|
תזכורת מהפרק הקודם:
"תראי, אם..."
אך בדיוק באותו ברגע שלילי סיימה להגות את המילה 'אם', נשמע קולו של הנהג ברמקול:
"הקשיבו הקשיבו! עוד כמה דקות נגיע להוגוורטס, אז מי שלא החליף בגדים, או צריך לסדר משהו, שיזדרז! תודה!"
לילי הסתכלה על מוניק, ועיניה נצצו כאילו לא שמעה מילה ממילותיו של הנהג.
"נו? אם מה?" שאלה ועיניה נצצו באופן שגרם ללילי לחשוב שהנהג לא אמר כלום, ויש לה עוד שעתיים בערך להסביר למוניק את התוכנית, לבצעה, ולהמשיכה, אם יהיה בזה צורך, בטירת הוגוורטס. אך היא ידעה שרק נשבתה בקיסמן של עיניה הנוצצות של מוניק, והנהג אכן אמר מה שאמר, וחייבים להתכונן.
"מוניק, אנחנו נבצע את התוכנית בטירה." אמרה. "אנחנו לא יכולות עכשיו. בואי, נתלבש."
הן התלבשו והתארגנו, ואז נשמע עוד פעם קול הנהג ברמקול: "הגענו לתחנת הוגסמיד! מי שרוצה, מוזמן לרדת! הרכבת תחכה כאן חצי שעה, לאחר שיתבצעו סריקות בכל התאים אם יש מישהו שנשאר ומסבה כלשהי אינו יכול לרדת, או אם לא הספקתם להתלבש או משהו, תדעו שיש לכם חצי שעה!"
הדלתות נפתחו, אבל מסיבה כלשהי לא זרמו התלמידים החוצה, כמו שסיפרו הארי וג'ורג'. בכל דלת ניצבה שומרת, והיא הייתה צריכה לשאול כל אחד לשמו המלא, ועוד כמה דברים, כדי לראות אם מישהו חסר.
עברו בערך עשרים תלמידים עד שהגיע תורה של לילי, ולה נתנו שאלון, שלפני שהיא ניגשת להאגריד עליה למסור לשומרת. בשאלון היה כתוב:
שם+משפחה: לילי פוטר
גיל/שנה:11/שנה ראשונה
דירוג דם: שלושת/רבעי טהורה
שם האב: הארי פוטר
שם האם: ג'יני וויזלי
שם האחים+גילם(אם יש): ג'יימס פוטר: 15. אלבוס פוטר: 13
עלייך למלא את כל הפרטים!
כך כתבה לילי בשאלון, והחזירה אותו.
כך עשתה גם מוניק, ושתיהן ניגשו להאגריד. "מה נשמע, האגריד?" שאלו אותו.
"הכל הוא בסדר כאן!" הוא ענה. "ואתן?"
"טוב תודה!" אמרה לילי.
"טוב, מתחילים לנסוע בסירות?" שאלה מוניק.
"כן, רק שנייה." אמר האגריד, והחל לקרוא בקול: "תלמידים חדשים... תלמידים חדשים, הנה, לכאן..."
כל התלמידים הסתדרו בטור, ונכנסו לסירות. לילי ומוניק לא ידעו לאן הלכו התלמידים האחרים, (שנה שנייה ומעלה),
ואיך הם יגיעו לטירה. הארי וג'ורג' לא סיפרו לבנותיהם שהתלמידים משנה שנייה ומעלה נוסעים בכרכרות.
לקח בערך עשרים דקות, לפי הערכתה של לילי, עד שהגיעו להוגוורטס.
הם עלו במדרגות, עברו כמה חזרים שלילי עוד לא הספיקה ללמוד את שמותיהם, טיפסו בגרם מדרגות אחרון, וראו לפניהם מכשפה חמורת סבר,
שנראתה דומה מאוד לתצלום שהארי הראה פעם ללילי ולמוניק.
"שלום תלמידים!" בירכה אותם. "אני פרופסור מקגונגל, ואני המורה לשינויי צורה, ראש בית גריפינדור, וגם המנהל החדש והנפלא שנמצא כאן מינה אותי לסגניתו.עכשיו אתם יודעים מי אני?"
"כן, פרופסור מקגונגל!" ענו כולם.
"אוווו, אני רואה שאתם יודעים משמעת!" חייכה אליהם. "אני שמחה. לפני עשרים-ושש שנה, הקבוצה שקיבלתי הייתה ממש לא ממשומעת."
נשמעו כמה ציחקוקים חרשיים, ואז פרופסור מקגונגל אמרה: "בואו ניכנס!"
הם נכנסו, ולילי הרגישה שהיא רוצה שהאדמה תבלע אותה. היו שם כל-כך הרבה תלמידים! וכלם נעצו בהם עינים. לילי הציצה בחטף מוניקף וראתה ילדה חיוורת
כנייר בדמותה של מוניק. (כמובן שזו הייתה מוניק, רק חיוורת מאוד).
היא ידעה באותו רגע, שמה שהיא מרגישה זה כלום לעומת מה שמוניק מרגישה.
הם עצרו, ופרופסור מקגונגל שלפה מתוך שרוולה קלף, שנראה שעליו כתובים שמות. "כשאקרא בשמותיכם, תצעדו קדימה, הניחו את מצנפת המיון על ראשיכם, וכך תתמינו לבתיכם!" אמרה, והבעה חמורת-סבר התפשטה שוב על פניה.
"קליין אבלנין!" קראה הפרופסור מקגונגל.
ילד קטן חיוור מאוד צעד קדימה והתיישב על השרפרף שהיה שם. אחרי שנייה וחצי בערך, צעקה המצנפת: "רייבנקלו!"
השולחן השמאלי באמצע פרץ בתשואות.
"לרזין אייקרנדי!" קראה הפרופסור מקגונגל.
ילדה בעלת צמות עבות בצבע חום-אדמדם צעדה קדימה, ולא נראה שהיא כל-כך פוחדת.
המצנפת שהתה פחות משנייה על ראשה, וכבר צעקה: "גריפינדור!"
השולחן הכי ימני פרץ בתשואות.
"סקורפיו מאלפוי!" קראה הפרופסור מקגונגל.
המצנפת לא שהתה חצי שנייה על ראשו של הילד הגאוותן, וקראה מיד: "סלית'רין!"
השולחן הכי שמאלי פרץ בשתואות.
"סקיה מאלפוי!" קראה הפרופסור מקגונגל.
בדיוק כתאומה, שהתה המצנפת פחות מחצי שנייה על ראשה, וכבר קראה:"סלית'רין!"
וכך זה נמשך עוד ועוד, עד שפתאום קראה הפרופסור מקגונגל בשם שמשך את תשומת ליבה של לילי:
"עפרי קולדנדוג!"
הילד, שנראה די אמיץ אבל ממש לא גאוותן, צעד קדימה. שניה לאחר ששהתה על ראשו, קראה המצנפת:
"גריפינדור!"
ואז:
"לילי פוטר!"
לילי צעדה קדימה, מוכנה כל כולה לרע מכל, היא רצתה להשתבץ אך ורק בגריפינדור.
ולהפתעתה, זה היה קצת שונה ממה שחשבה. המצנפת שהתה על ראשה של לילי רגעים רבים, והיא אמרה את הדברים האלה:
"המממ," אמר קול קטן בראשה. "זה לא קל. כלל לא קל.
לא-מעט אומץ, אני רואה. גם שכל די טוב. יש פה כישרון - הו כן,
ללא ספק, וגם איזה צימאון להוכיח את עצמך, זה מאוד מעניין...
אז איפה לשים אותך?"
לילי תפסה בשלי השרפרף וחשבה: "רק לא סלית'רין, רק לא סלית'רין.." כבר לא היה חשוב לה באיזה בית תשובץ, היא רצתה רק לא סלית'רין.
"לא לסלית'רין, מה?" אמר הקול הקטן. " את בטוחה? את יכולה להיות בת-אדם דגולה, את יודעת, הכל נמצא כאן בתוך הראש שלך,
וסלית'רין תקדם אותך בדרך לגדולה, בזה אין כל ספק - לא?
טוב, אז עם את בטוחה - עדיף שתלכי לגריפינדור!"
מחיאות הכפיים שנשמעו מהשולחן הכי ימני בחדר-האוכל היו כל-כך חזקות, שלילי הייתה בטוחה שהיא תעשה חרשת אם לא יפסיקו להריע.
למזלה, על הפסיקו להריע ברגע שראו שהרעש כבד עליה, ושם תפחו על שכמה, בירכו אותה, ועוד.
ואז היא ביקשה מהם שקט, כי ידעה שעוד רגע הולך להיות תורה של מוניק. ואכן, פרופסור מקגונגל צעקה:
"מוניק וויזלי!"
והמצנפת פתחה את פיה מיד לאחר שהונה על ראש של מוניק:
.....
המשך יבוא!!!!!!!!
7 תגובות, ואני ממשיכה!
(אולי פחות.. מתי שיתחשק לי)..
| 
.JPG)
