משיח בן דוד בקשה מהקדוש ברוך אנא שלח את משיח בן דוד, רגע של מחשבה

האחרונה יש סיבה.אבל בשום אופן לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל.
הפרופסור יצא אלינו החוצה אל חדר ההמתנה.
הוא סקר בעיניו את אבא ואת אמא,והתעכב עליי במבט מוזר למשך שניות אורכות.
פניו היו קפואות ולא גילו דבר.הוא ביקש מאבא ואמא להתלוות אליו.בלעדיי.
התפלאתי,אך אז הוא אמר "מיד אקרא גם לך,אודי".נשארתי לבד

בחדר ההמתנה,ובשקט המעיק שהתשרר שם ניסיתי להטות אוזן למה שמתרחש בפנים.
לא חלפה דקה והצעקה של אמא פילחה את האוויר:
"זה לא יכול להיות,דוקטור,יש כאן טעות.זה לא ייתכן.אתם חייבים

לבדוק שוב!" הלב שלי עצר מלכת.
כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח,קרא גם לי הרופא פנימה.אמא ישבה

על הכסא,רועדת,ואבא עמד לידה,חיוור,כמעט כמו הקיר שמאחוריו.
הפרופסור ביקש ממני לשבת.
"אודי,אני מצטער מאד,אבל יש לך גידול סרטני בגב".

זה היה תחילתו של הסיוט.
מדובר היה בגידול מסוג קטלני,ולרוע המזל הוא התגלה בשלב די מאוחר,

מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה.
אבא ואמא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי.הם התעקשו לשדר

אופטימיות ותקווה,וכל הזמן דיברו על מה שנעשה אחרי שאבריא.אבל

אני לא הייתי תמים,והצלחתי לקלוט את חומרת המצב.
בחודשים האלו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים:הקרנות,דיאטות

מיוחדות,טיפולים כימותראפיים.אני לא יודע מה הם עשו לסרטן,אבל אותי הם הרסו לגמרי.
מנער שמח וצוהל,מלא עוצמות של חיים,הפכתי לשבר כלי,תשוש ומסכן.

רזיתי נורא,שערי נשר,ונחלשתי מאד.
התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול.ניתוח מסובך ומורכב

שאמור היה לארוך 6 שעות תמימות,בהשתתפות חמישה רופאים.

למרות שאף אחד לא אמר לי את זה בפרוש,הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות שלו.
כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות מצאתי את אבא ואמא עומדים

לידי.הרגשתי טוב,יחסית.אמא חייכה אלי."מרגיש יותר טוב.אודי?"

"מזל טוב.יום הולדת שמח",אמר אבא.פתאום נזכרתי.בגלל

המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה פשוט שכחתי

שיש לי יום הולדת.היום אני בן שבע עשרה!
בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג אתי.זו הייתה הפתעה נעימה מאד,

ושמחתי לראות את כל החברים אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו.

ואז,באמצע המסיבה,הגיע הפרופסור שטיינברג.
כנראה,הוא לא רצה להרוס הכול,ולכן קרא לאבא ואמא החוצה.בתוך

החדר נמשכה לה החגיגה,וההמולה הרועשת לא אפשרה לשמוע

את מה שנאמר בחוץ.אתם המשכתם לגוג לכם בפנים,ערן,אבל הלב

שלי כבר היה במקום אחר.ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח.
על גורל החיים שלי...
כעבור כמה דקות הם חזרו.אמא רעדה,ואבא,שניסה לתמוך בה,נראה

היה כאילו הוא בעצמו עומד להתמוטט.הם לא אמרו מילה,אבל אני כבר

הבנתי הכל.ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם.

הם עטו על פניהם חיוך מאולץ,ואבא קרא בקול צרוד:"למה הפסקתם,

חבר'ה?תמשיכו,תמשיכו..."
החבר'ה היו עסוקים,חלקם באכילה נמרצת מהכיבוד שהיה מפוזר בחדר,

וחלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת,ובכלל לא שמו לב למה שבאמת

קורה שם.כעבור רגע הגיעו למילות השיר"כן תזכה לשנה הבאה,

עד מאה ועשרים שנה..."העיניים של אמא הוצפו בדמעות,ודמה

היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי.אבא נתן בה

מבט מתחנן,היא התחילה 'כאילו' להשתעל,ויצאה במהירות מהחדר.
אבא יצא מייד אחריה.
אני מבקש סליחה,ערן,אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים.אתה יודע

שאני שונרא לעשות את זה.אני פשוט כל כך חלש ועייף עכשיו,

שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר.
עכשיו הכול כבר שקט.
המסיבה הסתיימה,וכולם הלכו.אבא הסיע את אמא הביתה ויחזור

עוד מעט כדי לישון לידי הלילה.אני לבד עכשיו.עושה את מה

שעשיתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.
חשוב...
על מה?אתה שואל.
על מה לא?כל כך הרבה דרים עוברים לי בראש שאני

פשוט לא יודע איפה להתחיל.

אבל אנסה בכל זאת.
לפני שבוע היה אצלי פרישמן.זוכר אותן?יחזקאל פרישמן,

המרוה הזקן?זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו?

הטריח את עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי.נכון יפה מצידו?

הוא ישב כאן מולי,התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאהיה

בריא בקרוב.הוא היה כל כך נחמד וחביב.
אבל, אתה יודע על מה חשבתי,ערן,בכל הזמן שהוא היה פה?
אני חשבתי על כל מה שעשינו לו על השנים.המתיחות,ההלצות,

ההפרעות.איך חיקינו אותו מאחורי הגב(ולפעמים גם לפניו...).
היה איזה רגע בביקרו שפשוט לא יכולתי יותר.רציתי לעצור

ולבקש ממנו סליחה על הכל.
לא עשיתי את זה.
התביישתי.
כנשתפרדנו הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים.
כן,אכלתי אותם.
איך היה,אתה שואל?
בכלל לא היה לי מתוק.היה לי מר.
מאד.
חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה ולבקש סליחה על הכל.
ואז חשבתי שוב.
אני לא יודע אם בכלל אגיע לראש השנה...
ואז חשתי על אריק.היינו חברים הכי טובים.
גדלנו ביחד.עשינו הכל ביחד.ממש צמד חמד.
עד שהגיע הריב ההוא.
אני אפילו לא זוכר עכשיו בגלל מה זה התחילץ
אתה מבין,ערן,הייתה לנו חברות מדהימה,שנקטעה בגלל איזה

ריב מטופש על נושא שולי וחזר חשיבות.איפה,לכל הרוחות,

אני מוצא אותו עכשיו?שמעתי שנסע עם הוריו לשליחות באמריקה

לשנה.אבל זה היא כבר לפני 5 שנים.מאז לא שמעתי ממנו כלום.
אבל יש משהו שבגללו אני באמת,אבל באמת,מצטער,זה מיכלי.
אחותי הקטנה.
היחידה.
האמת היא שאף פעם לא הייתי אח טוב אליה.
הרבה פעמים,כשהגעתי הביתה היא ביקשה ממני שאשחק איתה,

שאקריא לה סיפור.אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה.תמיד

הייתי 'עסוק'.אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים,מה עובר עליה.
תמיד היו לי דברים 'יותר חשובים' לעשות.
היא כל כך התגאתה בי,באחיה הגדול(אני מבוגר ממנה ב-8 שנים),

הילדה המתוקה הזו.אבל אני,מעולם לא החזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך.
אוי,ערן, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה,לספר לה סיפור או אפילו

סתם לשחק איתה.כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה...
אבא אמור להגיע כל רגע כדי להיות איתי הלילה.
אמרתי לו שלא צריך ושאני מסתדר לבד,אבל הוא ואמא מתעקשים להיות

לידי בכל לילה(הם עושים ביניהם תורנות מי יהיה לידי ומי יהיה עם מיכל בבית).

הם היו כל כך טובים ומסורים אלי בכל התקופה הקשה הזו,שאני לא יודע

איך אוכל אי פעם להחזיר להם כגמולם.
אני בטוח שגם להם זו היתה תקופה לא קלה.הם נראים כאילו הזדקנו

בה בעשרים שנה.לפניה של אמא נוספו קמטים,ובשערו של אבא נזרקה שיבה.
אני חייב לספר לך עוד משהו,ערן.

אתמול בלילה נשארה אמא לישון לידי בבית החולים.אני לא יודע אם היא

ישנה בכלל כי כל הזמן ראיתי אותה קוראת תהילים.באמצע הלילה פתאום

התעוררתי.שמעתי אותה מתפללת בלחש.היא לא ידעה שאני ער ומקשיב

לה,אבל הצלחתי לשמוע חלק מן המילים שלה:"ריבונו של עולם,אני

מתחננת לפניך...אל תקח לי את הילד...הוא עוד כל כך צעיר...עוד לא הספיק שופ דבר...

אם הוא צריך למות...אני נותנת לו את השנים שלי..."
הייתי המום.
לא ידעתי איך להגיב.עשיתי את עצמי כאילו אני ישן.

למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה על העניין.
האמת היא,ערן,שיש לי צביטה גדולה בלה.המצפון מייסר אותי כל כך.

כי גם אל אבא ואמא אף פעם לא התנהגתי כמו שצריך.לא כיבדתי אותם

כמו שמגיע להם,לא הקשבתי להם.תמיד הרגשתי כאילו אני מבין יותר

מהם.כאילו הם כבר 'זקנים','כבדים' כאלו,שייכם לדור שעבר זמנו.
אוי,המחשבות האלו פשוט משגעות אותי...
הרבה תכניות היו לנו ביחד,ערן.רצינו לצאת בקיץ לטיול מחוף אל חוף

בצפון,לעשות סנפלינג במצוקי מדבר יהודה ו'לחרוש' את הגולן.היו גם

תכניות לטווח רחוק.ללמוד(והפעם ברצינות...),להקים משפחה

(אני בטוח שאין דבר בעולם שהיה משמח את אמא שלי יותר מאשר לראות אותי מאושר מתחת החופה...)

רצינו לעשות הרבה דברים גדולים בחיים שלנו.
אני נזכר איך עבדנו שנינו ביחד על עריכת ספר הזיכרון לדורון.

אחרי שהתאוששנו מההלם על זה שנהרג פתאום בתאונת דרכים,

חשבנו על דרך כלשהי להנציח אותו,והחלטנו להוצא ספר לזכרו.

ספר עם מאמרים והספדים,דברים שוהא כתב ודברים שכתבו עליו.
רצינו שיישאר ממנו איזשהו זכר.אבל אתה בטח זוכר,ערן,את מה

שאמרתי לך אז,שכל כך לא מסתדר לי איך מדורון,הבחור הכי שמח

ומלא חיים שאני מכיר,יישארו רק דפים קרים,תמונות וזכרונות...

אבל עכשיו אני חושב על עצמי...
לא.לא.לא.
אני לא רוצה שמה שיישאר ממני יהיה רק ספר.
אני רוצה לחיות!
יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק בחיים,כל כך הרבה מה לתקן.

כל כך הרבה דברים שאני צריך לעשות כמו שצריך.
קמתי מהמיטה וגררתי אחריי את עמוד האינפוזיה אל החלון.השקית

שהיתה תלויה עליו טפטפה טיפה אחר טיפה,כאילו סמלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל.
הבטתי מבעד לחלון.השעון הראה על חצות.שקט של לילה זרוע

כוכבים נוצצים עטף את העיר.חשבתי לעצמי,כמה אנשים ישנים

עכשיו בשלווה במיטותיהם,בריאים ושלמים,ולא מעריכים מספיק

את מתנת החיים.את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד.
ואני,שסוף סוף כבר מבין,לי כבר אין עוד הזדמנות...
אני הולך לומר לך עכשיו משהו,ערן,שאולי ייראה לך לא אמיתי,

אבל תאמין לי.במצבים שלי אנשים כבר לא משקרים יותר.
האמת היא שאני לא מפחד למות.
האמת היא שלא היה אכפת לי כל כך לעזוב את העולם ולעבור

לעולם שכולו טוב,ןלמרות שאני רק בן 17,אילו רק ידעתי שאני

יכול לצאת מכאן בשוויון נפש,ובידיעה שעשיתי את מה שאני צריך לעשות!
שמיציתי את ההזמנות שניתנה לי.
אורכה או קצרה,זה כבר פחות משנה.העיקר שניצלתי אותה עד הסוף!
אבל פתאום,כשאני מגיע לרגע הזה,ומתבונן לאחור על החיים שלי,

אני מגלה כמה דברים הייתי צריך לעשות אחרת!קשר שלי עם ההורים,

עם אחותי,עם החברים,המורים,השכנים,עם עצמי...
עם א-לוקים...
אתה יודע,ערן, כבר הרבה זמן לא התאפשר לי ללכת לבית הכנסת

ולהתפלל במניין.בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד

בחד שלי בבית חולים.זה אולי יישמע לך מצחיק,כי אתה הרי מכיר

אותי יודע כמה היה קשה לי כל השנים לקום בבוקר לתפילה במניין.
לא הייתי נלהב במיוחד לעשות את זה,אם לדבר בלשון המעטה.גם

כשהגעתי,תמיד הייתי מאחר,ואפילו בעניין תפילה בכוונה לא בדיוק הייתי מודל לחיקוי.
אבל אתמול בבוקר,כשהנחתי תפילין לבד בחדר,פתאום התגעגעתי

כל כך לתפילה ביחד עם כולם,לענות בקול לקדיש ולקדושה,

לקריאה בתורה,לתפילה אמיתית מעומק הלב עם כל הציבור...
את יודע,ערן,שגם לימוד גמרא לא היה מעולם אהבת חיי.תמיד

ניצלתי כל הזמדנות כדי להתחמק מן הסדרים בישיבה.אבל עכשיו,אוי,כמה שזה חסר לי.
לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד,לקרוא את

פרשת השבוע עם רש"י,או אפילו להקשיב לשיעור של הרב שלנו.היית מאמין?
כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי,להתרפק על

אבניו,ולטמון ביניהן פתק עם בקשה קטנה לבורא עולם.בקשה לחיים אחרים.אחרים מאלה שהיו לי...
שלא תבין אותי לא נכון,ערן.אני אסיר תודה על החיים שהיו לי.

על כל מה שקיבלתי.דווקא עכשיו,ברגע הזה,פתאום אני מבין עד כמה

אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי,ושעד היום פשוט התייחסתי אליו כמובן מאליו.
המשפחה הנהדרת שהייתה לי,החברים,המורים,כל הכוחות

והכשרונות שקיבלתי(ולא ניצלתי אותם כמו שצריך...),השכל,הבריאות,הכל!
אפילו הדברים הכי יומיומיים,שאולי דווקא בגלל שהם כל כך

פשוטים אנחנו לא מעריכים אותם מספיק-היכולת לנשום את

האוויר הצח,להביט בתכלת השמיים,להקשיב לציוץ הציפורים,

להתפעל,לחוות,להתרגש,לאהוב.פשוט לחיות!
אני חושב לעצמי שאם רק היה לי עוד קצת זמן,עוד שנה,עוד

חודש,אפילו עוד שבוע,כל כך הרבה דברים הייתי עושה אחרת.

אבל אני פשוט הייתי טיפש.בחור צעיר ושחצן שחושב שכל העולם

ביידים שלו.בטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה,ושום דבר לא בוער.

עכשו אני יודע,ערן,שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח.החיים הם מתנה יקרה כל כך.חייבים לנצלל כל טיפה מהם.אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו,המון גברים הייתי עוששה אחרת לגמרי.
אין לי עוד כוח לכתוב יותר,ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדברים ארוכים.דבר אחד אני רוצה ממך,ערן.תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך ייכנו עמוק עמוק לתוך הלב.לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת.
אבל אתה,עדיין יכול.
אני מרשה לך,ערן,בעצם,אני מבקש ממך,שתראה את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים.שיבינו מה יש להם בידיים,שיעריכו את מה שקיבלו,שלא יקבלו כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם.שיחיו באמת את החיים,שיבדקו את האמץ,שיפשפשו במעשיהם ולא ייתבישו להודות ולומר תעינו בדרך אנו משנים כיוון.כאשר יגיע הרגע שבו הם יצטרכו לעזוב את העולם הזה לא תלווה אותם תחושת החמצה נוראית על כל מה שפיפסו,על כל מה שהיו יכולים לעשות אחרת...

אני מצטער,ערן,אם המילים האחרונות קצת מחוקות.אלו הדמעות שלי,שזולגות מעצמן.כן,אני בוכה,ואני לא מתבייש בזה.אני שמח ומודה על כל מה שהיה,אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר.ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייף רצת אחרת.
שלך תמיד,
באהבת עולם
חברך אודי.
(עיתון משפחה)

(מתוך הספר "המכתב" של הרב יצחק פנגר שליט"א).

אין זכיות יוצרים הכל לזיכוי הרבים

בניית אתרים בחינם