".
רק בצאת השבת לאחר שהבדיל על היין, החל בו נוקפו על ההפסד
הגדול באיבוד הכמות הגדולה של מלט שעלתה לו בדמים ויגיעה
רבה וכשירד הכל לטמיון. מיד נטל עגלה לנסוע למקום הבניה. אולם,
כשהגיע לשם הופתע ונדהם ממראה עיניו כל חביות המלט שלו היו
מכוסות היטב בקרשים ופחים ואבנים כראוי וכיאות ומאומה לא התקלקל!!
הוא לא האמין למראה עיניו ורצה למשש את הנס בידיו. הוא תחב ידו
לתוך המלט והנה הוא יבש וטוב לשימוש. מחשבה עלתה בדעתו,מי
יודע אולי נשלחו מלאכי עליון לשמור על השקעתו הגדולה,
ולכסות את חביות המלט השייכות לו שלא ינזקו במטר..
רק למחרת נודע מה שקרה. אנשי הנהלת חברת "סולל בונה:
שלחו פועלים לכסות את חביות המלט שלהם, אך בחשכת
הלילה הגיעו הפועלים בטעות לאתר הבניה של מיודענו הקבלן,
וכיסו את החביות שלו במקום לכסות את החביות של סולל
בונה וכך ניצל רכושו (מובא בספר "אות ישראל" עמ' 262).
בספר "דרכי מוסר" כותב הג"ר יעקב נימן זצ"ל, כי לא זו בלבד שאין שמירת השבת גורמת
הפסדים, אלא אדרבא, היא מהווה סגולה להצלחה. מי שאינו שומר שבת כהלכתה, עלול להפסיד
גם את מה שיש לו. לדבריו הוא מצרף מעשה ששמע מפי ה"חפץ חיים" זצ"ל.
פעם אחת הגיע ה"חפץ חיים" לעיר צ'רניקוב ושמע שיש שם בעיר יהודי בעל בית חרושת המעסיק
פועלים יהודיים בשבת. נכנס אליו ה"חפץ חיים" ודיבר עמו שיפסיק את העבודה בשבת. ענה לו בעל
בית החרושת "אני מרויח בכל יום ארבעת אלפים רובל,
וכי רוצה אתה שאפסיד כתוצאה מן השביתה בשבת
סכום כל כך גבוה! אמר לו ה"חפץ חיים" שאינו צודק כלל בחשבונו, ואם ימשיך
לחלל את השבת הוא עלול להפסיד את כל בית החרושת. ה"חפץ חיים" נמק דבריו בעובדה
שכאשר התורה באה להזהיר את האדם על שמירת השבת, היא מצווה עליו "ששת ימים תעשה
מלאכה" צווי שאינו נוגע לעצם העניין. ובודאי שהתכוונה התורה לומר לאדם אם רצונך שתהיה
לך פרנסה במשך ששת ימי המעשה, עליך לשבות ביום השביעי! אבל אם לא תשמור על קדושת
היום השביעי, אז גם בימי השבוע לא יהיה לך מה לעשות. לשמע הדברים ענה לו האיש בלעג ''
מה הרבי חושב, וכי פסוק בחומש יעמיד את בית החרושת שלי ללא עבודה עשרים וארבע שעות בכל שבוע?!"
זמן קצר אחרי השיחה שהייתה בין ה"חפץ חיים: לבין בעל בית
החרושת נכנסו הבולשביקים לרוסיה, ובין שאר פעולותיהם שם
החרימו את כל בתי החרושת שהיו בבעלותו של אותו האיש. הוא
עצמו הצליח בדרך נס לברוח בעירום ובחוסר כל ולהינצל ממות.
בראותו את אשר עבר עליו, נזכר בדברי ה"חפץ חיים" ומיד הריץ
לו מכתב בו הודה ואמר "עכשיו אני רואה שדבריו צודקים ואמיתיים.
אכן יש בכוחו של פסוק בחומש לשתק את בית החרושת!"
ועוד מעשה. בתקופת היות רבי עקיבא איגר רב הקהילה בעיר פרידלנד, פרצה שרפה
גדולה בעיר והאש הלוהטת כלתה בית אחר בית ללא חמלה. היהודים תושבי העיר התרוצצו
מסביב בניסיון לכבות את האש ולהציל את מה שניתן מתוך הדלקה. רק לאחר מאמצים מרובים
שככה הבערה, אולם היה זה לאחר שהספיקה כבר לשרוף רבים מבתי העיר ולהותיר אחריה חורבות.
רב הקהילה, רבי עקיבא איגר השתדל ככל יכולתו לעזור לאומללים
אשר נותרו ללא קורת גג לראשם. תוך זמן קצר נאספו הסכומים
הדרושים לבניה מחדש והובאו פועלים שהתחילו לשקם במרץ את
ההריסות. ברם, תנאי אחד התנה רבי עקיבא עם בעלי הבתים שבחוזה
הבניה שיעשו עם הפועלים, יכתב במפורש כי ביום השבת תשבות
המלאכה, ותמורת זאת יתנו להם סכום מסוים בעד אותו יום.
כל היהודים קיבלו את החלטתו של הרב ללא ערעור וקיימו אותה. רק
אחד מהם העז להפר בגלוי את התנאי היה זה גביר העיר, עשיר ועז
פנים, שהחליט כי לא ישעה לדברי הרב, והוא הורה לפועליו להמשיך
לבנות גם בשבת, כדי לזרז את הבניה ולהעמיד את הבית על תילו
מהר ככל האפשר.
בשבת הראשונה אחרי התחלת הבניה שררו שקט ושלוה בכל העיירה.
באשמורת הבוקר הלכו היהודים אט אט ובנחת אל בית הכנסת וטליתותיהם
על שכמם, כאשר לפתע עלה קול הלמות פטישים באוזניהם. אחדים מהם
חיפשו את מקור הקול, והנה נתגלו לעיניהם פועליו של העשיר עובדים
בקצב ובמרץ בבנית הבית כמו ביום חול רגיל.
השמועה הגיעה גם לאזנו של המרא דאתרא רבי עקיבא איגר וחרה לו
מאד על חילול השבת בפרהסיה אשר בתוך עירו. מיד שלח לקרוא אליו את העשיר.
השליח שהגיע אל הבית בו התאכסן העשיר עד לבנית ביתו, דפק בדלת.
יצא משרתו ושאל לרצונו. "אמור לאדונך" כי רב העיר קורא לו לבוא אליו", בקש השליח.
המשרת נכנס פנימה, וכעבור דקות אחדות שב ותשובת העשיר בפיו
"אדוני עסוק עתה מאד ומצטער הוא על שאינו יכול למלא את בקשת הרב".
השליח חזר אל הרב וספר על חוצפתו של הגביר, הטוען כי עסוק הוא ואין
באפשרותו לבוא. הרב הבליג והמתין עד למחרת. שוב שלח את שליחו אל
הגביר, והפעם היתה התשובה כי הלה ישן ואינו יכול לבוא.
בליל שבת שלאחריו שלח רבי עקיבא איגר את השמש להכריז בכל העיר
כרוז אשר כתב בכתב ידו ובה נאמר, כי איסור חמור הוא לבנות ביום
השבת, והרב גוזר שמהיום והלאה לא ייעשה כן עוד, ובסיום הכרוז
נאמר "וכל הפורץ גדר ישכנו נחש".
השמש מלא את פקודת הרב והכריז את ההכרזה, אך אותו עשיר לא
שת לבו לדבר והמשיך במעשיו הנלוזים.
ביום שבת קודש נשא רבי עקיבא איגר דרשה בבית הכנסת ובה
דיבר בחום על גודל האיסור של חלול שבת. הוא קרא בקול רם את
הכרוז והוסיף אזהרה חמורה באזני הציבור, כי בטוח הוא שכל מי
שימרה את פיו ויבנה בשבת הבית ההוא לא יתקיים.
הגביר לגלג על דברי הרב והמשיך להורות לבנאים שיעשו את
מלאכתם גם בשבת. תוך זמן קצר נבנה עבורו בית גדול ומפואר
יותר מכל שאר בתי העיר. העשיר היה גאה מאד בביתו החדש
והנאה, ונכנס לגור בו בשמחה רבה. אולם כעבור זמן מה נפלה
פתאום תקרת אחד החדרים והתמוטטה. מיד קרא הגביר
למהנדס ממומחה שיבדוק את סיבת התמוטטות התקרה.
הלה בדק היטב את כל הקירות ומצא כי הרקב אחז בכל עצי הבית.
"התקרה וכל הקירות רקובים ומתולעים וסכנה היא לשהות
בבית הזה", אמר המהנדס, "צאו מכאן מיד ופנו את הבית,
כי יש לבנותו מחדש".
השמועה על הפלא הגדול שארע התפרסמה בכל העיר, והכל
שחו אודותיו הלא ביתו של הגביר נבנה מאותם עצי יער אשר
מהם בנו את שאר הבתים, אך רק בו שלטה הרימה. "אין זאת,
אלא שהתקיימו דברי הצדיק שנאמרו מעומק ליבו, כי צדיק גוזר
והקדוש ברוך הוא מקיים", אמרו האנשים זה לזה.
את בית העשיר היה הכרח לבנות שוב, ולאחר שנבנה פחד העשיר לגור בו
ומכרו לאיש אחר (לוקטו מספר מקור הברכה)
|
