החדר כאילו קיבל מכת אור, פסח או לא פסח? השולחן חגיגי הסחלבים עדיין לא פתוחים.

אף פעם לא התחברתי לאירועים האלו. אני אוהבת רק בסוף ליל הסדר את השירים.

אימא מדברת עם דודה פאני שמתלהבת שהבת שלה מתחתנת. בזמן שאנחנו ממתינים לזוג הצעיר אני מעופפת לי. 

הכרתי את יניב בתאונת דרכים. הוא התנגש עם האופנוע באוטו שלי.

הוא טען שהוא לא הצליח להוריד ממני את העיניים ולכן בטעות עשה תאונה. אני תמיד מחייכת שאני מספרת את הסיפור הזה.

לרגע מרגישה כמו שחקנית בסרט רומנטי. בבית החולים שכבנו מיטה ליד מיטה וכך התחברנו הייתה לו השראה מגנטית מרגיעה.

כשהייתי ילדה הייתי ממש מחוברת לאימא .שתינו נגד כל העולם. אימא הייתה בטוחה שאני מושלמת

התלמידה הכי טובה, הכי יפה, הציירת הכי טובה, המנגנת הכי טובה...

עמוק בלב ידעתי שלרקפת יש ציונים יותר טובים, אבל שיתפתי פעולה, לא רציתי לקלקל לה את התמונה. 

היא סיפרה לי איך אני אהיה ראש ממשלה ובעלי נשיא ואחר כך נתחלף הוא יהיה ראש ממשלה ואני אהיה נשיאה.

אני זוכרת כאילו זה היום, כמה פחדתי שבגיל חמש עשרה כשעשיתי ניתוח פלסטי לתיקון צלקת קטנה שהייתה לי ליד הגבה, 

אימא חיזקה אותי כל דקה. אה.. עכשיו אני נזכרת שבעצם היא לחצה שאני יעשה את הניתוח הרופא לא חשב שזה הכרחי.

 שורה תחתונה אני והיא, צעדנו ביחד לעתיד מושלם. אימא בעיקר האמינה ואני שיתפתי פעולה.

משהו בדרך השתבש . אימא משקיענית עד היום. עוזרת לי עם הילדים, מתעניינת אבל חסר תבלין כלשהו, משהו עלום.

"אימא, אימא"...

הבת שלי קוראת לי ממעמקים. עם ילדים קשה לעוף. באיזה שלב צריך לנחות.

"אימא,אימא"....

"כן לילכי מה את רוצה?"

"אימא אם אני אמצא את האפיקומן אני יכולה לבקש מה שאני רוצה? אני אבחר את המתנה?"

"תשאלי את אבא, הוא יודע הכי טוב!"

אני נשארת על הקרקע לוודא שיניב עונה לה.

"בוודאי" יניב עונה. "את כל כך חכמה את תבחרי מה שתרצי, אני אתן לך מאה שקל ואת תבחרי לבד. לאיזה חנות את רוצה ללכת?"

פתאום מכה בי הזיכרון. אני מרגישה כמו זבוב על הקיר  ביום שהבאתי את יניב לפגוש את אימא בפעם הראשונה. 

השולחן היה עמוס במעדנים. 

לאימא עדיין יש אור בעיניים , אני מוארת ויניב מביט בי בחיוך.

אימא מסבירה בהתלהבות ליניב שאני הולכת להיות רופאה. יניב עוצר אותה לרגע

ושואל "זה מה שהיא רוצה או זה מה שאת רוצה? אני חושב שאת צריכה לתת לה להחליט לבד"

אני מתרכזת באימא ,אני מפעילה זום על פניה ורואה שיש וריד קטן כחלחל/סגלגל שקופץ ליד העין והאור בעיניים נכבה.

אני מביטה עלי ורואה שהאור שלי נעלם. כמו ירח, בכלל לא היה לי אור משלי רק שיקפתי את האור שלה.

והכי מוזר שאני ממשיכה לאכול כאילו השיחה לא קשורה אלי.

האוויר שיוצא ממני מנחית אותי בסלון עם גוש בגרון. 

אני נזכרת שאימא באמת ניסתה לשכנע אותי להתחתן עם מישהו אחר. לא, לא הלכתי ללמוד רפואה.

אף פעם לא ידעתי לבד מה אני רוצה. איך יניב חשב שאני אלמד לדעת? ככה, בלי שום הכשרה?

הלכתי ללמוד תעשייה וניהול כי זה היה יחסית קל.

אני לא נשיאה ולא ראש ממשלה והחיים לצערי די משעממים. ככה זה שאתה בינוני.

ממולי תמונה של אדם וחוה מתחת לעץ. שניהם שמנמנים וסתמיים רק למעלה רוח אלוהים.

אני מסיטה מבטי ליניב. אוף שיסדר כמו שצריך את הצווארון בחולצה!! עם איזה ילד מגודל התחתנתי !!