לא בכיתי!

צער ואיבוד המשפחה ללא בכי באסון השואה - שיחזור ומחשבות

אני, חיים קליין, היום בן שמונים ושמונה, חוזר ונזכר.

יום למחרת חג הפסח בשנת 1944, הוציאו הנאצים ההונגרים מהבית בו גדלתי את הורי, אחיי ואחיותיי, דודיי ובני-דודיי. משפחה בת 18 נפשות אשר התגוררה בבית אחד בכפר קרצקי בקרפטורוס, צ'כוסלובקיה.

באותה עת, לא שהיתי בביתי כיוון שהייתי מגויס לפלוגת עבודות כפייה של הצבא ההונגרי ולא ידעתי על גודל האסון של משפחתי ועל גורל היהודים בכפר שלי.

לאחר שהסתכנתי וברחתי ממחנות עבודות הכפייה שבמסגרת הצבאית, הסתתרתי בבית של המחתרת הציונית בבודפשט, הונגריה, הידוע בכינויו

"בית הזכוכית".

ב- 18 בינואר 1945, פרץ הצבא הרוסי לבניין בית הזכוכית בו הסתתרתי וכך יצאתי לחופשי!

ביום הזה נולדתי מחדש. הרגשתי ששרדתי את הסכנות ויצאתי לעיר פשט. חלקה השני של העיר בודפשט, מעבר לנהר הדנובה, הייתה עדיין בשליטת הצבא הגרמני והם הפגיזו את הצד שלנו – אותו צד שהצבא הרוסי כבש באותו הבוקר.

הלכתי לבקר מכרים ומשפחות בבודפשט וקיבלתי הלם וזעזוע - אף אחד ממכריי לא היה בביתו בכתובות שהכרתי. הדירות היו תפוסות וגרו בהם הונגרים לא יהודים.

פגשתי ברחוב אנשים שיצאו מהמסתור ואנשים ששרדו את גטו בודפשט. אף אחד לא חייך אף אחד לא היה שמח וזאת למרות שגופנו יצא מכלל סכנת חיים של הנאצים.

היו שמועות על מקום שנקרא אושוויץ , לחישות וסיפורי זוועה על קרובי משפחה חברים, שכנים. סיפורי שואה – לא ייאמן! אסון גדול!

מפגש של משוחררים מסכנת-מוות. היה עצוב. עצוב מאוד, אבל אין דמעות. הראש למטה, אבל אין דמעות.

ומה קרה למשפחה שלי בקרצקי? האם אפשר לנסוע לשם?

לא כרגע. המלחמה הייתה עדיין בעיצומה וצריך היה להמתין שהחזית תתרחק קצת.

הבנתי שנותרתי  השריד היחידי ממשפחתי.

בינתיים, התחברתי בחזרה לחברים מתנועת הנוער הציוני שבה הייתי פעיל במחתרת, כדי להמשיך בתוכנית לעלות לארץ ישראל.

התנועה הציונית, שפעלה להצלת יהודים מהנאצים קיבלה תפקיד נוסף -  

אספקת מגורים ומזון לשורדים, הכוונתם ועידודם על להתמודד עם המצב הקשה בו היה שרוי כל אחד.

אני, שידעתי את השפות רוסית, יידיש, צ'כית הונגרית ועברית, קיבלתי תפקידים חשובים להיות בקשר עם חיילים רוסיים וחיילים רוסיים-יהודים דוברי יידיש.

נעזרתי בהם על מנת להעביר בחורות שלנו לעורף המלחמה. קבלתי מהם אוכל  מהמטבח הצבאי והשתמשתי בסירות הצבא הרוסי על-מנת לצלוח את הנהרות ליד גשרים מפוצצים.

כל כולי עסקתי בפעילות להצלת השורדים .

אך עדיין לא ידעתי מה קרה למשפחה שלי בכפר קרצקי.

היו שמועות על גירוש היהודים מהכפרים, אך לא רצינו להאמין.

השמועות החלו להפוך למציאות כאשר סופרו על-ידי אנשים שעברו את הגיהינום והצליחו לחזור.

אבל אני הייתי עסוק בפעילות של איסוף וקיבוץ ניצולים וראיתי לפניי אנשים יחידים ששרדו ממשפחות גדולות. עוד ועוד אנשים מגיעים לאחר ששרדו את אושוויץ. כמעט כל אדם שפגשתי היה הניצול היחיד ממשפחתו ובכל מפגש עם יהודי שאלתי על משפחתי.

קירות תחנת הרכבת ובניינים ציבוריים אחרים היו מלאי הודעות על חיפוש קרובים בכל השפות: שמי ........  מקום מגורי .....  חזרתי  מאושוויץ ואני נמצא בכתובת .... אני נוסע מכאן למקום .....

לקח זמן לקרוא את ההודעות האלה. כתבתי גם הודעה משלי עם שמי ומקום מגוריי הזמניים.

האווירה בקרב השורדים הייתה קשה. כל אחד ידע שהוא היחיד ששרד ממשפחתו. כולם הסתובבו עם פנים עצובות של ייאוש. אין לפני מי לבכות. כולנו אבלים, כולנו יתומים. לאן הולכים?

גם אני, חיים קליין, הרגשתי וחשבתי שהנני השריד היחידי ממשפחתי.

אף אחד לא בכה ואילו בכינו, לא היה מי שינחם אותנו.

אחרי שבועות , החזית של המלחמה התרחקה. באו עוד ועוד ניצולים. היו שגילו עוד בן משפחה שחזר. כולנו נפגשנו, התנשקנו ותמיד שמחנו בחלקנו. על יתר המשפחה לא ישבנו שבעה – תמיד קיווינו שעוד יחזרו.

אני, בהיותי ציוני מילדותי, מגיל שבע, התחברתי לתנועת הנוער הציוני בבודפשט .

חברי התנועה קלטו אותי במקלט והדריכו אותי כיצד לברוח ממחנות עבודות- הכפייה. הייתי רשום לעליה לארץ ישראל שנים קודם.

אני הפניתי אנשים שפגשתי ברחובות ובתחנת הרכבת ל קן של התנועה הציונית כדי לעלות לארץ ישראל וזה נראה להם מאוד הגיוני אחרי תקריות  אנטישמיות בכל המדינות באירופה  גם אלו אשר לא הייתה להם תודעה ציונית קודם לכן, התקבצו בקיבוצים בדרך לעליה לארץ.

אנו הוותיקים קלטנו אותם והפכנו אותם לאנשים עם תקווה חדשה. ארגנו חוגי לימוד של השפה העברית, שרנו שירים ציוניים בעברית והפכנו לקבוצות קיבוצים לפי דגם חיי הקיבוץ - חברה שיתופית, קולקטיב בארץ.

לא היה זמן לבכות. פנינו קדימה ועל העבר עדיף היה שלא לחשוב!

הבעיות והעיסוק היומי היו איך להגיע לעליה לארץ בהקדם. לאט לאט תוצאות השואה התבררו במלוא המובן הטרגי שלהן.

בשורה ראשונה שלי על ניצול בן משפחתי היה על

אחי, הרשי, חייל בליגיון הצ'כי!

בזמן שהותי בשגרירות האנגלית בבוקרשט כדי לקבל אשרת עליה, ישבתי בחדר ההמתנה ומתוך הרגל, הראיתי את תמונת אחי לשתי בנות יהודיות שישבו ממולי והן שאלו אותי על קרובי המשפחה שלהן. לפתע הן סיפרו לי שפגשו את הבחור שהראיתי בתמונה – את אחי, שהיה באותו הזמן חייל בצבא הצ'כי. הוא היה ידוע שעזר לפליטים היהודים ניצולי השואה, אשר ברחו ממחנות הנאצים. כמובן אני וויתרתי על התור שלי שכל כך חיכיתי לו לעליה לארץ ואשר הגיע לי בשל הוותק שלי בתנועה הציונית . דעתי  להנהלת הקבוצה שלי בבוקרשט – ויצאתי  לחפש את אחי בצ'כיה.

כבר בתחנת הרכבת בפראג פגשתי יהודים שידעו על אחי הרשי. הם אמרו שהם התארחו בביתו, שהיה פתוח לכל יהודי שבא.

מצאתי אותו בפראג והוא חייל מתנדב בלגיון הצ'כי. לאחר שלחם בחזית המלחמה בין הצבא הגרמני לבין הצבא הרוסי, חצה את החזית והתחבר לצבא הרוסי כדי להלחם נגד הגרמנים (הרוסים נתנו לו תפקיד כמתרגם לשפה הגרמנית וכמתקן מכוניות שלל גרמניות שנמצאו בחזית). בחזית הרוסית התארגן לגיון של צבא הצ'כי, הלגיון הזה היה מורכב רובו ככולו מיהודים פליטי השואה ומחברים במפלגה הקומוניסטית הצ'כית.

אלו היו חבריו של אחי והם בסוף אחרי מפלת הצבא הנצי וסוף המלחמה

יסדו  את הממשלה החדשה הקומוניסטית של צ'כיה

(סטלין שליט רוסיה החליט לסלק את היהודים מהממשלה הזאת . בפקודה שלו הקימו ממשלה חדשה . וחברי הממשלה הזו  נשפטו על טיהור המפלגה מהיהודים והוצאו להורג).

המפגש עם אחי הרשי הי מרגש! התחבקנו והתנשקנו ארוכות.

הוא מיד הציע לי להישאר בפראג ולהקים חברה לתיקון משאיות, כיוון ששנינו שלטנו במקצוע הזה. אני כמובן סירבתי וניסיתי לשכנע אותו להצטרף לתנועה הציונית ולעלות ארצה. הוא סירב, אך עלה ארצה אחרי שנתיים כמתנדב מח"ל מצ'כיה ביזמת המפלגה הקומוניסטית בפראג ונשאר.

תוצאת המפגש הייתה ההכרה כי אנו, שני אחים, שרדנו מכל המשפחה! לא בכינו, אלא שמחנו שאנו חיים וכי יש לנו תוכניות לעתיד - אני לעלות ארצה ואילו אחי התחתן ורצה להמשיך את החיים שלו בפראג.

אני חזרתי לבודפשט לפעילותיי הציוניות ותוכניות לעלייה ארצה.

הצעתי להנהלת התנועה שלנו להביא מכונית פרטית - מתנה מאחי החייל בצבא הצ'כי וחזרתי לפראג כדי להביא את המכונית עם חבר בשם כינוי

"פהייר תוהי", שהיה מומחה לייצור מסמכים מזויפים , אותם נדרשנו על מנת לעבור את הגבול מפראג לצ'כיה, ואכן היו הרבה בדיקות ומעצורים של הצבא הרוסי בדרך.

בהיותי בפראג בפעם השנייה, בדקתי את רשימות הניצולים היהודים משבדיה  כשלפתע מצאתי את שמה של אחותי פריידי חדווה בעברית. נרשם כי היא נמצאת  בבית חולים ומבריאה מרזון ורעב על סף המוות. מיד ביקשנו להביא אותה לפראג, שם המתנו לה שני אחיה.

חדווה,אחותנו הקטנה, הגיעה עם קבוצת ניצולים משבדיה. שמענו ממנה את קורות המשפחה שהיא חווה בכפר קרצקי . יום אחרי חג הפסח... בשת 1944 . היא אכן הייתה היחידה ששרדה משואת אושוויץ. יתר בני המשפחה נספו חלקם באושוויץ וחלקם בצעדת המוות ממכרות הפחם, שם עבדו אבא שלי ודודי דוד.

אין קבר, אין איפה לבכות. הכאב הגדול מנשוא, האבל והעצב התבטא בפגישות של אזכרה בבית הכנסת מרמורוש בתל אביב. 

עד עתה כואב לי להבין ולהסביר את הסיבה שלא בכינו, שלא היו דמעות על האהובים שלנו, על הקרובים לנו מכל. גם אחרי שנים של פגישות ואזכרות לנספים של שבעת הקהילות, ביניהם הכפר שלי קרצקי.

זהו פצע שלא מגליד, פצע שכל שנה כואב יותר ויותר עד היום.

חיים קליין  תל אביב

טל : 03-6485263   052-2298076