|
בס"ד
שנת שמיטה-
מבחן האמונה
נצטט כמה פרושים שלוקטו מספר דיני שביעית השלם:
מן הטעמים למצות שמיטה להכיר שהקב"ה אדון העולם.
*משרשי המצווה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו עניין חידוש העולם,
כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, שלא ברא דבר...
ובאה חובה עלינו להוציא כל זמנו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים
ולשבות בשביעית. וכן לא תפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, הוא כענין שאנו
מונין ששת ימי השבוע בששת ימי העבודה (ואח"כ עושיין) יום מנוחה. לכן ציוה
ב"ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי
הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם כי
יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצווה עליו להפקירם (ספר החינוך, מצוה פד).
*להתרגל לעזור לעני ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הותרנות, כי
אין נדיב כנותן מבלי תקוה על הגמול....רצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים
במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות
יהיו ראויים לקבל הטובה, כמ"ש שחלות הטובה והברכה לעולם על טוב ולא בהפכו...
ואם לאו מצד שורש זה, הלא ב"ה יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו
ב"ה שנעשינו שלוחים לו לזכותנו (ספר החינוך, מצוה פד ומצוה טו).
להוסיף בטחון בקב"ה
ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשי"ת, כי כל המוציא בלבבו
לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד
בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא
מיעוט הבטחון (ספר החינוך, מצוה פד).
אומר אני, שטעם מצווה זו היא להשריש את ישראל במידת האמונה והבטחון
בה' כי חשש ה' שישכחו ישראל את ה' ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם
ועוצם ידם עשה להם את החיל ועולם כמנהגו נוהג... על כן הוציאם מן המנהג
הטבעי לגמרי... שבשנה הששית תעשה התבואה לשלוש השנים...ועי"ז יהיו
עיניהם אל ה' כמו שמצינו בירידת המן ליומו שהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד,
ויבטחו בו תמיד, כן ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין
זרע ואין קציר, ויסמכו על הנס שתעשה התבואה לשלוש השנים, וזה טעם נכון וברור (כלי יקר).
שמיטת קרקעות
ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה
ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך (שמות כג, י-יא).
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה
הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה.
ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ,
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכריך ותושבך הגרים עמך.
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. (ויקרא כה, ב-ז).
שמיטת כספים
מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר
ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. את הנכרי תיגוש,
ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך (דברים טו, א-ג).
במצוות השמיטה שני חלקים: שמיטת קרקעות ושמיטת כספים.
שמיטת קרקע הנה מצווה התלויה בארץ, הנוהגת בארץ ישראל בלבד, ואילו
שמיטת כספים הינה חובת הגוף שאינה תלויה בארץ, ונוהגת אף בחוץ לארץ.
כדברי רב יהודה (קדושין לז) כל מצווה שהיא חובת הגוף – נוהגת בין בארץ ובין בחוץ
לארץ, חובת קרקע – אינה נוהגת אלא בארץ.
אימתי החלו ישראל לקיים מצוות שמיטה?
כשנכנסו ישראל לארץ, לא התחילו למנות לשמיטה כלומר, למנות שש שנים
ולקבוע שמיטה בשנה השביעית) עד אחרי שכבשו את הארץ וחלקוה בין השבטים,
שהרי נאמר בתורה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – שיהא כל אדם מכיר את שדהו וכרמו.
רק אחרי ארבע עשרה שנה שכבשו וחלקו את הארץ בין השבטים החלו
למנות לשמיטה, ושנת האחת ועשרים לכניסתם לארץ היתה שנת השמיטה הראשונה של בני ישראל.
מנין השנים
לאחר השמיטה הראשונה המשיכו ישראל למנות שש שנים, ובשנה השביעית –
שמיטה, וכך המשיכו למנות שבע פעמים. אחרי השמיטה השביעית באה שנת
היובל שנאמר (ויקרא כה ח) "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים,
והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה". ונאמר בהמשך:
"וקדשתם את שנת החמישים שנה....יובל הוא תהיה לכם...יובל היא שנת
החמישים שנה תהיה לכם" וכו'.
מכאן ואילך היו מונים לשמיטה וליובל. (נחלקו חכמינו כיצד היתה מנין השמיטה והיובל: האם
שנת היובל אינה נכללת במספר השנים, ואחרי היובל מנו שנה ראשונה לשמיטה וליובל, או ששנת היובל היא
שנה ראשונה למנין השני, דהיינו ששנת היובל היא גם שנה ראשונה של השמיטה הבאה).
יובל בזמן הזה
מצוות היובל נוהגת מן התורה רק בזמן שכל ישראל יושבים בארץ ישראל,
שנאמר (ויקרא כה, י), "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" – ולמדו חכמינו,
בזמן שכל יושביה עליה. לפיכך משהחלה גלות השבטים (עם גלות שבטי
ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שישבו בעבר הירדן) בטלו היובלות
(עורכין לב: ע"פ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל, פרק י').
כשחזרו ישראל לארצם מגלות בבל, לא שבו כל השבטים, לכן לא נהגו
דיני שנת היובל וכן לא מנו יובלות, אלא מנו שש שנים, ובשנה השביעית נהגו שמיטה.
(תוס' ע,ז ט: ד"ה האי, רמב"ם וכסף משנה שם).
שמיטה בזמן הזה
נחלקו חכמינו אם שמיטה בזמן הזה (מזמן שבטלו היובלות) מדאוריתא או מדרבנן.
חכמים אומרים: מדאוריתא, ולדעת רבי – שביעית בזמן הזה מדרבנן,
הואיל ושמיטה תלויה ביובל, ובזמן שאין היובל נוהג אף שמיטה אינה מן התורה.
"רבי אומר: וזה דבר השמיטה שמוט (דברים טו, ב) – בשתי שמיטות הכתוב
מדבר: אחת – שמיטת קרקע (יובל, שבו חוזרות הקרקעות לבעלים),
ואחת – שמיטת קרקע (יובל, שבו חוזרות הקרקעות לבעלים), ואחת –
שמיטת כספים (שביעית, שבה נוהגת גם שמיטת כספים, לעומת היובל שבו
אין שמיטת כספים). בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים, ובזמן שאי
אתה משמט קרקע, אי אתה משמט כספים".
פרוש: בזמן שהיובל נוהג – השמיטה נוהגת אבל בזמן הזה, שאין היובל נוהג –
גם שמיטה אינה נוהגת מן התורה, אלא מדרבנן. (מו"ק ב – גיטין לו. רש"י ותוס' שם).
שמיטה בזמן הזה
ריטב"א גיטין ל"ו ובחינוך מצוה פ"ד ותע"ה, ועיין טור יו"ד של"א ובב"י
שם ד"ה ובשביעית, שפ"א מו"ק ב, בית הלוי ח"ג א', חזו"א שביעית סימן ג' ס"ק ז, ח.
רוב הראשונים פסקו כרבי, ולפיכך לרוב השיטות שמיטה נוהגת
בזמן הזה מדרבנן.
וטעם דלא תקנו חז"ל שיהא יובל נוהג בזמן הזה מאחר שלא
היו רוב הציבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע ב' שנים רצופות שמיטה ויובל.
ותקנת חז"ל דשמיטת כספים היא, שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל.
טעם תקנת חז"ל, גיטין לו: וברש"י ותוס' שם, רמב"ם פ"ט ה"ג,
שו"ע חו"מ סימן ס"ז ס"א, וע' בסמ"ע חו"מ סימן ס"ז ס"א, וע' בסמ"ע חו"מ סימן ס"ז סק"ב.
ישב אחד הרבנים אצל החזון איש וניסה לדבר על ליבו שיורה לקולא בענין שביעית, אמר:
הלא שמיטה בזמן הזה היא רק מדרבנן, ממילא אין חיוב להחמיר כל כך....
השיבו החזון איש:
הן כמעט כל האיסורים שיש לנו הם רק מדרבנן! כמעט שלא מצויים
אצלנו איסורין דאורייתא, האם מליחת בשר היא דאורייתא. הרי
רוב הפוסקים הכריעו ש"דם מבושל" אינו אלא מדרבנן? ועוד כיוצא
באלו, מכל מקום כאשר מישהו לא ימלח בשר, יהיה מוחזק אצלנו כאוכל טרפות....
ובכלל, הוסיף והעיר לאיש שיחו. כלום יש לנו מושג מה דרבנן?
מרגלא בפומיה הרה"ק רבי ברוך ממז'בוז' זי"ע: מפחד אני מחייל
רוסי במיוחד כאשר חרבו בידו, פחדי גובר מגדוד שלם של חיילים שחרבות
שלופות בידיהם, אך כל הפחדים הללו אינם מגיעים לפחד הגדול
שהנני פוחד לעבור על ספק ספיקא של איסור דרבנן.
רבי יוסף דוד הלוי סולובייצ'יק אומר בספרו שו"ת "בית הלוי" –
אפילו אם דיני שמיטה מצד עצמם אינם נוהגין האידנא אלא מדרבנן,
יש עלינו חיוב דאורייתא לשמרם מכח האמנה שכרתו בימי שיבת ציון
ראשונה נחמיה בן חכליה וראשי האומה אשר קיבלו באלה ובשבועה
לדורם ולדורות הבאים לשמור שמיטת קרקע וכספים כדת. וכן מפורש
בכתוב (נחמיה פרק יו"ד) "...אנחנו כורתים אמנה...ובאים באלה ובשבועה ללכת
בתורת האלקים. השביעית ומשא כל יד, אם אין בימינו שמיטה של תורה
לא פקע בשביל כך דין שבועה דאורייתא.
איכר מפתח תקוה נכנס אל רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים,
בפרוס שנת השבע. שאל:
איך אעשה בשמיטה? ממה אתפרנס? ואולי למכור את האדמה לגוי!
במקום להשיבו ניגש רבי יוסף חיים אל כוננית הספרים, הוציא מתוכה
ספר "ירמיהו", דפדף בו והראה לאיכר מה שכתוב בפירוש רשי"י לפסוק
(י"ז, ה) "ארור הגבר אשר יבטח באדם ומן ה' יסור לבו", שהוא מבאר:
"אשר יבטח באדם" – בחרישי ובקצירו, לומר אזרע בשביעית ואוכל,
"ומן ה' יסור לבו –שהבטיחו "וצויתי את ברכתי".
בשעתא דישראל נטרון שונא דשמיטה כדקא יאות, נשמתהן דצדיקיא
משתעין בגינתא דעדן ואתהדרו חדתון, ועלייהו תמר וקווי ה' יחליפו כח.
(=בשעה שישראל שומרים שנת השמיטה כראוי, נשמות הצדיקים
משתעשעות בגן עדן וחוזרות להיות חדשות ועליהן נאמר "וקווי ה' יחליפו כח".)
"שש שנים תזרע" – סופי תיבות "שמע" הוא תחילת פסוק היחוד
"שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד" בפסוק זה שש תיבות, לומר לך:
כל הזורע שש ונח בשביעי, מעיד ביחודו של הקב"ה, שהוא יחיד וברא
כל העולם בששה ימים וינח ביום השביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו
כופר ביחודו של עולם. (נחל קדומים).
עיקר מצוה שבת ושמיטה היא להעיד שהקב"ה מקיים הנבראים בכל
עת מחדש. כמאמר "אומר ועושה", פירוש, לבד המציאות שהמציא יש
מאין רק שנותן בהם כח חדש תמיד (שפת אמת).
כל התורה כולה תלויה במצוות "ואהבת לרעך כמוך". והנה מצוה זו אינה
רק בלב אלא שיראה לחברו את אהבתו בפועל על ידי שעוזרו ומושיעו
בשעת דחקו ומפרנסהו משלו, בעת שפרנסתו מצומצמת. ואז נראה כי
דבוק בלבו וקשור אליו בעבותות אהבה. והנה בשנת השמיטה, שאין זורעין
וכו' וצריך להסתפק במה שיש לו, ולפעמים על שלוש שנים, ובדואי
מצטמצם כל מה שאפשר, ואם אז יפקיר הכל שיהיה העני שווה לו ליטול
כל מה שירצה, אין לך ואהבת לרעך גדול יותר מזה. (כתב סופר).
|
