|
בס"ד
כיבוד הורים
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך...(שמות יתרוכ-יב).
מה נאמר כבד את...ולא תכבד את...כי כבד פשוטו כמשמעו שהמצווה קשה
מאוד וכבדה כי בדרך הטבע אופי ההורים לדאוג יותר מידי ולהעביר ביקורת
על ילדיהם אפילו שהם נשואים. כולנו צריכים להיות סבלנים לספוג כל דבר
שלא ניכשל במצווה זאת ולכן זאת משימה קשה וכבדה.
ואנו רואים שהקפיד הקב"ה על כבוד אב ואם יותר משהקפיד על כבודו, שנאמר:
כבד את ה’ מהונך (משלי), ומשמע מכאן שאם אין לו ממון הוא פטור. וכאן נאמר סתם כבד
את אביך ואת אמך, בין שיש לו ובין שאין לו, ואפילו אם הוא עני, חייב לחזור על הפתחים ולפרנסם.
אמר רב יהודה בשם שמואל מוסר ששאלו את ר’ אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, וענה
שנלמד מדמא בן נתינה גוי שגר בזמנו באשקלון שפעם אחת באו חכמים אצלו במשא
ומתן אודות קנית אבן יקרה לאפוד של כהן, שהיה יכול להרויח בזה ששים אלף דינרים,
ויש אומרים שמונים אלף דינרים, ולא רצה לעורר את אביו, כאשר האבן היתה בתיבה
והמפתח היה מתחת לראשותיו של אביו. לשנה הבאה פרע לו הקב"ה שכרו שנולדה בעדרו
פרה אדומה. ובאו חכמים לשלם לו, אמרו לו כמה אתה רוצה. אמר להם אפילו אתם נותנים לי
אלף אלפים דינרי זהב איני לוקח אלא זה שאמרתי. ולמדו חז"ל מה הגוי שאינו מצווה קיבל
שכר זה, עאכ"ו ישראל שמקיים המצווה בודאי יהיה שכרו הרבה, שהרי קיימא לן גדול
המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. שהמצווה ועושה יש לו צער מיצר הרע שמשיאו
שלא לקיים המצווה, והוא צריך להיאבק עמו, ולכן מקבל שכר הרבה על כך. אבל זה שאינו
מצווה אין לו יצה"ר ועמלו מועט, גם שכרו מועט.
מעשה בשני בנים. האחד הניח את אביו שיטחן ברחיים וירש גן עדן, והשני האכיל את אביו עוף מפוטם
ויין ישן ולבסוף ירש גיהנם. הבן שירש גן עדן באו מהמלך ולקחו אנשים לעבודת המלך ותפסו גם את אביו.
אמר הבן לאבא" אבא, תטחן אתה ברחיים במקומי ואני אלך לעבודת המלך. שאם יהיה בזיון בעבודה זו –
אתבזה אני ולא אתה. ואם יהיה מלקות – אלקה, אני ולא אתה. והבן שירש גיהנם – פעם שאל אותו אביו: בני,
מנין לך כל הכסף להביא לי כל יום ויום יין ובשר? אמר לו הבן בבזיון: אתה שב ותאכל ולא אכפת לך! ה’ יתן לכל
בן כח וסבלנות שיכבד את הוריו, והתיחס אליהם ביראה ובכבוד בלי שום קשר למעמדם וכבודם אינו נקנה בכסף.
בימים שאנשי מדין התגברו על ישראל והשחיתו את יבול הארץ ולא השאירו מחיה בישראל, באותו זמן עמדו
גדעון ויואש אביו בגת לחבוט חיטים. אמר גדעון לאביו: אבי הטוב, הנה אתה זקן ואין לך כח חזור הביתה פן
יבואו המדינים ויעשו לך צרות. אמר יואש: ומה אעשה, הלא אין לי לחם בבית! אמר גדעון בנו: אבא, אני
אחבוט את החיטים ואביא לך הביתה. וייטב דברי גדעון בעיני הקב"ה ואמר: יען אשר כיבד גדעון את אביו
ותיקר לו נפשו עד מאד – על כן אגדלהו וארוממהו ושמתיו לאב לישראל עמי, ונהיה שופט לעם ישראל. (מעשה אבות).
ויהי בימים ההם ואנשי מדין התגברו על בני ישראל וישחיתו את יבול הארץ ולא השאירו
מחיה בישראל. ויעשו להם בני ישראל מפני מדין מערות ויסתרו בהן ויחבטו שם את
תבואת שדותיהם. ויהי כהיום הזה, וגדעון ויואש אביו עומדים בגת לחבוט חיטים ולכבדן
ויאמר גדעון אל אביו, אבי הטוב, הנה זקנת ושבת וכוחך עזבך, ועל כן הואל נא אבי
ושבת אל ביתך יבואו המדינים עד הלום ומצאהוך והרעו לך ויאמר יואש אל גדעון בנו,
אבל מה נעשה ולחם אין בבית?
ויאמר יען אשר כיבד גדעון את אביו ותיקר לו נפשו עד מאד, על כן אגדלהו וארוממהו
ושמתיו לאב לישראל עמי.
בעולם הזה הכל מתנהל מידה כנגד מידה. מדוע יעקב אבינו ע"ה סבל והתאבל במשך עשרים
ושתיים שנה על יוסף? אמרו חז"ל בגלל עשרים ושתיים שנה שהיה בבית לבן ולא שימש את אביו יצחק.
וזה נרמז בפסוק: "אויה לי כי גרתי משך". "אויה" = בגימטריא עשרים ושתיים, שהיה רחוק מן הבית.
יהי רצון שהקב"ה יזכה את כל ילדי ישראל בדעת ושכל שיקיימו את המצווה הגדולה כיבוד אב ואם.
("אבי ידע" פר’ וישלח).
אפשר ללמוד גם מעשיו הרשע איך כיבד את אביו יותר מבניו של יעקב אבינו.
ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מ"ה ג’) ואומר רש"י נבהלו מפניו הבושה, ולכאורה
איזו בושה היתה כאן, אלא אמר להם יוסף הצדיק שהם יותר גרועים מעשיו הרשע, שהרי עשיו לא
רצה להרוג את יעקב אחיו רק כאשר יצחק יפטר מן העולם, כמו שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את
יעקב, ז"א כשיצחק חי לא היה רצונו "לצער" אותו בהריגת יעקב אחיו, רק אחר שימות, ואילו אתם אומר
להם יוסף איך העזתם לעשות את הצער הזה לאביכם כל זמן שהוא חי, אלא היה עליכם להמתין שימות יעקב
ותעשו זאת, ולכן אתם גרועים יותר מעשיו הרשע, ולכן נבהלו מפניו ולא יכלו לענות אותו, כשיפקוד הקב"ה
את עונות כל אדם ואדם כיצד יוכל לעמוד. (וידבר יוסף).
"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית" (בראשית, כז, טו).
אמר רבי שמעון בן גמליאל: כל ימיי הייתי מכבד את אבי ולא הגעתי חלק המאה מן הכבוד שעשה עשיו
לאביו! כי אני בשעה שהייתי נותן לו אוכל ורוחץ ידיו או מכבד ומרבץ לפניו, הייתי לובש הבגדים
הישנים ביותר כדי שלא ללכלך בגדי. וכשאני יוצא לשוק, אני לובש בגדים נאים ואילו לעשיו הייתה מעלה
זו כי כשבא לשרת את אביו היה לובש את בגדי החמודות. אמר: אין כבוד לאביו לשרתו בבגדים פשוטים
אלא בבגד מלכים (ב"ר סה, טז).
האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה (מתוך שמקשים זה לזה),
ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה.
מעשה ברבי חיים מצאנז ובנו רבי יחזקאל משינובא דרו במרחק רב זה מזה, ועל כן התנהלה ביניהם
חליפת מכתבים – מרביתם בעניני הלכה.
באחד המכתבים התעוררו בין האב לבין בנו חלוקי דעות בענין הלכתי כלשהו כיון שכך, קם
רבי יחזקאל ונסע לצאנז, אל אביו, על מנת לברר עמו בעל פה את הדין.
בהגיעו לצאנז, לא מיהר לגשת אל בית אביו. תחילה שם פניו אל בית המדרש, ושם פתח את
ה"שולחן ערוך", בחלק יורה דעה, ולמד היטב את הלכות כבוד אב ואם, וזאת למען ידע כיצד
ואיך מותר לו להתוכח עם אביו, אחר כך אמר כמה פרקי תהילים והתחנן לפני ריבון העולמים,
שיעבור בשלום הויכוח הצפוי לו עם אביו, ולא יכשל חלילה בהלכה, ואף לא במצות מורא אב.
לא היה זה הויכוח ההלכתי היחיד והראשון והראשון שהתנהל בין רבי חיים מצאנז לבין בנו. עוד
קודם שעבר רבי יחזקאל לשינובא ניטש ביניהם ויכוח בסוגיה חמורה, ובמהלך הויכוח הלוהט גזר
רבי חיים על בנו, שלא ידרוך עוד על סף ביתו.
כאמור, באותה עת עדיין התגורר רבי יחזקאל בבית אביו, ולשמע דברי אביו היה עליו לעזוב את הבית.
אך כיצד יצא מבעד לפתח, והרי אביו גזר עליו "שלא לדרוך על הסף" ובצאתו, הן ידרוך על הסף?!
מצא רבי יחזקאל עצה: פתח את החלון וקפץ מבעדו החוצה...(מעשיהם של צדיקים).
"כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווך ה’ אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה’
אלהיך נותן לך" (דברים ואתחנן ה, טז)
כתוב במדרש אגדה: ,על כן צוך ה’ אלהיך", כשם שנצטוו במרה. לפי ששתי מצוות נצטוו ישראל במרה,
ואלו הם: שבת וכיבוד אב ואם, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות, בשלח טו, כה) "חוק" זה שבת,
שחייב אדם לענגו, שנאמר: "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג) "ומשפט" זה כיבוד אב ואם, שהדין נותן
שיכבדנו, שהוא גדלו והאכילו והלבישו, וכן חיוב הוא לעשות לו, ולכך נאמר: "כאשר צוך ה’ אלהיך" בכיבוד אב ואם, ע"כ.
ובמדרש תנחומא ישן (שמות, בשלח אות יט) דורש: "חוק" זה כיבוד אב ואם, ע"כ. ונשארו
המפרשים בצריך עיון מדוע כיבוד אב ואם זה חוק, והרי לפי המדרש אגדה הנ"ל וכן על פי הסברא,
"משפט" הוא כבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו שהוא גדלו והאכילו והלבישו?
והנה, אמרו חז"ל בגמרא קידושין (לא ע"א) שאלו את רב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו
מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים
ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל:
שאלו אחר רבי אליעזר: עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו
באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני:
בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש
ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. מה שנאמר על פרה אדומה חק, זאת חוקת התורה
כך גם כבוד הורים חק ואין רשות להרהר. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם
שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון
שהפסדתי בשביל כבוד אבא, ע"כ.
לפי גמרא זו, השכר שקיבל דמא בן נתינה על כיבוד הורים היה פרה אדומה. ננסה להבין
מדוע הגמול לכיבוד הורים הגיע בצורת פרה אדומה שנולדה בעדרו?
ה"חתם סופר" שואל, מדוע כתוב במצוות כיבוד הורים: "כאשר צוך ה’ אלהיך", וכי על כיבוד
הורים הקדוש ברוך הוא צריך לצוות אותנו? הרי אנו צריכים להבין מעצמנו שחייבים להכיר תודה
להורינו, שהם מגדלים אותנו, מאכילים, מלבישים, מחנכים ודואגים לכל צרכנו, האם על כך
צריך לצוות שנכיר תודה?! אלא מסביר ה"חתם סופר" שציווי זה נאמר בזמן המדבר.
כשאנו חיים כיום חיים רגילים והורינו דואגים לכל, בוודאי שחייבים לכבדם, מה שאין כן בתקופת
המדבר, מידת המחוייבות והטיפול של ההורי כמעט ולא באה לידי ביטוי, שהרי האוכל והמים ניתן
לכל אחד ואחד משמים, הבגדים גדלו עם האנשים, כמו שנאמר: "שמלתך לא בלתה
מעליך" (דברים, עקב ח, ד), החינוך היה ישירות ממשה רבינו על פי הגבורה. ואם כן, מצב
כזה היה יכול להביא לידי מחשבה שאין חיוב בכיבוד הורים, כי כאן לא צריך כל כך להכיר תודה.
לכן בא הכתוב לומר שבכל אופן הוא חייב לכבד הורים, בגלל ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ע"כ.
מהאמור לעיל יוצא שבמצוות כיבוד הורים ישנם שני חלקים. ראשית, החלק השכלי,
שהנך חייב לכבד מצד הכרת הטוב. וישנו חלק נוסף, שהוא מבחינת חוק בלא טעם,
שהנך חייב לכבד את הוריך אפילו אם בפועל אתה לא נהנה מהם. כלומר, שגם בלא
הגיון וטעם חייבים בכיבוד הורים בגלל שהם הולידו אותך. ולכן מובא בתנחומא ישן
הנ"ל על הכתוב: "שם שם לו חוק ומשפט", ש"חוק" זה כיבוד אב ואם.
דמא בן נתינה כיבד את אביו לא רק בגלל הכרת הטוב, אלא גם מבחינת חוק בלא טעם.
אם נתבונן במעשהו, הרי יתכן שכשאביו יתעורר אולי ינזוף בו על שלא העיר אותו כדי
לבצע עיסקה מוצלחת, ודאי שלא יתכן ובכל אופן חושב דמא בן נתינה: אם אבא ישן,
אין להעירו עבור כל הון שבעולם. זהו לכאורה כיבוד הורים לא הגיוני, אלא כיבוד הורים מבחינת חוק, ללא טעם.
ומכיון שדמא בן נתינה כיבד את אביו מבחינת חוק, זיכהו הקדוש ברוך הוא שבעדרו תיוולד פרה
אדומה. פרה אדומה מסמלת את החוקה שבתורה, עשיית מצוותה’ גם בלי להבין טעמם, שכן אומר הכתוב:
"זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר, חוקת יט, ב),
ואומר המדרש במדבר רבה(יט, ג) רבי יצחק פתח: "כל זה ניסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה
ממני" (קהלת ז, כג), אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי,
"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ע"כ.
וכעין זה מצינו במדרש תהילים (מזמור ט) על הכתוב: "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" (קהלת יב, י),
ביקש שלמה לעמוד על עסקי פרה, דאמר רבי יצחק: כל העוסקין בפרה, מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאין.
מכיון שבמצות כיבוד הורים ישנו דין כיבוד הורים מצד חוקה בלא טעם, לכן, כשדמא בן נתינה
כיבד את אביו נגד ההיגיון, בלא טעם, זכה שתיוולד בעדרו פרה אדומה, המסמלת חוקה בלא טעם. (מדרש אור חדש).
"כבד את אביך ואת אמך, כאשר צוך ה’ אלקיך" (דברים ה, טז).
במצוות "כיבוד אב כלולה גם ההכרה בלבו של הבן שאביו הינו חשוב ונעלה. ככל שדמותו
של האב חשובה יותר במחשבת הבן, כן גדולה מצוות כיבוד אב ואם שלו. נביא מעשה שקשור לענין זה.
בספר "עמוד אש" מסופר על המהרי"ל דיסקין:
כאשר ר’ יהושע לייב עבר דירה בירושלים, הוא שכר אדם שיוביל את הכתבים של דברי התורה
לדירה החדשה. הכתבים הכילו שתי תיבות, ור’ יהושע לייב אמר לאותו אדם שיחזיק את התיבות
אחת למעלה ואחת למטה ושלא ישנה חלילה את הסדר. לכל אורך הדרך היה המהרי"ל אומר
לאותו אדם שיזהר לא להפוך את סדר התיבות. הסבל היה סקרן לדעת מהי סיבת הדבר, ושאל:
רבי, מה יקרה אם ישתנה סדר התיבות? הסביר לו המהרי"ל: בתיבה העליונה נמצאים כתבי תורתו
של אבי, בתיבה התחתונה נמצאים הכתבים שלי, לא ראוי שאפילו שעה אחת יהיו כתבי אבי תחת
הכתבים שלי. (מורשת אבות).
בירושלמי פאה (פרק א’) מסופר על רבי טרפון שהיה מכבד את אמו ביותר. בכל פעם שרצתה
לרדת או לעלות למיטה, היה מתכופף והיתה אמו עולה על גבו. פעם יצאו בשבת לרחוב ונקרעה
רצועת הסנדל של אמו, התכופף רבי טרפון והניח כפות ידיו תחת רגלה וזחל כך עד לביתה. וקרה
פעם שחלה רבי טרפון ושכב במיטתו, באה אמו לבית המדרש ובכתה לחכמים שיתפללו על בנה,
ואמרה להם: "שמכבד אותה בצורה מיוחדת וכו’". שאלוה חכמים: "וכי איך הוא מכבד אותך?",
ענתה להם: "כך וכך עושה לי בעלותי למיטה, וכן בירידתי, וכך עשה עמי בשבת, ולא חס על כבודו".
אמרו לה חכמים: "אפילו עשה לך פי אלף לא הגיע לקיום חצי ממצווה זו". (כותונת פסים).
אנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו (יא-יג)
תינוק כשהוא חבוק בזרועות אמו, אין לו מקום קבוע לעצמו, תמיד הוא נגרר אחר אמו לכל
מקום שהיא הולכת, מקומה הוא גם מקומו. כך היו בני ישראל במדבר נשואים בזרועותיו של
הקב"ה, כביכול, כאשר ישא האומן את היונק, ורק על פיו יחנו ועל פיו יסעו, כלומר זה לא שייך
לומר בהם שכאן מקומם וכאן אינו מקומם, שכן לא קבעו מקום לעצמם כלל, כאותו תינוק שהוא
נישא בזרועות אמו.
תלמידי ראדין אף הם לא היה להם מקום משל עצמם כל מהותם היתה דמותו של ראש הישיבה,
אליו נקשרו בעבותות של אהבה, כל מחשבתם היתה: מה יאמר ראש הישיבה על כך, איך יראה
הוא את הדברים ומה יגיב עליהם.
ומשום שכל דברי רבם נסבו רק על עמל התורה, תכסיסי המלחמה כנגד היצר, השמחה השלמה בניצוחו ושיפור
המדות, הרי מלאו דברים אלה את כל חלל עולמם. (מורשת אבות). כך כולנו צריכים לבטל את דעותנו
לדעתם של הורינו וכמובן על פי תורה שיואמרו לך.
"כבד את אביך ואת אמך" (דברים ה-טז).
שקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק
הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר
ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב.
לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: ’בודאי יוסיף הרבי להגות
בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את
רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח
להתרכז בלמוד מאוחר יותר?’
ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו
השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת
לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!"
"אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו
בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!"
"מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל
עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה,
"לא קל להיות אשה אלמנה..."
כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד
במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה,
ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו
מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם
אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים!
"והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד
הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי
ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות?
"לא! כל מטרת הלמוד היתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר
הביתה ולעשות את שבקשה אמי!"
וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו. הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט
בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת.
"הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה.
"אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד".
על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללמודיך,
מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!"
כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה’" רחשו שפתיו, "אינני רוצה
להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!"
בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה.
ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים
הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה
אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?"
הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך
זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה.
"אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצוה חשובה קיימת זה עתה,
שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?"
והנער עדיין שותק במבוכה.
"כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך.
ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה.
אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?"
או אז פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי",
סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי".
"אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום
היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה
בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם,ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את
המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה,
מצוות כבוד אב ואם" (מעשיהם של צדיקים).
לצערנו כיום בימות עיקבא דמשיחה אנחנו מבחינים איך שהנבואות וסימנים מתממשים. נערים ילבינו
פני זקנים, בת קמה באמא, כלה קמה בחמותה, החוצפה תישגה אין כיבוד הורים כהילכתו. הדור של היום
מקל בכבודם באופן חריג ואם בכלל אפילו אחרי מותם אין מכבדים אותם שלא אומרים עליהם קדיש כל
השנה בשלוש תפילות שזה הצער הגדול ביותר לנשמה עד כדי כך שהנשמה יכולה לרדת גילגול או
לבוא בדיבוק או בחלום לקרוביה.
ומעשה שהיה: באדם שבא אל האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זי"ע, כשהוא מבקש עצה על חלום מטריד
שחוזר אליו כמה וכמה פעמים. בחלום הוא שומע קול האומר לו: הלא אביך מת, ולמה אינך אומר קדיש עליו?
בפעם הראשונה, כשראה שאין זה אלא חלום הסיח דעת מזה, אבל אחרי שהחלום חזר אליו כמה פעמים, קם
ונסע לעיר שבה מתגורר אביו, והנה הוא חי וקיים, ואז, נרגע. ברם, לאחר שובו לביתו החלום חזר ונשנה, ועל
כן בא לרבי מגור לשאול בעצתו, כדת מה לעשות?
ענה לו הרבי מגור, כי יתאמץ למצוא את המינקת שלו ויחקור אותה, האיש התפלא על התשובה,
אבל מיד החל לברר מי היתה המינקת שלו ומצא שהיא עוד בחיים. כשהגיע אליה התחיל לחקור
אותה על השנים הרחוקות ההן, ולמרות שהיה לו קשה לדלות מפיה פרטים לא הירפה, ואחרי
מאמץ של מספר חדשים הודתה האשה וסיפרה לו סיפור נורא:
אני זו שהינקתי אותך, היית ילד לאב עני, אבל באותו זמן הינקתי גם ילד של איש עשיר, והנה אותו
ילד של העשיר מת תחת ידי מחמת רשלנות פושעת שלי, מאוד פחדתי מזעמו של העשיר, ולא היתה
לי ברירה אלא לבצע החלפה, הלכתי לאביך העני ואמרתי לו שבנו מת, ואותך נתתי לאיש העשיר.
כך התברר לאיש, שאביו האמיתי אכן מת בו ביום שראה את החלום הראשון! (שאל אביך ויגדך).
|
