|
בס"ד
סיפורים:
חיים לאחר המוות-
שמעון אוחנה בעולם שמעבר-
כולנו זוכרים את סיפורו המרגש של שמעון אוחנה. העיתונים
סיקרו בהרחבה את סיפור הנס של חייל משמר הגבול שנורה
בלבו. מת מוות קליני וחזר לחיים. מעניין שהתיאור שלו על
החוויה שעבר בעולם שמעבר לחיים, נעלמה מהעיתונים הגדולים
והופיע רק בירחון "מנטה", גיליון 5, פברואר 2001
"כמו רבים אחרים שחוו מוות קליני, אוחנה מספר על אור לבן שהציף
אותו אחרי שנורה בלבו, ועל קרובי משפחה שבאו לפגוש אותו בעולם שמעבר.
"פגשתי בשמים את סבא וסבתא שלי ואת הקדוש ברוך הוא", הוא מספר.
"ראיתי דבר ענק, לבן, שכנראה היה הוא. הוא הכריח אותי לחזור למטה, וגם
סבא וסבתא שלי אמרו לי שעוד לא הזמן. סבתא אמרה לי: 'מה יש לך,
שמעון? מה אתה עושה פה? זה לא המקום שלך. זה לא הזמן. לך מפה'. נעלבתי'".
שוטר משמר הגבול, שמעון אוחנה, בן 18, נפצע אנושות ב-17 באוקטובר
מירי צלפים מבית ג'אלה לשכונת גילה בירושלים. אוחנה נפצע שעה מאז
הוכרז, בתום פיסגת שארם א-שייח', על הפסקת אש בין ישראל
לפלשתינים. אוחנה הגיע לטיפול נמרץ בבית החולים הדסה עין-כרם
בירושלים כשהוא במצב של מוות קליני. אוחנה סיפר לעיתון כל העיר
(6.4.2000) כי אחד הניסים שקרו הוא 'מקריות' הגעתם של רופא ופרמדיק
באופן עצמאי לזירת הדמים, שניות אחרי הירי. אוחנה עבר החייאה, והועבר
לניתוח ארוך ומסובך ביום הפגיעה, במהלכו קיבל 137 מנות דם ומשם
למחלקה לטיפול נמרץ. רק לאחר כשלושה שבועות החל אוחנה לגלות
סימני חיים, ומאז הוסיף והשתפר מצבו. הוריו סיפרו כי בנם נולד
מחדש וצירפו את השם 'חי' לשמו המקורי. ב-19 לנובמבר הוצא
לראשונה מהמחלקה לטיפול נמרץ והועבר בכיסא גלגלים
לחדר אשפוז במחלקה הכירורגית.
פרופ' אבי ריבקינד, מנהל יחידת הטראומה בבית החולים, סיפר ל"מעריב"
ב- 19 לנובמבר: "לפי הדיווח מצוות מגן דוד אדום בשטח, הבנו שהחייל
סובל מירי בלב ושלמעשה הוא נפטר. בגלל שביב תקווה החלטנו שכדאי
להביאו לבית החולים. הוא הגיע ללא דופק או נשימה, עם חור כניסה של
קליע בחזה השמאלי. מיד פתחנו את החזה וביצענו החייאה". לכתבת
"מעריב" הוא מספר ("מעריב", 23 בנובמבר): "הרופאים והתפילות הצילו אותי".
באותו יום שלישי נורא, 17.10, ניצב אוחנה בעמדה ברחוב האנפה בשכונת
גילה בירושלים. לפתע פילח כדור של צלף את ליבו. צוות מד"א שהיה בשטח
ניסה להנשימו ולהחזיר לו את הדופק, אך נכשל. למרות הכל, הצוות לא נואש
וסירב לקבוע את מותו, אלא התקשר לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.
פרופ' אבי ריבקינד, מנהל יחידת הטראומה, המליץ לפנות את הפצוע לבית החולים.
מאוחר יותר באותו לילה סיפר פרופ' ריבקינד: "לפי הדיווח מצוות מד"א
הבנו שהחייל נפגע בלב ולמעשה הוא מת. מתוך שביב תקווה החלטנו
להביאו לבית החולים. הוא הגיע ללא דופק וללא נשימה, עם חור כניסה
של קליע בחזה השמאלי. הלב היה ללא דם במשך דקות ארוכות. מיד
פתחנו את החזה, ביצענו החייאה ותפרנו את החורים בדפנות הלב.
בניתוח מסובך הצלחנו לייצב את מצבו. העובדה שהוא עדיין חי מוכיחה
שיש ניסים. מדובר בהצלה נדירה ביותר. מה יהיה הלאה עוד לא ניתן לדעת".
אט-אט שמעון החל לדבר. "היתה אישה משכונת גילה שרציתי לעזור לה,
אני רוצה לפגוש אותה", אמר להוריו כשהחל להתאושש. התברר שכוונתו
למירי קדוש, שביום בו נפצע אוחנה נפגעה מהתקף חרדה בעקבות היריות.
השניים הופגשו בבית החולים ומירי אמרה לשמעון: "החזקנו לך אצבעות
ואנחנו ממש שמחים בשבילך. אתה זוכר ששאלנו אם להביא לך קפה לעמדה
ואמרת שלא צריך"?. שמעון, שלא זכר זאת, אמר: "אני הצלתי אותה. קפצתי
למעלה וראיתי שהיא פגועה. רציתי להגן עליה". האב מאיר: "האמבולנס
שהגיע לטפל בה טיפל אחר כך בשמעון. שמעון מרגיש שבזכותה בא אמבולנס,
טיפל בו בזמן והציל את חייו. בבית החולים היה לנו רגע קשה כששמענו על
מותו של החייל שרון שיטובי, שנפצע אנושות בפיגוע בכפר דרום. לא יכולנו
להפסיק לחשוב על שמעון שלנו, שהיה בדיוק באתו מצב. כל מלה ששמעון
אמר לנו מאז שהתעורר היא בעינינו מתנה יקרה".
אתמול יכלו סוף סוף ההורים לחייך ללא חשש. בנם עמד על שתי רגליו ויצא
מבית החולים. הסימן החיצוני היחיד מהפציעה - תחבושת קטנה בצווארו. פרופ'
ריבקינד מסכם: "כששמעון הגיע אלינו אמרתי שאשמח לרוץ איתו ברחובות באר
שבע, אבל בליבי חשבתי שאם זה יקרה, אז זה לא יהיה כל כך מהר. המהירות
בה שמעון חזר לחיים היא מקרה נדיר, שאני וכל הצוות הרפואי לא צפינו אותו. עבדנו
קשה להציל את חייו והנה התוצאה".
ריבקינד גם אמר כי הסיכוי שאנשים נותרים בחיים לאחר
שנורה קליע לתוך ליבם, הוא 0.3%.
האם נצמדת לבנה ואומרת באושר: "נס ארע לנו, אין לי מלה אחרת לתאר את
המצב. שמעון נכנס לבית החולים מת ויצא חי. זה כמו מפעל הפיס, קיבלנו
מתנה מדהימה. הוא החיים והנשמה שלנו. התפללתי שהבן שלי ייצא על
הרגליים מהדסה. היחס של הרופאים והאחיות היה נפלא, הם נפרדו ממנו
בנשיקות. כל עם ישראל, אנשי גילה, חברים - כולם תמכו והתפללו על הבן
שלי שעכשיו יכול לעמוד כאן לידי. הוא צריך לעבור שיקום, אבל כשאני מחוץ
לבית החולים עם הבן שלי, אני יכולה לומר שזהו היום המאושר ביותר בחיי".
"העובדה ששמעון עדיין חי מוכיחה שיש ניסים", כך אמר מנהל יחידת
הטראומה בבית החולים הדסה עין-כרם, פרופ' אבי ריבקינד
מקרה אחר שפורסם של מוות קליני. פורסם במוסף "סופשבוע", מעריב, 28
באפריל 2001. דודו מינץ, זמר מזרחי. "יש גם כיפה על הראש, ויש סיפור
מאחורי הכיפה. לפני שש שנים התחשמלתי באמצע הופעה בירושלים ומתתי
מוות קליני על הבמה לעיני אלף איש. עשרות מהם התעלפו, והביאו אמבולנסים,
והיה בלגן גדול. זה היה הקטסטרופה של החיים שלי. ממש עליתי לשמים וראיתי
כדורי אש! לפני זה הייתי חילוני, אבל מה שעברתי חיזק אצלי את האמונה שיש
כוח עליון. לא נהייתי פנאטי, אבל הפסקתי להופיע בשבתות ובחגים".
חזרה בתשובה-
ניר, רענן וצבר מספרים איך חזרו בתשובה:
תנועת התשובה כבר הכתה שורשים עמוקים בחברה ובעם.
בספר "שיח שבים" משוחחים צעירים ישראלים המייצגים חתך נאמן
של תנועת התשובה בארץ על כל רבדיה. מתוך הספר אנו מביאים
תמצית דבריהם של שלושה. צבר, ניר ורענן
תנועת התשובה כבר הכתה שורשים עמוקים בחברה ובעם. מתופעה של
בודדים, שנתפסו כתמהוניים , הפכה לתנועה, למציאות חברתית מוכרת,
תוססת ומתרחבת. במשך השנים, מאז שהחל בחברה הישראלית החיפוש
אחר נתיבים אל עולם היהדות, הצטרפו רבים רבים אל מקיימי המצוות.
היום, אנו מוצאים סוג חדש זה של יהודים בכל רובד וחתך של החברה בארץ.
אכן - מציאות חדשה ומרתקת בתכלית, גם מציאות מעוררת עניין ומחשבה. אתה
עומד מול דור שלם שנעוריו עברו עליו בהוויה חילונית מובהקת, לעתים גם אנטי
דתית, והנה, מתחוללת בקרבו מהפכה. לפתע חל שינוי קטבי בחייו, בספר
"שיח שבים" משוחחים צעירים ישראלים המייצגים חתך נאמן של תנועת
התשובה בארץ על כל רבדיה.
בין המשתתפים אנשי מדע ואקדמיה, רופאים, מהנדסים, אמנים, אנשי צבא
ובהם 5 סגני אלופים במיל. מפקד טייסת בעל עיטור מופת, מג"ד בצנחנים,
ואחרים בדרגות הפיקוד השונות, כמו גם אנשי שייטת, סיירות שקד וגולני ועוד.
כולם מהמערך הלוחם של צה"ל, כיום אנשי מלואים.
מתוך הספר אנו מביאים תמצית דבריהם של
שלושה. צבר, ניר ורענן.
צבר
ברחתי מישראל, כי הגעתי למסקנה שאין לי מה לחפש בה. כל הזמן
שאלתי את עצמי "למה אני חייב לחיות דווקא בארץ ישראל?" הייתי
מאוכזב מהממסד ומהעולם השקרי המנסה להידמות למערב, אז
נסעתי ליפן.
במכתב הראשון שלי הביתה, השמור אתי עד היום, כתבתי: "אימא,
הגעתי הביתה." הרגשתי שם שאף אחד לא לוחץ עלי; הנימוס
והאדיבות, השקט והשלווה... - חדרתי לעולם הזה.
מטבעי, אני נוטה לבדוק ולשאול שאלות. אם מישהו היה אומר לי,
"כדאי לך לעשות כך או להתעניין בתחום כזה", הייתי בודק את
הדברים לעומק. ובכן, מצאתי את עצמי ביפן קורא ספרות פילוסופית.
אבל היא לא "תפסה" אותי; הצצתי פנימה לתוך כל השיטות האלו,
ונוכחתי לדעת שאין בהן ולא כלום! הגעתי אל הצוק וזהו. אין שם כלום.
החלטתי ללמוד קצת תורת מסתורין (לא משנה איזו). מצאתי מורה זקן בכפר
מסוים, ואני זוכר שהדבר ראשון שהוא שאל אותי היה מאין אני. "מישראל",
הייתה התשובה. "לאיזו דת אתה משתייך?", "אני יהודי". הוא פקח זוג עיניים
ושאל בהשתאות: "אתה יהודי, ואתה בא ללמוד אצלי?". אני הייתי בשוק, בהלם אמיתי.
האמת היא, שאנשים מסוגו צריך לחפש בנרות. והנה, כשסוף סוף
מצאתי את המורה הדגול, הוא עונה לי ככה. כל מה שידעתי על היהדות
היה שבשבת אוכלים חלות, שותים יין ושרים שירים. פעם אחת נפגשתי
עם ידיד יפני ושאלתי אותו על התרבות היפנית; סיפרתי לו מה שידוע לי
ומה שלמדתי על תרבות זו. הוא התפלא מרוחב ידיעותיי ולבסוף שאל
אותי באדיבות מה אני יודע על התרבות היהודית? התחלתי לגמגם
ואמרתי: "כל מה שאני יודע, שבשבת אוכלים חלה..."
בתקופה הזאת התקשר אליי ניר, חבר טוב שגר ביפן, והזמין אותי לשיעורים
ביהדות. למדו שם "קיצור שולחן ערוך", ספר הלכות. איך שהוא החזקתי
מעמד עד הלכות נטילת ידיים. מה זה מעניין? אני מתעניין מדוע המילים
"קיום" ו"יקום" מורכבות מאותן אותיות, ואתה מספר לי איך צריך לנטול ידיים?
והיו דברים נוספים שקרו לי בתקופה הזאת. בעוונותיי, הייתה לי אז ידידה
סינית, היא רצתה להתחתן איתי, אך אני לא הסכמתי. לקחתי אותה לבית
קפה לשיחה רצינית והסברתי לה שעם לא-יהודיה אני לא מתחתן. בשעת
אמירת הדברים האלו חשבתי לעצמי, "צבר, מה איתך?, הרי החלום שלך
זה להתחתן עם יפנית" (אמנם, היא הייתה סינית, אבל זה לא רחוק). על
כל פנים, היא שאלה שאלות רבות. וכאשר הגענו למנהגי היהודים, הייתה
התשובה הקבועה כבר מוכנה: "מפה לבנה, חלות ויין". ערב שישי אחד,
חזרתי הביתה מאימון באמנויות לחימה. אני פותח את הדלת, ונעצר המום -
היא הכינה לי הפתעה! על השולחן היה פרוש סדין לבן ועליו עמד בקבוק יין.
היא הדליקה נרות... , אני לא יכול לתאר מה זה עשה לי. הייתי בשוק מזה,
והרגשתי שדי, ביפן אין לי מה לחפש יותר.
תוך שבועיים הגעתי לארה"ב. למדתי לבד מספרים, ובכלל, את רוב הדרך
עשיתי לבד. עם הזמן, התחלתי לשמור שבת. זה לא היה פשוט, נאלצתי
לוותר על ריקודי עם ועל עוד דברים אחרים שאהבתי. הצעד הבא היה חבישת
כיפה והגילוי הפומבי. אבי, שהיה פוגש אותי פעם בכמה חודשים, הבחין
בכל פעם במשהו חדש. באחת ההזדמנויות הוא שאל אותי: "צבר, מה הכיפה הזאת?",
"סתם", עניתי, "הייתי בבוקר בשיעור יהדות". "טוב", הוא אמר,
"אבל למה היא עדיין על הראש? תחזיר אותה לכיס!".
התהליך אפוא התחיל והתקדם לו בקצב מאוד אטי. פעם הזמינו
אותי לתצוגת אמנויות לחימה. רשתות טלוויזיה ועיתונים מארה"ב
ומיפן עמדו לסקר את האירוע. סיפרתי את זה לחסיד אחד שנהגתי
ללמוד אתו, והוא אמר שהוא חושב שזה יהיה קידוש השם גדול אם
אופיע שם חבוש כיפה. אז נחתה הפצצה על ראשי. לומר את האמת,
זה היה קשה מאוד, אבל עשיתי את זה עם כיפה, ומאז לא הסרתי אותה מראשי.
רענן
מתוך המציאות שנכפתה עלי כלוחם, כטייס, עמדתי כמה פעמים במהלך
חיי בסכנת חיים למען האידאל, ולהודות על האמת, הרגשתי שאני פשוט
לא מבין למה עליי להסתכן. לא הבנתי מה הזכות שלנו על ארץ ישראל,
מה השייכות שלי למקום הזה. אחרי מלחמת יום הכיפורים הציע לי חבר
לרדת מהארץ; זה גרם לי לקחת את כל הסוציאליזם שהיה לי, את כל
החינוך שקיבלתי בקיבוץ, לשים על השולחן ולחשוב,
"האם כל זה שווה למות בעדו?"
המסקנה שלי הייתה, "לא, לא שווה למות בעד זה". זה לא היה חשבון
נפש של יום אחד, זה לקח זמן. למעשה, השאלה "למה נולדתי יהודי?"
הציקה לי כל הזמן. "למה אני יהודי שדמו הפקר בכל העולם?", כעסתי על
העובדה הזו, שאני יהודי; איזה מן דבר זה להיוולד יהודי?
בהתחלה לא הבנתי שיש עניין דתי. את השאלות לא קישרתי לעניין של דת.
מי שמאוד עזר לי היה ד"ר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. שאלתי אותו:
"אתה מכיר תופעה היסטורית הדומה לעם היהודי? ענה לי כהיסטוריון".
הוא החוויר וחשב ועבר על היסטוריה של עמים שונים, ולבסוף אמר:
"אתה יודע מה, אין דבר בעולם הדומה במשהו לעם היהודי". הוא העניק
לי את הפתרון העצום - אנחנו לא ככל הגויים. איננו יכולים ללמוד מאיש
שום דבר, כי אי אפשר להשוות אותנו לשום עם. אנחנו משהו אחר לגמרי.
הדברים קרו במשך שנים - להגיש להורים בפעם הראשונה
"אני לא נוסע בשבת"; לקח לי חודש לחשוב על זה עד שהעזתי
להוציא את המילים מהפה. וגם אז בצורה מגומגמת. אחר כך לבקש מהם
לא להדליק את הטלוויזיה, זה היה קשה.
זאת הייתה שנה של בחירות. הארץ הייתה מוצפת בפרסומת נגד החרדים,
ואני חשבתי לעצמי, "מה זה, אני הולך להיות דתי? מלוכלך, שפוף, שחור,
עם אף נוזל". כמעט שהחלטתי לסגת מכל העניין. מישהו אמר לי שיש ישיבה
לחוזרים בתשובה, שאף אחד לא יכול להתקבל לשם.
אמרתי לעצמי אם אף אחד לא יכול... , אז אני הולך!
באתי והתקבלתי.
ניר מלחי
נולד ב1955- בקיבוץ חצרים שבנגב. שירת בקומנדו הימי בשייטת 13.
אחרי הצבא שהה תשע שנים בחו"ל, רובן ביפן ובטייוון לצורך השתלמות
באמנויות לחימה שונות, תחביבו העיקרי למן שנת 1969. חזר בתשובה ב1980-.
חזר לארץ בשנת 1986 והתיישב במושב הדתי בית חלקיה. כיום הוא איש עסקים
ובעל בית ספר גדול לאמנויות לחימה. הוא מספר:
הזעזועים הראשונים זכורים לי עוד מן השירות הצבאי, כשראיתי לנגד עיני את
הערכים שעליהם גדלתי וחונכתי, כגון "טוב למות בעד ארצנו", מתנפצים בזה אחר זה.
אחרי הצבא הסתובבתי בארצות הברית ובאירופה כשבראש מעייני
נמצא לימוד קרטה. באופן טבעי הגעתי ליפן במטרה מוגדרת להשתלם
בתחום ולהגיע לדרגה הגבוהה ביותר באמנויות הלחימה היפניות.
התחלתי במשטר של אימונים מפרכים שכללו מדיטציה, טכניקה המביאה
את האדם לרוגע ולשלווה ומכאן לידיעה ולהבנה עצמית: מי אני,
מה אני ומה הם החיים בכלל.
להפתעתי גיליתי שאני יהודי! הגילוי הימם והטריד אותי יותר משאר הגילויים
האחרים והשוליים שגיליתי בנוגע לעצמי. עד לאותו רגע ראיתי את עצמי
כישראלי ולא כיהודי... ובכל זאת, עדיין לא הייתי בשל להתמודד עם גילוי זה,
ושנתיים ימים התעלמתי ממנו.
עד שהגעתי פעם אחת למנזר בודהיסטי שנהגתי לפקוד לעתים, כדי לעשות
מדיטציה במשך כמה ימים רצופים. תוך כדי המדיטציה אסור לאכול, מותר
רק לשתות. יושבים זמן ממושך מבלי לנוע, אחר כך קמים, הולכים חמש
דקות וחוזרים לשבת. שם, במנזר פגשתי בחור ישראלי ששאף גם הוא
להגיע לדרגה הגבוהה ביותר. הוא השכים לקום בבוקר, הראשון לפני כולם,
והיה יושב במדיטציה שעות נוספות, יותר מן הנדרש.
יום אחד הגיע הבחור כולו שמח. ה"מאסטר", המורה, גילה לו איך אפשר
להגיע להארה במהירות. כעת, בדרגתו, אל לא להסתפק בחלק הטכני
של המדיטציה בלבד, עליו לקיים גם את המצוות המעשיות של הבודהיזם.
זהו, די. לי זה הספיק. קמתי ועזבתי.
בנקודה זו נוכחתי לדעת שבעצם הייתי "דתי" עד כה; עשיתי כל מה שאמרו לי,
שמרתי על אורח חיים מאוד קפדני שלא אני קבעתי לעצמי. הבחנתי שהגישה
היהודית דומה למה שחוויתי, והתעוררה בי משיכה עצומה כלפיה.
התחלנו, אני והיא בשמירת שבת. הניסיון הראשון היה קשה - האימון
האהוב עליי היה באופן קבוע ביום שישי בערב, בליל שבת. ויתרתי עליו.
לאט לאט התמסדה שמירת השבת, כשאנו מתקדמים בכל פעם בצעד
נוסף - הדלקת נרות, שמירה על כשרות ועוד.
לאחר זמן ביקשתי שישלחו לי מהארץ ספרים הקשורים ליהדות. להוריי,
שנבהלו, כתבתי: "היהדות היא המשך טבעי ומשלים למה שלמדתי עד
כה. למה לא נבהלתם בקנדו ובזן? שהרי אלו דתות, והרי אנחנו יהודים,
ולמה להיבהל ממה שאנחנו?"
|
