כמו שמתנבא הנביא זכריה:

"צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי

(עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים..." (זכריה ח', י"ט).

מה קרה בי"ז בתמוז?

חמישה אסונות גדולים התרחשו בהיסטוריה היהודית בימי י"ז בתמוז:

1. משה שבר את לוחות הברית הראשונים בהר סיני, כתגובה לחטא העגל.

2. פסקה הקרבת 'קרבן התמיד' בבית המקדש הראשון, כאשר לא נמצאו עוד בהמות לקרבן.

3. חומות ירושלים נפרצו, מה שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לסה"נ).

4. לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה - אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.

5. צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש - ביטוי מחוצף של חילול השם וקודשיו.

כיצד מקיימים את צום י"ז בתמוז?

1. אין לאכול או לשתות מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים.

2. נשים הרות ומיניקות - ואנשים שעשויים להיפגע בריאותית - פטורים מהצום.

3. אם י"ז בתמוז חל בשבת, דוחים את הצום ליום ראשון.

4. רחצה, סיכה בשמן ונעילת מנעלי עור - מותרות כולן.

5. החזן מוסיף את ברכת "עננו" בתפילת העמידה בשחרית ובמנחה. היחיד מוסיף את הבקשה רק בתפילת המנחה (ובחלק מהעדות גם בשחרית).

6. אומרים "סליחות" ו"אבינו מלכנו".

7. אומרים י"ג מידות" (שמות ל"ב,י"א), הן בתפילת השחרית והן בתפילת המנחה.

8. הפסוקים מישעיה (נ"ה,ו' - נ"ו,ח'), העוסקים בחידוש עבודת בית המקדש, נקראים כהפטרה לתפילת המנחה.

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב,

היו מבחינה היסטורית ימים של חוסר מזל ואסונות

לעם היהודי. בתקופה זו, חרבו שני בתי המקדש, בין כל שאר הטרגדיות האחרות.

 

מתייחסים לימים אלה כאל תקופת "בין הַמְּצָרִים",

לפי הפסוק: "כל רודפיה הִשיגוּהֶ בין המצרים" (איכה א',ג').

 

בשבתות של 'שלושת השבועות', נלקחות ההפטרות מתוך

ספרי ישעיהו וירמיהו, העוסקים בחורבן המקדש ובגלות העם היהודי.

 

בתקופת בין המצרים, נוהגים במנהגי אבלות שונים וממעטים

בשמחה ובחגיגות. זהו זמן בו הדין האלוקי מורגש בחוש

ולפיכך אנו נמנעים מלהיכנס למצבים, שיש בהם מן הסכנה.

***

מנהגי האבלות ב'שלושת השבועות'

1. לא מתחתנים (אולם טקסי אירוסין ממשיכים להתקיים).

2. לא מקשיבים למוסיקה.

3. נמנעים מכל חגיגה או מסיבה בציבור - במיוחד כאלה שכוללות שירה, ריקודים וליווי מוסיקלי.

4. נמנעים מ"טיולי כיף" או מכל פעילות בידור לא שגרתית.

5. לא מסתפרים או מתגלחים (יש הנוהגים שלא לקצוץ ציפורניים בשבוע שבו חל תשעה באב).

6. לא מברכים 'שהחיינו' על פרי חדש או בגד חדש, להוציא שבתות.

***

'תשעת הימים'

התקופה שבין ראש חודש אב, לתשעה באב, נקראת

"תשעת הימים". בזמן זה, אנחנו מגבירים את מנהגי האבלות,

על פי האמירה התלמודית "משנכנס אב ממעטין בשמחה".

1. אנחנו נמנעים מקניית פריטים, שעשויים לגרום לנו שמחה.

2. נמנעים משיפוץ הבית, או מנטיעת עצים חדשים.

3. משתדלים להימנע ממשפט בבית-דין, עם אדם שאינו יהודי, מכיוון שזוהי תקופה של חוסר מזל ליהודים.

4. נמנעים מאכילת בשר (או עוף) ויין. מאכלים אלה מסמלים את עבודת בית המקדש ולרוב משמשים כביטוי לשמחה ולחגיגות.
   
   

   • בשבת מותר לאכול בשר ויין וכך גם בכל סעודת מצווה כגון ברית, או סיום מסכת בתלמוד.

   • את יין ההבדלה נותנים לקטן (שעדיין אינו בר מצווה) לשתות.

5. נמנעים מללבוש בגדים, שלא השתמשו בהם מאז הכביסה האחרונה וכן מלכבס בגדים בכלל.
   
   

   • אם השתמשו בבגד לאחר הכביסה, או שפגמו ב"רעננות" שלו בצורה אחרת, מותר להשתמש בו.

   • ניתן ללבוש בגדים נקיים לכבוד שבת.

   • מותר לכבס את בגדיהם של הילדים הקטנים, שמתלכלכים בתדירות גבוהה, במהלך תשעת הימים.

   • לא מכבסים בגדים, אפילו על מנת להשתמש בהם לאחר תשעה באב, או אפילו אם הדבר נעשה על ידי אדם שאינו יהודי.

6. לא רוחצים להנאה.
   
   

   • מותר להתקלח על מנת להסיר לכלוך או זיעה, או מסיבות רפואיות - אולם יש להשתמש במים קרירים.

   • מעבר לכך, יש לשטוף את הגוף חלק אחר חלק ולא את כולו בבת אחת.

   • ניתן להתקלח במים חמים ביום שישי, לכבוד שבת.

 

תשעה באב-

 

אנחנו חיים בעולם דואלי, ומכירים את השחור מתוך הלבן

ואת הלבן מתוך השחור, תופסים מהו 'למעלה' מתוך

ה'למטה' ואת ה'למטה' מתוך ה'למעלה'. תשעה באב

מלמד שרק מתוך הכאב, אנחנו יכולים להכיר את האושר.

 

בתשעה באב האחרון ראיתי את הבן שלי קורא בפני הציבור את

מגילת איכה, בפעם הראשונה בחייו. כשהוא קרא את דבריו קורעי

הלב של הנביא ירמיהו התחיל פתאום קולו לרעוד, ודמעות זלגו

על לחייו. חשבתי לעצמי: מה אני עושה לבן שלי? למה להכניס

אותו לכאב הזה ולגרום לו כזה צער? למה להעביר לו היסטוריה

של ייסורים יהודיים? ובכיתי גם אני.

 

גדלתי כבן לניצולת שואה, ומשום כך הייתי מודע מאוד לצער

הכרוך בלהיות יהודי. ניסיונותיה של אמי בשואה חשפו אותי לאימה

שחוו היהודים לאורך שנות קיומם כעם. עד שחזרתי לשורשיי,

כשבגרתי מעט, לא אהבתי להיות יהודי. למעשה, שנאתי את זה.

הבנתי שאילו נולדתי כמה עשורים קודם לכן, הייתי מתנסה

גם אני באֵימֵי החיים במחנה ריכוז.

ממוקד בכאב זהותי היהודית, לקח לי שנים למצוא בתוכה כוח ושמחה.

איך אנחנו יכולים למצוא משמעות, עוצמה ויופי בעבר הארוך שלנו,

המלא קורבנות, רדיפות ואכזריות בלתי נתפסת?

 

אולי זה נשמע משונה, אבל למעשה, כדי שאדם יוכל לחוש שמחה,

הוא צריך קודם כל לחוות צער. אנחנו שואפים לעבור את חיינו בשמחה

תמידית, ולהימנע מכל כאב או צער. אבל האמת היא, שרק אנשים

שיודעים באמת צער וכאב, יכולים לדעת באמת אושר ושמחה; ורק

אנשים שיודעים אושר ושמחה, יכולים לדעת צער וכאב. אנחנו חיים

בעולם דואלי, אנחנו מכירים את השחור מתוך הלבן ואת הלבן מתוך

השחור, תופסים מהו 'למעלה' מתוך ה'למטה' ואת ה'למטה' מתוך

ה'למעלה'. השיאים עוצרי הנשימה ביותר בחיינו הם ראשיתה של

גלישה במדרון. ההר והעמק נושקים זה לזה, וחד הם. כדי להגיע

למודעות מלאה ולחיים מלאים, עלינו להיות נכונים לאמץ את הקשת

השלמה של הרגשות וההתנסויות האנושיות. אנחנו חייבים להיות נכונים

להרגיש את הכאב וההנאה, את העצב והשמחה, משום שהם שני

צידיה של מטבע אחת בחיים.

הרגע הזה אמיתי

למרות שה' הבטיח שבסופו של דבר בית המקדש ייבנה מחדש,

המסורת היהודית מלמדת שרק אותם אנשים שבאמת מתאבלים

וחשים את הצער על חורבנו, יוכלו גם לשמוח בבניינו. במובן מסוים,

בתשעה באב אנחנו נהנים מהיכולת שלנו להתאבל ואנחנו חווים

הגשמה משמעותית בדמעותינו.

 

מה משותף לכאב ולאושר ששניהם מעוררים בנו דמעות?

מעניין שאנחנו בוכים ברגעי כאב אך גם

ברגעים של אושר. מה משותף לכאב ולאושר

ששניהם מעוררים בנו דמעות? הכאב והאושר

מעמידים אותנו פנים אל פנים מול סלע החיים,

והפגישה הזאת מכריעה אותנו. פתאום אנחנו

קולטים בבהירות: אנחנו אמיתיים והרגע אמיתי והחיים מסתוריים, ניסיים,

ובלתי-נתפסים באופן בלתי-נסבל. היכולות השכליות והרגשיות שלנו,

שבעזרתן אנחנו תופסים בדרך כלל את המציאות, הן פשוט קטנות

מכדי להכיל את האמת שאנו רואים מולנו. ואז, אנחנו פורצים בדמעות.

הדבר נרמז בלשונם המטפורית של המקובלים, שמתארים כיצד הכלים

המוגבלים שלנו נשברים משום שאין ביכולתם להכיל את האור האינסופי

של האמת האלוקית - גילוי המציאות המוחלטת.

 

פעם, הייתי מדמיין כיצד, כשאעמוד תחת חופת ילדיי, אבכה עד שלא יישאר

לי כוח. היום זכיתי לראות שזה באמת כך. כשאנחנו פותחים את עצמנו

 בכנות להתנסויות העוצמתיות ביותר והעמוקות ביותר שהחיים מביאים,

אין לנו ברירה אלא לבכות.

 

הנביא ירמיהו, בעודו מקונן על חורבן בית המקדש, אומר לנו:

"שפכי כמים ליבך". מליחות הדמעות היא תופעה מעניינת:

מי מלח אינם מרווים את הצמא אלא גורמים לנו להיות צמאים יותר.

עם זאת, ירמיהו מלמד אותנו שכאשר אנחנו שופכים עם הדמעות גם את לבנו,

הדמעות הללו ירוו את צימאוננו כמו מים חיים.

 

בכי מתוך הלב מספק צורך עמוק מאוד; הוא מרווה. קארל יונג, הפסיכולוג

הידוע, אמר שנוירוזה (הפרעה נפשית הפוגעת בתפישת המציאות) היא

למעשה תחליף לסבל לגיטימי. במלים אחרות, התכחשות לכאב שלנו

מזיקה ואף הרסנית. אם אדם אינו מוכן לקבל את הסבל הלגיטימי שלו, 

אז הוא יבטא אותו בדרכים מזיקות והרסניות. בכל אופן, הכרה וביטוי של

העצבות באמצעות בכי מרפאים את הכאב, עוזרים להפוך את הכאב

למקור של מוטיבציה ומעניקים לנו את היכולת לחוש טוב יותר ועמוק יותר את האושר.

להיות שלם

הנקודה ביהדות היא לא "להיות מאושר" אלא "להיות שלם"

לחיות במלוא מובן המילה, זה אומר לפתוח את

עצמנו לספקטרום התנסויות החיים, ולקבל

 בברכה את הריקוד הדיאלקטי של הכאב

וההנאה, האושר והעצב, הצחוק והדמע.

 

הנקודה ביהדות היא לא "להיות מאושר"; הנקודה היא "להיות שלם".

בסופו של דבר, שלמות היא הדרך היחידה שמובילה לאושר אמיתי,

משום שכאשר אנחנו מגיעים לשלמות, אנחנו חשים שמחה פנימית

אפילו כשאנחנו עצובים. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לחוש כאב. אנחנו

מאמצים את שלמות האנושיוּת שלנו, וחוגגים אותה. ובכדי להיות

שלמים, אנחנו מוכרחים להיות מוכנים לשקוע כל כולנו בדרמה

המלאה של לחיות ולהיות אדם.

 

לכן, קשה לי לשתף את ילדיי בכאב היותם יהודים, אבל אני גם מרגיש

בכך הנאה מוזרה. יש בי תחושת שלווה עמוקה כשאני משתף את ילדיי

במאבק הזה, בחוסר המנוחה הזה, שאנו היהודים חשים. משום שזו

הדרך האמיתית לשלמות - ולחוויית החיים במלואם.

 

*תודות לרב משה לזרוס.

 

למידע נוסף על  י"ז בתמוז, ימי בין המצרים ותשעה באב-www.aish.com/hebrewSite/holidays/Tisha_BAv_and_the_3_Weeks