אני, פריידי
(חדווה) קליין, בת אברהם יעקב ופרל קליין, נולדתי וגדלתי בקרצקי. קיבלתי חינוך
יהודי-מסורתי בבית. הבית בו גדלתי היה מלא אהבה למשפחה וכבוד והבנה לזולת. אמי,
זכרונה לברכה, היתה לנו דוגמה ומופת בהתנהגותה. עזרה הרבה לשכנים ובעיקר לשכנות
בעצה ובהדרכה, לפי שהיתה אשה משכילה, עזרה להן להתמודד עם בעיות-חינוך ועזרה להן
בכתיבת-מכתבים ובניסוחם. את השאיפה ללמוד ולדעת ינקנו מילדותנו. אמי עזרה לנו
בשיעורי הבית, מפני שכאמור, היה לה ידע רב בתחומים רבים. אמי תפרה לנו בגדים חדשים
לכל חג וחג וכך היינו תמיד לבושים יפה בבגדים חדשים (מבד ישן) ומגוהצים. עבודות
אלה עשתה אמי בלילות ובעקבות זאת התעוררתי לא פעם בלילה לרעש מכונת-התפירה.
אני זוכרת את
קרצקי. כפר עם שדות מוריקים. בהשקיפי מן ההר שהתנשא מעל הכפר ראיתי מישור יפה
לאורך הנהר ובאמצע מתפתל הכביש אשר חוצה את הכפר לאורכו. הבתים של היהודים היו
במרכז הכפר. בעומדי על ההר יכולתי לראות את השדות בשלל צבעים. צבע שדות תפוחי-האדמה
ירוק כהה, חלקות התירס ירוק בהיר ומסביב נזרעו חמניות זהובות. גודל החלקות היה
בדרך כלל אחיד. קישוטי החמניות מסביב לתירס הירוק, יחד עם החלקות של תפוחי האדמה,
יצרו תמונה מרהיבה, שובת-לב. העין לא שבעה לראות.
במבט לאחור,
יש לי הנאה לתאר את יופיו של הכפר שבו נולדתי. בסובבי מבטי הצידה או לאחור ראיתי
הרים ירוקים מכוסים יערות ובפיסגת ההר הגבוה 'פולונינה', היה שלג לבן רוב
הזמן, פרט לפרק זמן קצר בקיץ, בו הפשיר השלג והפך להיות שדה-מרעה לצאן ובקר של כלל
תושבי האיזור.
כאן הייתי
ילדה. כאן שיחקתי עם הבנות. לבית הכנסת הלכתי עם אמא שלי. התפללתי בווייבר-שיל
(עזרת נשים) ושם פגשתי את הילדות בנות גילי ובילינו יחד. הבנות לא היו מחוייבות
ללכת לחדר, אבל למדתי לקרוא לשון קודש ולהתפלל בה. אני זוכרת אף שקראנו בשבתות את
פרקי אבות ואמרתי "ברכי נפשי". בשבת היתה אמי קוראת בהתרגשות מהספר
"צאנה וראינה", מלווה בכי חרישי. בהיותי ילדה קטנה, הייתי נכנסת לבית
הכנסת אל אבא. שם היתה אוירה שונה, התפללו בקול רם וליוו את החזן באמירת אמן או
בניגונים ומנגינות בהתאם לתפילה. חילקתי את זמני בין בית הכנסת לבין עזרת הנשים,
ליד האימהות והסבתות שמתפללות בהתרגשות ומתחננות לשלום עם ישראל ומשפחתן, עם הרבה
דמעות בעיניהן.אבל אני גם זוכרת תקופה
אחרת בקרצקי. תקופה של גשם ובוץ, תקופה של הסתגרות בבתים וחרדה.
אבי כראש
משפחה היה גבר חזק ואמי היתה עזר כנגדו והשתתפה בכל ההחלטות והמעשים. וכך אני
זוכרת את הימים האחרונים בקרצקי. ימים של לחץ ופחד לעתיד. האיומים שאיים היטלר
נקלטו יפה אצל הגויים והתקיימו לצערנו הרב, ביותר אכזריות וטראגיות ממה שחשבנו.
אני מעלה בזכרוני את התקופה האחרונה, לפני עזיבתנו את קרצקי. הורי דאגו לילדים
ולבנים אשר גוייסו למחנות עבודה צבאיים הונגריים.
מגן דוד
צהוב, סימן שאנו יהודים
יום עצוב היה
לנו כשישבתי עם אמא ותפרנו על הבגדים לכל בני המשפחה את הטלאי הצהוב בצורת מגן
דוד. לפנות ערב נכנס אבי הביתה בלי זקן. הוא גילח את זקנו כי יצאה פקודה
מהשלטונות: 'על כל יהודי, לגלח את זקנו' ומיד! ולא, הם יעשו זאת. בעבר, ימים מספר
אחרי כניסת ההונגרים לקרצקי, הדגימו הז'נדארמים (השוטרים עם נוצות על הכובע) גילוח
זקנים ליהודים. הם עשו זאת בצורה אכזרית ביותר, קרעו את שער הזקן יחד עם עור הפנים
לשלושה יהודים מזוקנים. הפנים, הפכו להיות פצע גדול... ולקח זמן רב, עד שהתרפאו
והתחבושות הוסרו.
כשנכנס אבא
לבית לא הכרנו אותו. פניו השתנו לבלי הכר לאחר שגילח את הזקן. אנו היינו עסוקות
בעבודות תפירה, ראינו אותו ושתקנו. אבא הרים אתקולו ואמר בהדגשה: 'אנחנו יהודים גם בלי זקן. ועם מגן דוד זה, נלך בגאווה'.
משפט זה מהדהד באוזניי עד היום הזה. והנה, יום אחד לאחר חג הפסח מצאנו את עצמנו נוסעים
בעגלת-סוסים לגיטו מונקאץ'. נעקרים מן הבית באכזריות, בבושה ובהשפלה. הגויים שמחו
במצוקתנו. השכנים הטובים, העמידו פנים שהם מצטערים, אך קיבלו ברצון את רכושנו
למשמרת. חילקנו את רכושנו הדל, הסוסים והעגלה לשכן אחד, התרנגולות האווזים והפרה שסיפקה
לנו חלב יום-יום הפקדנו אצל שכן אחר, תכשיטים ודברי ערך שהצטברו מדורי-דורות
השארנו להם. תכשיטים מעטים, שעוני זהב ועגילים שנשארו עלינו, החרימו הז'נדארמים
הנאצים.
קרצקי, כפר
נידח, היה אז כל עולמנו. למרות הדלות והעוני ששררו בו, סיפק לנו בית והגנה ופתאום
מצאנו את עצמנו עקורים מביתנו ומובלים בעל כורחנו בדרך שמובילה למונקאץ', באפס
אונים ואי ידיעה על מקום יעדנו. נסענו... הרוצחים הגרמניים ושליחיהם ההונגרים
הערימו עלינו. אושוויץ לא הוזכרה. לא שמענו כלל על שם זה עד שהגענו ל'שם'. לא היו
לנו אשליות לעתיד וורוד במונקאץ'.
מה שנתן לנו
כוח לחיות היה רצון ההישרדות עצמו.
הדרך
מקרצקי למונקאץ'
הדרך מקרצקי
למונקאץ' לא היתה קלה כלל גם בנסיבות אחרות. דרך עפר מתפתלת העוברת על הרים
תלולים. וכך נשארה חרוטה בזיכרוני הליכתנו בדרך זו. מראה של תמונה, שאם לא היתה
קשורה לטראגדיה בה נכחתי, היה אפשר להתפעל ממנה. לקחו את הקהילה היהודית מקרצקי
והעמיסו אותה על עגלות אשר גוייסו או התנדבו. חלק ממיטלטלינו, בגדים ומצעי מיטה,
הורשנו לקחת איתנו. ילדים וזקנים, שלא יכלו ללכת ברגל, נסעו בעגלות והשאר הלכו
ברגל. כשהגענו לראש ההרמעל לפיתולים
(הסרפנטינות) ראיתי תמונה מרהיבה: שיירה ארוכה של עגלות, לצידן מהלכים נשים
וגברים, ממלאים את הנוף היפה, עד תחתית ההר. הנוף יפה כשלעצמו והאנשים היו לבושים
במיטב הבגדים. הסיבובים והפיתולים ליוו את הדרך בעלייה, עד פסגת ההר. בשעת בוקר זו
זרחה השמש. העצים הירוקים חידשו את עליהם לאחר שלכת החורף ופרחי הבר קישטו את
המדשאות במדרונות ההר. כל זאת היה מרהיב אילמלא הצל של הז'נדארמים הנאצים עם
הנוצות על הכובע. צילם של נוגסים אלה ליווה אותנו והם אשר שמרו עלינו לבל יברח
איש. נוכחותם הטילה עלינו פחד ואימה.
היופי של
הנוף וזריחת השמש בבוקר זה מעורבת בקיללת יום זה, כשהוציאו אותנו מביתנו. כמה עצב
ושברון לב. תמונה של תהלוכת-אבל. קהילה שלמה עושה את דרכה האחרונה ממקום זה, ללא
חזרה! וכך אנו עוברים, כפר אחר כפר, עד העיירה סוליבה (Svalava) ואחר כך כפרים של מתיישבים
גרמניים 'שוואבים', אשר היו בסיס פורה לנאצים. דרך של חמישים קילומטר בעגלות. יום
ארוך, עצוב ומעייף. בעוברנו בכפרים אלה, לא הסתירו הגויים את שמחתם ממחזה של
שיירות יהודים אשר מובלים להשמדה והמלווים הפגינו לעיני התושבים בחוצות את יכולתם
להשפיל אותנו ולהרע לנו. בעוברנו בחוצות הכפר קרצקי, השכם בבוקר לפני זריחת השמש,
ראיתי איך הגויים מסתכלים מבעד החלונות על הליכתנו לגלות בשביעות רצון ובשמחה
לאיד. לא נעשה נסיון כלשהו למנוע מן השוטרים לקחת אותנו ואף אחד לא הציע לאמץ
ילדים או להסתיר אצלו יהודים.
נכנסנו
למונקאץ' לפנות ערב. מונקאץ' כבר לא היתה עיר יהודית שוקקת חיים. היהודים תושבי
העיר סבלו מאותו דיכוי: החרמות, סבל, הפליה והשפלה, אשר עברנו אנו לפני עקירתנו
מקרצקי.
העיר נראתה
לנו עצובה. היהודים כבר היו מרוכזים ומבודדים והחנויות נשאו שמות חדשים ונמסרו
לבעלים חדשים. עצוב היה לראות עיר כמו מונקאץ' אשר היו לה בתי-כנסת, בתי-ספר,
גימנסיה עברית ופתאום הכל הוחרם ועבר לידי הנאצים. חברים שלנו, מכרים וקרובים אינם
בבתיהם. בתיהם ועסקיהם הוחרמו ובליבם נשאו רק שאלה אחת, אותה שאלה שאנחנו שאלנו
במשך כל אותה תקופה: כיצד לשרוד במצב כזה?
גם במונקאץ'
לא היה מי שיושיע אותנו. הז'נדארמים עם הנוצות ידעו לאן להוביל אותנו: בפרבר העיר
היה בית חרושת ללבנים, אשר בזמנים של הרס והשמדה לא פעל. מצאו יעוד חדש למקום זה.
בית החרושת ללבנים, הפך לגיטו של יהודי מחוז מונקאץ'.
בית
החרושת ללבנים במונקאץ'
אנו, יהודי
קרצקי, היינו הראשונים שהושבו בבית החרושת ללבנים, אשר הפך למחנה ריכוז ליהודי
המחוז. שהינו שם שבעה שבועות (מהיום הראשון שאחרי חג הפסח, עד ימים מספר לפני חג
השבועות). בבית חרושת זה, מצאנו מבנה נמוך ששימש כפרוזדור. שטחנו על הריצפה את כלי
המיטה שהבאנו איתנו מהבית ושם גרנו עד אשר פינו אותנו לאושוויץ. אנחנו נדרשנו
לעבוד בהכנת מקום ליתר היהודים, אשר זרמו מכל הסביבה, מן הכפרים והיערות אשר פונו.
קראו לזה 'יודן-ריין', ניקוי הכפרים מהיהודים. בדומה לשיירות העגלות שהביאה אותנו
מקרצקי, הגיעו כל יום עגלות סוסים, עם מטען אנושי חדש. כאן במונקאץ' פגשנו קרובים
של סבתי מרים למשפחת וויס מפודהורין. מה מוזרות ורעות היו פגישות כאלה ועוד יותר
גרוע, ששוב לא התראינו יותר לעולם. מונקאץ' נתמלאה ביהודים. המצב היה חמור ולא
היתה עצה. היו שמועות שאנו, היהודים, דרושים לעבודות חיוניות למאמץ המלחמתי, אך לא
היה מובן לנו, לשם מה לוקחים גם נשים וטף...? גם השמועות על התיישבות חדשה בפולין
לא היו מובנות וסבירות. רק הצלה מבחוץ היתה יכולה לעזור לנו. וכאן חיכתה לנו אכזבה
מרה: האויבים של הגרמנים אינם הידידים שלנו. כל יהודי שנתפס במעברי הגבול היה
מוחזר לגרמניה. גם שווייץ, מדינה יחידה באירופה שלא היתה מעורבת במלחמה, לא נתנה
מקלט ליהודים. והאנגלים התבטאו: 'מה נעשה עם מיליון יהודים בארץ-ישראל?' מה גם
שיהדות אירופה מנתה יותר מעשרה מיליון יהודים. נוצר מצב של אי-התערבות מצד המעצמות
הנלחמות נגד גרמניה למנוע הריגת יהודים ואי מתן היתרי כניסה לפליטים יהודיים
לארצם. אפילו האמריקאים החזירו אניית פליטים מחופי פלורידה הישר לזרועות הגסטאפו
בהולנד ומשם הובלו ברכבות לאושוויץ. אכן היינו הפקר. אין מציל ואין גואל. והגרמנים
הבינו מסימנים אלה, כי דם יהודי הוא הפקר גם בעיני אמריקה ואנגליה ומלאכתם מתקבלת
בהסכמה! שבעה שבועות בגיטו מונקאץ' תחת שמירה מסביב ללא כל אפשרות להימלט וגם אין
לאן להימלט. הגויים לא היו מוכנים לתת עזרה כדי להסתיר יהודי. שבעה שבועות הם הרבה
זמן, אבל הגרוע יותר עוד לפנינו – אושוויץ!
דרכנו
לאושוויץ בקרנות משא אטומים להובלת בקר
במונקאץ'
העלו אותנו לרכבת והכניסו אותנו לקרנות משא. היה צפוף מאוד בפנים. השהייה בקרונות
היתה בלתי נסבלת. נשים וילדים שלא יכלו לעמוד, לא היה להם אויר לנשום. היה חם בגלל
הצפיפות ולצרכים סיפקו לנו דלי. מי-שתיה ואוכל לא סיפקו במשך זמן נסיעתנו
לאושוויץ. זכור לי כיצד אירגנו הגברים 'תפילה בציבור'. הם כיסו את הדלי וערכו
תפילה מיוחדת. הם התעטפו בטליתות והתפללו. היתה תחושה של שואה, מבלי לדעת בפירוש
מה מצפה לנו. דודי דוד קליין החזיק את בנו הקטן גדליה בן השנתיים בידו בזמן
התפילה. אני זוכרת את פניו. איש יפה תואר. מעומק מצוקתו פנה כלפי מעלה, לשמים וקרא
בקול רם כשהוא עטוף בטלית: 'ריבונו של עולם! תראה את בני גדליה! תרחם עליו!' פניו
של דודי וקולו השתנו לבלי הכר באומרו מילים אלה והוא חזר על תחינה זו מספר פעמים
בהדגשה, כמו אדם שנאחז בצוק לפני נפילתו לתהום. אני חושבת שהוא ראה את התהום בה
נפלו אחר כך הוא ובני משפחתו.
כשהגיעה
הרכבת לאושוויץ, אבא הסתכל החוצה דרך הפתח בחלק העליון של הקרון ואמר: 'יש כאן
ארובות, זה סימן שיש פה בית חרושת ואנחנו נעבוד כאן...' לפני יציאתנו מהקרון
הצפוף, אמר לי אבי ואלה היו המילים האחרונות שדיבר איתי לפני שנעלם מפניי:
'פריידי! תאכלי הכל כדי לשרוד! וכל אחד שיחזור יכתוב לגוי שלנו פאלקי גריגיס (Palko Grigoj) בקרצקי'.
אושוויץ
הגענו
לאושוויץ. ישבנו בקרונות צפופים. לא נתנו לנו לצאת מיד. תורנו לצאת הגיע רק בערב.
הגרמנים פתחו פתאום את הדלתות. בחוץ הייתה מהומה. החיילים הגרמנים פיקחו על פינוי
הקרונות במהירות. קבוצות עבודה יהודיות עזרו להוריד את הילדים והחולים מהקרונות.
את יתר האנשים אילצו לקפוץ למטה, כי לפני שבנו את התחנה יותר פנימה בכניסה
לאושוויץ, חנתה הרכבת על המסילה. בזמן שהורידו אותי מהקרון, אמר לי בחור יהודי
צעיר, שהיה לבוש בבגדי אסיר, להגיד שאני בת שבע עשרה (הייתי בת ארבע עשרה). לא
האמנתי לו שכוונותיו טובות ולא כך עשיתי. הדרך בין המקום בו ירדנו מן הרכבת למחנה
אושוויץ היתה ארוכה ומלאת בני אדם. משפחות משפחות הצטופפו ונדחפו קדימה לקראת
הכניסה. הדרך היתה בלתי סלולה ומלאת אבנים. גם חפצים וחבילות אשר ננטשו בדרך היו מכשול
להליכה. היה חושך וצפיפות וצעקות אנשי האס. אס. הם צעקו עלינו במתכוון, כדי שנהיה
לחוצים, עייפים ומותשים. זאת היתה רק הכנה למה שציפה לנו באושוויץ. התרמילים על
גבנו היו כבדים מנשוא. האסירים היהודים יעצו לנו לזרוק את החפצים, כי ממילא
הגרמנים יקחו אותם. לא האמנו להם. אני רציתי להניח את התרמיל כי הוא היה כבד ואיצו
– יצחק, אחי, עודד אותי 'לא כדאי לך להפקיר את החפצים, אנו קרובים כבר למקום
המגורים ועוד מעט נגיע!' היה זה יום ארוך ומלא
תלאות ולא היה לנו כוח להתקדם. הרבה מאתנו כשלו. במהומה זו היה קשה לשמור על אחדות
המשפחה.
כשהתקרבנו
לכניסה, הגרמנים עשו סדר. הם הפרידו תחילה בין גברים וילדים עם נשים. וכך המשכנו
ללכת. הגברים עדיין היו לצידנו והלכו במקביל לנו. אני זוכרת שלצידנו, בין הגברים,
הלך השכן שלנו שמחה שטיינברג,שביקש מאמי לשמור על אטל בתו, שהיתה בשורה שלנו. פתאום,
מצאתי את עצמי לבד. לא ראיתי את אמי ומשפחתי, לא ראיתי את שתי המשפחות של הדודים
שלי. הם כוונו לצד שמאל עם הילדים ולי אמרו להמשיך ללכת ישר! זה קרה פתאום! ביקשתי
לחזור ולמצוא את משפחתי ובכיתי. לא הרגשתי שזאת היתה יד מכוונת של הגרמנים.
כשאיבדתי את אמי וביקשתי לשוב ולהצטרף אליה, בכיתי נורא. ואז, ראיתי שני קצינים
גרמניים רמי דרג עם כובעים על הראש, באים מולי! הצדעתי להם ואמרתי בגרמנית 'הר
האופטשפט פירר'! איך בין נור פירצן יאר אלט, איך וילצו מיינר מוטר!' אדוני הקצין אני רק בת ארבע-עשרה,
אני מבקשת לחזור לאמי!והוא הרגיע אותי בפנים חייכניים ואמר בגרמנית:
'מיין קינד! דיינה מוטר קומט נאך!, 'ילדתי, אימך באה אחרייך!'. בינתיים, החיילים
עשו את מלאכתם. חיילי אס.אס. גרמניים עמדו צפופים בשני צידי הדרך, אחד ליד השני
ושמרו לבל יברח משהו. הם זירזו אותנו וצעקו עלינו להתקדם.
התור של אמא,
של הנשים עם הילדים התקדם ואני המשכתי ללכת עם דמעות בעיניי ובוכה, בלי לדעת
שהתמזל גורלי להישאר בחיים. בהנף יד אחת, כיוונו אותי עם יתר הנשים למרחצאות. קראו
לזה 'סאונה'. אנחנו התנגדנו ולא רצינו להיכנס לאולם המרחצאות. התמרדנו. כי בדרך
בחושך ראינו כיצד זורקים גופות של אנשים לבורות אש. דרשנו לראות את הגברים שלנו,
אם הם עודם בחיים. עובדי הסאונה (המרחצאות) והגרמנים, ניסו לשכנע אותנו שניכנס
לאולם הסאונה ולא רצינו. אז קפצה אחת העובדות של הסאונה על שולחן והכריזה בקול רם:
'לא יאונה לכן כל רע, אתן רק מתרחצות כאן ומחליפות את הבגדים האזרחיים שלכן בבגדי
עבודה אחידים, שבהם תעבודנה'. היא הבטיחה שאחר-כך נוכל לראות את הגברים שלנו (ידוע
לי שזה היה מקרה יוצא דופן ואחרון, שהגרמנים עשו את ההעברה מהרכבת לסאונה בחושך,
כי בחושך רואים ממקום זה את שריפת הגופות, ביום אין רואים זאת). אחרי מילים
משכנעות אלה ובלית ברירה, נכנסנו לסאונה פנימה, אל תוך אולם גדול שבו הכל היה מתוכנן
והתנהל לפי סדר.
תחילה ציוו
שנפשוט אל כל בגדינו. נשארנו ערומות. כשחיילי האס. אס. מסתובבים בינינו ואנו
ערומות! הייתה הרגשה של בושה והשפלה נוראית! אבל לא היה לנו זמן לחשוב הרבה, הכל
התנהל מהר. אחת גזרה את השערות של הראש ושנייה גוזרת השער מתחת לבית השחי ויתר
חלקי הגוף. אחרי זה עברנו במהירות להתרחץ. קיבלנו מין בגד, כותונת מבד, בצבע אפור
ובלי כל לבוש תחתון נוסף. צורתנו השתנתה ללא הכר. עם ראש קרח ולבוש אחיד. אחת לא
הכירה את רעותה. הייתי בודדה וכל הזמן לא הפסקתי לבכות. הגרמנים קיימו את הבטחתם
והביאו והראו לנו את הגברים שלנו, גם הם היו גזוזי שיער ולבושים ביגדי אסיר בפסים.
חיפשתי את אבא שלי ולא ראיתי אותו, אבל אמרו לי שראו אותו בין הגברים. במבט לאחור
אני יודעת, שהכל היה מאורגן לפרטי פרטים.
לבושה בכותונת
אפורה על גופי, רועדת מקור, הגעתי למחנה 'B'. צריף גדל-מידות ובו שורות שורות של מיטות בנות שלוש קומות. לא
היה מי שירגיע אותי מבכיי, כולן היו המומות ואובדות עצה. רק ה'בלוק-עלטסטר',
האחראית על אולם המגורים, עשתה את עבודתה ופקדה עלי לעלות למיטה. בכיתי וביקשתי את
אמא שלי, אז הא הצביעה לכיוון המשרפות ואמרה לי: 'אמא שלך שם – נשרפה בזה הרגע!'
זה נאמר בשפת האידיש אותה הבנתי היטב, אך עדיין לא קלטתי למה היא מתכוונת ולכן
המשכתי לקרוא: 'אמא.!, אמא!'... הייתי רטובה מזעה ודמעות. הייתי מוטלת על הדרגש
רועדת מקור. נרדמתי לשעה קלה.
בהתנהגות
הגרמנים היה צירוף של סאדיזם וסדר. המסדר נערך לשם ספירת נוכחות של כל האסירים,
אותו ניצלו גם כדי לענות אותנו עד צאת נשמתנו. הרבה מן העומדים ומצפים לגמר הספירה
לא החזיקו מעמד, התמוטטו במגרש המסדרים. לגרמנים היתה תופעה זאת מובנת ורצויה. הם
הוכיחו את שליטתם ורודנותם עלינו ועל רבבות עצורים ושבויים, בהרבה מחנות באזור
אושוויץ. המושג 'צייל-אפל' משמעו לעמוד שעות, בלי נוע. 'צייל-אפל' נערך גם בגשם,
בשלג וביסודיות. לחיילי צבא גרמניה היה לבוש, אשר הגן עליהם מקור ומגשם. אנו עמדנו
בקור, בלבוש אחיד קבוע, בלי כל לבוש תחתון על גופנו, קפואים מקור ורטובים עד לשד
עצמותינו.
'צייל – אפל'
היה מקום וזמן להענשה. הקפידו לעשות זאת בפומבי, כדי להפחיד אותנו, להשפיל אותנו
ולחזור להוכיח שאנו לא נחשבים לבני-אנוש והם יכולים לעשות בנו כל מה שעולה בדעתם.
זכור לי
מקרה, בו אני הייתי זאת שגרמה לעמידה ממשוכת של החברות שלי במגרש ה'צייל-אפל'. היה
זה בזמן שהרכבות באו אחת אחרי השנייה עם הרבה אנשים. אנו לא עמדנו בקצב המיון
ואריזת הבגדים שהפשיטו מהקורבנות. האולם הגדול בו עבדנו, התמלא עד גובה התקרה.
אנחנו עבדנו בפתח של המחסן מפאת חוסר מקום. תפקידי היה למיין את הבגדים ולהגיש
אותם למקפלות. טיפסתי על ערימות בגדים כדי להוריד חבילות. הייתי תשושה מעבודה
רצופה של שמונה עשרה שעות ונרדמתי בין החבילות. לא שמעתי את קריאת ה'צייל-אפל'. זה
היה בצהריים של יום ראשון. התעוררתי מבוהלת! היה שקט. לא ידעתי מה קורה. רצתי
החוצה ובפתח הצריף תפסה אותי הקאפו הלנה. היא הכתה אותי מכות רצח. מכות שהרגשתי עוד
הרבה זמן אחר כך. 'צייל-אפל' זה לעמוד עד גמר הספירה ורק אם כל האנשים נמצאים,
אפשר לעבור לסדר היום.
תזמורת
אושוויץ תעלול של צורר!
התזמורת היתה
ממוקמת על במה בצד הדרך, במעבר בין הרכבת, מחנות העבודה ומחנות המגורים הרבים אשר
בסביבת אושוויץ, לפני הכניסה למחנה ההשמדה, בו היו תאי הגז והמשרפות. הקורבנות
שעשו את דרכם האחרונה עברו כשפניהם מתקבלים בקול נגינתה של תזמורת מובחרת של נגנים
יהודים, מן המפורסמים שבאירופה. לא כל העוברים על פני התזמורת ידעו שזו דרכם
האחרונה! חלקם סברו שהם באים לעבוד כאן. כדברי אבי, זכרונו לברכה, שאמר בהגיעו
לאושוויץ: ' יש פה ארובות ואנו נעבוד בבית-חרושת '. אנו שעבדנו בקרבת המקום, שמענו
מאחורינו תזמורת מנגנת ומלפנינו בני אדם זועקים מתוך מצוקה, כשהם נחנקים מן הגז
הקטלני!
אנו היהודים
הנרדפים לא חשבנו שאנו באים לכאן, כדי לקיים את איומו של הצורר הגרמני. למרות
הצהרתו של היטלר על השמדת עם ישראל, לא האמנו, שבני אנוש, אפילו הם הגרמנים,
מסוגלים לבצע פשע נורא כזה.
הרוצחים
שודדים את רכושנו ואנו ילדי הנרצחים ממיינים ואורזים למענם
מקום העבודה
שלי היה ' בברז'נקיס '. קראו לו בשם 'קנדה'. הוא היה מול הקרמטוריום, מול תאי הגז
והמשרפות. המשאיות הביאו את תרמילי הגב, את המזוודות והבגדים שנשארו אחרי
שהקורבנות התפשטו ונכנסו לתאי הגז. המשאיות נכנסו לצריף והרימו את הארגז ושפכו את
החפצים. אנו, קבוצות נשים עשינו עבודות מיון ואריזה. באולם היו מסודרים שולחנות וליד
השולחנות עבדו המקפלות והן קיפלו וסידרו את הבגדים לחבילות. המגישות, אשר לקחו את
הבגדים מן הערמות מיינו והגישו למקפלות לפי סוג הלבוש. חולצות לחוד, מכנסיים לחוד,
שמלות לחוד – כל סוג לבוש נארז בנפרד. גם מגבות וסדינים נארזו כל דבר בנפרד ונקשרו
בחבילות. בתוך האולם התנהלה העבודה לפי סדר גרמני ובפיקוח גרמני. תפקיד האורזות
היה גם לרוקן את הכיסים מהבגדים של הקורבנות, שם היו מוסתרים שאריות של כסף,
תכשיטים, שעוני זהב ויהלומים. כל זה היינו זורקות לתוך הארגזים שהיו ליד השולחנות.
עברו תחת ידינו הרבה תכשיטים ודברי ערך, אך לא התייחסנו אליהם. איזה ערך היה שם
לרכוש או לתכשיטים מול הקרמטוריום? מצאנו גם תשמישי קדושה, כמו מזוזה מזהב או ספר
תורה זעיר בתוך מעטפת זהב. ניסינו לשמור עליו, מפאת קדושתו, אך איני זוכרת מה היה
בסוף עם פריט יקר זה.
לחיות בצל
המשרפות
אני חוזרת
ליום הראשון שהתעוררתי באושוויץ. הראש כאב. הייתי המומה מכל מה שעבר עלי. הבכי
נפסק. מכאן ואילך לא בכיתי ולא יכולתי לבכות אף אם רציתי. אני עומדת
ב ' צייל-אפל
', מנסה לראות מי מסביבי, מחפשת מכרים, אך אני לא מכירה אף אחת, כי פנינו השתנו,
לכולן ראש חלק, גזור, כולן לבושות בגד אחיד. המון בני-אדם ולא ניתן לזהות ולהכיר
אף אחת שהיתה אתי אתמול, לפני המהומה. בעומדנו במסדר התלחשנו בשקט, ניסינו להבין,
מה רואות עינינו! מה שהקאפו אמרה אתמול, מתחיל לקבל משמעות מציאותית למראה אשר
לפנינו. משמע: תאי גז ומשרפות – 'קרמטוריום' בגרמנית. אבל לא ביום זה, שנמשך
ארבעים ושמונה שעות מאז הגעתנו לאושוויץ, יכולתי לעכל את מלוא הטראגדיה שעברה עלי
בארבעים ושמונה השעות האחרונות. עיכלתי זאת רק אחרי שהכרתי כמה מהילדות , אשר עברו
את אותו מסלול תלאות שאני עברתי מאז שלקחו אותנו מגיטו מונקאץ' והביאו אותנו הנה
לאושוויץ.
ולפנינו,
הקרמטוריום. אחרי שהתרגלנו למראה החדש שכל אחת קיבלה, אחר גזירת השיער והלבוש
החדש, רק אחרי ימים, בהיותי יחד עם גיטל ווייס, החברה שלי מהבית, מקרצקי, רק אז
התחלנו להבין את משמעות המקום בו אנו נמצאות. הפכנו להיות עבדים בידי רוצחים, אשר
רק אתמול הרעילו, רצחו ושרפו את אמי ואחי, את הילדים של הדוד דוד, את הילדים של
דוד לייב. רק אתמול הצטופפנו בקרון הרכבת והייתי אחת מהם, היום אני לבד. אתמול
הייתי ילדה, שיחקתי עם פייגי בת גילי, בתו של הדוד דוד. היום היא כבר מתה, הורעלה
בגז ונשרפה בקרמטוריום אשר ממולי. אמא! איך איבדתי אותך בלי להבחין? אני יודעת שהם
כבר אינם בחיים! הגרמנים רצחו ושרפו אותם! ואני עדיין מחפשת אותם בעיניים שלי.
הרגש האנושי אינו רוצה להתרגל למציאות הטראגית. בלבי הם עדיין חיים! הם אבר מגופי
שלי! אני מצפה לראות אותם! ובעצמי הפכתי להיות אחת מתוך עדר של בעלי חיים, אשר
נשמעים לפקודות הנאצים בלי לערער. עשיתי מה שכל הבנות עשו, עמדתי ב ' צייל-אפל ',
עמדתי בתור לקבל את מנת המרק היומית שלי ועבדתי כמו שכולן עובדות. רק הראש המום,
איננו יכול לתפוס את משמעות המקום, על אף שראיתי שוב ושוב את המשרפות, שהן כל כך
ממשיות, כל כך קרובות, ממש לפני העיניים. להיות כה קרובים לגיהינום, שנקרא
אושוויץ. לחיות בו. לישון בלילה אחרי יום עבודה מפרך ולקום בבוקר ליום חדש, אשר
אין בו חדש.
שמע
ישראל! קריאה אחרונה בפי הקורבנות
הגרמנים
העבידו אותנו בפרך, משעהשש בבוקר עד שש
בערב, שתים-עשרה שעות רצופות, הצייל-אפל (המסדרים) התקיימו לפני השעה שש בבוקר
ואחרי השעה שש בערב. כל שבועיים התחלפו המשמרות לעבודת לילה. ביום האחרון של
המשמרת היומית המשכנו לעבוד עד למחרת הבוקר, שמונה-עשרה שעות רצופות ואז החליפו
אותנו. ומהערב הפכנו לעובדי משמרת לילה. חיילי האס. אס. הגרמנים והקאפו עמדו עלינו,
שמרו וזירזו אותנו. כוונתם היתה להוציא את מירב התוצרת ולא להשאיר לנו פנאי
למחשבה! למרות הלחץ והריצות בעבודה, לא יכלו להסתיר מאיתנו את מה שמתרחש מספר
מטרים ממולנו. תאי הגז והמשרפות! כל סבב של הפעלת תאי הגז היה מלווה בזעקות של
מצוקה: "שמע-ישראל!" אלה
היו המילים האחרונות שנשמעו מתוך תאי הגז! שמע ישראל! של המון יהודים דחוסים! בתוך
אולם מוסווה למקלחת. 'שמע ישראל!' קול זעקה! קול תחינה! של בני אדם נחנקים. החלשים
כבר גוססים על הריצפה והנותרים טיפסו על גופותיהם למעלה, לשאוף אויר. ובפיהם! שמע
ישראל! עד שהם נכנעו וקולם היה עמום וחלש ובסוף... שקט! ואחרי כמה דקות דומיה, שוב
נשמע קולם של הנאצים הגרמנים, בזרזם את עובדיי הכפייה היהודים 'זונדר קומאנדו'
לפנות את הגופות, חלקם למשרפות וחלקם לבורות עמוקים הכרויים בקרבת המקום. כי המשרפות
לא הספיקו לשרוף בקצב ההספק של תאי הגזים, ששם התהליך היה קצר מאוד. לא כל היהודים
שהגיעו לאושוויץ ידעו להתפלל, לא כל היהודים ידעו שרבים מבני עמנו אשר מתו על
קידוש השם, הקריאה האחרונה שיצאה מפיהם היתה: 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!' אבל כולם ידעו שאלו הם המילים האחרונות שיהודי
אומר בטרם צאת נשמתו! אנחנו בנות ישראל, בזמן שהקורבנות נחנקו וקריאת שמע ישראל! הדהדה באוויר, נשמתינו נעצרת ונחנקת עם
הקורבנות. אנו בנות ישראל בכינו בדמעות יבשות, עשינו את עבודות הכפייה בראש מורכן
ולב דואב. בסך-הכל בת ארבע עשרה הייתי, כשעבדתי מול המשרפות! והקולות (שמע
ישראל) ששמעתי מהקרמטוריום היו שונים לחלוטין לעומת קריאת שמע ישראל ששמעתי
מפי אבא שלי בהתפללו בבית הכנסת. 'שמע ישראל!' אשר בקע בקול-רם מפי המוני ישראל
מתוך בית-המרחץ האטום הזה, המחיש את האסון אשר מתרחש במקום הזה! ואנו הבנות נמצאות
במרכזו, עד אשר יגיע הקץ גם לנו. איני יודעת כמה זמן לקח כל סבב של המתה בתאי הגז.
כל פעם שנשמעה הקריאה 'שמע ישראל!' ודממה בסוף, ידענו שעוד קבוצת אנשים של
בני-ישראל הומתו.
עברו עלי מספר
חודשים בצל המשרפות באושוויץ. שמועות הגיעו יחד עם המשלוחים שבאו מהונגריה על מפלות
שהגרמנים סופגים בחזיתות רוסיה ועל הפלישה של האמריקאים והאנגלים לאדמת צרפת.
אפילו כבר שמענו את רעם התותחים מן החזית הרוסית המתקרבת. זיק של תקווה נדלק בי,
שמא אני היא שתשרוד ותספר לעולם על עוול בלתי מתקבל על הדעת, בלתי אנושי. אני היא אשר
תספר את קורות קהילה יהודית מפוארת של קרצקי, כיצד הושמדה. כל יום שמעתי את קולו
של אבא: 'פריידי תאכלי הכל, כדי שיהיה לך כח לשרוד'.
יום אחד היה
פיצוץ גדול. קבוצה של אסירים פוצצו קרמטוריום אחד. היה מרד, היו יריות. החזית היתה
קרובה אלינו, אבל לא די קרובה שהגרמנים יניחו לנו. דיכאו את המרד. מעטים הצליחו
לברוח. והנאצים המשיכו במלאכת ההשמדה והפעילו את יתר שלושת התנורים, ביעילות כדי
להספיק לרצוח יותר ויותר יהודים. מלאך המוות עבד עם השטן הגרמני ביום ובלילה ללא
הפסק. הגרמנים יודעים שאת המלחמה כבר הפסידו והצבא הרוסי קרוב, אבל לנו לא הניחו,
הזונדר-קומאנדו עבדו בשתי משמרות ואנו ארזנו את הבגדים בשתי משמרות, כל משמרת שתים-עשרה
שעות ושלחנו את הבגדים והחפצים לגרמניה. ארגזי תכשיטים, זהב ויהלומים הצטברו
ונשלחו לגרמניה.
כשהצבא הרוסי
היה קרוב אלינו מספר קילומטרים בלבד, הוציאו אותי במסדר אחד בעבודתי באריזת הבגדים
ושלחו אותי ועוד קבוצת בנות לפרק את התנורים, כדי להסתיר את מעשיהם. אחרי זה
התחילה הבריחה של הגרמנים לגרמניה, אבל מבלי להרפות מאתנו. הם לקחו אותנו איתם.
חלק מהדרך עשינו ברגל. ואחר כך העלו אותנו לקרונות. בזמן נסיעתנו ברכבת קפאנו
מקור. החורף היה בעיצומו והגענו ברכבת לעיר רייכנברג. את הנסיגה המאולצת עשינו
בתנאים קשים מאוד. החורף היה קר ביותר! רוחות נשבו והאוכל שקיבלנו לא היה בו כדי
לקיים אותנו. חיפשנו בזבל שאריות אוכל, כדי לא למות מרעב.
עבודת
כפייה בגרמניה
ברייכנברג
היה מחנה ריכוז גדול והכניסו אותנו למגורים שם. לעבודה הלכנו ברגל יום יום, לבית
החרושת האלקטרוני פיליפס. שם לימדו אותי לחבר חוטי חשמל עם בדיל. עבדתי במחלקת
הנורות האלקטרוניות. אחרי חודשיים של עבודה ברייכנברג, כשהרוסים מתקרבים, יצאנו
לדרך ברגל עד פורטה. בפורטה עבדנו בבית חרושת האמרוורק. המפעלהיה בנוי מתחת לפני האדמה והיו לו שבע קומות.
בזמן העבודה היינו מוגנות מהפצצות מן האוויר, אבל לא כך בדרכנו למקום המגורים. אני
זוכרת שכאן בפורטה פגשתי קרובת משפחה, אחותה של דודתי רחל. פייגי סטרולוביץ'
מקושלי. פגישה מוזרה ואופיינית. לפגוש פתאום קרובת משפחה, כששתינו מחטטות בפח אשפה
ואוכלות שאריות אוכל וקליפות. החלפנו כמה מילים בחופזה. היא שאלה אותי אודות
אחותה, דודתי, שעשתה דרכה איתנו מקרצקי לאושוויץ ושם נשרפה יחד עם ששת ילדיה
הקטנים. אחרי שיחה קצרה זו, מיהרנו שתינו לחזור למקומותינו, שלא להיתפס על ידי
הגרמנים. הגרמנים העבירו אותנו ממקום למקום בגרמניה בנסיגתם מפני הרוסים. מפורטה
הלכנו לבנדורף. בנדורף היה מכרה מלח והאנשים שעבדו שם, היו פגועים בעור גופם, כיוון
שלא קיבלו בגדים המתאימים לעבודה במכרה. האנשים שפגשתי כאן נראו גרוע, ניצלו אותם
עד הסוף, עד מוות.
מכאן המשכנו
לסגת לתוך גרמניה הנכבשת על-ידי הרוסים ואותנו
העבירו ברגל או בקרנות פתוחים הלאה וכך הגענו לטרייטנאו. כאן היינו במעבר במחנה
ריכוז לעובדי כפייה. לקראת סוף המלחמה הביאו אותנו להאמבורג, עיר נמל גדולה. בהאמבורג
העבידו אותנו בחפירת ביצורים. חפרנו תעלות הגנה נגד טנקים לקראת צבאות אנגליה
ואמריקה שהתקרבו ממערב. עבדנו בעבודות חפירה, כאשר מנת האוכל היומית שלנו הייתה
צלחת מרק. את החסר נאלצנו להשלים בחיפוש שאריות או קליפות תפוחי אדמה בערמות זבל. התנהגותנו
בחיפוש אוכל דמתה להתנהגות של חיה – כמו כלב או חתול, שכל יעודו הוא חיטוט בפחי
אשפה, בלי בושה, בלי כל כללי ניקיון או בריאות. כל אחת ואחת חיטטה בערמות זבל
להשלים את אמצעי הקיום שלה, כדי שלא למות מרעב ואפיסת כח לקראת הסוף, שידענו שהוא
כבר קרוב. רבים מאיתנו לא החזיקו מעמד ומתו ימים או שעות ספורות לפני השחרור. אני
הייתי ילדה כפרית מחושלת, רגילה לקור ולעבודת כפיים, עם רצון חזק להחזיק מעמד.
הגעתי למצב של אפיסת כוחות וגם קולו של אבא על הישרדות לא נשמע כבר. ביום 1.5.1945
העבירו אותנו הגרמנים לצלב האדום. אנשי הצלב האדום שאלו אם ישנם חולים בינינו?
למרות שכולנו היינו על סף המוות, אף אחת לא העזה להודות שהיא חולה. עדיין לא שכחנו
את הגרמנים עם סמל הצלב האדום, אשר הרעילו והפעילו את מתקני הגז באושוויץ.
קץ
העינויים וההשפלות
יום השחרור
הגיע. חמישה ימים לפני גמר המלחמה כולנו היינו מותשים, מורעבים, חלשים על סף
החידלון. ב-2.5.1945 אנשי צלב אדום אמיתיים אשר באו משבדיה, העלו אותנו על רכבת
נוסעים בקרונות שנועדו לבני אדם ולא קרונות בקר והרכבת עלתה על המעבורת אשר הביאה
אותנו למחרת היום לדניה. מדניה המשכנו לשבדיה, המדינה אשר התנדבה להציל אותנו
ממוות. אכן חלק קטן מן הנשים שעברו את כל התלאות, רעב ועבודות פרך, מעטות ניצלו
בטיפול של הרגע האחרון לפני המוות. בתאריך 4.5.1945 הגענו לשבדיה. אני שהתעקשתי
לשרוד הייתי ביום השיחרור בבית החולים בשבדיה, חלשה ומפרפרת בן החיים והמוות. רק
מאמץ עליון לקיים את מצוות אבי 'לשרוד!' החזיק אותי ערה ומנע ממני תרדמת מוות
מתשישות ורעב. בשבדיה שכבתי חודש שלם בבית חולים עד שחזרתי לעצמי ויכולתי לקום
ולהתהלך. בבית החולים ביקרו אצלנו נשים, טיפלו בנו יפה ומשפחה אחת אף ביקשה לאמץ
אותי. חשבתי לעבור לגור אצלם בריסבי.
שיקום
החיים ועשיית סדר במחשבות
בבית החולים
בשבדיה קמתי לתחייה על ידי עזרה רבה וטיפול מסור עם הרבה אהבה. להם אני חייבת תודה
רבה. הם החזירו אותי מתרדמת המוות, מתחושה של חיה נרדפת, מתחושה שאין אדם בעולם
ואין אנושות באדם. בבית חולים זה, בשבדיה, ראיתי בפעם הראשונה מזה שנים אנשים
חייכנים עם רצון טוב, ההפך לו הורגלתי בשנים האחרונות. כי גם בקרצקי תחושתנו היתה
חוסר אונים, סגורים בתחום הכפר כשסכנת מוות אורבת לנו על כל נסיון של בריחה או
הכנה לבריחה מציפורני הנאצים והרוסים. הרוסים בקרפטורוס שיתפו פעולה עם הנאצים ההונגרים
וארבו ליום בו יירשו את רכושנו: את התכשיטים, את השדות ואת הבהמות אשר במשק
המשפחתי הדל.
כשהתעוררתי
בבית החולים ללא הצעקות של הקאפו והנוגסים הגרמנים, חשבתי שאני חולמת וחששתי
להתעורר מחלומי הטוב, אך כשהתעוררתי ראיתי מסביבי שאין זה חלום שכן סביבי ולידי
דיברו שוודית ולא גרמנית. קמתי והתהלכתי כדי להוכיח לעצמי שאני אינני חולמת, שאני
היא פריידי קליין מקרצקי שניצלה מהתופת! הראש עדיין היה המום. העיניים חיפשו אחרי
שאריות אוכל הזרוק בפחי-אשפה ואין אף אחד לידם שמלקט ואין אף אחד שמאיים עליך, רק
לגשת ולאכול! האם כל זה לא חלום? אז מה אני עושה פה? מה עליי לעשות הלאה? הסכמתי
לרצונם הטוב של משפחת קרין פטרסון וחשבתי לעבור לגור אצלם. גם להם אני חייבת הרבה
תודה, הם אף ביקשו לאמץ אותי, להיות להם לבת, להישאר בשבדיה. הצעה נדיבה מאוד, איך
אפשר לסרב לה? אני כבר בת שש-עשרה, לא נולדתי היום. אני צריכה עצה, אני שואלת את
'ממיקה שלי', את אמא שלי, אותה איבדתי בדרך בין הרכבת למשרפות באושוויץ. היא איננה
איתי, אני צריכה להיוועץ עם עצמי ולהחליט. ומה יגיד אבא שלי? להיות בת של גויים.
הם טובים אלי! אכן עול כבד רובץ עלי. איני יכולה להתכחש לעברי היהודי, עבר של שואה
וזעם, עבר שבו כל משפחתי הושמדה. האם עליי להחליפם ולנתקם ממני ולקחת אמא חדשה,
במקום אמי שנשארה באושוויץ? כן! אושוויץ לא מהסיפורים! אושוויץ שעדיין נמצאת מול
עיני, עם עשן הכבשנים! כאן בשבדיה בביתם של משפחת קרין, אנשים טובים שמלטפים אותי,
מאכילים אותי אוכל, מלבישים אותי יפה, כל אשר חפצה אנוכי, אני מקבלת. הביאו אותי
לבית מסחר גדול בו אני בוחרת לי בגדים ללבוש. הם רק נהנים לראות שאני יודעת מה
לבחור ומה מתאים לי. כל זה מעיד על אהבה, אהדה סובלנות וסבלנות. כן! הם הפיחו בי
אהבה רבה,אך ככל שהאהבה הייתה יותר חזקה
ורגשית, ראיתי לפניי את אמא שלי שנשארה שם. להשאיר את אמא שלי שם באושוויץ ולחיות
את חיי כאן!? לא יכולתי להחליט! אך ההחלטה באה מעצמה.
איחוד
שרידים שנותרו ממשפחה רחבה
מיום שקיבלתי
את ההודעה על אחיי היקרים שנשארו והם חיים, נתחלפה בדידותי הנוראה בתקווה
ובסקרנות, בשאיפה חדשה לחיות עם החיים שלי, לשמוע איך עברו עליהם השנתיים האחרונות
מאז לקחו אותם למחנות עבודה ואנו נשארנו בקרצקי. השאלה אם להיענות לרצונם הכן
והטוב של בני משפחת פטרסון שוב לא היתה מציאותית. פתאום מצאתי שיש לי כתובת לאן
לנסוע. פתאום מצאתי שאני שייכת למשפחתי, ששני אחיי הצליחו להשרוד. הודיתי רבות
לבני משפחת פטרסון על טוב-ליבם ונסעתי במשלוח הראשון של הפליטים שנסעו לצ'כיה,
לפראג. בתחנת רכבת המתינו לי שני אחיי. הרשי, קצין צ'כי גאה וחיים שדרכו אצה לעלות
לארץ-ישראל.
בפראג, הביא
אותי אחי לביתו. בית אשר המה פליטים רבים, אבל מעטי-מספר מתוך רבבות יהודי
קרפטורוסיה. שארית הפליטה.
כאן ישבנו
ועשינו חשבון נפש. מי חזר ומי לא. כולנו אנשים צעירים בוגרי שואה, בלי דמעות אבל
מלאי עצב, כעס ועלבון. אני, פריידי קליין, ילדה בת שש-עשרה, חוזרת אחורה שנתיים.
אני שהייתי בתו של אברהם יעקב, בת ארבע-עשרה שנה.בקרצקי הייתי אחת מתוך עשרה ילדים שגרו בשני בתים סמוכים ואני לבדי נשארתי
בחיים.
הוריי והורים
של שתי המשפחות האחרות, אחיו של אבי – אף פליט אחד לא נשאר מהם. החברות שגרו
לידינו, החברות שהלכנו יחד לבית ספר, חברת ששיחקתי אתן בחצר של בית הכנסת, חברות
שהלכתי אתן לקטוף וללקט פטל ביער – היכן הן כולן? מעטות נותרו.
הבאתי כאן
קטע קטן, אחד מתוך הרבים מחיינו בקרצקי. התקיימנו וחיינו חיים צנועים. הלכנו לבית
ספר, התפללנו לאלוהים, למדו אותנו להיות טובים, לכבד את הזולת. אני מודה לאלוהים
שהיה לי הכח לשרוד ולספר את מה שאירע לכל החברות וההורים שלהם אשר לא היה בכוחם לשרוד
ואשר אולי היו חיים איתנו היום אם לא היו מובילים אותנו למשרפות שבאפי נשמתי את
עשנן. יהי זכרם ברוך.
איני יודעת
מי ינקום נקמתם. אני מבקשת היום, אחרי ארבעים וחמש שנה מבניי, מנכדיי ומכל
היהודים, לזכור ולא לשכוח! העולם אשר שתק ולא טרח לצעוק, העולם אשר סגר את גבולותיו
לבורחים, העולם אשר שמח שמלאכתו נעשית על ידי הנאצים הגרמנים – כולם אשמים, כולם
חייבים בסליחה מכל הקדושים שנרצחו על לא עוול בכפם. יתביישו נא כל אלה הטוענים שלא
ידעו! הם ידעו! המתים בוודאי לא יסלחו, לא רק על מותם, אלא על כבודם שהושפל ועל
דתם שחוללה.
קיבוץ
עליית-הנוער של הנוער הציוני – בדרך לארץ-ישראל
היה לי טוב
בפראג. כיבדו אותי. אהבו אותי. אחי פינק אותי, כשהוא מתכוון לגמול לי על הימים
הרעים שסבלתי. נעם לי שאחי לחם נגד הנאצים ולקח חלק בתבוסתם במלחמה. נעם לי לראות
את אחי קציןצ'כי גאה. אבל בהתעמקי לחשוב,
מצאתי שזה לא תכליתי להנות מהדברים הטובים, בלי לחשוב שבעתיד עלול כל זה, אשר רק
אתמול קרה, לחזור שוב. חיים אחי היה אתי בפראג ימים מספר בלבד וחזר לעיסוקו
בפעילות לעלייה לארץ-ישראל. הוא היה בגרמניה בדרכו לארץ עם קבוצת נוער. החלטתי
היתה נחרצת והצטרפתי אליו, לקבוצת הנוער היהודי שעשתה דרכה לארץ-ישראל.
התייצבתי
בפראג במשרד שלהתנועה הציונית וביקשתי שיעבירו
אותי את הגבול לגרמניה. ארגון הבריחה שפעל באירופה המובסת, שנקרא עלייה ב' (עלייה
בלתי ליגלית) העבירו אותי בלי שהיות ושאלות לגרמניה. ושם, במחנה של פליטי השואה
ליד העיר לייפהיים, מצאתי את אחי ומצאתי חברה מאורגנת למופת, עם מדריך – ישעיהו
רוזנבלום, אשר היה ידיד, מורה וחבר. נקלטתי בחברת נוער זה, אשר בהנהלתו של ישעיהו
רוזנבלום.
קבוצת נוער זו,
שארית הפליטה מהשואה, דוברי הונגרית, קיבלו אותי בחום ובאהבה. מצאתי שם חברות
טובות אשר הפכו אותי חיש מהר לנערה שואפת לחיות, צמאה ללמוד, עם מטרות חדשות
להגשים: ללמוד לדבר עברית, לעלות לארץ ולבנות בית חדש שם, במקום הבית שנחרב
בקרצקי. החברות החדשות, נתנו לי רצון לחיות, הפיחו בי תקוות לעתיד טוב יותר, אחרי
מאורעות של זוועה ושואה שבהם איבדתי את הורי והייתי בודדה לבדי, דואגת ולוחמת על
קיומי. פה בין החברות הטובות אשר מתחלקות אתי בכל, אני מרגישה שנולדתי מחדש, למרות
היותנו בנכר, נעות ונדות ממקום למקום. בחברה החדשה הזאת, הרגשתי שוב בין ידידים ורצויה.
וכאן חל מפנה גדול בחיי, בדרכי לארץ-ישראל.
האנגלים מנעו
מאתנו להיכנס לארץ, למרות השואה שעברה עלינו. בלי נקיפת מצפון, סגרו את שערי הארץ
מפני זרם הפליטים שנותרו באירופה. התנהגות זאת של האנגלים הצדיקה את עקשנותנו לעלייה
וראינו אותם אשמים באבדות הרבות שסבלנו בשנות השואה. לא כך חשבתי בשבדיה, כשהכרתי
חזרה אלי. לא כך חשבתי כשהכל טרחו להציל אותי! ועתה שוב, אני ילדה יהודיה ואין
מתירים לי להיכנס לארצי שלי, לארץ שבה אחיי היהודים מוכנים לקבל אותי. האנגלים שמו
מצור על חופיה. המכשולים ששמו לנו האנגלים אף הביאו אותנו למחנה ריכוז בקפריסין.
הם עצרו את הספינה ששטנו בה בזמן שהתקרבנו לחופי הארץ. שלטונות אלה, עצרו אותנו
בלב הים והביאו אותנו למחנה מעצר זה, מגודר מסביב, עם מגדלי שמירה כמו
באושוויץ.
בספרי את
תמצית קורות עברי מקרצקי עד שהגעתי לארץ-ישראל, אני מגשימה את בקשותיהם של הוריי
ואת נדרי שלי: לזעוק ולהאשים, את העמים, כל העמים! שבתוכם גרו היהודים. העמים
ששיתפו פעולה עם הנאצים ולהצביע ולהאשים את כל העמים והממשלות, שידעו על ההשמדה
ושמו עצמם לא יודעים ולא שומעים ולא הצילו יהודים. תירוצים לא יסירו אשמה ממצפונם.
ואם קיים בהם מצפון, אז ייסר אותם עד אחרית ימיהם!
ולבני עמי
אני אומרת: בואו! חיזרו כולכם לארץ שלנו, בה נמשיך את קיומנו כעם וכך נקיים את
נדרם של יקירנו לחזור לארץ האבות ולחיות בה בשלום ובשלווה.
