התפתחות שפה

סמלים – מערכת שמשמשת אותנו:

1. לייצג מחשבות, רגשות וידע.

2. לתקשר באמצעותם עם אנשים אחרים.

היכולת להשתמש בסמלים מרחיבה משמעותית את היכולת הקוגניטיבית והתקשורתית שלנו.

עד גיל 5, ילדים "מתמקצעים" במבנה הבסיסי של שפת האם שלהם, כלומר ילד בכיתה א' מסוגל להרכיב משפט שנכון מבחינה דקדוקית כמו סטודנט באוניברסיטה, למרות שיכולת הביטוי שלו ואוצר המילים שלו נמוכים מזה של סטודנט.

השימוש בשפה מורכב משני רכיבים:

§ הבנת שפה (Language Comprehension)– הבנת דברים שנאמרים ע"י אחרים (ע"י דיבור, שפת סימנים או כתיבה).

§ הפקת שפה (Language Production) – דיבור ממשי , אמירת דברים לאחרים (ע"י דיבור, שפת סימנים או כתיבה).

הבנת שפה קודמת להפקת שפה: ילדים מבינים מילים ומבנה של שפה שאנשים אחרים משתמשים בו, לפני שהם מסוגלים לבטא אותם.

כל שפה בעולם מבוססת על מערכת מורכבת של חוקים וקומבינציות של אלמנטים שונים ברמות שונות של היררכיה: צלילים יוצרים מילים, שמורכבות יחד למשפטים, שהופכים יחד לפסקה וכו'. לכן רכישת שפה דורשת הבנת צלילי השפה ודפוסי הצלילים, מילים ספציפיות של השפה,חוקי דקדוק והאופן שבו השפה משמשת לתקשורת בין אנשים.

מושגים בסיסיים בשפה:

- Generativity – הרעיון ששימוש במילים באמצעות סט הדקדוק הקיים יכול ליצור משפטים קבילים בשפה; ניתן ליצור בשפה אינסוף משפטים ורעיונות ע"י שילובים של מילים.

- פונמות- היחידות הבסיסיות של צלילים, המשמשות לייצור שפה, והן יוצרות הבחנה בין משמעויות של מילים (גם בין מילים שונות בשפה מסוימת, אך גם מבדילות בין מילים שונות בשפות שונות). למשל: לָ או רָ – מבדיל בין למה ל- רמה.

- התפתחות פונולוגית – השלב הראשון ברכישת שפה, רכישת ידע על מערכת הצלילים בשפה הנלמדת.

- מורפמות – יחידות המשמעות הקטנות ביותר. מורכבות מפונמה אחת או יותר, ומופיעות כמילים בפני עצמן או כחיבור למילה אחרת. למשל: הצירוף 'ות' מאפיין צורת רבים נקבה.

- התפתחות סמנטית – השלב השני ברכישת שפה, למידת מערכת המשמעויות בשפה, תחביר ולמידת מילים.

- תחביר (Syntax)– חוקי דקדוק בשפה, האופן שבו ניתן להטות שורש בשפה (זמנים, ש"ע, פועל וכו') והאופן שבו ניתן לשלב מילים במשפט.

- התפתחות התחביר– למידת הסינטקס, חוקי הדקדוק.

- התפתחות פרגמטית – רכישת ידע על האופן שבו משתמשים בשפה.

- Metalinguistic knowledge – הבנת התכונות והתפקודים של שפה מעבר לחוקי דקדוק, אוצר מילים וכיו"ב, ההבנה באופן השימוש בשפה. למשל: תורות בדו שיח, אינטונציה וכו'.

שפות סימנים - כל מרכיבי השפה, זהים גם לשפת סימנים, למרות שהאלמנטים הם באמצעות מחוות ולא צלילים. ישנן למעלה מ 200 שפות סימנים שמבוססות על מחוות של סימני ידיים והבעות פנים. התהליך של למידת שפת סימנים זהה לזה של שפה מדוברת. (ASL- שפת הסימנים האמריקאית).

רק בני אדם לומדים שפה כחלק מההתפתחות הנורמאלית של סביבתם. על מנת שילדים לא יצליחו לרכוש שפה, צריך סביבה חריגה מאוד שמסוגלת לפגוע באופן חמור בהתפתחות זו.

כמו כן, אין אף מין בעולם מלבד בני האדם, בעל שפה כה מורכבת כמו זו של בני האדם, למרות שלכל בעלי החיים יש דרך לתקשר אחד עם השני.

הצלחות בלימוד חיות שפת אדם הן חלקיות בלבד והן תוצר של למידה ארוכה ומאמצים רבים, שלא נזקקים ללמידת שפה אצל ילדים.

מחקרים רבים בחנו את הקשר שבין המוח האנושי להתפתחות שפה. מסקנה ברורה ממחקרים אלה היא שיש אזור תפקודי מסוים במוח ששולט על השפה. ישנם הבדלים בין ההמיספרות בנודע לתפקוד שפה. עבור 90% מהאנשים (הימניים), השפה מיוצגת ונשלטת ע"י ההמיספרה השמאלית.נמצא פעילות מוחית גבוהה בהמספרה שמאל בעת שמיעת שפה , ופעילות מוחית גבוהה בהמיספרה ימין בעת שמיעת קולות שאינם שפה. ההתמחות ההמיספריאלית עולה עם הגיל.

- אפזיה – פגיעה חמורה בשפה הנובעת מפגיעה מאזור מסוים בהמיספרה השמאלית במוח.

o אפזיית ברוקה – פגיעה באזור ברוקה – חלק פרונטלי בהמיספרה השמאלית ליד הקורטקס המוטורי. אנשים הפגועים באזור זה מתקשים בייצור דיבור. הם יכולים לומר מילים בודדות או מילים קצרות ללא מבנה דקדוקי נכון.

o אפזיית ורניקה – פגיעה באזור ורניקה – אזור ליד הקורטקס האודיטורי. אנשים הפגועים באזור מסוגלים להפיק דיבור, אך דיבור שאין בו הגיון. הבנת השפה שלהם נפגעת.

חירשות– פגיעה בהמיספרה השמאלית גורמת לאותם הנזקים שנגרמים לאנשים שאינם חירשים. זה מצביע על כך שההמיספרה בשמאלית אכן מתמחה בשפה ורכישתה, כל שפה ולא לאופן מסוים שבו מבוטאת השפה (דיבור או סימנים).

בשנים הראשונות ישנה תקופה קריטית בהתפתחות שפה. לאחר תקופה זו, הרבה יותר קשה לרכוש שפה ובד"כ רכישת השפה אינה עולה יפה.

שני מקרים לדוגמא שמאוששים את ההשערה לגבי התקופה הקריטית ברכישת שפה:

- ויקטור ("ילד הפרא") – הוריו נטשו אותו ביער כשהיה קטן והוא חי בכוחות עצמו עד שנמצא. כשנמצא הוא היה בערך בן 12, ערום, הלך על ארבע, ומפוחד מאוד מבני אדם.

למרות שהוא יכול היה להשמיע מספר צלילים, הוא לא ידע לדבר. לאחר מספר שנים של תהליך חברות אינטנסיבי, ולימוד שפה, ויקטור למד להתנהג כראוי במסגרות חברתיות רוב הזמן, אך לא הצליח ללמוד יותר ממספר מילים.

- ג'ני – מגיל שנה וחצי עד גיל 13 (שבו נמצאה) הייתה קשורה ונעולה לבדה בחדר יום ולילה. במהלך השנים האלה לא שמעה שפה מדוברת, כאשר אבא שלה היה מביא לה אוכל הוא היה "נוהם" לעברה כמו חיה. בזמן שנמצאה, ההתפתחות שלה הייתה דלה,מבחינה פיזית, מוטורית ורגשית והיא בקושי יכלה לדבר. היא הצליחה להתקדם בעזרת אימון אינטנסיבי, אך יכולת השפה שלה לא התפתחה מעבר לזו של פעוט.

עדויות נוספות המאוששות את ההשערה לגבי תקופה קריטית:

§ נזקי מוח גורמים בד"כ לפגיעת שפה "לכל החיים" אצל מבוגרים מאשר אצל ילדים מכיוון שישנם חלקים במוח של ילד שעדיין לא הסתיימו להתפתח, וחלקים אחרים במוח יכולים "לקחת" ל עצמם את תפקידי השפה.

§ חקירת לימוד שפה שניה אצל מבוגרים- המחקר הראה שיש דפוסי ארגון שונים בצרבלום אצל לומדי שפה שנייה בגיל מאוחר לעומת גיל צעיר. מחקר התנהגותי שבחן את רמת האנגלית אצל מהגרים יפנים וקוריאנים בארה"ב מצא שהידע בדקדוק בשפה האנגלית קשור בגיל שבו נלמדה השפה ולא במשך הזמן שאליו נחשפו הנבדקים לשפה. נבדקים שהחלו ללמוד אנגלית לפני גיל 7 נמצאו טובים יותר בחוקי הדקדוק של השפה. תוצאות זהות התקבלו במחקר דומה על רכישת שפה ראשונה וגם בשפת סימנים.

Elissa Newport הציעה השערה כי ילדים לומדים שפה טוב יותר ממבוגרים בשל מגבלות תפיסה וזיכרון. בשל אלו ילדים מאחסנים צ'נקים קטנים יותר של השפה שהם שומעים מאשר מבוגרים. מכיוון שקל יותר להבין מבנה של מדגמים קטנים יותר של דיבור, המגבלות הקוגניטיביות של ילדים למעשה מאפשרות להם להבין שפה באופן קל יותר.

ההשלכות של השערת התקופה הקריטית – לימוד ילדים חירשים שפת סימנים בגיל מוקדם ככל האפשר כמו גם לימוד שפה שנייה בבית הספר בגיל מוקדם.

ילדים חייבים להיחשף לאנשים אחרים המשתמשים בשפה- כל שפה מדוברת או שפת סימנים.

§ דיבור ישיר לתינוקות (Infant Directed Speech-IDS)

בכל החברות, מבוגרים מאמצים אופן דיבור מסוים כאשר הם מדברים עם תינוקות וילדים קטנים מאוד. סגנון דיבור זה נחשב בעבר כ"אימהי", אך כיום ידוע שכולם משתמשים בו והוא נקרא IDS. גם ילדים קטנים מאמצים סגנון הדיבור זה כאשר הם מדברים אל תינוקות.

מאפיינים של IDS – טון אמוציונאלי מוגזם. אנשים מדברים אל תינוקות בטונים גבוהים ונמוכים באופן קיצוני, הדיבור איטי וברור יותר, ובהפסקות ארוכות יותר בין המילים –דיבור המוגזם זה מלווה בהבעות פנים מוגזמות.

למרות שהטון האמוציונלי של IDS חמים ומעורר חיבה, הורים לתינוקות גדולים יותר משנים את טון הדיבור שלהם כדי להבחין בין סוגים שונים של מידע, למשל: שביעות רצון ואי שביעות רצון.

תינוקות מעדיפים שידברו אליהם ב-IDS, גם כאשר הדיבור מופנה לתינוקות אחרים מלבדם וגם כאשר הדיבור הוא לא בשפת אמם. נמצא שתינוקות לומדים יותר מילים חדשות בשפה זרה אם הן מוצגות ב-IDS, מאשר מילים שמוצגות בסגנון דיבור בין מבוגרים.

למרות ש-IDS נפוץ מאוד בכל העולם, הוא אינו אוניברסלי.

דיבור ישיר של ההורים לתינוקותיהם, יכול להשפיע על קצב למידת השפה בשלב מוקדם, אך לא על ההתמחות הסופית שתושג.

בחודשיהם הראשונים, תינוקות מתכוננים לדבר. רפרטואר הצלילים שהם יכולים להפיק מוגבל מאוד בחודשיים הראשונים. המערכת הווקלית שלהם עדיין לא בשלה מספיק כדי לאפשר להם להפיק צליל של דיבור. בגיל 6-8 שבועות, תינוקות מתחילים לפתע להפיק צלילי דיבור פשוטים –גווו, אההה וכו'. בזמן שהם שוכבים בעריסה, תינוקות "מבדרים" את עצמם ע"י "אימונים" ווקליים, שמשפרים את השליטה המוטורית שלהם בקול. במקביל רפרטואר הצלילים שלהם מתרחב, התינוקות נהיים מודעים יותר ויותר שהווקליות שלהם גוררת תגובה של אחרים, והם מתחילים לפתח "דיאלוג" הדדי של קולות אווו ואההה עם הוריהם. עם השיפור בשליטה המוטורית שלהם על הקול, תינוקות מתחילים לחקות את הצלילים של הוריהם. חיקוי זה אף כולל הפקת צליל גבוה כשהם נמצאים באינטראקציה עם אימם והפקת צליל נמוך כשהם נמצאים באינטראקציה האב . הנטייה של תינוקות לחקות צלילי דיבור הודגמה במעבדה: תינוק בן חמישה חודשים האזין לטייפ , הפיק את אותם צלילים בתגובה למה ששמע.

מרכיב חשוב בהתפתחות מלמול הוא קבלת הפידבק של הצליל. המלמול הופך בהדרגה מגוון יותר, בעל מאפייני שפה כמו קצב, אינטונציה וכיו"ב.

- מלמול אצל תינוקות חירשים – תינוקות חירשים מפיקים קולות זהים לאלה של תינוקות שומעים עד גיל 5-6 חודשים, אך הדבר נעשה מאוחר יחסית ובצורה די מוגבלת (הממצא הזה סותר טענות קודמות על כך שתינוקות חירשים מתחילים למלמל באותו זמן שבו תינוקות שומעים מתחילים למלמל). נמצא כי תינוקות שהחלו למלמל בזמן הם תינוקות שנחשפו באופן סדיר לשפת סימנים.

חוקרים מצאו כי תינוקות חירשים שנחשפים לשפת סימנים, מתחילים למלמל באופן ידני בסביבות גיל 8 חודשים. הם מפיקים תנועות ידיים שמורכבות משפת סימנים כפי שתינוקות שומעים מפיקים צלילים שהם חלק ממילים. לכן נראה שתינוקות חירשים מתנסים באותם אלמנטים בהם מתנסים תינוקות שומעים במהלך רכישת השפה.

העדות הראשונה להבנה תקשורתית היא "תורות" (turn talking) (החלפת תפקידים לפי התור). בשיחת מבוגרים המשתתפים מחליפים את תפקידם לפי התור מדוברים למאזינים. חוקרים הציעו כי למידת תורות באינטראקציה חברתית קלה יותר כאשר הורים וילדים משחקים משחקי "קח ותן" , כגון Peekaboo (ההורה והתינוק מחליפים לפי התור נתינה וקבלה של אובייקטים- תינוקות בהתחלה טובים יותר בלהציע אובייקט מאשר בלוותר עליו). ב"דיאלוג הפעולה" הזה, הילד מחליף תפקידים (מאקטיבי לפסיבי), בדיוק כמו החלפת תפקידים בשיחה.

תקשורת מוצלחת דורשת גם אינטרסובייקטיביות, התייחסות משותפת של המשתתפים למוקד הקשב באינטראקציה. בהמשך מתבסס קשב משותף (Join Attention) – כאשר הילד וההורה מסתכלים ומגיבים באופן זהה לסביבתם. ההורה עוקב ומתייחס למוקד הקשב של התינוק, האזור אליו התינוק מביט או מקשיב. בגיל 6 חודשים, תינוקות מסוגלים לעקוב אחרי כיוון המבט של אדם אחר, כל עוד אותו אדם מסתכל על אלמנט פשוט. בגיל שנה וחצי, תינוקות יכולים להשתמש בכיוון של מבט של אדם מבוגר כדי לקבוע מיקום של אובייקט שהם לא יכולים לראות באותו הרגע.

שיטה בטוחה לבסס קשב משותף עם אדם מבוגר, היא להצביע לעבר מה שמדברים עליו. תינוק צעיר יבהה באצבע במקום באובייקט שאליו היא מכוונת. בגיל 9 חודשים רוב התינוקות יסתכלו על הכיוון שאליו מופנית האצבע. מספר חודשים לאחר מכן הם יחלו להצביע על דברים בעצמם ובגיל שנתיים הפניית אצבע היא פעולה מכוונת כדי למקד את הקשב של אדם אחר.

תינוקות לומדים תחילה מילים כדפוסי צלילים ללא משמעות המקושרת אליהם, אך לאחר מכן, בשלב מהפכני, מילים הופכות לכלי בעל משמעות. לכן תינוקות תחילה מזהים מילים ולאחר מכן מתחילים להבין אותן. בשלב הבא, הם מתחילים להפיק חלק מהמילים שלמדו.

§ בעיית ההתייחסות (reference) – כאשר תינוקות מסוגלים לזהות וללמוד יחידות מתוך השפה, הם מוכנים התקדמות משמעותית והם מוכנים לעמוד בפני בעיית ההתייחסות בשפה, הקישור בין מילים ומשמעותן. ההבנה איזו התייחסות מבין אפשרויות רבות היא הנכונה עבור מילה מסוימת, היא בעיה מורכבת.

תינוקות מתחילים לשייך משמעות למילים מוכרות בגיל 6 חודשים. תינוקות מתחילים להבין בהדרגה משמעות למילים פחות מוכרות להם. קצב בניית אוצר המילים שונה מאוד מילד אחד לאחר.

תחילה, יכולת הפקת המילים של תינוקות מוגבלת ע"י היכולת המועטה שלהם לבטא את המילים שהם מכירים, באופן מספיק טוב כדי שההורים שלהם יבינו את המשמעות. כדי להקל על עצמם, תינוקות מאמצים מגוון אסטרטגיות. כך למשל, הם משמיטים את הקטעים הקשים במילים (בננה->ננה) או מחליפים צלילים קלים בצלילים קשים יותר להגייה (Rabbit->Wabbit). לפעמים הם משנים את הסדר של החלקים במילה, כך שהחלקים הקלים יהיו בתחילת המילה (Spaghetti->pasketi).

הנושאים הראשונים בהם תינוקות עוסקים הם שמות של אנשים, חפצים ואירועים מחיי היומיום של הילד.

ילדים נותנים שמות להוריהם, אחיהם, חיות מחמד, אובייקטים קרובים להם (מיץ, עוגיה), אירועים שמתרחשים בתדירות גבוהה (מקלחת, טיול) או פעולות שגרתיות (למעלה, ביי ביי), הגדרות חשובות (שלי, חם, אין).

נמצא אצל ילדים שלמדו אנגלית כי השימוש בשמות עצם הוא דומיננטי, כנראה בגלל שקל יותר להבין את המשמעות שלהם מאשר משמעות של פעלים. שמות עצם יכולים לייצג אובייקטים בעוד שפעלים מייצגים קשר בין אובייקטים. בנוסף, הפרופורציה במספר שמות העצם שקיימים באוצר המילים של הילדים קשורה לפרופורציה של מספר שמות העצם שבהן משתמשות האימהות כשהן מדברות אליהם.

- תקופה חד- מילית (Holophrastic Period) – התקופה הראשונית להפקת מילים ממשיות, בה הילד משתמש במילה אחת בלבד כדי לבטא משהו. הפעוט משתמש במילה אחת כדי לייצג רעיון שלם.

קצב ההתפתחות באוצר המילים של הילדים מושפע מכמות הדיבור שהם שומעים, ככל שידברו אליהם יותר, כך יגבר קצב למידת המילים שלהם.

נמצא גם שאמהות משכילות שמדברות אל ילדיהן יותר מאשר אמהות שאינן משכילות וכי לילדיהן יש אוצר מילים רחב יותר מאשר לילדים להורים לא משכילים.

מספר המילים המוגבל באוצר המילים של הילדים לא מאפשר להם לדבר על כל הנושאים שעליהם הם רוצים לדבר, לכן הם יוצרים למילים שהם כן מכירים תפקיד כפול: Overextestion– שימוש במילה בהקשר רחב יותר מזה שבו משתמשים בה. כך למשל ילד משתמש במילה "כלב" כדי לתאר כל בעל חיים שהולך על ארבע. ברוב המקרים הרחבות יתר משקפות מאמץ לתקשר, ולא חוסר ידע.

J קופסית הידע המשגעת!

הבדלים ביו אישיים בהתפתחות שפה

ישנם הבדלים בין אישיים רבים ברכישת שפה ורובם לא יוצרים בעיה בעתיד, אך פעמים רבות גורמים לדאגה אצל ההורים. אם אין לילד בעיות התפתחויות נוספות, אז אין מקום לדאגה בנוגע להתפתחות איטית של דיבור, אך יש מקום לדאגה אם ההבנה של הילד את השפה איטית, אז יכול להיות שלילד יש בעיות שמיעה או קשיים קוגניטיביים שעלולים ליצור בעיות בעתיד.

סגנון אנליטי (referential/analytic style) – אסטרטגיית דיבור שמנתחת את הדיבור השוטף לפונמות ומילים, הביטויים הראשונים של ילד שמאמץ אסטרטגיה כזו נוטה להשתמש במילים בעלות הברה אחת.

סגנון הוליסטי (expressive/holistic style) – ילדים שמשתמשים באסטרטגיה זו נותנים יותר תשומת לב לאופן הכללי שבו השפה נשמעת, קצב, אינטונציה מאשר לפונמות שמרכיבות את השפה.

""Wait and see style – ילדים שמתחילים לדבר מאוד מאוחר, אך כשהם מתחילים לדבר,יש להם אוצר מילים גדול יותר והם רוכשים מילים מהר יותר.

לאחר הופעת המילים הראשונות, הילדים מרחיבים באיטיות את אוצר המילים שלהם (כחמישים מילים עד גיל שנה וחצי). לקראת גיל שנתיים יש פרץ של אוצר מילים (Vocabulary Explosion /Word Spurt) – הילד אומר מספר מילים חדשות כל יום. גם ההבנה של מילים גדלה באותה המהירות. מגיל שנה וחצי ועד בערך גיל 6 ילדים לומדים בממוצע כ- 5-10 מילים כל יום.

השפעת מבוגרים על למידת המילים – בנוסף ל-IDS ההופכת את רכישת המילים לקלה יותר, ישנן דרכים שונות בהן עוזרים המבוגרים לילדים ללמוד מילים חדשות דוגמת הדגשת מילה חדשה במשפט או שילובה בסוף משפט. בנוסף מבוגרים נוטים לבצע תיוג אובייקטים שנמצאים במיקוד תשומת הלב של הילד. גירוי נוסף ללמידת מילים הוא "משחקי שמות" בהם מבקשים מהילד להצביע על סדרת פריטים ששמותיהם ידועים, למשל: איפה אבא? איפה אימא? איפה האף ("איפה אַפִי")? גם חזרה מסייעת ללמידת מילים, כך שסביר שילדים קטנים ירכשו מילים שההורים שלהם משתמשים בהן בתדירות גבוהה.

תרומת הילדים ללמידת מילים – כאשר ילדים נתקלים במילים חדשות שהם אינם יודעים את משמעותן, הם מנצלים באופן אקטיבי את ההקשר שבו השתמשו במילים כדי להסיק מכך את משמעותן. זהו מיפוי מהיר (fast mapping) – למידת מילים מהירה ע"פ ההקשר שבו נלמדה המילה.

- ניגוד לקסיקלי – למידת מילה חדשה ע"י ניגוד בין שתי מילים ידועה ולא ידועה.

ישנן תיאוריות שהציעו שייחוסי משמעות רבים שילדים עושים בלמידת מילים מונחים ע"י מספר הנחות שמגבילות את מספר המשמעויות שילדים נותנים למילה חדשה.

§ הנחת האובייקט השלם ( whole object assumption) -ילדים מצפים שמילה חדשה תתיחס לאובייקט כולו, ולא לחלק ממנו, תכונה,פעולה או אספקט אחר של האובייקט (כשמצביעים על ארנב ואומרים "ארנב", הילד יודע שארנב מייצג את כל החיה שמולו ולא רק את הזנב או את צבעה).

§ Mutual Exclusivity/ Novel Nameless Category -ילדים מצפים שלכל אובייקט יש רק שם אחד שמייצג אותו . תמיכה לכך נמצאה בניסוי בו הראו לילדים בני שלוש שנים שני חפצים , מוכר שאת שמו ידעו, וחץ חדש שלא הכירו.. כאשר הנסיין ביקש מהילד להראות לו את ה"בליקט" , הילדים הראו לו את החפץ הלא מוכר. כלומר, הם התאימו את המילה החדשה לאובייקט החדש. ילדים מסוגלים לעשות זאת החל מגיל 13 חודשים.

בנוסף לנטייה זו, קישור מילים חדשות לאובייקטים חדשים, ילדים שמים לב להקשר החברתי שבו משתמשים בשפה, תוך שהם מנצלים מגוון רמזים פרגמטיים (הקונטסט החברתי בהקשר השימוש במילה חדשה) ללמידת מילים.

דוגמאות לרמזים פרגמטיים:

§ התמקדות בתשומת הלב של מבוגר כאשר הוא מדבר על מילים חדשות (בניסוי, ילד השתמש בקשר העין של המבוגר ששיים חפץ חדש, עם חפץ חדש שלא הכיר ומכך הקיש על שמו).

§ כוונות הדובר (בניסוי, ילד פירש משמעות של פועל לא מוכר בהתאם לקונטקסט ואינטונאציית הדברים).

ילדים גם משתמשים בהקשר שפתי (linguistic context), כלומר באופן שבו המילה מוטית/ משולבת במשפט – ש"ע, פועל וכו', שעוזר להם להסיק משמעויות של מילים חדשות.

ילדים מצפים ממילים מקטגוריות דקדוק שונות, שיהיו להן סוגי משמעויות אחרות.

ילדים יתנו שם עצם דומה לחפצים הנמצאים באותה קטגוריה, גם אם הם שונים דרמטית בגודלם, צבעם או בטקסטורה שלהם.

Syntactic bootstrapping - ילדים משתמשים גם במבנה שלם של משפט כדי להבין משמעויות (ילד ייתן משמעות שונה למילה "מפלמץ", כאשר יאמר לו בנוגע לסרטון בו הוא רואה פעולה כלשהי בין ארנב לברווז כי "הארנב מפלמץ את הברווז" או לחילופין, "הברווז והארנב מפלמצים". כלומר משמעות המילה נגזרת מהקונטקסט בו היא נאמרת).

רוב הילדים מתחילים לשלב מילים למשפטים פשוטים בגיל שנתיים, אך לפעמים הם יודעים כיצד מילים משתלבות במשפט עוד לפני שהם יכולים לבטא זאת.

למשל: ילדים בני 12-14 חודשים מאזינים זמן רב יותר למשפטים תקינים מאשר למשפטים לא תקינים. נמצא גם שילדים בני 13-15 חודשים מבינים שלצרוף מילים יש משמעות שונה מזו של המילים הבודדות.

המשפטים הראשונים של ילדים הם משפטים המורכבים מצרוף שתי מילים (לשתות מיץ, עוד עוגיה) , ללא אלמנטים נוספים כמו מילות יחס זהו דיבור טלגרפי.

נמצא שילדים משתמשים בחוקי דקדוק זהים לאלה של מבוגרים (למשל בשפה האנגלית שבה יש חשיבות לסדר המילים במשפט, ילדים מסדרים נכון את המילים במשפט), ממצא זה מחזק את הטענה שילדים ישנה מערכת חוקים דקדוקית. טענות אחרות מסבירות את התופעה כקשורה לחיקוי סדר המילים שהם שומעים בדיבור המבוגרים.

ברגע שילדים מסוגלים להפיק משפטים בני ארבע מילים (בערך בגיל שנתיים וחצי), הם מתחילים ליצור משפטים מורכבים , משפטים שמכילים יותר מ"סעיף" אחד (" אני רוצה את הבובה, בגלל שהיא גדולה").

אימון- מקור להתמקצעות ילדים בשימוש בשפה הוא אימון. פעוטות מתאמנים באופן אקטיבי על מיומנויות השפה שלהם, לעיתים לבד ולעיתים עם אדם נוסף (למשל לפני השינה).

ניתן ללמוד על כך שילדים כן לומדים חוקי דקדוק מתוך טעויות שהם עושים בדיבור, במילים שיוצאות מן הכלל:

Overregularization (הסדרת יתר) – ילדים מיישמים חוקי דקדוק על מילים יוצאות דופן (למשל: ביצה ברבים-> בֶיצוֹת).

מודל חוק וזיכרון (rule and memory)-המודל מסביר מדוע לעיתים הילדים משתמשים בהטיות הנכונות ומדוע לעיתים לא. המודל טוען כי הסדרת יתר מתרחשת כאשר ילדים נכשלים באחזור הצורה הנכונה של מילים יוצאות דופן מזיכרון, ולכן מיישמים את הכלל גם עליהן. עם השימוש בשפה, וחזרה על המילים בהטייתן הנכונה, השיבוש הולך ונעלם.

לחוקים תחביריים רבים יש מרכיבים רבים וילדים קטנים לומדים אותם שלב אחר שלב.

דוגמא אחת לכך היא שלילה – המילה "לא" היא מילה שימושית מאוד לפעוטות,והיא נחשבת למשפטים חד -מילים רבים בדיבור המוקדם של ילדים. במשפטי שלילה ראשונים של ילדים קטנים,מילת השלילה בד"כ נמצאת בתחילת המילה ונושא המשפט מושמט. בערך בגיל 3 ילדים מתחילים לשלב את האלמנט השלילי בתוך המשפט,ולהוסיף פעלי עזר (No more cookie או הבעת שלילה No sun shining-).

דוגמא נוספת, שאילת שאלות(מתייחס לשפה האנגלית) – תחילה ילדים משתמשים באינטונציה העולה במהלך המשפט כדי להפוך משפט לשאלה. בערך בגיל שנתיים, ילדים מתחילים לשאול WH- questions. תחילה ילדים פשוט שמים את מילת השאלה בתחילת המשפט (מבלי לשנות את סדר המילים), לבסוף הם מבינים את הצורה הנכונה שבה נשאלות שאלות באנגלית (סידור מילים, השמטת תוספות, פעלי עזר וכו').

להורים יש תפקיד בהתפתחות הדקדוק אצל הילדים. הם מספקים לילדים מודל לדיבור נכון. בנוסף, ההתפתחות הדקדוקית של הילדים גדלה אם ההורים מוסיפים חלקים חסרים בדיבור הלא נכון של הילדים.

נמצא שהורים באופן כללי מתעלמים מטעויות דקדוק שעושים הילדים, ולא מתקנים אותם הרבה פעמים. לפעמים הורים כן מתקנים טעויות בדיבור – כאשר מה שנאמר עובדתית אינו נכון, להורים יותר חשובה האמת בדברים שהילד אומר ולא הטעויות הלשוניות שהוא עושה.

ילדים קטנים להוטים להשתתף בשיחות עם אחרים, אך מיומנויות השיחה שלהם בהתחלה מפגרות אחרי מיומנויות השפה שלהם. בתחילה מרבית הדיבור אצל ילדים מכוון ישירות לעצמם ולא לאדם אחר.

ויגוצקי תפס זאת כדיבור פרטי (Private Speech) . ויגוצקי האמין שהדיבור הפרטי אצל ילדים קטנים הוא בעל תפקיד חשוב: ילדים מדברים לעצמם כאסטרטגיה לארגן את פעולותיהם.ילדים מדברים לעצמם גם כשהם לבד, אך גם כשהם בחברת אנשים אחרים. בהדרגה הדיבור הפרטי הופך למחשבות וילדים מסוגלים לארגן את ההתנהגות שלהם כך שהם לא יצטרכו לדבר אל עצמם בקול רם.

גם במהלך שיחות של ילדים עם חבריהם, דיבורם נוטה להיות אגוצנטרי פיאז'ה כינה שיחות מונולוגים קולקטיביים (collective monologues). גם כאשר הם מדברים לפי התור, כל ילד נוטה לעסוק בנושא שלו ולא להתייחס לדברים שחברו אמר. היכולת לעקוב אחר שיחה, מתפתחת אצל הילדים בהדרגה.

אספקט מסוים של שיחות בילדי גן , המשתנה באופן קיצוני בגיל זה , הוא השימוש בזמן עבר. רוב השיחות של ילדים בני 3 כוללות התייחסויות קצרות מקריות לאירועים מהעבר, לעומתם, ילדים בני 5 כבר מספרים נרטיבים (תיאורים של אירועים מהעבר שמקבלים מבנה של סיפור).

מערכת פיגומים ( Scaffolding) – האופן שבו מסייעים ההורים לילדיהם לפתח נרטיבים בזמן עבר. דרך יעילה לבנות שיחות ילדים על העבר הוא לשאול אותם שאלות מכוונות, שמאפשרות להם לומר משהו, כל דבר שמופיע בסיפור. ילדים שההורים שלהם השתמשו בשיטה זו,יוצרים נרטיבים טובים יותר כמה שנים לאחר מכן.

מגיל 5 או 6 והלאה,ילדים ממשיכים לפתח מיומנויות שפה, למרות שבאופן הרבה יותר מתון. כגון היכולת לשמר שיחה (sustain a conversatiom), שמשתפרת מאוד בשנות הגן, ממשיכה להתפתח בשנים שלאחר מכן.

אצל ילדי בי"ס עולה המסוגלות לניתוח שפה, והם לומדים חוקי דקדוק מורכבים יותר כמו שימוש בצורת סביל במשפט. תוצאה נוספת מהתפתחות השפה אצל ילדים בבית ספר היא הבנת מילים נרדפות. הם מסוגלים גם ללמוד מילים חדשות באמצעות ההגדרה שלהן, מה שמגדיל את אוצר המילים שהם מבינים.