אני כן בוכה היום !

במחשבה שלא סיפקתי נחת-רוח  לאמא שלי, שגידלה אותי וטפחה אותי בחוליי הילדות.

אני עצוב שלא החזרתי גאווה לאבא שלי שהסיע אותי למבחני קבלה ללימודים בגימנסיה הציונית רחוק מהבית.

שמי חיים קליין. היום בן שמונים ותשע. נולדתי בכפר קטן, קרצקי. כפר שנחרב על-ידי הנאצים ההונגרים והגרמנים.

עבדתי עד גיל שמונים וחמש במפעל שיסדתי ופיתחתי עם שני בניי עמי ויהודה קליין.

מפעלינו התפתח תוך כדי עמל ועבודה חיונית לבניית הארץ. עבודה שהתחילה בייצור משאיות מגרוטאות אשר האנגלים זנחו במגרשים בעזבם מקום שמיועד לנו למדינה.

אני מעיד שהגעתי לארץ בשנת 1947 עם קבוצת נוער של הנוער הציוני. הנערים הבוגרים התגייסו להגנה, היתר מלאו את הסדנאות בייצור טנדרים ואוטובוסים משוריינים ועסקו בכל עבודה למטרת בטחון, בניה וייסוד מדינה עצמאית לעם היהודי.

אנחנו, צעירי שארית הפליטה של השואה, נקלטנו וקלטנו את הממתינים לעליה ממחנות הריכוז של האנגלים בקפריסין ובאנו מוכנים גם למלחמה עבור עצמאותנו - מלחמת העצמות. המלחמה על הכבישים והתנועה בין היישובים המכותרים על ידי הערבים.

כל תשומת הלב שלנו התרכזה בביטחון. על איך נשרוד את התקפות שבע מדינות ערב שסביבנו לאחר שנכריז על מדינה יהודית לעם ישראל המוכה והמושפל מזה אלפיים שנים. בלי דיבורים. רק מטרה אחת עמדה לנגד עינינו - מדינה ריבונית לעם היהודי! רצינו לבנות ולייצר ישובים חדשים, לסלול דרכים, לפתח תעשיה ולגדל דור חדש!

והס מלהזכיר לילדים מה היה בעבר הלא רחוק, למה אין לכם סבא, מדוע אין לכם סבתא.

היום אני ורעייתי אווי (רחל) כבר לא עובדים במפעלינו באשדוד. אנחנו זוג גמלאים פנויים למחשבות ולסיכומים, נהנים לחבק נכדים ונינים, לראות משפחה מאושרת, מדינה מפותחת לתפארת - מדינת ישראל עצמאית! כבישים שהשתתפנו בסלילתם, בנינים שהובלנו עבורם חומרי-בנין, פטנטים שפיתחנו ורכבים נגררים שנושאות את שם היצרן "חיים קליין ובניו" ואפשר כבר להוסיף ונכדיו.

היום כואב לי עד בכי, שההורים שלי ושל רעיתי אווי נמנע מהם כל נחת רוח  מצאצאיהם שלהם. וככל שרב אושרנו, כך חריף עצוב ומייסר כאבנו. המחשבות לא עוזבות אותנו ואין מענה להקלת הייסורים לעוול שגרמו לנו על-ידי הנאצים הצוררים.

רחל וחיים קליין

טל : 03-6485263  052-2298076