אלטר חיים קליין - זיכרונות מהעיירה קרצקי

קרצקי- כיצד אני זוכר אותך?

אני זוכר את עצמי, כילד חולני. כל בוקר, העירה אותי אמי בשעה שש בבוקר, ברחמנות של אם יהודיה, אבל בתקיפות, כדי ללכת ל"חדר", ללמוד תורה.

בהיותי בן למשפה אשר עסקה בחקלאות, היינו ביחסים טובים עם השכנים הגויים. הילדים היהודים, אשר לבושם היה שונה מלבוש הגויים - עם פאות וכובע על הראש, נראו שונים מהם בכל מקום בו עברו. הדבר גרם לתגובות מצד הגויים. בדרך כלל היתה התגובה באלימות שהתבטאה: ביידוי אבנים ובמקרה הטוב, הקנטות בכינויים: ' ז'יד , דו פלסטינה ' (יהודי לך לפלסטינה!) או שיסו בהם כלבים.

אני ידעתי שעלי להיות אמיץ ולא לפחד -  לא מהכלבים ולא מהילדים. לא להראות להם שאני מפחד. לכבוש את הפחד וללכת בדרכי. במקרים כמו אלה, המציאו הילדים היהודים לחשים כנגד הפחדים. לדוגמא:' לחש כנגד ', אשר נאמר באידיש: ' הינד, הינד, איך בין יעקוב'ס קינד...' (כלב, כלב, אני ילדו של יעקב...). המודעות של היותי ' ילד יהודי ' נרדף על ידי ה' גויים ', ליוותה אותי מימי ילדותי המוקדמים.

אינני זוכר מתי זה התחיל, אך את היום בו נכנסה בי התודעה של היותי ציוני, לא אשכח. זה אירע בתשעה באב, בהיותי בן שבע שנים. ביום אבל זה, לא התקיימו הלימודים בחדר והשתתפתי עם אבי בתפילה בבית הכנסת. שאלתי אותו: מה משמעות המנהג של ישיבה על הרצפה והליכה ללא נעליים? ואבא הסביר לי, שגם לנו, היהודים, היתה פעם מדינה, עד שגירשו אותנו ממדינתנו העצמאית ושרפו את בית המקדש ועל כך, אנו אבלים. דברים אלו אשר אמר אבי, פתחו פתח לשאלות בלי סוף. הרבה דברים התבררו לי באותו יום וביניהם העובדה: שהיתה לנו בעבר מדינה ושקיים מקום, הנקרא ' ארץ-ישראל ', אשר משם גירשו את עמנו ופיזרו אותו בגלויות והמדינה, בה אנו שרויים היום, אינה מדינתנו וביתנו. באותו יום, בתשעה באב, לא נרגעתי ולא הרפיתי מאבא בשאלותיי הרבות.

רק בערב, לאחר הצום, כשהושיב אותי אבי על ברכיו ושר לי שירי ציון (על 'ציון האלמנה' ועוד שירים באידיש) נרגעתי. זה היה ' ערב של שירים' שלא אשכחהו. דמעות זלגו מעיני שנינו ולפני שהשכיב אותי אבי לישון, ניחם אותי, שבמהרה יבוא היום בו נשוב לארץ-ישראל.

החל מערב זה, נרקמו תוכניות לעלייה לארץ-ישראל. אבא תכנן למכור את הבית ואת השדות ולקנות מכונית או לקחת את עגלת הסוסים בה נעלה לארץ-ישראל. תוכניות אלו היו אשליה או אולי תקווה אשר התגשמה לצערי, רק בחלקה הקטן.

הורי ואחי הקטן, בן השמונה, נספו בשואה – באושוויץ. שני אחיו של אבי ומשפחותיהם ניספו (כולם) גם הן, מבלי להשאיר זכר.

הרבי – אשר פסק את כל השאלות בהלכה, ידע לייעץ בכל נושא אחר שפנו אליו חסידיו ובזכות למדנותו, שנינותו וניסיונו, ידע להשיא עצות מועילות. לפי מיטב זכרוני היתה קהילת קרצקי אחידה ומגובשת. מה גם ששנאת הגויים והאנטישמיות אשר גברה מיום ליום, גרמה ליתר אחדות כדי להתמודד עם בעיות היום-יום.

בית הכנסת, בו התפללנו מדי בוקר וערב, רק חיזק בנו את האמונה והתקווה, שגם נצליח להתגבר. אני, כילד, הרגשתי את עצמי בבית הכנסת כ'בעיר מקלט'.

אהבתי מאוד את בית הכנסת. הרגשתי שם בטוח. אף זר לא יהודי לא היה רשאי להיכנס לבית הכנסת – והגויים כיבדו מקום קדוש זה – פרט ליום העצמאות של צ'כיה, בו הזמינו את מכובדי הכפר ואת מפקד המשטרה להיות נוכחים בתפילה לשלום המדינה. בבית הכנסת היה לאבי מקום קבוע: הוא ישב בשורה הראשונה, מול ספסלי המזרח ("מזרח שטוט"). בית הכנסת עמד במרכז הכפר, בכביש הראשי מול המשטרה. בחצרו של בית הכנסת היה בניין תלמוד תורה. זהו החדר בו למדנו כל יום. היו בו שלושה חדרים. החצר שימשה מקום משחק לילדים. זה היה תחום יהודי בו הרגשנו בבית, ללא סכנות מילדים גויים. בין תפילת מנחה ומעריב, היינו משחקים 'מחבואים' וזה היה זמן 'בין הערביים', בו קיבלו הילדים היהודים חופש למשחקים.

בית הכנסת, שימש גם כ'מרכז קהילתי', שבו התקיימו לאחר התפילות, לימודי תורה ומשניות. בנוסף לכך, התקיימו בו גם אסיפות חולין, לארגון צורכי הקהילה. (נושאי האסיפות היו: בחירת ראש הקהל, שכירת מורים ללימודי תורה, ארגון אפיית מצות וכו'...). בבית הכנסת שמעתי בנוסף לכל הנושאים שהזכרתי גם פוליטיקה. הדיבורים בנושאים אלה בבית הכנסת היו למורת רוחם של חלק נכבד מן המתפללים. כילד, רק הקשבתי לכל השיחות הללו. שמעתי בין היתר הרבה פרשנויות על עלייתו של היטלר לשלטון ואיומיו על היהודים.

ה ' שלשסעידות ' היה האירוע האחרון של השבת. בני משפחתי ושכנים שבסמוך לנו התאספו לסעודת ה ' שלשסעידות ', שהתקיימה לקראת מוצאי שבת אצל משפחת רוזמן. במהלך הסעודה, דיברו דברי תורה, שרו זמירות של שבת והתקיימה תפילת מנחה לפני צאת השבת. לאחר צאת השבת התפללנו מעריב והדלקנו נרות של הבדלה. זו היתה הזדמנות טובה של הילדים לנצל את הזמן ולשחק 'מחבואים'.

פרק זה מוקדש לזכרם של דודי משה וולף ורעייתו טאובה (יונה) ז"ל. לכל אירוע היה מקום. מרכז הפגישות של הנוער המתבגר בקרצקי, היה אפוא, אצל הדוד משה וולף קליין, ביתם של שלום קליין סימי שטרן (קליין) ואסתר קליין. הבית של משה וולף היה פתוח לכל. מלבד אולם גדול, שבו מכרו משקאות ואשר שימש תחנת המתנה לאוטובוס אשר פקד את הכפר פעמיים ביום, היה ביתם מרכז הפגישות לצעירים: 'מועדון'. גם חדר המגורים שלהם היה פתוח לאורחים, שלא באו לצורך משקאות אלא לפגישות חברתיות ותרבותיות.

במועדון זה נעשו ההכנות הראשונות לקראת חג פורים. כאן, זוכר אני, הועלו מספר הצעות להצגות לפורים. תחילה קראו תמלילים של כמה הצעות ולבסוף החליטו מה תהיה הצגת פורים.

כל פעם שהלכתי מהחדר הביתה, נכנסתי לדודה טאובה. התכבדתי בממתק, שמעתי את החדשות הנרקמות ורצתי הביתה. בביתו של משה וולף קליין נולדו הצגות כמו 'יוסף ואחיו' או 'עקידת יצחק'. שם חילקו את התפקידים ושם גם נערכו החזרות. ההצגה התקיימה בפורים, באולם בית הספר שלנו. אינני מבקר תיאטרון, אך ההצגה של 'יוסף ואחיו' עשתה רושם כביר גם עלי וגם על כל קהל הצופים. עד היום אני חושב שבחורים 'חובבי תיאטרון' אלה, אשר היו בלי ניסיון ועמדו בלחץ-זמן, העלו הצגות ברמה גבוהה. עצם קיומו של מפעל תרבותי כזה, בקהילה נידחת, היה דבר חיובי. הקהל לא רק ראה ונהנה, אלא גם ציפה והמתין שבועות עד שהגיע המועד. וגם היהודים מהכפרים השכנים קושניצה, ברזניק, ליסיצ'ה ואף מן העיר דולהא באו להצגות.

אני זוכר את ההדרן שהיה בסוף ההצגה של "יוסף ואחיו", הדרן של שחקן אחד 'חלוץ יהודי בארץ-ישראל, נלחם נגד תורכי', (מהזמנים בהם שלטו התורכים בארץ). התורכי היה בובה נפוחה ממולאת קש, אשר נכנעה לחלוץ צעיר, שבא לגאול את הארץ.

בקרצקי גם התחתנו וגם נערכו חתונות. אבל בזיכרוני חרותה חתונה אחת שנתקיימה בברזניק. לחתונות של יהודים לא שלחו הזמנות. הכול היו רצויים ומוזמנים וזה היה דבר מובן מאליו. כנער אני זוכר חתונה זו, בה דיברו שבועות קודם. ולא הפריע לנו שהיא נערכה בכפר השכן והולכים לשם ברגל. אכן כל הנוער הולך ברגל בדרך העפר. באמצע עברנו ליד הארמון של הגראף

ה ' צ'וניק ', בין השדות המוריקים של תירס, רכושו של הגראף והחלקות הקטנות יותר של החקלאים. השדות האלה שימשו לנו תפאורה בלכתנו לחתונה מהלך שלושה-ארבעה קילומטרים. איני זוכר את השמות של הכלה והחתן, כי עדיין הייתי ילד, אבל הוריי הותירו לי ללכת כי הכל הלכו וקרצקי נשארה ריקה מנוער. אני זוכר את החצר והבית בו התקיימה החתונה (בצד שמאל של הדרך בתחילת הכפר). אני זוכר את הבדרן אשר הפליא באלתור חרוזים לכל המכובדים וכמובן לחתן ולכלה. מאוד התפלאתי מיכולת פיוטית זאת. הוא חיבר חרוזים למי שהוצג לפניו, בלי להכיר את האיש, רק שמו ועיסוקו. עם קבלת נתונים מינימליים אלה, בלי לרשום על נייר, ידע לחרוז שירים ולשיר ניגונים שונים, שירים עם תוכן ואקטואליה. 

אבי, אברהם יעקב קליין, זכרונו לברכה, היה גבר חסון, עטור זקן חום ומטופח. הוא שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. במלחמת העולם הראשונה לחם בגבורה בחזית ברסט ליטובסק שברוסיה, שם היו קרבות קשים ואכזריים. הוא נפצע מכדור שעה שביצע מבצע נועז בקו החזית, בהתחברו לטלפון של האויב, במסגרת תפקידו, טלפונאי קשר. בהיותי ילד סקרן, הייתי מרבה בשאלות בזמן נסיעותינו בעגלה בשדות וביערות. כתשובות לשאלות אלו התגלו לי יותר ויותר פרטים על מלחמת העולם הראשונה, שהיתה ידועה באכזריותה ובקטל הרב משני צידי החזית.

סבלו של אבי החל לאחר הפציעה; משום שהעדיפות להצלת הפצועים היתה נמוכה, נמשך הפינוי לבית החולים הרבה זמן. סבל מיוחד נגרם לו בזמן פינויו מן החזית, מחוסר מי שתייה. הפצועים היו מרווים את צימאונם בשתייה מי ביצות - מלוחות ומזוהמות. עקב פציעה זאת בברסט ליטובסק צלע אבי קלות ברגלו והיה לו כאבים בנוסעו בעגלה, כי הקליע לא הוצא. הוא נותר תקוע בירכו כשמונה עשרה שנה, עד שנפלט מעצמו, מצידו השני (הפנימי) של הירך.

אמי, פרל (פנינה) קליין זיכרונה לברכה, היתה קרובת-משפחתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. מוצאה של אמי מטרנסילבאניה, מן העיר הואדין שברומניה. לאמי היתה השכלה תיכונית בשפה הגרמנית. היא היתה עדינת נפש. גם האידיש שהיתה שגורה בפיה היתה עדינה. אני זוכר כיצד ערכה אמי קבלת שבת. היה זה ביום שישי כאשר עקב מחלה נשארתי בבית ולא הלכתי לבית הכנסת עם אבי. דקות מספר לפני כניסת השבת לבשה בגדי חג. השולחן כבר היה ערוך עם מפה, שתי חלות מכוסות במפית רקומה ליד מקום מושבו של אבי וממול הנרות מוכנים בפמוטים להדלקה. וכך בחיפזון היתה מתיישבת במרכז השולחן ומקיימת מצוות כיבוד אב ואם בכך שהיתה כותבת את מכתבה השבועי לאמה שלה, סבתי. כתיבת המכתב היתה מלווה בדמעות ובבכי חרישי. אם הספיק הזמן כתבה בהרחבה ואם לא - קיצרה וניגשה להדליק נרות של שבת.

הורי ז"ל - אברהם יעקב ופרל (פאולה) קליין

פרשה שתי ידיה קדימה, כאילו מתכוונת לחבק את הנרות ולקדם את בוא השבת. כיסתה את פניה ועיניה בכפות ידיה העדינות והיתה לוחשת ומברכת על הנרות. הברכה נאמרה בשקט, עם דמעות בעיניה. יחד עם אור הנרות שהדליקה, אפשר היה לחוש כיצד החדר בו היינו שרויים מתקדש, כיצד התחלף יום חול לשבת קודש.

וכשם שהסמבטיון מפסיק עבודתו בשבת, כך אמי זיכרונה לברכה. עתה התיישבה לנוח מיום עבודה מפרך, נושמת עמוק ועושה חשבון נפש שבועי. בלחש היתה מספרת לנו על ביתה אשר בהואדין. וזה במעבר חד בין חול לקודש. ובישבה ליד השולחן הערוך כשהנרות דולקים היתה פותחת את סידור התפילה שהיה מוכן על השולחן ומתפללת תפילת מנחה. בצניעות מילאה את הבית ברוח של קדושה. עתה המתינה לגברים אשר יכנסו לבושים בגדי שבת וברכת 'גוט שבת' בפיהם. כזאת היתה אמי וכך מילאה את הבית תוכן יהודי ומסורת יהודית.

אמי דיברה גרמנית, רומנית והונגרית. סיימה בית ספר תיכון מקצועי, אשר נקרא היום עיצוב אופנה. היא קיבלה בקביעות חוברות-אופנה מעודכנות מפריז.

אבי פגש באמי בימי שירותו בצבא האוסטרו-הונגרי. הם התחתנו וגרו בווינה, שם שירת אבי עד אשר שלחוהו לחזית. כשעזבו את וינה, הגיעו לקרצקי וחיו שם את חייהם עד שמאורעות השואה השיגום. לאבי, שחי בתקווה שההונגרים יכירו בזכויותיו כחייל משוחרר והיותו נכה-מלחמה ממלחמת העולם הראשונה, נכונה אכזבה טראגית, שסופה הבאתו והבאת בני משפחתו לאושוויץ.

בתקופה הרת-אסון זו הייתי רוחק מן הבית וממשפחתי. מפי אחותי פריידי (חדווה), הניצולה היחידה מכל משפחתי, שהובאה לאושוויץ וחזרה, נודעו לי הפרטים. הפגיעות הראשונות ביהודים על ידי ההונגרים, לאחר כיבוש האזור מידי הצ'כים, היו גירוש כל היהודים שלא היתה להם אזרחות הונגרית לפולין. בפולין בוצעו על פי פקודת הגרמנים ובשיתוף פעולה מלא עם הפולנים, הזוועות. שמועות הגיעו מפולין על רצח והריגות. אבל היהודים, אזרחי הונגריה קיוו שישרדו. הגזירות באו שלב אחר שלב: ארגון יודנראט, איסור תנועה, איסור יציאה מהכפר והטלת אימה על היהודים. גזירות אלו, לא אפשרו לברוח או להסתתר מגורל הגירוש. האחריות ההדדית של הקהילה על היעדרות מהכפר, מנעה בריחה. דודי דוד קליין היה ראש הקהל ובהיותו שנים רבות פקיד-ראשי במועצה המקומית 'נוטריאת', הוטלה עליו האחריות והוא נאלץ לבצע את הפקודות האדמיניסטרטיביות של המרצחים המגרשים.

בזיכרוני הרבה חוויות וסיפורים, על הורי, על החדר שבו למדתי, על רבי נחום, שלימד אותי אלף-בית ועל עוד רבי נחום אחד, אשר היה צולע והיה מורה מעולה. נחום הנעים לי את לימודי התורה, בדרכו המיוחדת לפרש את הגמרא.

מתוך זיכרונות של נער יהודי ניצול שואה מקרצקי אני מביא קטע קטן ממה שסיפר לי שמואל רויזמן: הגעתי יחד עם כל היהודים תושבי קרצקי לאושוויץ. הייתי נער והתמזל לי להיות מסווג בין הבוגרים ולא הלכתי עם הילדים והנשים ישר לתאי הגז. באושוויץ הובילו אותי, יחד עם הגברים לבלוק 10. עבדתי במכרות פחם סמוך לאושוויץ. תפקידי היה למיין מן הפחם את האבנים והפסולת. בפתח המכרה פגשתי יום יום אנשים מבוגרים מקרצקי. הם עבדו בעומק המכרות בכרייה. אני זוכר שראיתי את אברהם יעקב קליין ואת אחיו דוד קליין, את אליעזר-בריש שטיינברג ובנימין פרבנבלום. הם עבדו יחד בקבוצה אחת. שם המכרה בו עבדנו היה בז'שצ'ה (Bzsestse). היה שם עוד מכרה בשם ביבושביץ (Bibosviz). לפעמים עזרתי לקבוצה זו להשיג אוכל. כמו כן סיפקתי סיגריות לאברהם יעקב קליין, כי הוא סבל מאוד בלי סיגריות. לקראת החורף, כשהרוסים התקרבו ויכולנו להשתחרר תוך ימים ספורים, לא הניחו לנו להישאר. גם בנסיגתם המשיכו הגרמנים במלאכת ההשמדה.

אני עצמי משתדל מאוד לזכור את שמות הילדים, החברים, בני גילי אשר קמו כמוני, כל בוקר השכם ורצו לחדר, להתפלל ולחזור על לימודי התורה, שלמדנו יום קודם עד מאוחר בערב או על פירושים והבהרות, של תוספות בגמרא שעדיין נותרו לא ברורים. לימודי בוקר אלה היו חיוניים והרגשנו סיפוק על ההבנה שרכשנו בסוגיות קשות להבנה.

מרדכי רויזמן היה מנהיג הקבוצה. בשבת אחר הצהריים נבחנו אצל אביו סנדר רויזמן. הוא בחן אותנו בידיעת התורה אשר למדנו במשך השבוע. מרדכי רויזמן הצליח לשרוד. הוא חי איתנו עד עצם היום הזה. הוא גר ברחובות, שירת במשטרת ישראל עד גיל פרישתו. היום הוא ממשיך בפעילות ציבורית בהתנדבות בענייני הגמלאים של משטרת ישראל והוא גם פעיל בענייני קהילתנו קרצקי.

אברהם קליין, בן שאול, חבר אשר ישב בחדר על הספסל ממולי. משפחתו גרה בחצרו של הרבי. כאשר ביקרתיו בביתו, טרחה אמו לכבד אותי ודרשה בשלום אמי. מחלון דירתו ראינו כל מה שנעשה ממול באולם הישיבה, בו ישבו בחורי הישיבה הבוגרים ולמדו גמרא. אברהם גם עזר להורים שלו בהפעלת המקווה ושם הייתי פוגש בו, או שהיינו יורדים לשפת הנהר לשחק. אברהם היה ילד שקט. אהבתי להיות בחברתו. במאורעות השואה נפרדו דרכינו ואיש איש מאיתנו טלטל אותו גורלו למקום אחר.

את אברהם קליין פגשתי אחרי המלחמה במחנות העצורים שבקפריסין בדרכנו לארץ-ישראל. שם היינו עצורים על ידי האנגלים אחרי שתפסו אותנו בספינות מעפילים, סמוך לחופי הארץ. גם הוא היה נחוש בדעתו לעלות לארץ, להשתתף בייסוד המדינה.

אברהם ובת-זוגתו רבקה הקימו משפחה וגרו בחיפה. אברהם היה איש הספר, כתב על מאורעות אשר חווה אותם. בספרו "סופה באביב" הוא מתאר ילד יהודי בן לרופא, אשר אבא שלו פועל למען בריאותם ורווחתם של הגויים ולמרות הסימנים הגלויים של אנטישמיות הוא מקווה, בתוקף תפקידו ויושרו האישי, שהגויים השכנים למענם הוא פועל, יגמלו לו ולא יאונה רע לו ולמשפחתו. אנו יודעים מה עומק האכזבה שפקדה את כל אלה שחשבו כמוהו ומה היה סופם! על ספר נוסף שלו, גם הוא על אירועי השואה 'והלך בסערות אירופה', חתם בשם אברהם בן שאול. נקמתו היחידה בצורר הגרמני וכל שונאי-ישראל היתה בכך שהוא עלה ארצה, היה אזרח מועיל למדינה, עבד והתפרנס בכבוד והעיקר שהמשיך והקים דור המשך למשפחתו, אשר רובה נספתה בשואה. צר לי לכתוב הספד על חברי אברהם, שבריאותו נחלשה ולא הספיק לכתוב את קורות קהילתנו קרצקי. הוא נפטר ב"ב ניסן תשנ"א. זכרונו לברכה.

לייזר-בריש אליעזר דוב שטיינברג, חברי בחדר. תמיד ישב לצידי על הספסל. הוא גר סמוך לביתי. הוא היה קטן ממני ואימו הביאה אותו מדי בוקר לביתי שנלך יחד לחדר, שכן מסוכן היה לילד יהודי ללכת לבדו בסמטה מפאת נביחת הכלבים או רגימת אבנים על ידי הילדים הגויים. מביתנו הלכנו יחד לחדר ויחד גם ישבו רכונים ולומדים תורה. ובערב אחרי שהחשיך, תמיד מצאנו את אמו ממתינה לו בביתי ולוקחת אותו בסמטה החשוכה חזרה הביתה.

לייזר בריש היה עם משפחתו בקרצקי, עבד בצרכניה בחנות הגדולה של עקיבא ווייס, אשר נלקחה ממנו ונמסרה לנוצרי. הוא המשיך לעבוד בה עד שהנוצרי למד בעצמו איך לנהל את העסק. אז נשלח לגטו מונקאץ' ולאושוויץ. למרות היותו נער צעיר עבד באושוויץ במכרות הפחם, עם יתר יהודי קרצקי, עד פינוי כל עובדי הכפייה מן המחנות וצעדת המוות היא שהכריעה אותו, כמו את רוב הצועדים. ידוע לי שהיה סמוך לאבי ודודי, דוד קליין שעבדו במכרות. מכל הקבוצה שיצאו מאושוויץ, לא נשאר בחיים איש. כולם נספו בצידי הכבישים. הרעב, הקור ואכזריותם של הנאצים היא שהכריעה אותם ומקום קבורתם, בצידי הדרך לאורך מסלול הליכתם, היה גם דרכם האחרונה.

לייבש, אריה כץ, היה חברי לחדר. אביו חיים כהן היה סוחר בקר. לייבש היה ילד עליז ושמח. ניחן בקול ערב ועזר לאביו ליד עמוד התפילה וליווה אותו בקולו המופלא בהתפללו כחזן בשבתות ובימי חג. שמעתי עליו דברים טובים בהיותו בחור ישיבה. לא עמד כוחו בשואה וניספה בה.

שמשון פרבנבלום, התגורר מול בית הכנסת. בחור בריא וחזק. היה בין הראשונים שהגיעו בבוקר לחדר. שמשון היה לי לחבר, שעה שעבדנו עם הסוסים בכל מיני עבודות מזדמנות, שההורים ניאותו לתת לנו כדי לעזור להם. לנו הילדים היה סיפוק רב בכך שאנו עוזרים להורים, אשר עבדו קשה לפרנסת המשפחות. לבד מזה גם נתן לנו הדבר תחושה של נערים גדולים, למרות היותנו ילדים. שמשון היה חזק ממני ויחד התמודדנו ועזרנו אחד לשני. שמשון, למרות חוסנו הגופני, לא חזר אחרי השואה.

בנימין ניימן היה מבוגר ממני, אבל למד איתנו בחדר. הוא גר בקצה הדרומי של הכפר, בדרך לכפר הסמוך קישניצה. חזר בתום המלחמה לקרצקי. בדרכי למצוא את אחי, ביקרתי בקרצקי. שהיתי בכפר הולדתי יממה אחת בלבד. אז פגשתי את בנימין, לנתי אצלו לילה וסיפרתי לו לאן פני מועדות. בתוקף תפקידי בתנועה הציונית השתתפתי באיסוף הניצולים, שארית הפליטה מהשואה וארגונם. הצעתי לו לנסוע לבודפשט, שם היה מרכז איסוף לקליטת פליטי שואה. לשם הפניתי כל מי שפגשתי. רובם שעו לעצתי והצטרפו לזרם הפליטים מן המחנות לכיוון בודפשט ומשם מאורגנים בקבוצות המשיכו דרך גרמניה איטליה לארץ-ישראל. בנימין ניימן לא שמע בקולי ונשאר בקרצקי.

ארי (אהרון) ווייס היה שכן. הוא גר בבית הסמוך לביתנו. חצרם גבלה עם גן הירק שלנו. היתה להם באר מים פרטית קרוב לגן שלנו. היה לנו עץ דובדבן אשר צמח בגן שלנו אבל צמרתו היתה בחלקה בצד שלהם. תמיד דרש שותפות לפרי העץ. אני הסכמתי רק חלקית, 'הפרי אשר נושר בחצר שלכם, שייך לכם'. ארי היה צעיר ממני, אבל בחדר למדנו יחד. ידוע לי שהוא חי בארצות הברית.

חלק מילדי קרצקי שהלכו לחדר

חבל על הוריי, אבי, אברהם יעקב ז"ל ואמי, פרל ז"ל, שכה רצו לעלות לארץ-ישראל ולא זכו. שניהם עם אחי הקטן יצחק הושמדו באושוויץ, יחד עם דודי ומשפחותיהם, עם רוב יהודי קרצקי, אשר הוגלו, לגטו מוקאץ' ומשם לאושוויץ, הידועה לשמצה.

צר לי עליהם שלא זכו להשתתף בתקומת מדינת ישראל ולא זכו לראות מדינה ריבונית לעם יהודי בישראל.

לפרק הבא לחץ פה: אחי הרשי קליין (מלי)