, פרק ב'

יצור בעל גוף אדם, ולו ארבע ידיים. רגל אחת, וכפות גליה ככפות רגליים של ברווז.

פניו היו מעוותים ומפחידים, ועיניו היו אדומות כדם, וצורה של נחש... הפנים של וולדמורט.

"לילי, בואי נברח מכאן!" צרחה מוניק, אך לילי לי הייתה מסוגלת לזוז. היא עמדה קפואה, מאובנת, ולמרות רצונה לברוח מן המקום, רגלייה לא נשמעו לה, והיא נותרה קפואה.

פתאום, מוניק חשה שהיא רועדת. היא שמה לב, שכשהיא חושבת איך להציל את לילי, היא פחות פוחדת מהיצור. היא ניסתה לחשוב על כמה וכמה תוכניות נחמדות, אך היא לא הצליחה לחשוב איך היא לבדה תצליח לבצען.

היא שמה לב, שהיא רועדת לא מפחד, אלא מקור. קור שפשט בקרביה, נכנס עמוק יותר ויותר אל תוך בית-החזה שלה.

היא זכרה, ששמעה מאביה סיפור ששמע מהארי, גיסו של אביה, ומרון, דודה. היא זכרה שאביה סיפור לה על הסוהרסנים, ואיך הם עושים את הכל חשוך לוקחים את הרגשות הטובים, ומחדירים קור עמוק, עמוק עד שיכול להרוג בן-אדם. ואז באה עליה התשובה, והיא התפלאה שלא חשה שבתשובה קודם.

פתאום, היא גם חשה לא רק בקור, אלא גם בזה, שכמעט כל הרגשות הטובים שלה נעלמו.

היא לא הבינה איך לא חשה בזה קודם. נראה שלילי התעוררה לחיים, כי היא צרחה: "מוניק, חייבים לברוח מכאן מהר! היצור הזה יכול להשחיט אותנו! תשטלתי על עצמך, בואי!"

היא משכה את ידה של מוניק, וחשה שהיא צריכה לגרור את מוניק על הריצפה, מפני שזו כמעט והתעלפה, ולא יכלה ללכת. לילי שמחה שאמה הכניסה למזוודתה

תבלת שוקולד אחת אות שתיים, כדי שיהיה לה משהו לנשנש ברכבת, מפני שלא ארזה לה שום כריך או משהו מעין זה. (אומנם, זאת הייתה הטענה העיקרית של ג'יני, אבל באמת, ג'יני פחדה שלילי וחבריה יפגשו סוהרסן, או משהו כל-כך מפחיד, שרק שוקולד יוכל להרגיעם).

כמובן, לילי ידעה שעגלת הממתקים תעבור כאן, אבל לא ידעה אם תרצה לקנות שם משהו, מפני ששום דבר לא היה חדש לה.

היא רצה ישר עד שהגיעה לתא האחרון, שלמזלה היה ריק. היא השכיבה את מוניק אל צד אחד של המושבים, והתיישבה מולה. אם פתחה את המזוודה שלה, והוציאה משם תבלת שוקולד.

היא הצליחה בקושי רב להעיר את מוניק, נתנה לי חצי חבילת שוקולד ואמרה, "תאכלי הכל. אחר כך תוכלי לנוח."

סליחה שהפרק היה קצר, אבל אין לי מספיק זמן, ואני רוצה לקרוא לפני השינה, ככה שאני צריכה לסיים...