, פרק ו'

והמצנפת פתחה את פיה מיד לאחר שהונחה על ראש של מוניק:

"רייבנקלו!" צעקה המצנפת, ולילי החלה לכבות בשקט.

היא לא האמינה, היא הייתה בטוחה שהיא ומוניק יהיו באותו בית, ופתאום - היא לא הייתה מסוגלת להאמין.

זה פשוט לא ייתכן. היא התכוונה לגשת מיד, באותו רגע לפרופסור מקגונגל, ולדרוש ממנה מיד שתעביר את מוניק לגריפינדור.

אך באותו רגע, שמה לב שמוניק מדברת עם הפרופסור מקגונגל בשקט, והייתה בטוחה שהיא מבקשת בדיוק מה שהיא הייתה מבקשת.

מוניק, לילי הייתה בטוחה בזה בכל מאת האחוזים שהיו קיימים בעולם, ביקשה, או אפילו דרשה, שמקגונגל תעביר אותה לגריפינדור,

אך פתאום פרופסור מקגונגל הרימה את ראשה בהפתעה, (קודם לכן התכופפה כדי להגיע למוניק), וניענעה את ראשה.

לילי המשיכה לבכות בשקט. בלי שאף אחד שם לב. היא הרימה שוב את ראשה כדי לראות את מוניק רצה לעברה בוכייה,

ורצה היישר לזרועותיה של מוניק. "הווו, מוניק שלי!" לחשה. "לעולם לא אעזוב אותך!"

"לא תהיה לך ברירה.." לחשה לה מוניק. "פרופסור מקגונגל אמרה שאין זה בהחלטתה שאיזה בית ישובצו התלמידים,

אלא בהחלטת המצנפת, ואם המצנפת קובעת שאני אהיה ברייבנקלו, אין שום דרך לשנות את זה, אלא אם כן המצנפת אומרת שהיא רוצה לשבץ עוד פעם

"ואת יכולה לבקש מפרופסור מקגונגל שתניח על ראשך שוב את מצנפת המיון, ואז את תפגיני את כל האומץ שלך, ותכניסי אותו לתוך הראש שלך,

ואז מצנפת המיון תחשוב שהתכונה המייחדת אותך היא אומץ, ואז היא תשבץ אותך בגריפינדור?" שאלה לילי.

"העליתי בפני פרופסור מקגונגל את האפשרות הזאת, אבל היא אמרה שאין סיכוי. טוב, אני חייבת ללכת לשבת ברייבנקלו.." דמעות שוב הציפו את עיניה של מוניק.

"להתראות..." לחשה לילי באהבה, ונשקה למוניק על לחיה. מוניק החזירה לה נשיקה, והלכה בעצב לשולחן של רייבנקלו.

לילי אכלה די מעט, ועלתה לגריפינדור לפני שהיה קינוח. היא נתקלה בדרכה החוצה מחדר האוכל במדריך של גריפינדור, והוא אמר לה מה הסיסמה.

איכשהו היא ידעה שעליה לעלות ימינה במדרגות כדי להגיע לחדרה, והתברר שצדקה. על הדלת שהיתה שם היה כתוב: בנות - שנה א',
והיא נכנסה.

היא חיפשה את המיטה שלידה היו מונחים כל הדברים שלה, נשכבה עליה, ופרצה בבכי.

עכשיו אני מחכה שבע תגובות באמת!