סיפור וזיכרונות על מונקץ'

בהיות ילד תלמיד גימנסיה העברית היו מקרים שהיו מבחנים ביום שישי ונאלצתי להישאר בשבת בעיר או בכפר ליד העיר שנקרא " פודהוריון " היה שם שטח שנקרא

" דר המר- הפטיש בעברית " מפעל מתכת שעבדו עם פטישים ? שם גרו בני משפחה של סבתא מרים אני חושב שם משפחה היה " ווייס ". כמובן הייתי ילד דתי כמו  כל היהודים באזור . מתפלל מניח תפילין  בבוקר . כאשר נשארתי לשבת במונקץ' גרתי בפרבר של העיר   קרוב לשם היה מחנה של הצבא שהתנשא על גבעה מגודר כמו מבצר . ישנתי אצל משפחה של הסבתא מרים הוא היה  אופה עבד במאפיה והביא כל בוקר שחזר הביתה מהמאפיה לחם טרי חם . אכלתי ממנו בתאבון רב התביישתי לאכול לחם שלם אז השארתי חלק קטן מהכיכר .

בשבת כמובן הלכתי לבית הכנסת הגדול להתפלל. הליכה ארוכה  למרכז העיר . התפללתי שם בפנים הייתה אווירה כמו בבית כנסת שלנו בקרצקי . אני זוכר את הדרשה שדרש הרב של מונקץ' בהדגש על הציונות והציונים  הוא קילל קללות נמרצות את הציונים . אני כציוני צעיר הייה לי קשה לשמוע את הקללות שמכוונות גם כלפי .  לאומת זאת המשכתי להתפלל עד הסוף . ואחרי ששמעתי דרשה נוספת עם הקללות הקשות של הרב גם בשבת נוסף שנשארתי לשבת במונקץ' הבנתי את השנאה שלו לציונות , יצאתי מחוץ לבית הכנסת וחזרתי לתפילות אחרי הדרשה . המשכתי להתפלל כרגיל ולא להתייחס לקללות שלו . הרעיון הציוני שבי הוא צמוד לדתיות שלי . ונמתין לביאת המשיח כדברי הרבנים . בארץ ישראל הציונית . 

לא היו לי חברים במונקץ' טיילתי ברחוב סמוך לבית הכנסת הייה גשר מעל הנהר "לטרצה" עד שחזרתי לבית של המארחים שלי לארוכת שבת .

סיפור על בחור "מאיר ציץ " כינוי של בחור יהודי שלוו לא שפוי בדעתו . הוא נכנס לבית הכנסת כאילו להתפלל , ליצני העיר קראו לקראתו מאיר ציץ  בקול רם ! אז הוא ענה בקול צעקני גזלנים מטרידים מציקים לי!

זה הפריע לתפילה . קהל מתפללים ביקשו מהליצנים לא להטריד אותו !

והוא בתנועה מהירה יוצא מהבית כנסת ורץ . שואלים אותו לאן אתה רץ? מאירקה ? הוא עונה אני רץ לשוק . בשביל מה לשוק ? לראות אם לא מציקים לי שם !

עוד משהוא ראיתי במונקץ' ומאוד הטריד אותי , שבת אחת לפני ראש השנה כל היהודים מתפללים מבקשים סליחות ! יצאתי מבית הכנסת לרחוב , ואני רואה את המורה לעברית פרופסור בשם "ברינפלד" שהייה מאוד אהוב עלי בחן אותי על דף גמרה שלמדתי בחיידר .

והוא הולך ברחוב לבוש חגיגי . ראיתי שהוא הולך גלוי ראש בלי כובע על הראש ועט נובע  בולט בכיס של החולצה !  בשביל ילד דתי בשבת לראות את זה הייה מאוד מאכזב !

ילדותי בקרצקי

מגיל שלוש בחיידר

זיכרונות של גיל שלוש הייתי בן שלוש או ארבע אני זוכר שהחיידר היה בבתים של ההורים .אני זוכר שלמדנו בבית של אליעזר בריש (לייזר בריש ) בבית שלהם שני חדרים אנו הילדים למדנו בחדר שינה וסלון שם הייה שולחן עליו החזקנו את המחברות ולמדנו אלף-בית , שולחן זה גם הייה לערוכות אוכל של המשפחה .חדר ראשון בכניסה מחדר כניסה  מבוא  ושימש גם לכניסה להורים של המשפחה . השם שלהם היה שימחה שטיינברג אשתו מרים

(להם היו שני ילדים הבן קראו לו לייזר-בריש  והבת אטל (אסתר)הייתה  בגיל של אחותי פריידי ( חדווה  )

אני מרחיב תיאור המשפחה הזאת בגלל שלא שרד אף אחד מהמשפחה הזאת  אני רשמתי את שמותיהם ביד-ושם

בני המשפחה  כולם היו סנדלרים האבא והסבא של

לייזר-בריש עבדו יחד , אחד ליד השני ליד שולחן נמוך והכיסאות נמוכות בהתאם . שימחה היה מומחה גדול בייצור נעליים ומגפיים חדשות יפות , ויוסף הרש האבא של  אשתו של שימחה מרים ישב ועבד  לידו  בתיקונים .

בחדר נוסף , מהכניסה בצד שמאל בחדר קטן עבד גבריאל נוימן  הוא  עבד רק בתיקוני נעליים . מהבית הזה  ממשפחה זאת לא שרדה נפש אחת .

המשפחה השנייה  ששימשה כתובת לחיידר הייתה  אצל חנוך היניך בן של חייט , שגר ממול הבית שלי . הוא היה חייט לגברים בלבד וברמה מקצועית גבוה. בגלל מחלה  עבר לגור לסלובקיה לפיאשצ'ני שם היו מרחצאות בריאותית .שם הילד הייה הענעך "חנוך" האח הבכיר שלו קוראים נתן פגשתי אותו בסלובקיה אחרי המלחמה אם האח  חנוך הענעך שרד איני יודע . אני זוכר  את הלימדים אצל החייט  , כי שם נרשמתי לתנועה ציונית דתית  "פרחי אגודת ישראל "  גם קיבלנו סמל של התנועה  שחיברנו לחולצה , וגם למדנו שירים  ציוניים .

המשך לימוד שלי בחיידר כבר הייה בבנין שנקרא תלמוד תורה אשר נבנה בחצר בית הכנסת .

כמה זיכרונות  החיידר אשר ב בניין תלמוד תורה .

שֵם הרבי הייה נוּחם שלימד ילדים קטנים .לי היו דרישות מאבא שלי ביקשתי   שבזמן (סמסטר ) הבא יעביר אותי לרבי אחר כי הוא יותר מתקדם  אבל שכר לימוד אצלו יותר יקר  שם הרבי ( המורה ) בשפת היידיש "נוחם דער הינקדיקר"  נחום הצולע . אצלו הרגשתי מאושר מהלימודים וההסברים

של רש"י והתוספות בלימודי גמרה ,  שם הגמרה שלמדנו  הייה חולין אשר תוכנו ביולוגיה של גוף בעל החיים לפיו פוסקים אם בשר שנשחט כשר מותר לאכילה או טרף .

היו מקרים שהפירושים  " בתוספתא " של הגמרא  שלמדנו בערב , מתוך עייפות לא הבנתי  והלכתי הביתה לישון , למחרת השכם בבוקר הרבי חזר להסביר  והבנתי , אז הייתי מאושר ושהגעתי הביתה לארוחת בוקר סיפרתי לאימא שלי בשמחה ובאושר גם היום אני זוכר זאת .

סיפור בתוך הסיפור החיידר .

בית ספר לבנים מגיל שלוש

תכנית לימודים של הבנים בחיידר

תוכנית לימודים של בנים מגיל שלוש . בתקופה לפני מלחמת עולם השנייה .

שמי חיים קליין יליד כפר קרצקי באזור שנקרא קרפטורוס ואני כותב לאלה אשר לא יודעים מה זה הדבר שנקרא חיידר ביידיש .

חיידר בא ממילה חדר בעברית כי לפני שהקהילה בכפר בנתה מבנה

תלמוד- תורה  למדו הילדים  בחדר בבית של ההורים  לפי תור שבועי  .

החיידר      קרצקי שאני למדתי מגיל שלוש אני מעיד ש אלפי כפרים וקהילות כאלה היו  לפני מלחמת עולם השנייה . במדינות : רוסיה פולין צ'כיה הונגריה וכול אירופה שחרבה בשואה .

שפת הדיבור של היהודים הייתה  יידיש . הרבי המלמד תירגם  מלשון קודש ליידיש , שפה שהילדים דיברו בה .  התרגום נעשה מילה במילה  ולא משפטים שלמים .

תוכנית הלימודים היה על בסיס  שבועי .

מיום ראשון בבוקר עד יום שישי בצהריים .

ביום ראשון ובכול יום בבוקר , הלימודים מתחילים  בשעה שש בבוקר

באמירה "מודה אני לפניך " ו"תפילת שחרית".

בשעה שבע וחצי גומרים להתפלל וחופשיים ללכת הביתה לארוכת בוקר ומיד אחרי הארוחה למהר לבית הספר ממלכתי הצ'כי ששימש בכפר שלי רק לילדים יהודים. בבית הספר הממשלתי היו בעיות לבנים  , כי לא היה להם זמן לעשות שיעורי בית - העדיפות של ההורים הייתה ללימודי תורה. העונש על אי-עשיית שעורי בית וכשל במבחן היה  מכות על כפות הידיים עם סרגל. המורה של בית הספר הממלכתי-צ'כי הייתה יהודיה. שמה ברטה גלנצובה .

בגמר הלימודים  בבית-הספר הממשלתי, רצים הבנים הביתה לארוחת צהריים

ומיד חזרה לחיידר ללימודי תורה. הלימודים אחרי הצהריים נמשכים עד שעה שמונה בערב עם הפסקה קצרה לתפילת מנחה ומעריב . בחורף , הליכה הביתה מהחיידר בלילה הייה מלווה בעששית תאורה עם נרות בקופסה מוגנת מהרוח , זה הייה אלתור של הילדים . הפנס של מי יחזיק מעמד ולא יכבה מהרוח בהליכה בחושך החורפי.

שפת הדיבור של היהודים הייתה  יידיש . הרבי המלמד תירגם  מלשון קודש ליידיש , שפה שהילדים דיברו בה

בית כנסת אוהל יצחק  בשיכון דן                                                                              תאריכי לידה : של משפחת קליין חיים קרצקי :

האבא : אברהם יעקוב   ADOLF 1887    

האימא : קליין פרל   1897    PAULA 

הבן : קליין יצחק   1931

דוד  :  קליין דוד   1904

דוד  : קליין אריה    ??? 1912  LEOPOLD   

3/2/2014

זיכרונות חיים קליין על קרצקי .

בית בו נולדתי וגדלתי.

הכתובת : קרצקי רחוב הראשי מספר 69 . בית בנוי לבנים ולו עליה

 מעל קומת הקרקע .       

היסטוריה

בשנת 1768 התיישבו ראשוני היהודים בקרצקי .

ספירת תושבים בשנת 1910 גרו שם : נוצרים 2249 יהודים 206 איש.

המקום : הררי  השייך להרי הקרפטים , 5 קילומטר צפונה מהכפר נמצא הר

בשם "סטוי" כ- 1600 מטר גובהו  רוב הזמן אפשר לראות את השלג הלבן בוהק משם . הרבה תיירים ומטיילים התארחו אצלנו עם תרמיל גב ומקל טיולים ביד . בגובה נמוך לפני 1600 מטר נמצא  מדשאה גדולה ל רעיית עדר בקר צאן  כל הבהמות שלא דרושות בקיץ להיות סמוך לבית  . המדשאה הענקית שימשה לרעיית העדר לכל האזרחים באזור . הרועים עם העדרים בילו שם כל הקיץ חזרו למטה לבית רק בסתיו . הביאו איתם את הגבינות שיצרו מחלב של העדרי צאן . ושוורים וסוסים שבילו את הקיץ שם חזרו שמנים מהדשא המובחר והרב שאכלו כל הקיץ . האספקה שנדרשו להביא למעלה היה

רק מלח ! גם הרועים וגם העדרים חזרו למטה שמנים וכבדי משקל .

תיאור שטח המקום : האזור כולו הררי ובין הגבעות וההרים זורם הנהר "בורז'בה" . במישור צר בין הגבעות משתרע הכפר , רוב הבתים בנויים הקירות מ קורות עץ וגג קש משופע מאוד שלא יצבור את השלג וירד למטה .

הבתים בנויים לאורך הכביש שעובר את הכפר ומאחורי כל בית חלקת שדה לגידולי תירס . שלושה סמטאות חוצות את הכביש . ברוחב כולל של קילומטר בלבד לכל צד . הסמטאות גם כן מאוכלסים בתים מעץ וגג קש משופע .מאחור כל בית חלקת אדמה עם גידולי תירס . כל הדיירים רוסים אוקראינים . כל הבתים בנויים דומים לפי תוכנית אחידה .  

הבתים של היהודים היו במרכז הכפר סמוכים אחד לשני והיו שונים מהבתים של האוקראינים הבתים של היהודים היו עם קירות לבנים גגות עם כיסוי אריחי עץ או רעפים אדומים ,

בתי מגורים של הגויים כללו : חדר מגורים אחד גדול בו מיטה משפחתית אחת גדולה בגובה מטר . מתחת למיטה יש מקום פנוי לאחסון . במיטה ישנו כל המשפחה מבוגרים וילדים ביחד . מתחת למיטה אחסון תפוחי אדמה ובעלי חיים : עגל בן יומו גדי רך שנולד  וזקוק לשמירה או טלה עד שגדלים מעט .

בחדר זה נמצא תנור לאפיית לחם תירס , גם מתוויה לייצור אריגי פשתן, פשתן  שגדל אצלם בשדה , הנשים עסקו בתוויה  בימי חורף שלא הייתה עבודה בשדות או במרעה .

הכניסה לבית , דרך חדר ביניים . מימין החדר מגורים הגדול , ומצד שמאל מתחת אותו גג  רפת ואורווה . הכניסה לרפת ואורווה  מקדימה רוב הגויים היו להם שוורים ברפת לעבודת חריש והובלת התוצרת מהשדה . היו גם איכרים יותר עשירים שהיו להם סוסים . ברפת החזיקו  גם כבסים עיזים .

בחדר הכניסה לרובם היה חבית למים מלוחים לשימוש ביתי , במקום מלח שצריך לקנות בחנות אצל היהודים .

מי מלח מילאו ממקום שהיה בו מעין מים מלוחים בלי תשלום . שם המקום נקרה ברוסית "סולוטוינה" בתרגום מעיין  מלוח . רתמו זוג שוורים יצאו לדרך

לקח יומיים להגיע לשם ולחזור זה סיפק הצרכים לשנים . חדר כניסה היה גם לאחסון הרתמות וכלי עבודה לחקלאים . 

הבית שלי בקרצקי

הבית של משפחת אברהם יעקוב קליין  נמצא בצומת רחובות : כביש הראשי שחוצה את כל הכפר מצפון  מכיוון העיר סוולייבה לדרום  לכפר קושניצה בהמשך לעיר "דולהא" . 

סמטא בשם "סמטא של הסנדלר שימחה" על שם הסנדלר שימחה שטיינברג שגר  שם .

מערבה מול הבית שלי הסמטה  בשם " סמטא של סנדר" . איפה שגרה משפחת אלקסנדר רוזמן בעל בית של יער גדול . גם היער נמצא בכיוון מערבה מהבית שלי במרחק של כ- 4 קילומטר .

בארבעה פינות של הצומת היו : 4 בנינים .

הבית שלי של אברהם יעקוב בפינה דרום—מזרח של הצומת לכיוון הנהר בורז'בה . מולנו בניין גדול ויפה של הכומר והייה לו בוסתן גדול מלא פירות  והוא גם מנהל בתי ספר הרוסיים בכפר שבו למדתי מכיתה ,"ז" עד "ח" .

בצד המערבי של הצומת מצפון הייה גם בניין גדול ויפה ששימש  את המשרדים של המועצה המקומית  וגם בית מגורים של מנהל המשרד .

הבית מול הבית שלי דרום מערב . גרה משפחת ווייס אשר היה לו בית מרזח גדול  .

מה מכיל הבית שלי ?

לבית היו 4 חדרים + מרפסת עם גג נפתח שמשמש לסוכה בחג הסוכות , אבא שלי היה ישן בסוכה בחג הסוכות . וחדר קטן כניסה ל מרתף . שימש  לינה לבנים הרשי וחיים שגדלו .

שני חדרים מגורים קטנים של הסבתא מרים ואחרי מותה שימשו למגורים של הבן  הדוד  אריה לייב ואשתו רבקה . החדר הקדמי הפונה לכביש שימש לחנות מכולת של הדודה רבקה .

שני החדרים הגדולים  של הבניין שימשו מגורים של ההורים שלי אברהם יעקוב ופריל

 במרתף אחסנו תפוחי אדמה וחבית כרוב חמוץ ועוד פירות שגידלו בשדות שלנו . כמובן גם חביות בירה יין ומשקאות לבית מרזח .

חדר אחד מתוך השניים שימש סלון וחדר שינה , מטבח תנור לאפיית לחם  הייתה בו מיטה זוגית אחת שישנו בו ההורים ומיטה אחת מתקפלת בה ישנו הילדים . הרבה פעמים נרדמתי לפני שפתחו את המיטה.

ביום משמשת  ספה ומקום ישיבה . מולו היה שולחן גדול עליו אכלנו כולנו וגם שימש שולחן עבודה לאמא לגזירת  בדים בשביל התפירה לכתוב ולעשות שיעורים . חדר שני גדול שימש בית מרזח , כניסה לחדר זה מרחוב הראשי של הכפר . הכניסה לחדר מגורים ששימש סלון וחדר שינה היה מאחור , דרך החצר אשר פונה לסמטה הסנדלר שמובילה  לנהר הבורז'דבה .

בתוך חדר מגורים שלנו בכניסה בצד ימין היה תנור אפיה בנוי מלבנים גובה  התנור כ מטר וחצי עליו מונחים כלים או דברים  אחרים . ולצד התנור היה ספסל עליו מונחות שני דליים למים ומתחת לספסל מיכל למי ניקוז . בצד זה על מבנה של התנור האפייה הייה תנור מתכת  לצורכי טיגון . בהמשך בחלק הקדמי של תנור אפייה היה תנור לבישולים  שני מקומות  לסירים ומתחת פתח לבעירת העצים ששימש לכל צרכים בישולים וחימום הבית  . וליד זה למטה הפתח לתנור אפייה . הוא נשאר חם מיום שישי בבוקר שסיים לאפות את הלחם השבועי עד שבת שבו הוצאנו  את החמין לערוכת שבת בצהרים .

 בהקשר לתנור אני זוכר את "פדור" היה בחסותנו גוי איש לא שפוי הוא נשאר במשפחה מתקופה של הסבא יצחק שעסק ב הסעת אנשים לאמריקה  . אבא שלי אברהם יעקוב  כנראה גם היה באמריקה וידע לדבר מילים באנגלית . פדור זה לא הזיק לאף אחד אבל גם לא עשה כל עבודה , רק אכל אצלנו וישן למעלה על הגורן . שמעתי סיפור שפדור זה כאשר בחורף ישן בבית  על התנור , דיבר לעצמו ואומר אני צמא אני צמא . סבא יצחק שישן באותו חדר ושמע זאת , צעק לו  פדור תביא לי בבקשה כוס מים ! פדור ירד מהתנור מלמעלה הביא כוס מים הסבא לא הייה צמא . אז אמר לו פדור ! אתה צמא תשתה בבקשה ! פדור זה היה נעלם לכמה שבועות וחוזר עם כמות גדולה של סלים סרוגים מענפים עץ עדינים ויפים , זה הדבר היחיד שידע לעשות ולא יותר .

בחדר מגורים בכניסה  מצד שמאל היה ארון ובו כלי אוכל ובישול  . בתחתית הארון היה מקום שבו באביב הייתה דוגרת התרנגולת על ביצים שיצאו מהם אפרוחים לגידול .   

בהמשך משמאל היה ארון בגדים למטה נעליים .

בחדר זה היה חלון גדול אחד משקיף לרחוב הראשי . חלון כפול ששימש בחורף מקרר לשומנים של אווזים .

המשך תיאור של הבית  : הכניסה מ הסמטה לחצר . בצד ימין הבית שלנו ומצד שמאל היה חצר רחבה שגובלת עם בית הספר שלנו , אשר אתאר אותו בהמשך . חצר גדולה עם הרבה מקום לאחסון עצים לבנים אדומים וגם חניה לעגלה  מול הכניסה הייתה  רפת אשר  גובלת לקיר של בית הספר ומימין של הרפת גורן לאחסון חציר מספוא אוכל לפרה לסוסים לתרנגולות , הייה שם גם מכשיר לקיצוץ קני תירס שאחי הרשי שלח לנו מסלובקיה . בחצר הסתובבו וגדלו תרנגולות ואווזים , לעופות אלה היו מדפים סמוך לקיר  של הגורן  בו נכנסו התרנגולות בערב , נעלנו אותם בלילה ופתחנו בבוקר והם הסתובבו חופשי בחצר . סמוך לקיר של בית הספר היה מבנה קטן מעץ  ששימש לבית שימוש , צוענים היו מפנים אותו מידי פעם . בהמשך בצד שמאל היה מקום למזבלה שזרקנו את  הזבל של הפרה והסוס ומדי פעם פינינו אותו לזיבול השדות שלנו . חצר כפרית עם ריח של חלב פרות וגם זבל פרות וסוסים .

בחדר בית מרזח היה  שולחן ארוך וספסלים בפינה הימנית היה מדור למשקאות  מבנה עץ עשוי מוטות יפות מקושטות ודלת מתאימה . בפנים במגרה אחת הייתה הקופה עם הכסף . ספרתי כל פעם כמה כסף יש ואם רצית כסף ביקשתי מאימא ולקחתי . חדר זה שימש ביום ראשון משרד לתשלום לפועלים שעבדו ביער שלנו . הדוד דוד שותף של אבא ישב על כסא ליד חלון פתוח ושילם לעובדים שעמדו בתור מחוץ לבניין . חלקם נכנס ישר לבית מרזח להרטיב את הגרון במשקאות חריפות או בירה , האימא שלי הייתה משרתת את הלקוחות . העובדים הלקוחות דיברו רוסית מבטא אוקראינית שפה שהיא לא ידעה כהלכה והם חייכו וצחקו על הביטויים שלה . מחדר זה הייה מעבר לחדר סמוך ששימש מגורים שלנו כך היא יכלה לבשל אוכל וגם להשקות את הגויים במשקאות . אבא כמובן גם היה במקום הוא  היה עסוק בשיחות עם הפועלים שלו שעבדו ביער . חדר בית מרזח זה היה פעיל תפוס מלא ביום ראשון יום מנוחה  של הנוצרים , במשך כל השבועה חדר זה שימש גם לצרכים פרטיים של המשפחה  או לאורחים בודדים שנכנסו לשתות משהוא . בשבת כמובן כל החנויות וגם בית מרזח זה היה סגור ללקוחות , כל העסקים בכפר קרצקי היו של יהודים בלבד וסגורים  בשבת . הכניסה לבית  מהרחוב הראשי עבר על גשרון עץ קטן שמכסה את תעלת המים , כי  באורך כל הרחוב בצד זה של הכביש הייתה תעלת ניקוז למים כאשר יורד גשם .

.

 הר מיוחד : בצד המזרחי של הכפר והנהר בורז'בה היה הר  שטוח מיוחד .

הר שהתנשא בגובה של כ 30 מטר מעל הנהר ופני השטח הקרקע של הכפר , שטח ההר  שטוח ישר פלס . המקום  הוא שטח ציבורי שמשמש מדשאה לרעיית המקנה ,

גם אווזים אכלו מהדשא הירוק כל יום מבוקר עד ערב , ושבעים חוזרים הביתה לחצר .  הסוסים אחרי סיום העבודה חופשיים ללכת בעצמם לשם , חוצים את הנהר אין גשר , עולים  למעלה על ההר אוכלים מהדשה עד למחרת . ובבוקר רותמים אותם לעבודה . אני הבאתי את הסוס שלנו לאורווה השכם בבוקר לפני לכתי ללמוד בחיידר .

גודל שטח ההר בעורך הוא מגביל לשטח אורך הכפר כ 3 קילומטר

רוחב ההר כ  2 קילומטר . בשבת שיחקו הנערים כדורגל בחשאי .

המקום הוכשר לשדה תעופה צבאי של הגרמנים . יהודים עובדי כפייה עבדו במקום . עד הזמן שהיהודים היו בבית לפני שלקחו אותם לאושביץ

רוב עובדי כפייה אכלו אצל היהודים .

ארמון של הברונית נקרא צ'וניק.

הר שני מיוחד שטוח : קטן יותר נקרא "צ'ונוק" השם מתורגם מהונגרית לעברית "סירה" צורה של סירה . (סברה שלי )

המקום נמצא כ 3 קילומטר צפונה מהכפר קרצקי בכיוון לכפר ברזניק משם הטיילים עולים להר הגבוה סטוי גובה 1600 מטר

הצ'ונוק שייך לנסיכה קראנו לה "ברונית" בעלת רכוש קרקעות ויערות רבים באזור . הברונית לפי זיכרוני  הייתה אישה יפה דוברת גרמנית גיל כ ארבעים שנה . לבושה ספורטיבית נועלת מגפיים רוכבת על סוס ראיתי אותה כשביכרתי

ב "צ'וניק"  עם אבא שלי .  בקשר ליער שקנינו ממנה את העצים .

מקרה אופייני שחוויתי בביכור , ביום ראשון אחד עלינו ברגל למעלה לצ'וניק פגשנו אותה שהיא רוכבת על סוס , היא ירדה מהסוס אבא שלי דיבר איתה זמן מה , היא הדליקה סיגריה עם ריח נעים , אבא שלי היה מעשן סיגריות הרבה . הוא ביקש רשות מהברונית אם הוא יכול גם להדליק סיגריה . ענתה לו כן בבקשה . אבא הוציא סיגריה אחת שם בפה מוציא קופסת גפרורים מהכיס כדי להדליק , היא הרימה מאט את קולה ואומרת : אדון קליין חבל על   "קיסם עץ גפריתי" בשפה הגרמנית הכוונה "גפרור" נתנה לו באדיבות אש מהסיגריה הבוערת שלה . אף היותי ילד ראיתי בזה מופת אפילו שיש לה יערות עצים הרבה , צריך לחסוך על קיסם עץ קטן ! 

הצ'וניק  דומה למשטח ישר של ההר בקרצקי  , במקום זה נמצאת הטירה שהיא גרה בה . כל השטח מטופח בדשא נוי ועצי נוי גבוהים . מקום נפלא שרואים רק אצל נסיכים עשירים . ה"ברונית" באמת הייתה עשירה מאוד היו לה שדות שגידלה צרכי מזון ומספוא לפרות . את החלב מכרה ליהודים בקרצקי . לפרבנבלום בנימין הייתה  הסוכנות של הברונית  הוא הפעיל תחנת קמח על הנהר בורז'בה ששייכת לברונית וגם הביא כל ערב את החלב מהפרות של הברונית . רכישת החלב אצל הסוכן של הברונית  היה  מפגש מעניין לצעירים . בכל ערב בחצר של בנימין פרבנבלום נפגשו לשיחות  בנים ובנות עם מיכל  ריק לקנות חלב . ליהודים לא היו פרות חלב , פרט למשפחת אברהם יעקוב קליין הייתה פרה אחת שסיפקה חלב למשפחה . מזיכרון האישי שהצטרכנו לקנות חלב מפרה של הגויים , בגלל שהפרה שלנו היתה מעוברת ולא הייה לה חלב בעטינים לפני ההמלטה . הלכתי חקלאי אחד לקנות חלב . וזה היה כרוך ללכת אל החקלאי וביד אחת המיכל שנועד לחלב היה כמות מים בשביל : לרחוץ ידיים של החולב לרחוץ את העטינים של הפרה ויתרת המים לשפוך לראות אם המיכל ריק מהמים שלא יישאר שארית מים במיכל , ולנגב את הידיים והעטינים . במגבת שהביתי לצוררך זה .

  ממרום הצ'ניק ראיתי שדות רב מידות מעובדות יפה רכוש של הברונית. לצידם מבני מגורים יפים של העובדים שגרו בו הם חיו ברמה טובה יותר לאומת החקלאים העצמאיים בכפרים הסמוכים . קשר תרבותי מבית הנסיכה לצעירים יהודים בכפר קרצקי . ספרות  בשפה הצ'כית .

אחי הרשי קיבל שני שבועונים מצוירים לבנות מהברונית בשפה הצ'כית הוא קיבל אותם  בעקיפין דרך בת פרבנבלום שהביאה משם את החלב כל יום . שבועון אחד בשם "הבייזדה" מתורגם לעברית "הכוכב" היו בו סיפורים רומנטיים כתובים בהמשכים  שבועיים . אני ילד שלמדתי בבית ספר הצ'כי ידעתי שפה צ'כית קראתי אותם את החוברות בהסתר שאחי לא ידע .

אמצעי תחבורה של דיירי הברונית : מנותקים מהכביש הראשי הם היו חייבים לעבור את הכפר שלנו .

היו להם מרכבות פאר עם סוסים יפים מקושטים מהודר , כאשר עברו לאורך כביש של הכפר כל אחד נעצר להסתכל לברך וללוות במבט ארוך את היופי והעושר. אופנת המכוניות לא הגיעו עדיין וכרכרות המפוארות הביעו את העושר של הברונית .

לסיכום פרשת הנסיכה ברונית ב "צ'וניק" : השליטה של האישה העשירה היה מאורגן הטב , ביערות בכל מקום הסתובבו שומרי היער " הם היו לבושים לבוש מיוחד כובע עם נוצה על הראש ורובה על הכתף . היה להם שליטה על השטחים באחראיות  שלהם שהם ממונים עליו . ואנשים פחדו מהם במקרה של הסגת גבול .  

מה היה בסוף , אחרי מלחמת עולם השנייה הצבא הרוסי כבש את השטח 

אחי שלחם תחת דגל צ'כוסלובקיה  והם היוו ממשלה קומוניסטית זמנית של צ'כוסלובקיה . מיד שנכנסו לקרפטורוס שזה אזור הצפוני של צ'כוסלובקיה ניסו לחולל סדר לחדש את האדמיניסטרציה  כמו שהיה בעבר לפני המלחמה ,. הצבא האדום הכריז ש קרפטורוס שייכת לאוקראינה שזה "ברית המועצות ". אתם תלכו לצ'כיה .

הצבא האדום מיד אחרי ש הגיעו למקום לצ'וניק , גירשו את ברונית  הלאימו את הארמון השדות והיערות . הברונית מצאה לעצמה צריף עץ קטן חייה בעוני בבגדים קרועים ויחפה .  

סוף סיפור הארמון של הברונית בצ'וניק .

מחלות שחליתי

אני זוכר שחליתי במחלת טיפוס . על הדלת בכניסה לבית היה מודבק באותיות גדולות שלט אזהרה "חולה מחלה מדבקת בבית"

היה לי חום גבוה מעל ארבעים מעלות דיברו שחייבים לטבול אותי במים קרים . שכבתי בלי הכרה ימים . ואחרי שהתעוררתי עזרו לי לקום ולימדו אותי מחדש לצעוד וללכת . אני זוכר ששכבתי במיטה וגזרתי תמונות מ חוברת של אופנת לבוש שאימא קנתה וקיבלה מפריז לצורך עבודה בחייטות מודרנית לנשים . את התמונות שגזרתי הדבקתי על החלון שהיה ליד המיטה שלי . קבלתי מחמאות על עבודה  יפה ומדויקת של קישוט החלון . את הצואה שלי אבא קבר עמוק בפינה בגן ירקות שלנו ליד  הבית . בכפר שלנו לא היתה מרפאה והרופא גר בכפר אחר . שכבתי במיטה הרבה זמן עד שהבראתי והתחלתי ללכת . הרבה זמן שחזרתי ללכת לבית הספר הצ'כי שהילדים היהודים למדו שם .

מנהגים וחגיגות בקרצקי : פורים .

 בכניסה לבית  מעל המשקוף מוצג שלט גדול צבעוני יפה :

"משנכנס אדר מרבים בשמחה "

פורים חג לאומי לא דתי מותר לנסוע ולעבוד . את החג חגגנו באושר רב שבועה לפני החג התחיל אפיית עוגות מכל הטעמים וסוגים , לילדים תפקיד חשוב להוביל משלוח מנות . צלחת עוגות נבחרות כל הסוגים וטעמים עטוף מפית יפה . הבחירה הייתה לפי  סוגי עוגות  טעימות שקיבלנו , הייתה תחרות באפיית העוגות ועיצוב הצלחת ואריזה . הילד שבא עם המתנה מחופש לבלתי הכר וממתין לזיהוי. מדקלם או שר שיר  משעשעה, בסוף מסיר את מסיכה , מושית יד ומחכה למתנת כיס כסף . מרוץ ה"משלח מנות" העסיק את בעלת הבית והילדים שלה עד הצהריים  הגברים והבנים הבוגרים יותר הלכו לבית כנסת לקריאת המגילה "מגילת אסתר" גם בזמן קריאת המגילה הרשו לעצמם החברה בקריאת בוז בשמיעת השם המן או שמות בניו של המן או "ושתי" 

חג פסח .

חג האביב השלג החורפי נמס  העצים מלבלבים מקבלים גוון ירוק . השמש מאירה אור בוהק חדש . מנקים את הבוץ שהצטבר בחורף . האוויר רענן   

ומפיץ ריח אביבי . מנקים החצר צובעים את הקירות כל זאת במטרה כפולה לבאר את החמץ לקראת חג הפסח . בבית הכנסת מארגנים קנית קמח לאפיית מצות של פסח כל משפחה רושמת את כמות הקמח שמזמינה . בד בבד עושים מכריז על קבלת ביצוע אפיית המצות לכל הקהילה לפי הצעה לבצעה במכיר עלות פחותה . תנור אפיית המצות  של הקהילה נבנה סמוך לבנין של תלמוד תורה  . קבלן האפייה שזכה במכרז שוכר עובדים יהודים  מתוך הקהילה ומשלם לפי תפקיד לעבוד באפיית מצות היה עדיפות לענייה הקהילה למימון קנית מצות . ילדים עבדו בשכר של ילדים , כמו הגשת מים במיכל מתאים ל כמות הקמח . לקבל בצק מתאים . תפקיד נוסף לילדים לעשות חורים במכשיר גלגול עם בליטות שעשה חורים  לפי הדרוש .בבצק המוכן לפני הכנסת לתנור אפייה . נשים או בנות בוגרות עבדו בגלגול ולישת הבצק לקבל מצה עגולה .  

מנהגים של הגויים הנוצרים בקרצקי.

החגים של הנוצרים ממש העתק של החגים של היהודים  מלבד סילבסטר שהוא ראש השנה האזרחית .של הנוצרים , גם חג נוצרי זה הוא סמוך לחנוקה שלנו .

ימים לפני חג הפסחא הנוצרי , היה מנהג של טבילת הבנות הנוצריות במים . צעירי הגויים שני בחורים נוצרים תפסו בנות צעירות הביאו אותן סמוך לבאר מים שלנו ליד הבית של "מרטה נני"  (דודה בשם מרטה) שני בחורים נוספים , אחד מעלה דלי מים קרים מהבאר , השני שופך דלי ועוד דלי על הבחורה שהיא צורחת מקור המים עד שהיא רטובה כולה . כל זה לא בהסתר  כל הדירים ברחוב  מסתכלים ומוחים כפיים . בסוף אחד מהחברה נותן סטירה מצלצלת על התחת הרטוב של הבחורה . רק אז משחררים אותה . וחוזרים לחפש קורבן חדש בחורה שמסתתרת במקום סודי , שמלחשים לחברה איפה אפשר למצוא אחת נוספת . שמעתי שהם מתלחשים את איזה בחורה להעדיף קודם לפי החן והיופי . הבנות גם מעוניינות שבחור מסוים בחברה יתפוס אותה בהתאם . שהיא חס וחלילה לא תישאר יבשה  ולא תמצא חתן בקרוב . כל זה שראיתי בקרצקי . בעיר מנהג זה התקיים גם בבודפשט  אבל עדין יותר וצנוע . במקום דלי מים מהבאר השתמשו בהתזת  בושם ריחני מבקבוק קטן .

מרטו נני- (דודה מרטה)

הזכרתי את המקום של הבאר ששימש את דיירים הסמוכים כולל משפחתי ששאבנו מים בשני דליים לצרכים שוטפת  . מרטה אישה זקנה גרה בבית רעועה שגובל עם מבנה מגורים המפואר של הכומר . היא גרה שם יחד עם אחותה הזקנה בשם מריאה  . למריאה הייתה בת יפה שנכנה היום חד-הורית שלמדה להיות מורה ולימדה בבית הספר בכפר . שתי הזקנות לא לבשו בגדים כמו רוב הגויים .הבת יפיפייה התחתנה עם מזכיר המועצה המקומי וגרה בבית גדול מפואר  של המועצה המקומית בצומת מול בית של הכומר . השתוממתי

והתפלאתי לראות את אימה זקנה מאוד וענייה הבת שלה  היאה אשתו של מזכיר המועצה  הכול יכול בכפר יושבת במבוא לדירה של ביתה מנקה מטפלת בבית מגורים של ראש המועצה . התפלאתי לראות אישה צעירה יפה מיוחסת מתייחסת לאימא שלה  בכבוד ועדינות . בזמן שהיא אישה צעירה יפה והאישה הזקנה מכופפת . התפלאתי לראות שלא התביישה מול באי למשרד החשוב הזה מעמד עליון מול אישה זקנה כפופת גב הפגינה רוח בכבוד לאישה זקנה , כאשר אחרים היו מסתירים שייכות משפחתית לאישה כזאת .

חתונות של הגויים בכפר .

את הגויים  הנוצרים – אפשר לזהות מרחוק . בגלל הלבוש האחיד ושונה מ-לבוש של היהודים .  האריג או הבד לבגדים שלהם יצרו מתוצרת עצמית . הם גידלו את ה פשתן בשדות שלהם . כל התהליך להפוך את ה פשתן לאריג זאת הייתה עבודה  שעסקו בחורף מושלג שלא עובדים בשדות . הסדינים וחולצות קיץ היו  בצבע טבעי של הפשטן . לבוש חורף בצבע לבן בעיבוד מיוחד עבה יותר שמגן מהקור . רק השוליים של לבוש של הגברים תפור מקושת עם פס כחול כהה. מרחוק אפשר היה לזהות אם זה יהודי או גוי . הנשים לבשו חצאית ושמלה  גם מצבע טבעי של הפשטן אבל עם רקמות יפות מאוד בצבע אדום .

את החתונות  חגגו בריקודים שהתקיימו  במגרש הפתוח של הכנסייה . שרו וניגנו בכלי נשיפה מיוחד בפה כלי נגינה לא מוכר לי. והרבה שתייה . כל חתונה וחג נגרמו בשכרות  ובדקירת סכינים  ונסיעה לבית חולים בעגלה מרחק חמישים קילומטר להתרפא .

חגיגת חג הפסחא .

היהודים אופים מצות , הגויים בקרצקי בקרפטורוס אופים מאפה של  כיכר לחם לבן גדול מידות , המאפה עטוף בבד לבן תוצרת עצמית . עם צלצול הפעמונים של הכנסייה , הם רצים לכנסיה להתפלל . כל תושבי הכפר בהמוניהם רצים מהר עם תרמיל גדול על הגב עם המאפה הלבן הענקי .

(אני חושב שהם מ תארים בזה את יציאת מצרים ?)

סיפור על שני חברים טובים .  עדות אישית על מקרה אחד של שתייה  לשיכרון . לנו לאברהם יעקוב קליין הייה בית מרזח סמוך לחדר המגורים שמשרת את העובדים אשר עבדו ביער שלנו.

יום אחד אני עשיתי את השיעורים על השולחן בחדר הריק אשר משמש בית מרזח . נכנסו שני בחורים גויים צעירם לשתות בירה , אני פניתי את המקום עברתי לחדר מגורים הסמוך . הם הזמינו שני בקבוקים בירה שתו בשקט שוכחו ביניהם  על רה ועל הה שני חברים טובים . שהדיבורים עברו לקולני יותר הקשבתי שהם מתווכחים על הסוסים שלהם , כל אחד טען שהסוס שלו יותר יפה יותר טוב ופירטו את היתרונות של הסוס שלו . להרגעת המצב הזמינו עוד בקבוק בירה ועוד בקבוק . הם לא היגיע לפשרה של מי סוס טוב יותר . לא היה אפשרות להסיט את הנושא בלי להכריע סוס של מי טוב יותר . הם היו די שיכורים רק הסכינים קבעו מי יותר טוב . שניהם נפצעו קשה ובני משפחה לקחו אותם לטיפול .

לבוש חגיגי של הגויים הצעירים , כל גבר ביום ראשון וחג מלבד שהוא לבוש בגד נקי חדש ומגפיים מצוחצחות מבריקות  וחגורה מיוחדת מעור . חגורה רחבה מיוחדת כ 25 סנטימטר לחגורה מספר שכבות זיזים מסביב וכיסים אשר ממנו בלטו רק הידיות של הסכינים שברשותו .

היער של סנדר (אלכסנדר) והסוסים ההולנדיים .

לנו לאברהם יעקוב קליין הייה יער בצד המזרחי של קרצקי ואחיו דוד קליין היה שותף , זאת אני הבנתי מכך שאימא שלי הייתה אומרת מתוך רוגז ודאגה כאשר אבא לא חזר עדיין מהיער מאוחר בלילה קר , ודוד נמצא בבית חם . מזה אני מבין שהם היו שותפים בעסק . והעסק הזה נגמר עם הפסדים . הזכרתי זאת מדי פעם בכתיבה שלי .

היער של סנדר רוזמן , בצד המערבי של קרצקי . הלכתי לשם מספר פעמים עם אבא . איני זוכר בדיוק לאיזה מטרה  . יתכן שעבדנו שם בהובלת בולי עץ עם הסוס . זה קרה אחרי שהיער שלנו אכזב ואבא התפרנס מחקלאות של השדות שירש יחד עם ארבע האחים , הוא עסק בעוד הרבה דברים נוספים  כמו ייצור לבנים משדה חמרה שלנו , שרפת וייצור פחם מעצים של היער שלנו .

מה ראיתי ביער של סנדר ? היער הייה כחמישה קילומטר מהכפר יער גדול עם הרבה עצים .

בולי עץ גדולים לא קיבלו שום טיפול או עיבוד במקום אחרי שגדעו אותם רק חתכו ניקו את הענפים  הובילו  אותם שלמים לעיבוד במפעל שלהם שבעה קילומטר משם בכפר קושניצה . בולי עץ עבים מאוד ! עבים  יותר ממטר אחד ארוכים וכבדים . את בולי עץ אלה אשר גדעו פועלים עם גרזנים ניקו מענפים חיברו אותם וגררו עם סוסים  לתחנת רכבל אשר בקצה היער . קשרו את בולי העץ ל שנים או שלושה קרוניות של רכבל . והרכבל הביא אותם לבית החרושת מנסרת עצים אשר בכפר קושניצה  . ( אני זוכר על מקרה שסיפרו על עובד אחד שנסע הביתה  ברכבל לקושניצה ביום שישי אחרי  צהרים ונשאר תקועה באמצע הדרך בגובה של שלושים מטר מהקרקע עד יום ראשון והוא קפא מקור . הרכבל עצר בכניסת השבת ולא עבד וגם היער לא תיפקד ולא עבדו בשבת בשל שייכותו ליהודים שומרי שבת . )

ראיתי שם סוסים גדולים מיוחדים שלא היו בסביבה  אצלנו . סוסים גדולים רב- מידות   רגליים עבות הם רק הם יכלו לגרור בולי עץ כבדים כאלה משטח היער בצידי הרים מורדות ועליות גדולות . היו גם  בולי עץ פחות כבדים שגררו אותם בעלים סוסים  פרטיים רגילים מהכפר . ביקרתי ב מכלאת הסוסים ראיתי מה הם אוכלים השתוממתי שהם מקבלים מנות גדולות מאוד שיבולת שועל ותירס בלי שיעור . לרובם היו רגליים פצועות חלקם חבושים . לפעמים התלוויתי עם אבא שלי בשוק הסוסים בעיר מונקצ' , לא היו סוסים כאלה בשוק ולא ידעתי על קיום סוג ן גודל וחוזק כמוהם . רק אחרי שנים שהייתי בבודפשט וגרתי ברחוב "רוטנבילר "ראיתי סוסים בגודל זה , שגררו עגלות משטח גדולות עמוסות בקבוקי חלב  של המחלבה  . הסוסים והעגלות אלה בבודפשט היו מאוד יפים ומטופלים . רק בשתי מקומות אלה ראיתי סוג סוסים בגודל כזה .

בקרצקי רק לשני יהודים היו סוסים ועבדו איתם . אחד של בריש פרבנבלום אבא של שימשון . ולנו היה סוס עבודה . עם שימשון פרבנבלום למדתי יחד בחיידר הוא ישב מולי על הספסל הוא הייה גר קרוב לחיידר ברחוב מול בית הכנסת הוא היגיע ראשון בבוקר לחיידר . היו לנו הזדמנויות שעבדנו יחד בהובלות עם העגלות והרגשנו ילדים גדולים שסומכים עלינו . והרווחנו כסף . שימשון זה לא שרד את השואה . אחותו הבחירה בגילו של אחי הרשי פירי פרבנבלום שרדה היא דתייה שומרת מצוות יש לה משפחה גדולה וגרה באשקלון , יש לי איתה קשר טלפוני עד היום דצמבר 2013 . אני מדבר איתה בשפת האם שלנו ב יידיש , היא היגיעה ארצה בגיל מבוגר ולא טובה בשפה העברית .

הדוד שלי אריה לייב קליין .

לאבא שלי היו עוד שלושה אחים : הבכוֹר  יוסף אהרון היה נכה יד אחת . השני  האבא שלי ,

השלישי דָוִד , שותף בעסק של היער , איש השכלה מנהל חשבונות פקיד בכיר במשרד של המועצה המקומית בקרצקי .

הרביעי אריה  לייב  צעיר האחים של אבא . כמה זיכרונות על הדוד

אריה-לייב .

הוא היה חייל בצבא הצ'כי . בדרך כלל החיילים בצ'כיה שירתו רחוק מהבית . הוא שירת בצ'כיה מרחק מאות  קילומטרים מהבית . כאשר קיבל חופש שנתי  ובא הביתה אני המתנתי לו בחצי הדרך מתחנת הרכבת . חיכיתי לו זמן רב , עד שראיתי מרחוק איש עם מעיל צבאי ארוך מתקרב  ובידו רובה . חיבקתי אותו והוא נתן לידי רובה עץ מתנה שהביא לי מהצבא . היה יום חם פתאום הוא הסתובב אחורה אם לא רואים אותו ומוריד את המעיל ולוחש לי שזה אסור לחייל ללכת בלי מעיל . 

הדוד הזה הייה רווק ואני ילד בגיל עשר אולי בגלל זה נשאר לי בזיכרון הרבה מקרים . שהוא נסע לעיר לשוק הייתה לו מחויבות להביא לי מתנה , סוכריות שאלתי אותו איפה המתנה הוא ענה לי שכחתי באוטובוס אלך ואביא לך אחר כך . איני זוכר אם לא שכח ללכת לאוטובוס .

היו לי הרבה יציאות "טיולים" איתו כאשר הלך למקום מסוים לקח אותי איתו .

פעם אחת לכך אותי ליער בכיוון של היער של סנדר היה יום יפה היינו ביער עמוק בין העצים אני לא יודע מה הוא חיפש . אבל מקרה זה לא יכול לשכוח . פתאום נהיה חושך בין העצים הגבוהים היה כמו לילה . ובא גשם סערה בהתחלה העצים הצפופים חיפו אותנו מהגשם אבל אחרי זמן  קצר נרטבנו עד העצמות ונהיה קר . הוא מצא בסביבה צריף קטן  מצא איך פותחים את  הדלת נכנסנו פנימה . הוא חיפש גפרורים מתחת לתקרה איפה שמסתירים דברים , מצא קופסת גפרורים אבל הם לא הציתו כי  הקופסה הייתה רטובה . הוא לא התייאש  פעל כמו איש עם חכמת חיים , על הקורה מתחת לגג שוב גישש עם היד ומצא כלים להצית אש בשיטה העתיקה . מצא ספוג מעץ ישן , וגם מצא שני אבנים קשיחים  צבע לבן , מוכן לעת צרה . דפק אבן לאבן יצאו ניצוצות  הניצוצות הדליקו את הספוג לקח קיסמים  ענפים יבשים ניפח בפה את הספוג עד שהצית בלהבות את הקיסמים היבשים , כך בעמל רב בזריזות הדליק מדורה שהתחלנו להתחמם לידה . חיממנו ויבשנו  את הבגדים , בינתיים הסערה חלפה יצאנו מהיער העננים התפזרו נהיה אור וחזרנו הביתה .

בבית הספר  למדתי איך האנשים בימי קדם לפני אלפי שנים הדליקו אש ושמרו על האש שלא תכבה. כי קשה להצית אש . הגפרורים הומצאו אחרי זמן רב .

חלוץ ציוני  בקרצקי .

 ניסיון של דוד שלי אריה לייב לעלות לארץ ישראל מקונסטנצה .

אנחנו בצ'כוסלובקיה  הוא עבר את הגבול לרומניה בלי פספורט . העליה לארץ ישראל יצאה מנמל קונסטנצה , הוא התגנב לאנייה כדי שהיא תביא אותו לארץ . לא היה לו מזל לפני עזיבת הענייה את הנמל גילו אותו . תפסו אותו והחזירו אותו לצ'כיה . אני שמעתי זאת מתלחשים שהוא לא היה בבית זמן רב כי היה בקונסטנצה .

איני יודע במה עסק באופן כללי . אני זוכר שחזר מהצבא ששירת בצ'כיה הביא איתו כל מיני המצאות  של זרעים חדשים לחקלאות וגם סוגי אוכל לתרנגולות כדי לשפר את איכות תנובה  העופות שמגדלים אצלנו . היו לו רעיונות  לבצע את החידושים שראה בצ'כיה . כאמור גם זה הייה רעיון . להתגנב לאניית נוסעים כדי להגיע לארץ ישראל .

שידוכים

אני זוכר מקרים של שידוכים , תהליך לשדך  בת זוג לדוד שלי . הייתי ילד קטן  באה אישה זקנה שדכנית הציעה לו שידוכים . כמה נדוניה יש לזאת ממקום אחד , טיב המשפחה . כלה אחרת יותר יפה משפחה טובה אבל פחות כסף . הם ראו ילד קטן לא התייחסו אלי , ואני גם שיחקתי כאילו לא מקשיב מה הגדולים מדברים . אבל אני כן הקשבתי ומאוד הסתייגתי מהשיטה של שידוכים . "אני החלטתי אז שאתחתן רק עם ילדה שאני אבחר בעצמי" . בא גם שדכן גבר איש עם זקן , אני עד היום זוכר שהוא  סיפר גם בדיחות על  חתנים שהוא שידך בהצלחה .  בכלל היה לי מאוד מוזר לשמועה על מה שהגדולים מדברים . הזדמנות אכתוב את הבדיחות  ששילב כדי לא לשעמם את הנוכחים . אני לא יודע מי היה או הייתה השדכנית שהביאה בסוף את הכלה רבקה ממשפחת זינגר שהוא התחתן איתה . אני גם זוכר שנסענו עם מכונית פרטית לחתונה , והמכונית התקלקלה בדרך , יצאנו מהמכונה אחותי הקטנה בת ארבעה פריידי חדווה הייתה לבושה שמלה לבנה יפה ,לקח הרבה זמן עד שתיקנו  בסוף את המכונית והגענו לחופה . יותר איני זוכר מהחתונה כנראה הייתי עייף ונרדמתי . אני מספר על עוד שני טיולים שדוד לייב לקח אותי איתו . טיול אחד היה בתשעה באב לא הלכתי לחיידר , דוד לייב הלך לראות שדה רחוק מהבית אני עדיין לא צמתי . אני זוכר שהיה חם מאוד , כמו חמסין בארץ ! קטפתי עוקצנים כדי לזרוק על השערות של הבנות מה שהיה נהוג אצלנו בתשע באב כדי שהבנות גם ירגישו את הסבל על חורבן בית המקדש . למרות יום אבל , לזרוק עוקצים על השערות של הבנות זה היה משחק לילדים להקניט להציק  לבנות והן עבדו הרבה כדי לשחרר את השערות מתסבוכת של העוקצים .

עוד זיכרונות עם דוד לייב שלי נסענו עם הסוס ועגלה לשדה חציר שלא הייתי ולא  הכרתי קודם . הוא קצר את הדשא יום קודם וייבש אותו . אנחנו נסענו להביא את החציר הביתה . מרחק כ חמישה קילומטר . נסענו לשם מהכפר העמסנו עגלה מלאה וגבוה חציר .

עלינו למעלה גבוה על החציר ונסענו הביתה . הביתה נסענו בדרך אחרת . הגענו לנהר הבורז'בה כדי לחצות את הנהר ירדנו לתוך הנהר עם הסוס ועגלה . הדוד ממרום החציר מחזיק את המושכות ומצליף לסוס , הוא הופתע על עומק הנהר וגם זרימה חזקה שמושך את העגלה שלנו יחד איתנו  הצידה  מהפתח היציאה מהמים . היינו בסכנה כי באורך הנהר צמחו עצים רבים ורק מעבר קטן זה הייה אפשרי לעלות ליבשה .

בסוף הסוס נאלץ למשוך אותנו בכיוון מול זרימת הנהר ובקושי רב עלה ליבשה ומשך את העגלה איתו למעלה . היה פחד נוראי ממרום העגלה . הגענו הביתה לא מצאתי צורך לספר זאת להורים שלי .

הבדיחות והסיפורים של השדכן עם הזקן .

השדכן : נסעתי עם בחור לפגוש בחורה למטרת שידוך . היה חורף הכול  לבן משלג הבחור הבחין בשועל שחוצה את הדרך , דחף אותי עם הכתף שלו ומראה לי שועל עם זנב ארוך . השועל רץ מהר ונאלם בין העצים של היער . אני המשכתי לנמנם , הייה קר מאוד . סוף סוף הגענו לבית חם .

כיבדו אותנו  בארוכה חמה , דיברנו  על דה ועל ה . הבחור רצה להשתתף גם ב שיחה , ואומר הייתה לנו הפתעה בדרך ראינו שועל חוצה את הכביש המושלג ולו זנב ארוך כמאה מטר !

השדכן ידע שהבחור נוהג להפריז בכל דבר , הוא קבע איתו לפני שיצא לדרך על תפריז בדיבורים שלך ! ואם אשמע שאתה מגזים אני אמשוך בחולצה שלך ותתקן את עצמך .

השדכן שמע שהוא מפריז  ואומר שראינו שועל עם זנב של מאה מטר . האב של הבחורה שועל אז איזה אורך הייה כל השועל ? השדכן משך לו משיכה חזקה במעיל . אז הוא מתקן הייה לו זנב של עשרה מטר . האבא של הבחורה מחייך ואומר זה נדיר זנב כזה ארוך . השדכן מושך שתי משיכות חזקות  בחולצה של הבחור . הוא מתקן יכול להיות שהייה רק חמישה מטר . השדכן כבר עצבני מושך שוב בחולצה  , כבר נמאס לו לתקן את אורך הזנב . אז הוא  בקול רם אומר לשדכן .  מה אתה מושך אותי בלי סוף ! השועל יישאר בלי זנב ! כולם חייכו ואמרו היה לו זנב ?    השדכן עונה היה שועל    היה לו שעיר חום וזנב חום ובקצה לבן הוא נאלם  לנו מהר מהעיניים לתוך היער.

בשיחה על נדוניה על כל היתר הוא כבר שתק .

אריה לייב הדוד שלי הנאצים ההונגרים גייסו אותו לעבודות כפייה .

הם שלחו אותו  לחזית הרוסית לעבודות מסוכנות לפנות מוקשים עד שהצבא הרוסי כבש את  המקום ולקחו אותו לשבי . הרוסים פינו אותו לסיביר . זאת שמעתי באחד הפגישות ואזכרות של שבע קהילות  בבית כנסת

של יהודי מרמורוש הוא  היה בגדר "לא חזר עדיין" הוא לא חזר אלינו עד היום

זכרונו לברכה .

חבר סרו-ברי בחופש הגדול (ישראל דוב)

חופשות לימוד מהחיידר לפני ראש שנה חבר "ישראל- בר ווייס ".  בא לחופשות להתארח אצל סבא וסבתו שלו  שהייתה להם חנות מכולת ברחוב מול הבית שלי . במרכז הכפר ליד מגרש של הכנסייה היוונית  קראו להם ברוסית "גרקו קתולי" ושם  בצד זה הייתה עוד כנסיה נוספת של "רומא קתולי" וזה היה בדיוק מול הבית של דוד "משה וולף" האח של הסבא  יצחק שלי.

חברי הטוב שמו ביידיש "סרו- ברי" ווייס .  עם ילד זה בגילי מצאתי שפה משותפת בנושאים שלא היו לי עם ילדים אחרים בכפר . שיחקתי איתו גם משחק "שח מט" אני ידעתי את המשחק שראיתי את  אח שלי הרשי שיחק משחק זה עם "יולישיל" הבן של הרבי שהייה בגיל של אחי . יולישיל זה הפך להיות רב מפורסם אחרי המלחמה והיה רב בניו יורק ארצות הברית .

במשחק  שח-מט המצאנו לפעמים  מהלכים מתוחכמים מרוב התלהבות רשמנו  במחברת ראינו זאת כ המצאה שלנו . אני גם שיתפתי אותו לתכנן לייצר גנרטור על הנהר בורז'בה אפילו הלכתי איתו לנהר לראות שיש תחנת קמח שמופעל על ידי הזרם של הנהר . פגישות איתו נפסקו אחרי שאני התחלתי ללמוד למבחן לגימנסיה העברית . לא ראיתי אותו רק אחרי המלחמה . שמחנו מאוד כאשר נפגשנו שוב בבודפשט שאני פעיל ציוני .התאכזבתי שהוא אמר על תוכנית שלו לנסוע אל קרובים  לאמריקה . אחרי שנים נפגשנו שוב בארץ . עבדתי אז עם במכונית שלי בהובלות . והוא חזר מאמריקה ולומד בישיבה בירושלים . היו לי עוד פגישות עם חברים מילדות אבל  הפגישות עם "סרו-ברי" היו זיכרונות על אושר רב שחוויתי איתו ושיתפתי אותו על תכניות עתידיות . תוכנית פנטזיה אחת הייתה לי שאהיה גדול אני אייצר מכונה שמונעת על ידי שילוב גלגלי שיניים כמו בשעון , ובמקום קפיץ אני צריך לסובב את גלגל שיניים הראשון ובזמן שהוא מסתובב למצוא שיטה לשלב למערכת הגלגל שיניים האחרון . ואז לא צריך קפץ ! רעיון של המצאה זאת עלה בראש שלי כאשר עליתי ל בוידים של הבית שלנו ומצאתי שלושה שעונים מעורר מושבתים מקולקלים . פירקתי אחד למדתי איך זה עובד יש קפיץ שמותחים אותו והוא מפעיל גלגל גדול אחד ומניע שתי מערכת גלגלי שינים למחוג גדול אחד של דקות רגעים ומחוג קצר שמראה את השעה . במקום הקפיץ שהיה שבור אני שיחקתי סובבתי את הגלגל הראשי .

  מושג שהתגלה לי אחרי שנים רבות כאשר הייתי בעל מפעל לתיקוני רכב ביפו ועבדתי בתיקון המשאיות של חברת סולל בונה   ירושלמי  מנהל המוסך של סולל בונה  ואחראי על תחזוקת המשאיות . מר ירושלמי אמר מילה  Perpetomobile    שאלתי אותו מה פרוש המילה , הוא אמר שזה אוטופיה משהוא שמבטא שיטה של הנעה אוטומטית בלי הפעלת כוח כל שהוא . בדיוק מה שהייתה הפנטזיה שלי (להפעיל לסובב את מערכת גלגלי שיניים ולחבר גלגל שיניים הראשון שמסתובב לגלגל שיניים אחרון . אז זה ינוע בלי קפיץ בכלל )

אני חיים האח הקטן עוזר לאחי הרשי בהובלת פחם מהיער .

והוא החליט לעזוב את הכפר לנסוע לצ'כיה לעבוד .

השנה 1935 בערך , אנחנו הכפר שלנו קרצקי נמצא תחת שלטון של צ'כוסלובקיה ,

בין גמר  מלחמת העולם הראשונה 1918 עד 1938 תחילת מלחמת עולם השנייה  צ'כוסלובקיה  כללה גם אותנו את קרפטורוס .

עם תחילת משטר הנאצי של היטלר הוא שינה את המפה של אירופה .

אותנו את קרפטורוס החזירו להונגריה  שהייתה פעם אוסטרוהונגריה . סלובקיה הפכה מדינה עצמאית נפרדת עם שלטון נאצי . כומר נאצי סלובקי  בשם ... רק חלק של צ'כיה ומורביה נשארה מדינת צ'כיה אגם תחת חסות של גרמניה הנאצית . לאבא שלי הייתה חלקת יער מושכר מ נסיכה בעלת רכוש של היערות וקרקעות באזור שלנו .

אבא שלי בשותפות עם אחיו דוד פעלו בייצור אדנים למסילות רכבת . ושאריות עץ וחלקים  של גזע האילן וענפים חתכו לאורך של  מטר אחד  והתאימו למכירת  עצים להסקה . מ יתר השאריות שרפו וייצרו מהם פחם עץ לגיהוץ . ביער היו לנו ערמות גדולות של פחם-עץ . נסענו הרשי ואני עם הסוס ועגלה להביא אותם אלנו כדי למכור אותם לסוחרים בעיר .

את הפחמים הכנסנו לשקים קשרנו אותם והובלנו אותם הביתה ואחסנו בחצר שלנו .

בכדי למלאות את השקים בפחמים מהערמה , אני החזקתי את השק בשני ידיים ואחי הרשי מילא אותם בקלשון . פעולה זאת גרמה להרבה אבק פחם שחור . זאת הייתה עבודה קשה מעוד ! זה לקח הרבה זמן , ושאבנו את אבק פחם באף . לא עזר לנו להסתובב עם הרוח לגב . אכלנו הרבה אבק . בעיקר אני שהחזקתי את השקים בשתי ידיים הייתי כולי שחור והאף מלא אבק שחור .

הרשי עם הקלשון הייה במרחק מה מהשק . אני שספקתי את רוב האבק עלי . הייה לי גם קשה להחזיק את השקים עד שזה מתמלא . הרשי התעצבן שאני לא מחזיק את השק מספיק טוב והוא עם הקלשון שופך חלק של הפחם בצד השק . מילוי כל כך הרבה שקים  נמשך הרבה זמן והגענו הביתה מאוחר . אני השתדלתי מאוד לא היו לי טענות אבל  הקלשון הייה יותר רחב מפתח השק והרשי התעצבן . באנו הביתה בערב שחורים מאבק הפחם כמובן שלא יכלו להכיר אותנו התרחצנו , הלכתי לבית כנסת להתפלל . זה הייה בזמן שהייתי בחופש מהלימודים לפני החגים .

איני זוכר כמה פעמים עבדנו בהובלות  הפחמים . אני זוכר שערב אחד שהגענו הביתה הרשי ביקש מאימא  שתכין לו בגדים .והצהיר  מחר "אני נוסעה לצ'כיה ."

למחרת בבוקר בשעה חמש עלה על האוטובוס ונסע . ההורים לא התנגדו אימא ארזה לו בגדים ואוכל לדרך . אני הייתי מאוד מאוכזב שהוא משאיר את העבודה בבית ונוסעה .

הרשי אחי הגיע ל ז'ילינה עיר בסלובקיה ,לא הייה לו מספיק כסף כדי להגיעה לפראג צ'כיה , הוא ירד מהרכבת ב ז'ילינה הלך לחפש יהודים שיעזרו לו לקבל עבודה . הייה מקובל שיהודי מגיע לעיירה מחפש את בית הכנסת וערב שבאים להתפלל פונים ליהודים לבקש עזרה . כבר בדרך מהרכבת תפס טרמפ על משאית שמובילה מי סודה לשתייה . בעל המפעל של המשאית הייה יהודי וקיבל אותו מיד לעבודה בתפקיד עוזר לנהג להוביל הבקבוקים ללקוחות . כמובן הוא התקדם בעבודה . החליט ללמוד נהיגה . בתקופה לפני מלחמת עולם השנייה כדי לקבל רישיון נהיגה הייה צריך ללמוד מכונאות רכב כדי לדעת במקרה הצורך גם לתקן . שגמר ללמוד את הקורס ועבר מבחן נהיגה עבר לעבוד בתפקיד של נהג ויותר מזה גם איש מכירות . את הבגדים המלוכלכים שלו שלח הביתה לנקות חדווה אחותנו לקחה את החבילות הבגדים הנקיים בתוספת עם עוגות לדואר . הוא כתב הביתה על ההצלחות שלו . באותו עיר בסלובקיה  החליף את מקום העבודה  ועבר לעבוד אצל סוחר גרוטאות ברזל , וכל סוגי מכונות חקלאיות ישנות בתפקיד נהג וגם קונה ומוכר מכונות ישנות . הוא גם שלח לנו מכונה לקצץ גבעולים  תירס להאכלה לפרה . זה הייה מאוד נחוץ כי לפני כן זרקנו את הקנה של תירס כי הפרה לא יכלה ללעוס ולאכול .

המשך קידום של הרשי בסלובקיה .

תוך שנה למד נהיגה ועבד במקום עבודה טוב . חזר לביקור בית .

ברכב אופניים חדשות מבריק בצבע תכלת ! הייה מאוד גאה מהצלחות שלו בזמן קצר .

בדיוק בסוף החופש של ביתי הספר , שאני הלכתי למבחן קבלה לגימנסיה במונקץ'.

בוקר אחד אני חיכיתי בסווליווה שאבא יבא לקחת אותי למבחן במונקץ' ,בא גם הרשי עם האופניים החדשות שלו . הוא הציע לי שייקח אותי באופניים החדשות שלו למונקץ' מרחק 25 קילומטר . שמחתי מאוד לנסוע עם אחי הגדול על האופניים . ישבתי על הצינור בשתי הרגליים בצד אחד ונוסעים ! הנסיעה לא לקח הרבה זמן רק שעה , בכפר אחד בדרך גרים גרמנים שבַבִים    .Shvabim

עצר אותנו שוטר ואומר שזה אסור לרכב על אופניים שני אנשים , הוא מוצאי תיק מסמכים ומבקש לרשום דו"ח . לא ביקש תעודות שואל מה שמו של אחי הוא בלי היסוסים מסר לו שם "בדוי מההפטרה"  שהמציא ברגע זה , השוטר רשם ועומד לשחרר אותנו הוא רואה שלאחי יש רקום על החולצה שלו עם ראשי תיבות שזה לא תואם לשם שהוא מסר לו , אחי עונה לו זה שם של החברה שלו וממציא שם בהתאם . אנחנו ממשיכים לנסוע מגיעים בזמן לשער הגימנסיה אני יורד מהאופניים כדי לעלות למעלה לכיתה . תדהמה ! אני לא יכול לצעוד ללכת ! הרגליים שלי נרדמו מלחץ  הצינור של האופניים שישבתי עליו . אחי השעין את האופניים לקיר כדי להרים אותי . אני התאוששתי והתחלתי ללכת כך  נגמרה הנסיעה של רצון טוב ואהבה של אחי . למזלי חזרה לי היכולת ללכת , מהר עליתי וישר קיבלו אותי . במקום הזה בבית ספר זה לא הייתי קודם . הכנות של חודשיים למבחן הייה בסדר אבל לא הייתי מספיק טוב בשפה העברית , המורה פרופסור בירנבוים דיבר אלי  לפני שעלו לסכם תוצאות המבחנים . הוא שעל אותי כמה זמן התכוננתי אבל אתה מדבר כמו בחור ישיבה , עניתי לו שאני למדתי בחיידר ואני  עוד לא התרגלתי לדבר עברית . הפרופסור שואל אותי אזה גמרא למדתי , עניתי לו שלמדתי דף גמרא  שבועי מסכתא חולין . הוא בחן אותי על מה למדתי בגמרא , עני עניתי בעל פה . הוא הפסיק  אותי ואומר , בסדר עברתה את המבחן , אבל אני אבחן אותך בשליש הראשון שנית . חזרה הביתה נסעתי עם אבא בעגלה . אימא חיבקה אותי והייתה מאושרת . כך נכנסתי לתקופה חדשה בחיים שלי .
ילדותי

מגיל שלוש בחיידר.זיכרונות של גיל שלוש הייתי בן שלוש או ארבע אני זוכר שהחיידר היה בבתים של ההורים .אני זוכר שלמדנו בבית של אליעזר בריש (לייזר בריש ) בבית שלהם שני חדרים אנו הילדים למדנו בחדר שינה וסלון שם הייה שולחן עליו החזקנו את המחברות ולמדנו אלף-בית , שולחן זה גם הייה לערוכות אוכל של המשפחה .חדר ראשון בכניסה מחדר כניסה  מבוא  ושימש גם לכניסה להורים של המשפחה . השם שלהם הייה שימחה שטיינברג אשתו מרים

(להם היו שני ילדים הבן קראו לו לייזר-בריש  והבת אטל הייתה  בגיל של אחותי פריידי ( חדווה  )

אני מרחיב תיאור המשפחה הזאת בגלל שלא שרד אף אחד מהמשפחה הזאת  אני רשמתי את שמותיהם ביד-ושם

בני המשפחה  כולם היו סנדלרים האבא והסבא של

לייזר-בריש עבדו יחד , אחד ליד השני ליד שולחן נמוך והכיסאות נמוכות בהתאם . שימחה הייה מומחה גדול בייצור נעליים ומגפיים חדשות יפות , ויוסף הרש האבא של  אשתו של שימחה מרים ישב ועבד  לידו  בתיקונים .

בחדר נוסף , מהכניסה בצד שמאל בחדר קטן עבד גבריאל נוימן  הוא  עבד רק בתיקוני נעליים . מהבית הזה  ממשפחה זאת לא שרדה נפש אחת .

המשפחה השנייה  ששימשה כתובת לחיידר הייתה  אצל חנוך היניך בן של חייט , שגר ממול הבית שלי . הוא היה חייט לגברים בלבד וברמה מקצועית גבוה. בגלל מחלה  עבר לגור לסלובקיה לפיאשצ'ני שם היו מרחצאות בריאותית .שם הילד הייה הענעך "חנוך" האח הבכיר שלו קוראים נתן פגשתי אותו בסלובקיה אחרי המלחמה אם האח  חנוך הענעך שרד איני יודע . אני זוכר  את הלימדים אצל החייט  , כי שם נרשמתי לתנועה ציונית דתית  "פרחי אגודת ישראל "  גם קיבלנו סמל של התנועה  שחיברנו לחולצה , וגם למדנו שירים  ציוניים .

המשך לימוד שלי בחיידר כבר הייה בבנין שנקרא תלמוד תורה אשר נבנה בחצר בית הכנסת .

 זיכרונות מ- החיידר אשר ב בניין תלמוד תורה  ליד .

שֵם הרבי הייה נוּחם שלימד ילדים קטנים .לי היו דרישות מאבא שלי ביקשתי   שבזמן (סמסטר ) הבא יעביר אותי לרבי אחר כי הוא יותר מתקדם  אבל שכר לימוד אצלו יותר יקר  שם הרבי ( המורה ) בשפת היידיש "נוחם דער הינקדיקר"  נחום הצולע . אצלו הרגשתי מאושר מהלימודים וההסברים

של רש"י והתוספות בלימודי גמרה ,  שם הגמרה שלמדנו  הייה חולין אשר תוכנו ביולוגיה של גוף בעל החיים לפיו פוסקים אם בשר שנשחט מותר לאכילה או טרף . היו מקרים שהפירושים  " בתוספתא " של הגמרא  שלמדנו בערב מתוך עייפות לא הבנתי את הפירוש והלכתי הביתה לישון , למחרת השכם בבוקר הרבי חזר להסביר  והבנתי , אז הייתי מאושר ושהגעתי הביתה לארוחת בוקר סיפרתי לאימא שלי בשמחה ובאושר שגם היום אני זוכר זאת .

סיפור בתוך הסיפור החיידר .

בית ספר לבנים מגיל שלוש

תכנית לימודים של הבנים בחיידר

תוכנית לימודים של בנים מגיל שלוש . בתקופה לפני מלחמת עולם השנייה .

שמי חיים קליין יליד כפר קרצקי באזור שנקרא קרפטורוס ואני כותב לאלה אשר לא יודעים מה זה הדבר שנקרא חיידר ביידיש .

חיידר בא ממילה חדר בעברית כי לפני שהקהילה בכפר בנתה מבנה

תלמוד- תורה  למדו הילדים  בחדר בבית של ההורים  לפי תור שבועי  .

בחיידר בכפר קרצקי שאני למדתי מגיל שלוש אני מעיד ש אלפים כפרים וקהילות כאלה היו  לפני מלחמת עולם השנייה . במדינות : רוסיה פולין צ'כיה הונגריה וכול אירופה שחרבה בשואה .

שפת הדיבור של היהודים הייתה  יידיש . הרבי המלמד תירגם  מלשון קודש ליידיש , שפה שהילדים דיברו בה .  התרגום נעשה מילה במילה  ולא משפטים שלמים .

תוכנית הלימודים הייה על בסיס  שבועי .

מיום ראשון בבוקר עד יום שישי בצהריים .

ביום ראשון ובכול יום בבוקר , הלימודים מתחילים  בשעה שש בבוקר

באמירה "מודה אני לפניך " ו"תפילת שחרית".

בשעה שבע וחצי גומרים להתפלל וחופשיים ללכת הביתה לארוכת בוקר ומיד אחרי הארוחה למהר לבית הספר ממלכתי הצ'כי ששימש בכפר שלי רק לילדים יהודים. בבית הספר הממשלתי היו בעיות לבנים  , כי לא היה להם זמן לעשות שיעורי בית - העדיפות של ההורים הייתה ללימודי תורה. העונש על אי-עשיית שעורי בית וכשל במבחן היה  מכות על כפות הידיים עם סרגל. המורה של בית הספר הממלכתי-צ'כי הייתה יהודיה. שמה ברטה גלנצובה .

בגמר הלימודים  בבית-הספר הממשלתי, רצים הבנים הביתה לארוחת צהריים

ומיד חזרה לחיידר ללימודי תורה. הלימודים אחרי הצהריים נמשכים עד שעה שמונה בערב עם הפסקה קצרה לתפילת מנחה ומעריב . בחורף , הליכה הביתה מהחיידר בלילה הייה מלווה בעששית תאורה עם נרות בקופסה מוגנת מהרוח , זה הייה אלתור של הילדים . הפנס של מי יחזיק מעמד ולא יכבה מהרוח בהליכה בחושך החורפי.

שפת הדיבור של היהודים הייתה  יידיש . הרבי המלמד תירגם  מלשון קודש ליידיש , שפה שהילדים דיברו בה

תאריכים לזיכרון

נמי איטליה  יצאנו לברי ב: 1947 מארס

אווי וחיים התחתנו ב : 27/1/1949

הפוגה ראשונה 10/6/1948  

אנית מולדת יצאה : 23/3/1947

מחנה פרנהיים בגרמניה פגשתי את מאיר ושרוליק

קליין אברהם יעקוב:1887—פאולה פריל :1897—יצחק : 1931

קליין דוד 1904--

בווינה שהינו חודש אחד 

דאחאו עזבנו כי שם היו שבויים גרמניים אחרי המלחמה

בלייפהיים שהינו 3 חדשים

נשרים ומטרה עברו לאשאו וקבוצת מטרה חזרה באופן עצמאי בלי רשות של ההנהלה לליפהיים לשיו

ב לגו דה-נמי היינו עד חודש מרץ  1947

אניה מולדת יצאה ממטפונטו 23/3/1947  1563 עולים

לקפריסין הגענו ערב פסח 1947

רחוב ווינטרוווה כתובת של אחי הרשי בפראג

תא מטען למכונית 

תחנות  נדודים לעלייה ---בודפשט ---ווינה ---גרץ ==לייפהיים--–דכאו --=אייסולצריד ---מיינקהופן

במעבר מהונגריה לאוסטריה  סיגמונד אווי אמרה אני לא רוצה להסתכל אחורה אני לא רוצה לראות אותם יותר .

אירוע של הדיבוק לבת הנפח

בבוקר לפני שהלכתי לחיידר הבאתי את הסוס מהמרעה

ילד רוסי בבית הספר הרוסי מאשים אותי שרצחתי את ישו הנוצרי .

גיוס כללי של גברים יהודים בהונגריה היו מגיל 17 עד גיל חמישים

הרשי התגייס בסתיו ב סוכות 1942 עזב את בודפשט ואת העבודה בפניקס בית חרושת לשוקולד והתגייס שנית ל.פלוגת עבודות כפיה

פעילות חינוך העסקת נוער שוליים בלימודי מקצועות חרטות מסגרות

קליטת עולים חדשים מרוסיה והתאמתם  לעבודה במפעל

תקופת לימודים של חיים קליין במוסך של ארשק ערניי  

ERSHEK ERNEI מדצמבר 1942  עד מאי 1944 .

ילדים בחיידר שלמדו איתי : מרדכי רוזמן ישב מימיני ,אנוכי  חיים קליין , משמאלי לייזר בריש שטיינברג ממול , מימין לייביש ק"צ , שמשון פרבנבלום בן ביריש עגלון עובד בהובלות ,

הבן של פרום החייט אשר גר ליד בית הכנסת .

אברהם קליין בן שאול סנדלר בחצר של הרב שלנו

העיניך חנוך  הבן של החייט מודרני לגברים  שעזב לעיר מרחצאות "פיעשצ'ני " PISHTSHANI

ארי וייס שכן שלנו אחרי הבית של השכן יידל ותהילי הורים של  הבנות שעבדו בחייטות    

אורי שרד וחי באמריקה ,

זיכרונות של עולה חדש

שמי חיים קליין 

הגעתי לארץ ישראל

בתאריך 26 דצמבר 1947

18 בינואר 1945 השתחררתי מסכנת הנאצים  בבודפשט ברחוב וודס ,

מבית הזכוכית  מסתור מקלט של התנועה הציונית .

26 דצמבר 1947 הגעתי ארצה אחרי תלאות  של שנתיים נדודים .

בהגיעי ארצה היו לי שתי כתובות  שרציתי לבקר כדי לקבל לינה או דירה

דוד גרינוולד ששכבנו יחד על הרצפה בבית הזכוכית ותכננו  לחצות בלילה את הדנובה עם גלגל גומי מהרכב שהיה לי במוסך , למרוח את גופנו בשמן מנוע במוסך כדי להגיע לצד השני ששם כבר היו הרוסים . כי כאן בבית הזכוכית  כל רגע היינו בסכנה שהנילושים הנאצים ההונגרים שוב יגיעו וייקחו אותנו לדנובה להוצאה להורג .

גרינוולד דויד הגיע ארצה שנתיים קודם מפני שאני וויתרתי על התור שלי לעלייה , מכוון ששמעתי שמועה טובה .

שאחי יהודה צבי קליין  הרשי ביידיש  שרד  את השואה והוא חייל בצבא הצ'כי , אחי היה עובד כפייה של הצבא ההונגרי בחזית הרוסית וחצה את חזית המלחמה בין הצבא ההונגרי שם עבד בחפירות תעלות מיגון לחיילים הנאצים , עבודה מאוד מסוכנת תחת ירי והפגזות  .לאחר שהצליח לחצות את חזית המלחמה , בצד השני הצטרף לצבא הרוסי אחרי כ ן התנדב ועבר לצבא  הצ'כי כאזרח צ'כי , במלחמה נגד הצבא הגרמני .הייתה לו סיבה להלחם נגד הגרמנים אחרי שהוא ראה בחזית המלחמה במו עיניו איך הגרמנים רוצחים את בני עמנו היהודים בלי יכולת להתנגד החלטה .

כדי לפגוש את אחי החלטתי לדחות  ליציאה לעלייה .

(עד כאן הסיבה על הפרש איחור  של שנתיים להגעתי לארץ)

אני הגעתי ארצה ממחנה שבויים בקפריסין למחנה שבויים אחר

של האנגלים בארץ  בעתלית  .

ואחרי שבוע ימים  השתחררתי ממחנה עתלית ,

ואני עולה חדש יהודי חופשי בארץ ישראל .

כתובת ראשונה ביקרתי את דוד גרינוולד בכפר מל"ל הוא עבד שם אצל חקלאי

דוד היה כבר  נשוי בעל משפחה . זה הייה  ביקור קצר בלי יכולת לקלוט אותי בכפר מל"ל . קיבלתי ממנו לירה שטרלינג אחת הוצאות לאוטובוס , ופיג'מה מטולאת מתוקנת . ברכוש זה המשכתי לתל אביב  לכתובת השנייה  .

בתחנה המרכזית בתל אביב , בשארית הכסף של הלירה האנגלית  אכלתי חביתה 2  ביצים ופרוסת לחם . והלכתי  ל כתובת השנייה : דוד קסטנבאום תל אביב  רחוב דיזנגוף מספר 200

דוד קסטנבאום הוא הדוד של גיסתי עליזה שטרין אשתו  של אחי .

הדוד דויד ואשתו יפה , קיבלו אותי יפה  ומייד כיבדו אותי בארוחת צהריים .

לא היה לי איפה לגור לישון , כמובן מאליו דוד ואשתו טובה הציעו לי שאני אוכל לישון אצלם בלילה בכורסה עד שאמצא לי דירה כי לא היה להם מקום ומיטה עבורי .

בהמשך ביום הראשון בתל אביב הדריכו אותי ללכת לשרות התעסוקה של ההסתדרות ברחוב ברנר.

בשרות התעסוקה נרשמתי לקבל מקום עבודה הם השתוממו שאני עולה חדש כבר מדבר עברית .

שלחו אותי למוסך השלושה לקבוע  סיווג במקצועה מכונאות רכב .  למחרת בבוקר התייצבתי לעבודה .

מקצוע מכונאות רכב למדתי כשוליה בבודפשט בשפה הונגרית . ונעזרתי ללמוד ממחברת של אחי בשפה הצ'יכית על תפקוד של מנוע  תיבת הילוכים ועוד .

בארץ ידעתי לדבר עברית  אבל השפה המקצועית של מכונאות רכב הייתה   באנגלית  או גרמנית ,

ביום ראשון במוסך , לא הבנתי מה שאומרים לי ! כי  לא הכרתי את השמות של חלקי מנוע ופעולות העבודה בעברית . בעזרת העובדים השתלבתי די מהר עם השפה החדשה של מכונאות רכב .

אחרי  שלושה ימי עבודה במוסך "השלושה" , זה הייה יום שישי , אחרי העבודה  ביקשתי תעודה על סוג מקצועי במכונאות , כדי לחזור להסתדרות . לקבל הפנייה ולקבל עבודה .

מנהל העבודה אומר לי בשביל מה אתה צריך תעודה , תמשיך  ביום ראשון  לעבוד אצלנו וגם תקבל תשלום עבור שלושה ימים שעבדת  כאן !

זה היה יום שישי וקבלתי תשלום ראשון עבור עבודה , יצאתי החוצה , ברחוב עמד איש עם תלת אופניים  מוכר מצרכים . בכסף זה קניתי זוג גופיות וכמה בננות שלא תאמתי בחיים שלי עד היום הזה כי בחוץ לארץ זה הייה מצרך יקר.

העבודה במוסך השלושה הייה  שדרוג משאיות   גרוטאות של הצבא האנגלי ,

עבור ההגנה , בטרם הייתה מדינה . את המכוניות המתוקנות העברנו  לחברת וו"לם מפעל מתכת מסגרות ונפחות  כדי לחזק את הדפנות בשריון  להגנה נגד יריות . השריון נעשה בשיטה מאולתרת שכבה מפח ברזל ,  באמצע שכבה עץ  ושוב  ציפוי  של פח ברזל   לחזק את העטיפה ודלתות של הרכב , גם את המנוע ומקרר של המנוע הבטחנו בצורה כזאת להגן מיריות רובה .

כך לקחתי חלק  מיום ראשון והשתתפתי בבניית רכב הגנתי למען המדינה לעתיד .

אחרי זמן מה ביכרתי במפעל של חברת וו"לם אשר גם היה מגויס לייצור אמצעי הגנה לצבא הגנה . שם פגשתי את מרדכי הראל (קלופוט שמו הקודם) חברי מימי עבודות כפייה  בצבא ההונגרי, שם בפלוגות עבודות כפייה של הנאצים הוא הוציא אותי מעבודות סבלות קשה  לעבוד בתחזוקה של המכונות . אחרי המלחמה פגשתי אותו בבודפשט ופעלתי למענו לעלות לארץ הוא היגיעה לפני ארצה , כי אני הייתי עסוק בפעילות התנועה הציונית , והשתתפתי יחד עם רוזנבלום ישעיהו להעלות ארצה שמונים ילדים רובם יתומים והגענו ארצה שנתיים אחרי שמרדכי וגם חברי דוד גרינבלד הגיעו .

אחד השותפים במפעל וול"מ הייה יהודי בשם ווייס הוא היה יוצא הונגריה , אף שהיה  וותיק בארץ לא דיבר עברית שותפת והעדיף לדבר בשפה הונגרית או יידיש  . עברתי לעבוד אצלו . במפעל כבר עבדו הרבה עולים חדשים דוברי הונגרית . עולים חדשים שהגיעו בזמן אחרון בשנת 1947.

מפעל וול"ם  היה מפעל מגויס למען ההגנה וצה"ל על כן גייסו אותי לצה"ל כדי להמשיך בעבודות ביטחוניות שם . הייתי מגויס  וקבלתי לבוש צה"לי והתגוררתי במחנה  פרדס כ"צ ליד בני ברק . כל בוקר הסיעו אותנו החיילים המגויסים אנשי מקצוע למקומות עבודה בתל אביב . שם הפלוגה הצהלית היה מע"צ מחלקה עבודות צבא .

למחרת הצהרת על מדינה יהודית "ישראל" מטוסים המצריים חגו מעלנו והפציצו  אותנו פצצות נפלו בתחנת האוטובוסים ו חברת החשמל  .אנחנו העולים החדשים היינו כבר מורגלים להפצצות שחיל האוויר האמריקאי הפציצו את הונגריה ורומניה  לא ביקשנו מקלט הגנה  ולא היה מקלט הגנה נגד פצצות המצריות במפעל  אנחנו המשכנו בעבודה כרגיל . חבר קרוב שלי נהרג בהפצצה זאת  בתחנת הרכבת .

מוסך פליקס : בכביש דרך פתח תקווה מול ”וולם" היה מוסך בשם "פליקס" לפני שעברתי לוול"מ עבדתי והשתתפתי בשיפוץ ושריון אוטובוס אצל  מוסך פליקס . למכונאי פליקס הייה שותף בשם  גדעון קורנפלד הוא גויס להגנה קודם .

 פליקס ביקש ממני להצטרף אליו להשלים תיקון המנוע  כדי להעביר אותו למסגריית וול"מ  לעשות את השריון  אחרי זה עברתי לעבוד במפעל מתכת "וולמ"

השריון נעשה בשיטת אִלתוּר שהמציאה ההגנה . עטיפת דפנות האוטובוס בפח ברזל ושיכבת עץ קשה באמצע למנוע חדירת כדורים של הרובים  הערבים. האוטובוס יועד להסיע אנשים לשדה תעופה לוד אחרי שהנגלים יעזבו את הארץ . (האוטובוס הזה לדאבוני הרב נשרף בנסיעה הראשונה , כשהסיע נוסעים מפתח תיקווה לשדה תעופה לוד בדרך הערבים מייהוד תקפו אותו שרפו אותו ותקפו את הנוסעים בו. )

כשהשותף  של פליקס גדעון התגייס להגנה וצבא אני החלפתי אותו לתיקון אותו  האוטובוס .

ואחרי כן גם פליקס  גויס לחייל אוויר להרכבת מטוסי מסרשמיט אשר הגיעו בארגזים במכולות עץ מצ'כיה  מקום בו הרכיבו את האווירונים הייה ב שכונת הטמפלרים שרונה בתל אביב היום הקרייה של הממשלה  והיה שם גם שדה תעופה קטן מוסתר מהאגלים שעדיין היו בארץ . אחרי שסיימתי בתיקון המנוע חזרתי לעבוד בחברת וול"מ . שם עבדתי תקופת זמן מאוד קשה , קשה לכולנו  למדינה בדרך ולאנשים בכל הארץ , אחרי הכרזת המדינה ב חמש עשרי במאי 1948 הייתה מלחמה קשה מאוד . כל הארץ הייתה חזית מלחמה וכל היהודים בארץ היו חיילים  .

מצב קשה זה בחוסר רובים ותחמושת והרבה הרוגים קטע קריטי זה של מלחמת השחרור  נמשכה עד הסכם הפסקת אש הראשונה   10/6/1948   האו"מ כפה על שני הצדדים הפסקת אש .

בהזדמנות זו  הצבא פירק את יחידת מחלקת עבודות צבא  ואני השתחררתי מהצבא .

ההגנה וצה"ל התחיל לארגן מחדש את הצבא , צבא להגנה לישראל והתפקיד של מע"צ הסתיים ,שיחררו אותנו  מהצבא .

רכוש ראשון שלי בארץ הייתה  משאית שברולט , משאית  צבאית שלושה וחצי טון מותאמת לשימוש אזרחי ראיתי שהיא נטושה הרבה זמן  ברחוב סלמה  , מנועה מפורק גרוטאה.

גררתי את המשאית  למפעל וול"מ  איפה שעבדתי קודם . המנוע היה מפורק . תיקנתי את המנוע והנעתי אותו  מוכן לנסיעה .היה ערב ומאוד התלהבתי מהצלחה  אבל היה חסר חגורה שמחבר את הדינמו ומאוורר חיברתי זמנית  חבל בתקווה שזה יעבוד ולמחר אקנה חגורה מתאימה , אבל האילטור הזה לא הצליח עד שהגעתי למגורי שלי המנוע רתח מחום. למחרת קניתי חגורה  והמשאית הייתה מוכנה לעבודה .

איפה גרתי איפה ישנתי

איך נקלטתי ? ביום ראשון בתל אביב נשארתי לגור אצל משפחת קסטנבאום  שם אכלתי והם גם הדריכו אותי בימים הראשונים  , בעיקר גברת יפה קסטנבאום היא לקחה אותי תחת חסותה  כמובן האכילה  אותי מכל טוב וגם יצאנו יחד להרצאות  ומסיבת העיתונאים באולם של מוגרבי . אני עולה חדש שבעה ימים בארץ מתעניין מתעדכן בבעיות של הקמת מדינה היום בחודש דצמבר 1947 חצי שנה לפני עזיבת האנגלים את הארץ . הערכת המצב שלי הוא , לא  מתוך דפי עיתונים ולא שמועות מחוץ לארץ אלא בתוך הארץ איפה שהרחובות כתובות בעברית ! העיתונאים דווחו על מצב בטחוני קשה  ועלינו להתגייס לקראת משימה קשה היסטורית עם הרבה הרבה סכנות . לחימה , הגנה , אספקת מזון ומים הכביש לירושלים חסום .  קליטת עלייה . אחרי עזיבת האנגלים את ארצנו הנכספת והיא  מוזנחת ולא מפותחת .

ואיך מתמודדים באיום של שבע מדינות ערביות שכנות שמאיימות לתקוף לכבוש את המדינה אחרי עזיבת האנגלים .

אני אשר נדדתי באירופה עם קבוצת ילדים  שנתיים ימים , כדי להגיע ארצה נרדפתי על ידי האנגלים . והנה אני פה בארץ שכה ייחלתי לה . רחובות כתובות בעברית הכול כתוב בעברית  אני מרגיש בבית בית שלי !

ובמסיבת העיתונאים אני שומע על בעיות וקושיים שמצפה לנו פה . וממש כל יום שומעים על תקיפות והריגת אזרחים יהודים בכבישים על ידי הערבים .

מדינות ידידותיות וניטרליות  מייעצות לנו לסוכנות היהודית (הממשלה בעתיד)

לדחות את הכרזת המדינה ב  15 במאי 1948.

האם עלינו להכריז מדינה למרות כל הסכנות ועצות ? או לדחות לעת עתה את הכרזת המדינה . ההתלבטות היתה קשה .

בן גוריון אשר מציע על החלטה חיובית נמצא במיעוט (ידוע לי בדיעבד שדוד בן גוריון ראש הסוכנות היהודית הצליח בשעה אחרונה לשכנעה את חברי הנהלה והשיג רוב להחלטה על הכרזת מדינה   ב 15 במאי 1948 .

כך השתתפתי בדאגות ובידיעה שעלי ועל כולנו יש חובה להילחם לעבוד להתאמץ ,למנוע את האיומים ולשאת את עול של התקומה , 

יחד עם החלוצים . כי כל העם צבא  וכל הארץ חזית .

את הבית של משפחת טננבאום עזבתי אחרי כשבעה ימים והפכתי להיות עצמאי

אזרח כמו כל היהודים בארץ  ובן המקום לכל דבר ועניין.

מצאתי מקום לינה בצריף על קומה שלישית של בנין עזוב ברחוב הרברט שמואל בשפת הים .לכאורה מקום מרכזי בתל אביב .  אבל בימים האלה לא דרכו אנשים ברחוב , כי מיפו הערבית צלפו עלינו ואנשים  נפגעו . היו שלטים על הבתים וגדרות בהכרזה  סכנה האויב רואה אותך !

בצריף עץ זה של חדר אחד  התחלקתי עם  חבר נוסף עולה חדש את קאין מאיר "מולאי" חבר לנדודים  בעליה בית  והוא חרט מתכת במקצוע .

הימים ימי חורף ומהר הרגשנו זאת  כי התקרה של הצריף היה רקוב . טפטף לנו על השולחן ועוד מקומות  מהר מצאנו פתרונות שמנו קופסאות פח   של  שימורים שאכלנו והיה צריך לקום בלילה לרוקן אותם . מולאי חברי קרא לזה   להשתין את  הקופסאות . רק שהגשם התחזק מצאנו את עצמנו רטובים מתחת לשמיכה שהגשם זורם עלינו .

ופה מחכה לנו הרפתקה חברי מולאי קאין מאיר מחליט לעלות על גג הצריף ולכסות אותו בנייר זפת שנצא במקום , הלכתי איתו ועלינו על גג הצריף אבל מצאנו עצמנו בסכנה שהרוח סערה המשתוללת בלילה הזה ומאיימת להעיף אותנו מגובה שלוש הקומות . על כן תפסתי את חברי קאין מאיר  במעיל חורף שלו ביד אחת וביד השנייה תפסתי את עצמי בפינה של הצריף . לא צחקנו ! הסכנה הייתה ממשית והייה צריך להחזיק חזק כדי לא לעוף ממרומי גובה שלוש קומות עקף רוחות חזקות  מאוד שסיכן אותנו.

בצריף זה על הגג  בית של שתי קומות , נפגשנו עם החברים איתם סיימנו את הנדודים של שנתיים בעלייה .

קאין מאיר "מולאי" קיבל עבודה בחרטות במרכז וולוולסקי בגבול יפו

הייה מסוכן להגיע למקום בגלל היריות של הערבים מיפו .

ליסטמן עבד בנגריה של קרוב משפחתו . קניתי ממנו חליפה שקיבל ולא התאים לו .

חבר נוסף קמני דוד לא היה לו מקצועה לעבוד בו הוא צייר קריקטורות בעיתון של הקבוצה שלנו בדרך ארצה , קנינו לו לוחיות עץ דיקטים , מסור יד קטן כדי לחרוט ולעשות צעצועים לילדים קטנים . אנו השותפים נממן משכורת והשקאות לדוד . ונמכור את התוצרת  .  השותפות הקטנה הזאת לא הצליחה , ודוד התגייס להגנה אחרי כן לצבא  איבדנו קשר אתו , רק אחרי שנים פגשנו אותו והוא קצין בצה"ל .

אני עזבתי את דירת צריף הגג כי הזדמן לי דיור מוכן ברחוב התבור שהיה בחזית בגבול תל אביב היהודית ויפה הערבית בית קיצוני שהשקיף ישר למסגד

חסן-בק , משם ירו הערבים . הדירה הייתה שייכת להורים של פליקס בגלל היריות של ערבים מיפה ,הם עברו למקום בטוח יותר . לי אמרו ,להיכנס לבית בכניסה אחורית לא לגשת לחדר המערבי המשקיף למסגד ולא לפתוח את התריס . לאומת זאת אני רשאי לקחת ממלאי המזון שנמצא בבית . ליד בית זה הייתה  עמדת הגנה של ההגנה היהודית בגבול של יפו הערבית .

מאיר לדרמן החבר של אחותי וגיסי לעתיד , התחבר אלי בדירה אמיתית זו . קודם הוא גם הייה גר   בבית קפה אחד ישן על הרצפה ברחוב הרברת שמואל בשפת הים שלא פעל בגלל היריות של הערבים מיפו בבנין אשר על הגג הייה הצריף הדולף  שלנו אשר שימש לנו בית .

במרכז תל אביב שמשקיף לשפת הים וכל החנויות ועסקים היו בתי קפה ובתי בילויים של תל אביב .

כל הבניינים אשר על שפת הים היו מרוקנים מסיבת ביטחונית .  ובכל מקום היו שלטים

זהירות האויב רואה אותך !

קטע זה של שפת הים היה חשוף מול הצלפים של יפו ממול לבנין המשטרה אשר ביפו . בתי קפה וכל הבניינים היו פרוצים  וגרו שם או יותר נכון לנו שם כל מי שלא הייה לו מקום לינה וגם גיסי לעתיד מאיר לדרמן ישן על הרצפה של בית קפה אחד .  ועבר לישון איתי במיטה בבית של הורי בעל המוסך פליקס אצלו עבדתי .

ערב אחד  אחותי חדווה שגרה  ברחוב  קינג ג'ורג  בבית החלוצות ביקרה אצלנו היא  נכנסה בדירה , דרך כניסה אחורית  היא הרגישה כמו בבית

מאיר ואני ישבנו במטבח  מוגן מיריות של הערבים מהמסגד . וחדווה אומרת  מה אתם יושבים בחושך והלכה לפתוח את התריס היא התחילה לפתוח התרים מיד קבלנו יריות ממול . מזל  שלא פגעו בה .

בהמשך בערב הלכנו לקולנוע לראות סרט ברחוב  ליד רחוב אלנבי בתל אביב . הייה סרט מלחמתי , אבל לפני שנכנסנו לקולנוע שמענו התפוצצות פגזים שירו הערבים מיפו ופגעו לא רחוק לידינו ברחוב אלנבי . ושנכנסנו לסרט המלחמתי לא ידענו אם ההתפוצצויות הם מהסרט או פגזים שיורים אלנו  הערבים .

בדיעבד היום לא ברור לי מדוע לא נפל עלינו פחד וייאוש . תל אביב הייתה חזית ולחמו על כל בית . אנחנו עולים חדשים רק שבועיים בארץ חלקינו כבר עובדים אבל אין מגורים . ידענו שאנו באנו לארץ שלנו כדי להלחם על מדינה שטרם הוכרזה וקמה . כמובן אחרי זמן מה כולנו התגייסנו להגנה ואחרי כן לצה"ל .

עדות חשובה אני מעיד כי כאשר גרנו בחזית בגבול של יפו ברחוב התבור, שמענו בטרם  היהודים יצאו להתקפה על היורים מיפו , הם  זרקו כרוזים לאזרחי יפו " אנו  לא ננקום בערבים ולא צריכים לברוח רק שיפסיקו לירות עלינו על  תל אביב " אבל המנהיגים שלהם . אמרו לעזוב את יפו ויחזירו אותם אחרי  שנגרש את היהודים .

חיילי אצ"ל  תקפו את יפו , הצבא האנגלי התערב ואיים על היהודים שמבקשים להשתיק את היריות של הערבים  ואת הצלפים הערבים מהמסגד חסן בק .

אחרי שני ימי נסיגה האנגלים נאלצו לעזוב והיהודים כבשו את המסגד חסן בק הערבים ברחו  והיריות פסקו הרחוב הרברט סמואל חזר לתפקד  הבעלים פתחו את המסעדות ובתי קפה .

אני החזרתי את המפתחות של הדירה למנהל המוסך שלי ועברתי לגור ברמת גן אצל משפחת פידלר זוג צעיר שהם שכרו את הדירה מבעל הבית ואני ואחותי חדווה גרנו  שם תחת דיור משנה שלהם .

מפעל וול"ם איפה שעבדתי גויס כולו ל מפעל חרום של ההגנה וצה’ל
ואני גם גויסתי לצה"ל בתור עובד מקצועי . המחנה שלנו הייה בפרדס כ"ץ ליד בני ברק . בעבר השתמש בו הצבא האנגלי .

עבדתי בייצור שריון לרכבים של ההגנה . כמו שתיארתי כבר קודם

הייתי חייל צה"ל ביחידה מ.ע.צ. מחלקת עבודות צבאיות.

גרתי ברמת יצחק אצל משפחה צעירה  פידלר וגם אחותי חדווה גרה שם בחדר שני .

אופנוע ב.מ.ו. V . M. B

את האופנוע קניתי מבעל מוסך לאופנועים משה קליין ברחוב הרצל  80  ? להגיע לבית מלאכה שלו הייה צריך לבוא בצורה עקיפה שהערבים מ אבו כביר לא יראו אותך הולך ברחוב הרצל 80 .ויירו בך . זה היה המצב בתל אביב הערבים הרגו יהודים בכל מקום שגובל עם תל אביב .

האופנוע שקניתי לא הייה תקין , אני שהיה לי ניסיון לתיקון אופנועים שהדרכתי הילדים בדרך לעליה לארץ תיקנתי את האופנוע  , אחרי שהפעלתי אותו אחרי התיקון התגלה שה דינמו שמייצר חשמל לתאורה שרוף , המנוע עבד בהצתה של המגנט . כך הייה שנסעתי באופנוע ביום כרגיל רק  בלילה נסעתי בו בחושך .

פעם נסעתי עם אווי אשתי לעתיד וחדווה אחותי לתיאטרון במוגרבי .

ראינו את ההצגה : "הוא הלך בשדות" לשם נסענו עוד באור היום וחזרה לדירה ברמת יצחק ליד רמת גן נסענו שלושתנו אווי וחדווה מאחורי בחושך . לאומת זאת ה צינור פליטה לא הייה תקין והמנועה עשה רעש גדול , מרחוק אפשר הייה לשמוע אותי מגיע .

איפה המשטרה ? בימים ההם לא הייה עדיין במדינה הצעירה שלנו משטרה פעילה או משרד רישוי לרכב . רק אחרי כ שנתיים  התארגנה ונפתח משרד רישות והאזרחים התבקשו לעבור מבחן ולהציג אישור בעלות על הרכב .

קניתי את האופנוע בעזרת הלוואה כספית של אחותי חדווה היא עבדה במשק בית ברחוב מרמורק ליד הבימה שם גם ערכנו שנינו סדר פסח ראשון בארץ . הבעלים של הדירה ערכו סדר פסח במשפחה שלהם ולא בביתם .

באופנוע זה נסעתי מידי שבת לבקר בנהלל את סיגמונד אווי בתקווה לקשור קשר אישי  ולא בתור מדריך של כל הקבוצה . היא מאוד נהנתה לשבת מאחורי לנסוע על האופנוע . אוד שהיינו בגרמניה במיינקופן. בראשון במאי ביכרתי אצלה בנהלל  נסענו לחיפה לבלות . אווי ישבה מאחורי רכובה עם הרגליים בצד אחד כדי לשמור על השמלה . בדרך ליד היישוב נשר האופנוע עשה קפיצה בגלל    בור קטן בכביש שלא הבחנתי והיא החליקה ליפול  אבל הודות שהחזיקה בי מאחור אני עצרתי וחזרנו בנסיעה לחיפה . היא בטח הבחינה שהביכורים שלי מביעים סימפטיה אליה . אני לא הייתי די טוב עם החיזורים שלי , וגם היא לא הייה לה כנאה בתוכנית לדבר על חתונה , בזמן שהמצב הביטחוני וגם אישית לא הייה לנו די בסיס כלכלי . אני חייל גר במחנה פרדס כ"צ . ובכל זאת המשכתי בביכורים בנהלל בתקווה לחזק את הקשר ולהמשיך , אחרי שנדדנו שנתיים  בחברה אחת והתנסינו בבעיות קשות  ורעיון הציוני רק התחזק בנו את הסימפטיה .  

להצלחה מברכים בעזרת השם , אני חייב להוסיף בעזרת אחותי חדווה . היא התעקשה לשכנעה שאווי תצטרף אלנו בתל אביב  ותעבוד  במפעל הציוני בייצור תחמושת לצבא של היהודים . היא המציאה שקר שקרה לה תעונה וזקוקה לעזרתה. אווי כמובן מיהרה להגיע לתל אביב חדווה הצליחה לשכנעה אותה שעדיף לעבוד במפעל התחמושת ולא לחזור לנהלל כי הלימודים נגמרו . אווי נשארה לגור ביחד עם חדווה בדירה אצל משפחת פידלר וגם עבדו ביחד במפעל התחמושת מוסתר בפרדס הדרים ליד רמת יצחק ונקרא אז בשם מחתרתי מפעל אוסם  . כאן קיבלה טיפול רפואי לפצעים שלא התרפאו מאז שהגענו ארצה . אני עדיין הייתי חייל וגרתי במחנה צבאי בפרדס ק"צ . הייתי מביא להן שוקולדים שקניתי במחנה בשק"ם . וגם הן ביכרו אצלי במחנה הן הלכו ברגל עד פרדס כ"צ  מרמת יצחק . לפני שהשתחררתי מהצבא וגם מאיר לדרמן הייה עדיין חייל .

היחסים שלי עם אווי אשר גרה יחד עם חדווה התפתחו לכיוון נכון . עד שבוקר אחד  ביום בהיר השקפנו מלמעלה מהחלון הדירה . מצאתי עוז לבקש את ידה ולהציע שנתחתן . התשובה הייתה חיובית אז נישקתי אותה בפעם הראשונה . ואני מוכן הייתי לקפוץ למטה מרוב אושר .

שני חיילים במדי צה"ל הלכנו לסוכנות היהודים ברחוב עליה תל אביב לבקש דירת מגורים על מנת שנוכל להתחתן ולגור בה. היו הרבה דירות ריקות  ביפו ויאזור שהערבים ברחו ומחלקת העלייה שיפצה ושיכנה העולים החדשים וגם יהודים תושבי תל אביב שנאלצו ברוח מהשכונות שהערבים ירו והרסו . עמדנו בתור שני חיילים הרבה שעות עד שהיגיע התור שלנו , הצגתי את עצמי אנחנו רוצים להתחתן ודרושות לנו שתי דירות ,

אנו מוסיף אני אישית יש לי וותק בפעילות ציונית והבאתי קבוצת נערים לארץ . הוא אישר ויודע עלינו על פעילות שלי , אני חשבתי שאקבל את מבוקשי כי היו אז הרבה דירות ריקות . תשובה שקיבלתי " בסדר תתחתנו ותקבלו דירות " יצאנו ממשרד העלייה אשר ברחוב עלייה מאוכזבים , הבנתי שקבלנו תשובה שלילית ואנחנו מאיר ואני חיים צריכים לפתור את בעיית המגורים בעצמנו . אני עם המשאית שלי יחד עם מאיר החלטנו לנסוע ליאזור , ליפו הכבישים היו חסומים למנוע תפיסת דירות בלי אישור של המוסדות . הסתובבנו ביאזור בין הבתים שעושים להם שיפוץ אבל היינו בלי מכתב הפנייה . והשלמנו את הקיר ההרוס תלינו שמיכה במקום הדלת שמיכה בתור חלון . קיבלנו ארבעה מיטות ממחסן של הסוכנות .עבור המיטות שילמנו להם אחרי הרבה שנים שנזכרו לגבות את הכסף . חשמל ומים לא הייה בכל הבתים באזור זה אומרים ביידיש "מוחל טובות "מצאנו מבנה בית הרוס שההגנה הרסה אותו כי משם ירו על הטנדר ורצחו  שבעה יהודים נוסעים בטנדר. הבית הייה מול בית בנוי בטון חזק של מפקד ערבי משם ירו על הכביש שמוביל דרומה . הבית הזה הייה הרוס לגמרי אבל סמוך לו בית שני הייה גם פגוע שלא הייה כדאי להם לשפץ . החלטנו שאנחנו נגור פה . זה הייה בית בנוי על הקומה הראשונה ושם מרפסת גדולה ושני חדרים צמוד לה . חלק מהקירות היו הרוסות מההדף של הפיצוץ לא היו חלונות ודלתות , אבל הייה  גג . וזה הספיק לנו . מאיר הייה לו ניסיון בבנייה ואני עם המשאית שלי אספנו בלוקים מבתים הרוסים קנינו שק מלט. מים הייה ברז סמוך למועצה המקומית . קנינו דלי והבאנו המים ממרחק לצריכה שותפת גם שהיה לנו תינוק אווי הביאה מים מרחוק . אחרי חמש שנים חיברו אותנו לרשת חשמל . על המרפסת ממול לשני החדרים  ששימש לנו מגורים הייה מטבח קטנטן ולצידו מבנה קטן לשירותים  בלי דלת ובלי מים . לכל דבר מצאנו פתרונות כמובן הודות שתי החלוצות אווי וחדווה . בית שימוש  שימש לנו הפרדס אשר לצד הבית , כמובן נאלצנו ללבות את הבנות ולשמור על הפרדס ., רומנטי ? ל-ירח הדבש ?

לבית לדירה זו הבאנו את הכלות בלילה הראשון אחרי החתונה . מאיר וחדווה עלו למעלה על הארגז של המשאית שלי ונסענו לבית ששיפצנו קודם . בחוץ הייה טפטוף קל של גשם עד שהגענו לארמון האושר .

ביידיש  שרים שיר " שבע שנים טובות " (מיינה זיבין גיטה יורן "

 שבע שנות אושר ביאזור !

חדווה ומאיר בחדר אחד הטוב יותר   אווי וחיים בחדר שני הנחוּת בטיבו ,

בהחלטת אווי לטובת חדווה .

שתי נשים הצעירות  היו שותפות בניהול הבית , הגברים עסקו בפרנסה , עובדים ביחד אבל קופה נפרדת . לחיים הייתה לו משאית  שברולט ישנה מאוד . מאיר קנה גם משאית דגם פורד שמונה צילינדר ממגרשי גרוטאות שהאנגלים השאירו , יחד עם העבודה והידע המקצועית של חיים שיפצנו  אותה , ועבדנו בהובלות חומר גלם לסלילת כבישים .

בהמשך אפרט על שיתוף פעולה בין ה גיסים חיים ומאיר בתיקונים של המשאיות ובעיות חוסר צמיגים ועומס יתר , כדי להרוויח לפרנסה . אווי וחדווה שתי הגיסות גם המשיכו לעבור .חדווה עבדה ב "אוסם" רמת השרון , מפעל של תעשיה צבאית .לא הייה צורך להסתִיר בפרדס מהאנגלים .

אווי עבדה בסדנה של צילומים ברמת גן לפני החתונה כאשר אוד גרה בבית מנדרובסקי ברמת יצחק . ביזור לקח זמן עד שמצאה עבודה בבית חרושת

" הבורג " לייצור ברגים , עבודה פיזית קשה ליד תנור לוהט וכבישת ברגים איך השיגה את העבודה הזו ואיך היגיע לבית חרושת בנחלת יצחק ,זה סיפר נפרד היא עבדה שם עד היותה בחודש שישי בהריון עם הילד הראשון עמי.

כלכלת הבית : בלי תכנון למפרעה שתי חברות הגיסות  עשו הכול במשותף , קניות לבישולים  התחלקו בהוצאות . זה נמשך כל השבעה שנים היותנו וגרנו יחד ביאזור .

בימים ההם העניינים מתרחשים במהירות . צה"ל פירק את יחידת מע"צ . אני השתחררתי מהצבא , התחלתי לעשות הובלות במשאית הישנה שלי .

התחתנו ב : 27/1/1949

אני סמכתי על יכולת שלי לפרנס משפחה למרות שהמצב הכלכלי במדינה הקטנה הצעירה הייה קשה . בתאריך ... 29/5/1950/  לנערה שקוראים אווי נולד בן קראנו לו עמי (דומה לשם של אבא שלי אברהם ) היא לא ידעה איך לטפל בתינוק קטן במשקל שני קילו פחדה להחזיק אותו ולרחוץ אותו אני לא ידעתי איך לעזור לה . גרנו ביאזור "משמר השבעה" הייתה לי המשאית הישנה שתיקנתי אותה והסעתי את אווי אשתי הצעירה עם התינוק חזרה לבית חולים בילינסון אשר בפתח תיקווה . הבאתי חלב מטרנה מביתי מרקחת שונים לפי התור כי לא הייה בנמצא בכל מקום . אווי אימא צעירה גרה בבית שזה חורבה ,סוחבת מים ממרחק .  חשמל לא היה באזור זה . מחממת מים על פתילייה נפט , תאורה של עששית נפט . התינוק של שני קילו ואמא לא מנוסה , היינו נוסעים הרבה לביקור אצל רופא בתל אביב ד.ר בוסל רופא זקן לימד אותנו קיצת לגדל ילד . ה ילד בוכה? נוסעים מהר לד.ר. בוסל בתל אביב ברחוב גאולה על ספת הים . כל יום אחרי העבודה עצרתי את המשאית בכביש , עליתי לבית שואל נוסעים לדר. בוסל ? כן נכנסים לקבינה של המשאית אווי מחזיקה את התינוק על הידיים ונוסעים . פעם אחד בלילה הבאתי  את הרופא אלנו כי לילד היה חום רב הזקן ישב מאחורי על האופנוע . הייה  מאוד קר בלילה לנסוע על האופנוע בקטע של הפרדס של מקווה ישראל . לילד הייתה התקפת מחלה קשה אבעבועות שחורות והוא אשר הציל אותו למרות היותו זקן מאוד הוא בא איתי וריפא אותו מהמחלה .

אני  עשיתי כל עבודה שהזדמן לי . עמדתי במגרש ברחוב הרצל פינת סלמה  עם שלט "פנוי להובלה" , הזדמן לי הובלה אחת ביום כולל סבלות רהיטים , זה לא הספיק לי לפרנסה . הובלתי בלוקים לבניה בשיכון דן בדרך לא סלולה רק חול , גם פה הצטרכתי לעבוד להוריד את הבלוקים מהמשאית ולסדר . אבל אלה לא היו עבודות הובלה שוטפות רק הובלות בודדות . במשרד להובלה ברחוב לווינסקי קבלתי הובלות ירקות מהגליל מ סוכמטה כפר דרוזי. יצאתי מתל אביב מהבית מיאזור בחמש בבוקר הגעתי בשבע עם ארגזים ריקים לסוכמטה ושם נסעתי עם החקלאים הדרוזים משדה אחד לשדה אחר שתלשו את עגבנות  מלאו את הארגזים שהבאתי , הניחו  על הארגז של המשאית ואני סידרתי אותם ובסוף קשרתי בכבל . לאסוף את כל התוצרת למלא את ארגז המשאית לקח יום שלם .לפנות ערב יצאתי לדרך , הגעתי לתל אביב בשעה שמונה לשוק לבינסקי לא היו כבר סבלים בסוף הורדתי את הסחורה עם בעל הבית , עד שהגעתי הביתה ל יאזור כבר הייה שעה עשר בלילה . אשתי הצעירה אווי הציע לי שתצטרף איתי פעם אחת להובלת הירקות מכפר ערבי סוחמטה את התינוק השארנו אצל אחותי חדווה זה לא הייה טיול ! לצאת השכם בבוקר לבקר אצל החקלאים ולהעמיס העגבניות ו מלפפונים היות והייתי עם אשתי הצעירה בכל משפחה  ביקשו לכבד אותנו באוכל .ישבנו על הרצפה מסביב של סיר בשר ומשתמשים באצבעות הידיים במקום מזלגות ואוכלים . אני התכבדתי קצת בהיסוס וטעמתי מהבשר , אבל אשתי אווי לא יכלה לעשות כמוני וסירבה לאכול בטענה שהיא בהריון ויש לה בחילות .  הנשים הבינו את הרמז של אשתי וסלחו לה . מלבד שלא אכלה מהבוקר עד עשר בלילה התנסה ליום עבודה ארוך ומפרך שבעלה עושה כל יום .

פעם נסענו להובלת ירקות מהגליל העליון  שני נהגים שנינו היינו חברים בקואופרטיב "החץ" עם שתי משאיות . אני עם השברולט הצבאי הישן . השני קיבל משאית דגם דודג' חדש . מלאנו את ארגזי ירקות שהדרוזים קטפו ובערב יצאנו לדרך לתל אביב . הוא כמובן נסע עם המשאית החדשה יותר מהר  יותר מהר ממני  . כאשר אני הגעתי לכביש הבעיתי : עליה גדולה וסיבוב חזק מאוד שמאלה . לא יכולתי לעבור את הסיבוב בגלל המגבלה של ההגה לרכב הצבאי עם הנעה קדמית . נאלצתי לעצור לחזור אחורה לסובב ההגה חזק ולהתחיל לנסועה כמובן בהילוך  ראשון מיוחד .  

שהגעתי לפסגת העלייה ראיתי שהשותף שלי עם הרכב החדש עומד בצד חשבתי שהוא ממתין לי , עצרתי הלכתי לראות מה הוא מחכה בצד בחושך בלילה . אני פותח את דלת המשאית שלו אז הוא צעק מה אתה מפריעה ! הייתה איתו בחורה טרמפיסטית  , וניצל הזדמנות בחושך לשכב איתה , אני בקשתי סליחה וחזרתי למכונה שלי . הגעתי בשעה עשר בלילה לתל אביב .

אני חבר בקואופרטיב "החץ "

בתקופה של מדינה צעירה חדשה חלוקת השייכות בכל עניין היה ב איזה  מפלגה אתה חבר . השקפה הפוליטית שלי הייתה ליברלית . לא הייתי חבר ב שום מפלגה . החברים בקואופרטיב החץ השתייכו למפלגת חרות אצ"ל בעבר .  את המשאית קיבלו קנו בשתדלנות של המפלגה שנקרא אז חירות . לא דרשו ממני שאני אהיה חבר במפלגה אפילו לא שעלו אותי . אני הייתי בעל משאית ישנה  מכונאי רכב . הקואופרטיב קיבל רישיון רכישת רכב משאית חדשה עם צמיגים חדשים . כי לא הייה למדינה מטבע זר לקנות בחוץ לארץ רק הקציבו מתוך הכרח מספר קטן של רכבים . ומפלגת חירות  קיבלה משאית אחת בתקווה שבשנה הבאה נקבל עוד רישיונות לרכב חדש .

מה שגרם לי להצטרף לקואופרטיב זה הייה שברשותם נמצא מאז ש אצ"ל כבש את יפו מוסך מבנה בנוי לתיקוני רכב ואני מאוד רציתי להמשיך את המקצוע של מכונאות .  כמובן  אני אעבוד במוסך  וגם עובד כנהג על המשאית שלי לפי הצורך . כאשר קיבלנו הקצבה למכונית חדשה כמובן הייה ש אחד החברים הוותיק בקואופרטיב וגם חבר מפלגה ויש לו ניסיון עוד מהצבא הרוסי הוא ינהג באוטו החדש ! אני הרגשתי בניהול ועבודה בתיקון מכוניות מרוצה וגם החברה מצאו חבר טוב שעובד בהובלות וגם  מתחזק ומתקן את המכוניות . עבדתי תקופה כחבר קואופרטיב התברר לי שהכנסות מהובלות היו מעטות וההוצאות להחזיק משרד לשלם מיסים תשלומם עבור המשאית ועוד , לא נשאר מספיק כסף לשלם לחברים .  חברי הקואופרטיב נהגים מהצבא הרוסי היו מנוסים איך לגנוב ולהתפרנס טוב . מכול הובלה ידעו איך להוריד את חלקם בלי  בעיות . אני לא יכולתי וגם לא רציתי לעבוד בחברת גנבים . הבעיה שלא הניחו לי לעזוב את הקואופרטיב לצאת עם הרכב שלי בחזרה כמו שהכנסתי . רק בעזרת האח הגדול שלי הרשי מלי הוא הסביר להם יותר טוב שהרכב הוא שלי כי לא קיבלתי שום תמורה לא מכרתי אותו לקואופרטיב . אחרי שתפש את המזכיר בעניבה לחץ אותו קצת . יצאתי משם עם האוטו שלי והמשכתי לעבוד במחצבה של סולל בונה אבן וסיד בהובלות אבנים לסלילת כבישים . מנהל המחצבה עשה איתי עסקה : הנהג של המחצבה יעבוד ברכב שלי בהובלות ואני אתקן את המכונות את הקומפרסור וכל הציוד ומכונות של המחצבה . אפילו קבלתי חופש בתור פועל עבודה מצטיין בבית מרגוע בחיפה . בזמן שמזון ואוכל היה על תלושים היה צנע לא היה מה לאכול .

יום אחד ביליתי ונהניתי בבית המרגוע אכלתי שתיתי התחלתי לקרא ספר, אחרי הצהרים התקשרו אלי מהמחצבה  בטלפון דיבר איתי הנהג של המשאית שלי , אמר לי  המכונה מקולקלת לבא לתקן אותה . עזבתי את בית המרגוע החלתי לשלוח את אשתי שהיא תנוח קצת , ואני אתקן את המכונה . אשתי השאירה את הילדים אצל חדווה אחותי . אבל אחרי שהיגיע לחיפה לבית המרגוע לא קיבלו אותה כי המקום מיועד רק  לגבר של עבודה כבדה , אני לא חזרתי לשם כי לא הספקתי להגיע בזמן . אחרי כמה חודשים ראיתי שלא משתלם להחזיק רכב ולעבוד איתו עם נהג שכיר . הישבתי את המכונה ואני נשארת לעבוד במחצבה בתור אחראי מומחה לתיקון כול סוגי מכונות טרקטורים עגורנים כבדים מגרסות חצץ . עבדתי הרבה שעות ביום כי חלק מהתיקונים יכולתי לבצע רק אחרי שמפעל הגריסה הפסיק לעבוד . מקום המחצבה הייה על גבול קו הירוק בין ישראל וירדן ששלטו אז על יהודה ושומרון , במקום אז כל ערב היו התקפות של מסתננים , עלי שמר  שומר אחד ממושב עולי הונגריה הסמוך . ואני נסעתי הביתה באופנוע עם אורות כבויים כי הצבא הזהיר אותי שהמסתננים הערבים עלולים לפגעו בי.

משק חקלאי ביאזור !

שיפרנו את הדירות וגם הנהלת רכוש הנטוש של הערבים ,קיבלו אותנו כדיירי המקום . הורידו את השמיכות סידרו חלונות ודלת שהיה חסר והתחלנו לשלם שכר דירה . אחרי כ שנתיים  חיברו את כל השכונה למערכת צנרת מים .

כאשר שהבן שלנו עמי נולד כדי לרחוץ את הילד אשתי אווי עדיין הביאה מים מרחוק מהברז אשר ליד משרדי המועצה . המצב במדינה הייה שאין להשיג מוצרי מזון במכולת פנינו לייצור עצמי . כול השכנים  חיפשו פתרונות . בין היתר  לגדל שפנים . גם אנחנו עשינו  מבנה מלונה לגידול שפנים . והוספנו לול לתרנגולת , ניצלנו ותפסנו שטח על החורבות של בית ההרוס שההגנה פיצצה אותו  בגלל ש משם הרגו את שבע הנוטרים .  במרפסת של הבית שלנו היו הרבה כדורי רובה ריקים . תפסנו שטח אדמה ליד הבית סמוך לכביש

תל-אביב ירושלים . חרשנו את האדמה  באת חפירה , קנינו זרעים וזרענו כל סוגי ירקות ותפוחי אדמה , למדנו שצריך לרסס נגד מזיקים רק להלחם נגד החפרפרת לא מצאנו תרופה . אבל היו לנו כמה סוגי ירקות . אווי אשתי נולדה וגדלה בעיר בודפשט הפכה להיות חקלאית לעת צורך . אני הבאתי בערב הביתה כל מיני ירק אוכל לשפנים , גם אווי וחדווה קטפו ירק אוכל לשפנים בפרדס אשר ליד הבית .

אחרי ששחטתי שפן לאכול היו לי כמה בעיות אווי בישלה מבשר השפן אוכל אבל היא לא אכלה מזה . אני לא ידעתי זאת . בעיה אחרת הייתה לי לשחוט את השפן . בבית בקרצקי הייתי הולך עם תרנגולת לשוחט ראיתי איך הוא שוחט . הייה לי קשה לבצעה לשחוט שפן שאני גידלתי , חשבתי אם אני לא אשחט שפן איך אני אלחם נגד ערבים במלחמה ? שחטתי את השפן אכלתי אותו . אני חייל מילואים בחופש ואצטרך להילחם במלחמה להגן על המדינה . בינתיים בנינו על החורבה של הבית ההרוס  לול כדי לגדל  תרנגולות  ושיהיו לנו ביצים משלנו . את השפנים מכרנו . נשאר לנו לטפל בגינה והלול . גידול תרנגולות וברווזים התפתח אפילו מכרנו בשר בשחיטת כשרה  למסעדה בתל אביב . עבודת החקלאית בגינה ובלול הייתה של אווי וחדווה  אני עזרתי לה בבוקר לפני שנסעתי לעבודה ובערב לפי הצורך . יום אחד אשתי אווי ירדה ללול לאסוף את הביצים , הופיעה לפניה בחורבה נחש ארסי גדול , היא מיהרה לצאת ולהזמין משטרה . בא שוטר אבל הנחש ברח ולא הופיעה יותר . מאז לתת אוכל לתרנגולות לאסוף הביצים הייה כרוך בסכנה אבל לא נטשנו את גידול התרנגולות . רק היה צריך ללכת בזהירות ולהסתכל לא לדרוך על הנחש .

קרה לנו תאונה חמורה , תרנגולת ישבה דוגרת על ביצים בחדרון ליד המטבח , אווי עסקה בכביסת בגדי עבודה הדליקה את הפרימוס מכשיר הרתחה כאשר הגיגית עם הכביסה על הפרימוס הדולק , החליטה להוסיף נפט לתוך הפרימוס . האש שדלק על הפרימוס הדליק את הנפט והבקבוק ש אווי החזיקה ביד . פתאום נדלקה שרפה גדולה בחדרון שהבעיר את החולצה של אווי וסבלה מכוויות חמורות . התרנגולת הדוגרת נכוותה ומתה מיד , מזל ש אווי לא איבדה את ההכרה רצה החוצה לקבל עזרה , הרבה זמן סבלה עד שהכוויות נרפאו .

אנחנו עולים החדשים ?

ביום שהשתחררנו ממחנה עתלית של האנגלים   

הפכנו להרגיש ולהיות עולים וותיקים במדינה חדשה .

כל עבודה כל דבר בצענו . במבט של היום בשנת אלפיים נראה קשה לא טוב .

אנחנו לא הרגשנו עייפים רעבים , הרגשנו שאנחנו בונים מדינה וכל מאמץ או אי נוחות לא תעצור . בשבתות בחגים טיילנו בילינו הלכנו לים רקדנו , גידלנו ילדים . מצב הצנע החוסר לקנות מוצרי אוכל רק בכרטיסים מזון לא עשה אותנו ממורמרים . כל עשר שנים נאלצנו להתגייס לצבא להילחם מחדש . בנינו מדינה וגם קנינו בית והיום אנו חיים ברמת התקיימות כלכלית כמו  במדינות אירופה אשר משם באנו .

משבר בקיום מצוות הדת ..

אחרי מלחמת עולם השנייה והשואה .

התנפץ כל סדר חיים היהודי . לא שמירת שבת לא הקפדה לאכול אוכל קשר

אין בית כנסת לא מתפללים יותר . לא חוגגים חגים לא ראש השנה

לא יום כיפור .

גם אחרי שניצלתי ושרדתי ,  לקח גם לי הרבה זמן להתעורר מההלם .

סדר עדיפויות מה מתחילים לעשות , ראשית כל חיפוש אחרי ניצולם של המשפחה שלי.

איפה אלון היום . מה אני אוכל ?  גם להשתחרר מהפחד לחפש מחבוא שלא יתפסו אותי .

מהפך לטובה ! גם מזה הראש עמוס .

לא עלה בדעתי לחפש בית כנסת או מסעדה  כשרה . כל זה נחרב ! לא קיים יותר .

נדר שנדרתי באופן נסתר .

אני חוזר לשנת 1936 אני ילד בן שלוש עשר יצאתי ללמוד ב גימנסיה מחוץ לבית . גימנסיה עברית ציונית אשר מוחרמת על ידי הרבנים הדתיים . בטענה שהציונים החלוצים עובדים בשבת ומחללים את הארץ הקודש .היות והרב בקרצקי היה מאורב מה קורה בקהילה , אבא שלי אמר לו שהוא רוצה לשלוח את הבן שלו לגימנסיה העברית לא ידוע לי מה ענה הרב לאבא שלי ידוע שהוא מתנגד לציונים כי הם לא שומרים שבת ולא מקיימים את ההלכה לפי חוקי הדת המקובלת . אני ילד דתי נדרתי נדר חשאי "לא אסטה מהמסורת ה קיימת אצלנו" בכפר ובבית שלי .  הנדר היה אני אמשיך להיות יהודי מקיים מצוות , שומר שבת ממשיך את המסורת של ההורים שלי . כמו שנהגנו היהודים בקהילה שלנו בקרצקי .

נדר שקיימתי : בגימנסיה העברית כמובן לא למדו בשבת וקיימו את המסורת היהודית , השתתפתי ב קן הציוני של בני עקיבה , אני המשכתי לחבוש כובע   לא גידלת שער ארוך והפאות שאימא שלי הייתה מקצרת בניגוד לפאות ארוכות של כל הילדים בכפר , הפאות שלי בגימנסיה נשארו באותו האורך כמו בעבר . כמובן התפללתי והלכתי לבית כנסת אם נשארתי בעיר מונקץ' לשבת הלכתי להתפלל בבית הכנסת הגדול איפה ש  רב העיר התפלל . ובכל שבת הוא דרש דרשה על פרשת השבוע . ומצא הזדמנות לקלל את הציונים קללות חריפות נוראות .  שמעתי את הקללות  לא לקחתי שהוא מתכוון אלי . אני שומר כל מנהגי הדת כמו קודם . רעיון הציוני  חשוב לי ולא רציתי לסטות מדרכי ולהפסיק את הלימודים בגימנסיה העברית .

התפללתי בבית הכנסת הגדול במונקץ' כאשר נשארתי לשבת במונקצ' בדרך כלל  נסעתי הביתה לשבת כל יום שישי , רק  מקרים בודדים שהיו מבחנים ביום שישי ונאלצתי לעשות את השבת במונקץ אצל אחד הקרובים של הסבתא שלי. בבית הכנסת מתי שהרבי הגיע לדרשה , יצאתי החוצה כדי לא לשמוע את הקללות  וחזרתי בהמשך להתפלל . הלימודים נמשכו ד"ר. קוגל מנהל הגימנסיה לקח אותי לחסותו וכל דבר פניתי אליו והוא קיבל אותי ושמע מה בקשתי .  פעם התעוררתי בבוקר ונזל לי דם מהאף הלכתי אליו . הוא הסתכל עלי נתן לי כתובת אמר לי לך אל ד"ר שפיגל הוא יקבל אותך רק תדבר איתו בעברית . אני הייתי מבוהל , הלכתי ישר אל ד"ר שפיגל הוא קיבל אותי מיד , הוא בדק אותי באופן יסודי ואמר לי קבלתה מכה באף הכול בסדר אצלך , רק תכניס עשר אגורות לקופת קרן הקיימת אתה יכול לחזור ללימודים .         

פתאום יום אחד אסף ד"ר. קוגל את כל התלמידים באולם ההתעמלות והודיע בצער רב על סגירת בית הספר.

 בית הספר העברי במונקץ' נסגר . אחרי שנכנסו ההונגרים וחילקו את צ'כוסלוקיה ,חזרתי הביתה מהלימודים . המשכתי ללכת כל בוקר להתפלל לבית כנסת והכול חזר כשיגרה .

אבל רציתי להמשיך את הלימודים . אחרי שסיפחו אותנו להונגריה חשבתי לנסוע לדברצן ללמוד שם בגימנסיה יהודית ולגור אצל הדודה שרה אחות של אימא שלי .

לא הצלחתי למצוא מקום להמשיך הלמודים . נסעתי לבודפשט ללמוד מכונאות רכב , כי לא מצאתי  אפשרות להמשיך ללמוד בבית ספר תיכון .

אני עדיין בנושא הדתיות שלי .

כאשר הגעתי לבודפשט אחי קיבל אותי בתחנת הרכבת , נכנסנו למסעדה לאכול שאלתי אם יש תעודת כשרות , אחי הרשי צחק עלי . אני לייתר ביטחון הזמנתי כוס קפה ועוגה . רובע  שבע בבודפשט נחשב לרובע יהודי , בשבת הראשונה בבית כנסת בבודפשט מצאתי בחורים צעירים הבנתי שהם ציונים ,התברר ש הם ציונים חברים של בני עקיבה , התחברתי איתם והלכתי איתם לקן . הייתי פתאום איש חשוב שמדבר עברית , אחד הבחורים סיפר לי שהוא לומד בגימנסיה יהודית במונקצ' בצורה אקסטרנית ולקראת הבחינו דרוש לו ספר עברי "מקרא חמש" ,שהייה ברשותי  הוא שמח מאוד לקבל את הספר ללמוד מתוכו לקראת הבחינות . גם בבודפשט המשכתי להיות יהודי אוכל קשר לא עובד בשבת . הולך  לבית הכנסת . משתתף ב קן של בני עקיבה ממש יהודי מסורתי כמו בקרצקי . בכל מקום שעבדתי לא דרשו ממני לעבוד בשבת . אבל הייה לי קשה למצוא מקום ללמוד מכונאות . אחרי זמן חבר אחד שאכל על ידי את הארוכה שקיבלנו מ הקהילה היהודית הביא אותי למוסך שהוא לומד שם , בעל הבית המכונאי קיבל אותי והתחלתי להיות שוליה למקצוע מכונאות רכב . וגם שהיגיע השבת מובן מאליו לא באתי למוסך לעבוד . אחרי יום ראשון יום מנוכה של הנוצרים ביום שני באתי לעבודה , בעל הבית שואל אותי מדוע לא באתי בשבת לעבודה אמרתי שאני יהודי דתי ואני לא עובד בשבת  זה לא מצא חן בעיניו ולא אמר לי כלום. אבל אחרי כמה שבועות שלא באתי לעבודה בשבת . כנראה הוא ראה שאני מתאים לו ,  הייתה לו בעיה  לבטא את השם שלי "חיים" הוא התאמץ לבטא את האות "ח" ולא הצליח להוציא מפיו את שמי חיים , הוא פטר  את הבעיה ואמר אצלי אתה תהיה "יושקו"(הייה פזמון שיר על יושקו חייל אמיץ)

במוסך קראו לי יושקה שני נערים מתלמדים יהודים קראו לי יושקו מאז הגבתי לשם יושקו בבודפשט , הייתה לי חברה יהודיה גם הכירה אותי  בשם יושקה . מאז השם חיים נשאר רק בתעודת זהות . לזה יש לי סיפור שאפרט בהמשך .

אני חבר של תנועה הנוער הציוני בבודפשט .

במסעדה של הקהילה היהודית למתלמדים ולנזקקים שקבלתי ארוכה אחת ביום . יום שישי אחד אחרי הצהרים אכלתי את הארוכה וכדי להחזיר את הצלחת הריקה נכנסתי למטבח , ראיתי דרך פתח הכניסה של המטבח ילדים בבגדים לבנים רצים לאיזה מקום , הלכתי ליראות את המקום  בקצה של הפרוזדור הארוך . גיליתי אולם התעמלות של בית הספר היהודי שהבניין שייך לו האולם מואר ובקצה האולם יושבים ילדים נוער יהודי שרים שירים ציוניים  הם יושבים סביב לשולחן ארוך ובראש השולחן עומד בחור צעיר מסביר תוכן השירים להונגרית . אני הייתי לבוש בבגדי עבודה עמדתי בכניסה של האולם נהנה מהשירים , המדריך ראה אותי עומד , עשה לי סימן שאכנס , שאלתי אותו אם אני יכול להצטרף . הבנתי שהוא יודע עברית . אמרתי לו שאני רוצה להצטרף לתנועה הציונית . שמו של  המדריך רייכמן עמיקם  הוא בא מהארץ ולא ניתן לו לחזור  הביתה בזמן המלחמה . הוא הפגיש אותי בקן של  קבוצת סטודנטים יהודים . בחברה זו לא הפריעה שאני עובד בשבת , היו לנו מפגשים הם עזרו לי בשפה ההונגרית שלא ידעתי טוב . אני לימדתי אותם את השפה העברית .

אווירה של אנטישמיות  התפתחה בהונגריה המפלגה הנאצית ההונגרית  ה."נ'ילושים" הסיתו וביקשו לשלוט במדינה . בעל הבית של המוסך לא הייה אנטישמי הנערים היהודים המשיכו לעבוד אצלו . אבל פתאום נער אחד "אבי" הפסיק להגיע לעבודה , אמרו שה נ'ילושים תפסו אותו היות שהוא יהודי מאזור הקרפטים אצרו אותו , ואנשים כאלה שלחו ישר לפולין . אני נזהרתי לא לעבור איפו שעמדו הנאצים וביקשו תעודת זהות . הבעל הבית שלי פתאום דרש שאני אבוא לעבודה גם  שבת ,

ואם לא , יפסיק להעסיק אותי ,שאמצא לי מקום עבודה אחר . לא הייתה לי בררה כי בכל מקומות לא התחשבו כבר עם השבת של היהודים וגם בחורים אחרים מקרפטורוס כבר עובדים בשבת .

שבת ראשונה שהגעתי לעבודה הייתה מאוד קשה . אני זוכר את זה , לקח זמן שהסתגלתי לעבוד גם בשבת . זה לא הכל וכאן אני מגיע לשינוי משמעותי בחיים שלי בעיר בודפשט . החברה מ תנועת בני עקיבה ויהודים דתיים ש ביקרתי אצלם התחברנו ונפגשנו בשבתות , נמנעתי לבוא לפגישות  איתם . העבודה בשבת הייתה בשבילי שבירה מהותית . ל נדר שנדרתי בקרצקי . לקח זמן רב שהתרגלתי למצב החדש , לעבוד בשבת ,

אחרי זמן מצאתי  חברה חדשה נוער ציוני וחוגים אחרים שלא הקפידו את שמירת השבת . והאוכל המשכתי לאכול במסעדה של הקהילה .

בסוף התגייסתי בקריאת גיוס כללי לעבודות כפייה של היהודים בהונגריה .

סוף הנדר !

היום אני מגדיר  את דתיות שלי , יהודי לאומי חילוני ,

שומר מסורת החגים כולל ראש השנה יום כיפור .

יש לי מושב קבוע בבית הכסת

משתדל להנחיל מסורת זו לבנים נכדים והמשך הדורות .

אחרי המלחמה .חג פסח ראשון בשנת 1946 אחרי אסון השואה חגגתי עם הקבוצה בנות ונערים בהנהגתו של שיו רוזנבלום ואני חיים קליין בדרך ארצה  במחנה פליטים לייפהיים בגרמניה שתינו את ארבעה הכוסות יין מתוצרת הארץ שקיבלנו . ערכנו את הסדר עם  ספרון של  אגדה לפסח  . קיימנו את שתיית ארבעה הכוסות במלואן . ושמחנו וחגגנו את חג החרות הראשון במלואו .  אחרי המילוט והשרידות מאסון השואה .

אחרי שנתיים נדודים הגעתי ארצה סדר פסח ראשון ערכתי בבית שבו עבדה אחותי חדווה , אנו  אזרחים חדשים במדינה שלנו  סדר מצומצם שנינו קראנו את האגדה של פסח אכלנו ולא יותר . התחלנו ב התאקלמות במדינה שלנו חדווה רווקה אני רווק . עשינו הכול כדי להכות שורשים להקים מדינה . למצוא עבודה קבועה להתחתן . חדווה שהייה לה חבר את מאיר לדרמן . אני הייתי בודד. לא הרגשנו רצון ללכת לבית כנסת . חדווה קיבלה עבודה במפעל ביטחוני של ההגנה בטרם קמה מדינה אני הייתי חייל גם מאיר חייל . אחרי שחדווה אחותי הצליחה לשדל  את אווי סיגמונד להצטרף אלנו ועם החלטה גורלית להתחתן ולהקים משפחה . גרנו שתי משפחות ביחד בבית  בכפר ערבי

נטוש יאזור היום משמר השבעה .

        המסורת הדתית שינקנו בבית בו גדלנו התנפץ .

שני זוגות יהודים צעירים , יוצא משפחות שומרי מצוות דתיים  שומרי שבת מבשלים ואוכלים כשר .

האסון שפקד אותנו אובדן כל המשפחה , כל אחד בינינו לחם את הישרדות שלו , בלי אוכל בלי שבת בלי בית כנסת , רק לשרוד להימלט לחיות , מצאנו מטרה אחת להמשיך להקים מדינה ליהודים כרי לקיים ולהיות אחראי על ביטחונה . לבנות מדינה לעם נרדף .

המסורת הדתיות של חיים וחדווה מקרצקי ומאיר לדרמן ממי'כוב התנפצה .

נשאר לנו כינון  ייסוד נוהגים חדשים , חגגנו את חגי ישראל הקדומים , והמשכנו לשמור על התרבות העשירה של הדת היהודית ולקיים  את קיום מצוות הדת לפי בית הילל . להקל את החיים .(הפרוש שלי להתיר הדלקת חשמל בשבת או לנסועה  במכונית בשבת ולא ללכת ברגל )

בתקופה שגרנו ביאזור משמר השבעה עוד לא היה בית כנסת לא התפללנו כל התקופה .

אחרי שבע שנים ביאזור ב עצה אחת של חיים שקלר חבר בקיבוץ הנוער הציוני הפולני עברנו לגור בשיכון מעונות . גם כאן לא היה עדיין בית כנסת . כמובן חגגנו את החגים כמו שכל היהודים חגגו את החגים אבל לא היה בית כנסת בשכונה , וגם לא מצאנו רצון ללכת להתפלל בכלל .

אחרי שנים מספר שהתבססנו בשיכון , חברנו חיים שקלר  הציע שנבוא ליום כיפור לגן ילדים בשכונה כי שם תתקיים תפילה של יום כיפור . רק אחרי שבנו בית כנסת ליד גן הילדים  הזה במימונו של יצחק .. התחלתי לבכר בבית כנסת זה לא באופן מסודר . רק אחרי זמן ובתמיכתו של גיסי מאיר לדרמן , הרחבתי וחידשתי לי מנהג להתפלל ולחוג את כל החגים בבית כנסת זה . היום אני נוסע במכונית עם המשפחה בחגים ושבת .רק בראש השנה ויום כיפור אני נמנע לנסוע במכונית .  ביום כיפור גם רעיתי אווי ואני צמים .

להיות יהודי חילוני בארץ ישראל .

בשיכון דן – רמת חייל הילדים גדלו . התחדשות  של מסורת יהודית ויישום   חגי ישראל התפתח נוהג מנהג יהודי חילוני חדש .

אנו עורכים  סדר פסח עם  הילדים ונכדים יחד כל המשפחה . אחי הרשי ואשתו  עליסקה עם הילדים , חדווה ומאיר עם הילדים . חגגנו חג פורם כמו בבית הישן לפני המלחמה . השכנים בשיכון עולים ותיקים כמונו הפכנו להיות חברה מגובשת ישראלים . כל איש כל משפחה יצרה לה מנהגים שלה במשך זמן השתלבות בחברה  בארץ . יש קהל שומרי מצוות מתפללים לפי נוסך התפילה שהביאו מארץ מוצאם בחוץ לארץ לפני מלחמת עולם השנייה . ישנם הרבה יהודים טובים ציונים שהשואה ניתקה אותם ממנהגי הדת שגדלו בהם .

אנחנו ומשפחה הרחבה שלנו סיגלנו לנו חלק מהמנהגים הדומים מהעבר רק לפי בית הלל . הרב הילל אם הוא היה כאן היום , היה מקבל אתנו בחברתו .

הדתיות שלי סוף.

.

בקרצקי תחת שלטון ההונגרי שמענו על הגליות יהודים לפולין אבל אנחנו היהודים חיינו עם תקווה " גם לא הייה לאן להגר הנאצים סגרו את הגבולות .

שאני ראיתי שהגאולה מסרבת להגיע . החלטתי לא לחכות יותר באין ברירה אלמד בינתיים מכונאות רכב ואחרי המלחמה אמשיך ללמוד הנדסת מכונות  .

אפה אני יכול ללמוד מכונאות ? פניתי לכיוון הואדין עיר בה חיים ההורים של אימא שלי . שם אוכל לחיות אצל הסבתא ולעבוד וללמוד .

עזבתי את הבית את קרצקי נסעתי לשם . שם ביקשתי שימצאו לי מקום .

אני לא יכולתי ללכת בעצמי כי לא ידעתי את השפה הרומנית . התוצאה שלא נמצא מקום ללמוד במוסך מכונאות .

הצעה חדשה אחת ללמוד מכונאות:

במשפחה שלנו בהואדין התארח זוג צעיר אחרי החתונה והוא יש לו מפעל לייצור ריבה בעיר ."סיגט".שזה נחשב עיר תעשייה . הציעו לנסוע איתם  לגור אצלם ושם יש סיכוי טוב למצוא מקום ללמוד את המקצוע . התוצאה

משרה לעבוד במשק בית . 

ילדותי בקרצקי

מגיל שלוש בחיידר

זיכרונות של גיל שלוש הייתי בן שלוש או ארבע אני זוכר שהחיידר היה בבתים של ההורים .אני זוכר שלמדנו בבית של אליעזר בריש (לייזר בריש ) בבית שלהם שני חדרים אנו הילדים למדנו בחדר שינה וסלון שם הייה שולחן עליו החזקנו את המחברות ולמדנו אלף-בית , שולחן זה גם הייה לערוכות אוכל של המשפחה .חדר ראשון בכניסה מחדר כניסה  מבוא  ושימש גם לכניסה להורים של המשפחה . השם שלהם הייה שימחה שטיינברג אשתו מרים

(להם היו שני ילדים הבן קראו לו לייזר-בריש  והבת אטל הייתה  בגיל של אחותי פריידי ( חדווה  )

אני מרחיב תיאור המשפחה הזאת בגלל שלא שרד אף אחד מהמשפחה הזאת  אני רשמתי את שמותיהם ביד-ושם

בכניסה לבית של המשפחה  כולם היו סנדלרים האבא והסבא של לייזר-בריש עבדו יחד ,

אחד ליד השני ליד שולחן נמוך והכיסאות נמוכות בהתאם .

שימחה הייה מומחה גדול בייצור נעליים ומגפיים חדשות יפות , ויוסף הרש האבא של  אשתו של שימחה מרים ישב ועבד  לידו  בתיקונים .

בחדר נוסף , מהכניסה בצד שמאל בחדר קטן עבד גבריאל נוימן  הוא  עבד רק בתיקוני נעליים . מהבית הזה  ממשפחה זאת לא שרדה נפש אחת .

המשפחה השנייה  ששימשה כתובת לחיידר הייתה  אצל חנוך היניך בן של חייט , שגר ממול הבית שלי . הוא היה חייט לגברים בלבד וברמה מקצועית גבוה. בגלל מחלה  עבר לגור לסלובקיה לפיאשצ'ני שם היו מרחצאות בריאותית .שם הילד הייה הענעך "חנוך" האח הבכיר שלו קוראים נתן .אני זוכר זאת , כי שם נרשמתי לתנועה ציונית דתית  "פרחי אגודת ישראל "  גם קיבלנו סמל של התנועה  שחיברנו לחולצה , וגם למדנו שירים  ציוניים .

המשך לימוד שלי בחיידר כבר היה בבנין שנקרא תלמוד תורה אשר נבנה בחצר בית הכנסת .

סיפור בתוך הסיפור החיידר .

בית ספר לבנים מגיל שלוש

תכנית לימודים של הבנים בחיידר

תוכנית לימודים של בנים מגיל שלוש . בתקופה לפני מלחמת עולם השנייה

שמי חיים קליין יליד כפר קרצקי באזור שנקרא קרפטורוס ואני כותב לאלה אשר לא יודעים מה זה הדבר שנקרא חיידר ביידיש .

חיידר בא ממילה חדר בעברית כי לפני שהקהילה בכפר בנתה מבנה

תלמוד- תורה  למדו הילדים  בבית של ההורים  לפי תור שבועי  .

בחיידר בכפר קרצקי שאני למדתי מגיל שלוש אני מעיד ש אלפים כפרים וקהילות כאלה היו  לפני מלחמת עולם השנייה . במדינות : רוסיה פולין צ'כיה הונגריה וכול אירופה שחרבה בשואה .

שפת הדיבור של היהודים הייתה  יידיש . הרבי המלמד תירגם  מלשון קודש ליידיש , שפה שהילדים דיברו בה .  התרגום נעשה מילה במילה  ולא משפטים שלמים .

תוכנית הלימודים הייה על בסיס  שבועי .

מיום ראשון בבוקר עד יום שישי בצהריים .

ביום ראשון ובכול יום בבוקר , הלימודים מתחילים  בשעה שש בבוקר

באמירה "מודה אני לפניך " ו"תפילת שחרית".

בשעה שבע וחצי גומרים להתפלל וחופשיים ללכת הביתה לארוכת בוקר ומיד אחרי הארוחה למהר לבית הספר ממלכתי הצ'כי ששימש בכפר שלי רק לילדים יהודים.

בבית הספר הממשלתי היו בעיות לבנים  , כי לא היה להם זמן לעשות שיעורי בית - העדיפות של ההורים הייתה ללימודי תורה. העונש על אי-עשיית שעורי בית וכשל במבחן היה  מכות על כפות הידיים עם סרגל. המורה של בית הספר הממלכתי-צ'כי הייתה יהודיה. שמה ברטה גלנצובה .

בגמר הלימודים  בבית-הספר הממשלתי, רצים הבנים הביתה לארוחת צהריים ומיד חזרה לחיידר ללימודי תורה.

הלימודים אחרי הצהריים נמשכים עד שעה שמונה בערב עם הפסקה קצרה לתפילת מנחה ומעריב . בחורף , הליכה הביתה מהחיידר בלילה הייה מלווה בעששית תאורה עם נרות בקופסה מוגנת מהרוח , זה הייה אלתור של הילדים . הפנס של מי יחזיק מעמד ולא יכבה מהרוח בהליכה בחושך החורפי.

שֵם הרבי הייה נוּחם שלימד ילדים קטנים .לי היו דרישות מאבא שלי ביקשתי   שבזמן (סמסטר ) הבא יעביר אותי לרבי אחר כי הוא יותר מתקדם  אבל שכר לימוד אצלו יותר יקר  שם הרבי ( המורה ) בשפת היידיש "נוחם דער הינקדיקר"  נחום הצולע . אצלו הרגשתי מאושר מהלימודים וההסברים

של רש"י והתוספות בלימודי גמרה ,  שם הגמרה שלמדנו  הייה חולין אשר תוכנו ביולוגיה של גוף בעל החיים לפיו פוסקים אם בשר שנשחט מותר לאכילה או טרף . היו מקרים שהפירושים  " בתוספתא " של הגמרא  שלמדנו בערב מתוך עייפות לא הבנתי את הפירוש והלכתי הביתה לישון , למחרת השכם בבוקר הרבי חזר להסביר  והבנתי , אז הייתי מאושר ושהגעתי הביתה לארוחת בוקר סיפרתי לאימא שלי בשמחה ובאושר שגם היום אני זוכר זאת .

לימודי גמרא בחיידר הביא לי תועלת  אחרי שהחלטתי ללכת לבית ספר עברי לגימנסיה העברית במונקצ'  לא ידעתי לדבר עברית מספקת  .דיברתי לשון קודש שפת הגמרא  אז המורה הפרופסור בירנפלד בחן אותי על דף גמרא האחרון שלמדתי וזכרתי לצטט מהזיכרון  וכך התקבלתי ללמוד בגימנסיה העברית .

אחר כך למדנו בבניין שנבנה על ידי הקהילה שנקרא בשם תלמוד תורה

כך גם למדנו לכתוב את האותיות , ולכתוב משפטים בשפת היידיש למדנו גם חשבון .ביום ראשון בשבועה הייה יום לימודים חילוניים . חשבון כתיבה בשפת יידיש ,אף הייה לנו ספרון עם הדגמות כיצד לכתוב מכתב לחבר , כיצד לכתוב מכתב לאבא ,  או לאמא . מה שהיום נקרא לימודי ליבה .

אנחנו הבנים היינו עסוקים מבוקר עד ערב בלימודים .

לימודי בוקר מתחיל בשעה שש בבוקר בקיץ או בחורף , מתפללים תפילות הבוקר "מודה אני " ממשיכים לימודי חומש  , מבוגרים חוזרים על לימודים פירושים בגמרא שלמדנו בערב קודם . בשעה שבע וחצי חופשיים הביתה  כולנו מתפזרים ורצים הביתה לאכול מהר , להזדרז  ולא לאחר להגיעה בשעה שמונה בדיוק לבית הספר הצ'כי אשר בכפר .

כמובן לבנות היה יתרון עלינו הבנים , שלא הצטרכו לקום השקם ללימודי תורה ולהתפלל .

מבחנים בחיידר היו ביום חמישי אחר הצהריים , ומי שלא ידע את התורה שלמדנו גם קיבל עונש לעמוד בפינה , אף גם מכות פיזיות עם חגורה על הישבן או סטירה , זה גם כואב אבל גם מבזה בושה  .

מבחן נוסף לבנים הייה בשבת אחר הצהריים , נבחנו אצל אבא של אחד התלמידים  ושמו אלכסנדר רוזמן אבא של מרדכי רוזמן .

עונשים בבית הספר הצ'כי היה , על איחורים או אי הגשת שיעורי בית בבית הספר היו : העמדה בפינה  וגם מכות על כף היד בסרגל של המורה .

הבנות שלמדו בבית הספר ממשלתי צ'כי נהנו מחופש  שנקרא חופש הגדול בקיץ  יולי אוגוסט וכל החגים  . ולא למדו אחרי הצהרים בחיידר כמו הבנים .

הבנים המשיכו הלימודים אחרי בית הספר הממלכתי עם הפסקת הצהרים וחזרו לחיידר ללימודים יהודיים תורה וגמרא .

לפני ראש השנה , בין הזמנים שבו גם היה משא ומתן עם המורים "הרבי" של החיידר על שכר לימוד לזמן חדש  כול המורה לפי דירוג בהצלחתו בחינוך והכנסת התורה לראש של התלמיד .

אני ביקשתי מאבי לעבור לרבי אחר  נחום הצולע  יותר יקר מנחום שלא צולע  אבל מסביר יותר טוב את פירושי הגמרא .

לימודים שלי בבתי ספר :

עד גיל שש הלכתי לבית ספר בשפה צ'כית  בית ספר זה שימש רק לתלמידים יהודים בלבד , בית הספר הייה ברחוב סמוך לבית שלי .

תושבי הכפר שלי והכפרים הסמוכים היו אוקראינים  רוסים . השפה הצ'כית הייתה שגורה לילדים היהודיים בלבד .שפת היהודים הייתה כמובן יידיש . מנהל בית הספר  הצ'כי הייה איש מצ'כיה והמורה  יחידה שלימדה בבית ספר זה הייתה יהודיה בשם ברטה גלנצובה . הייתי תלמיד טוב והמורה השאירה אותי שומר על הכיתה כשהיא יצאה מהמקום . בבית ספר צ'כי זה למדתי עד כיתה . וו . 6 .

אני תלמיד החיידר מייצר חותמות

יסדתי עסק להרוויח כסף וזה : ייצור חותמות לבעלי חנויות של היהודים .

חלק מהעבודה עשיתי מתחת לשולחן בחיידר לקחתי מוחק ממכשירי כתיבה סימנתי בעיפרון את השם של בעל העסק באופן הפוך ובהפסקה או בדרך הביתה גילפנו עם סכין גילוח יחד עם שותף שלי שישב תמיד לצד השמאלי שלי קראו לו לייזר בייריש  (אליעזר דוב ) הילד הזה היה חברי כי הם גרו בסמטה על ידי ואימא שלו המתינה בלילה אצלנו בבית ולוקחת אותו הביתה .

עם לייזר בייריש זה יש לי זיכרון על מקרה של עדיפות הגובל עם  הפלייה בין  מעמדים . משפחתו של לייזר בייריש היו סנדלרים . ביקרתי אצלם בבית הם עבדו בבית אחד שלושה סנדלרים . היה לי עוד חבר שישב לידי ההורים שלו עשירים  והם  ביקשו לא להתחבר עם ילד סנדלר . אני הייתי חבר גם עם הילד הזה , אבל הוא ביקש ממני להחרים את בן בסנדלר ולהעדיף אותו .אני לא הסכמתי . יצא מצב  שכל השבוע שיחקתי עם ילד סנדלרים ואף היה לנו שותפות בייצור חותמות . וביום חמישי ושבת ביקש ממני הילד בן העשירים לעזור לו וללחוש לו במבחן . (חבר על תנאי) זה היה פשרה גם לזה וגם לזה .

מה לבשו אנשי הכפר ואיך הם נראו .

לבוש של היהודיים הייה בדרך כלל בגדי בד רגיל . לגויים אזרחי הכפר שלנו וכל הכפרים באזור הם לבשו בגדים של ייצור עצמי מפשתן שגדלו בשדות ועיבדו לבד , בכל בית  בחדר הייה מכשיר לאריגה , בחורף זה נתן תעסוקה לנשים , וחייטים יהודיים תפרו להם.זה נתן לחייטים נשים היהודיות עבודה ופרנסה . הלבוש של הנוצרים היה אחיד אפשר הייה לזהות שהו שייך לעדה זו ושונה ממה שלבשו היהודים . לימי חג ויום ראשון של הנוצרים הנשים לבשו בגדי חג גם צורה אחידה אבל עם רקמות יפות לחולצות , ומגפיים מצוחצחות תוצרת הסנדלרים היהודים בכפר .

לבוש של היהודים

לבוש של היהודים לא היה אחיד אבל  היה שוני במעמד הכלכלי של כל אחד ובעיקר הנשים .  ולבוש של החסידים היה לפי איזה חוג שייך את עצמו . המחמירים וחרדים יותר ,  לבשו כובע שנקרא שטריימיל (זה כנראה נשאר לבוש מסורתי. הבנים לבשו כובע כסקט מצנפת עד יום החתונה ויהודי נשואי לובש  מגבעת עם שוליים מעוגל שחור רגיל .

הלבוש של  הנשים יהודיות באזור שלנו בקרפטורוס אחרי החתונה גזרו את השערות ראשן והלכו עם כיסוי של מטפחת ובשבתות לבשו כובע יותר יפה ומודרני .

ילדים יהודים ובכלל גברים לא גידלו שער  גזרו את השער על הראש וזקן ולבשו כובה  מגבעת  , בהופעות במשרדי ממשלה נדרש להוריד את הכובע הותר כיסוי ראש בכיפה .

נושא פאות וזקן

ילדים  נערים יהודיים חייבים כיסוי ראש ולגזור את השער .

ילדים ונערים עד לחתונה משעירים שער של פאות לחי . הילדים התחרו למי יש פאה יותר ערוך , לי הייתה בעיה שאימא שלי כל יום שישי גוזרת את הפאות שלי בצורה מקוצרת שלא יכולתי להתחרות עם הפאות הקצרות שלי.

לשנת לימודים  לכיתה  7  אבא שלי העביר אותי מבית ספר הצ'כי לבית ספר רוסי אוקראיני . מהר הסתגלתי לשפה הרוסית אוקראינית גם בכתיבה באותיות צירילייות יווניות . לדבר ידעתי לפני כן עם הגויים שהיינו בקשרים כלכליים ושכנים . מנהל בתי ספר הרוסים הייה הכומר  אשר גר מול הבית שלנו בסמטה שלנו. היו בינינו יחסים  שכנות טובים הייה לו לכומר בית יפה

בנוי מ לבנים ולא בית עץ כמו הבתים של כל תושבי הכפר . ביכרנו אצלו לפעמים וגם קנינו ממנו את  הפירות שגדלו ב בוסתן שלו  אשר על יד הבית שלו .

בבית ספר רוסי זה הסתגלתי מהר והייתי תלמיד מצטיין .

המורה הרוסי שיבח אתי בהערות שגרמו לי בעיות וקנאה של ילדי הרוסים באומרו

" תיראו ילד יהודי תלמיד טוב מדוע אף אחד מהילדים לא לומד כמוהו "

בהפסקות בבית הספר הייתי בודד לא רצתי ולא השתוללתי עם הילדים הרוסיים עמדתי בצד בשקט . פעם אחד ניגש אלי ילד אחד בשאלה , מדוע רצחתם את האל שלנו ? אני לא ידעתי מה לענות לו חשבתי ובתוכי  שהיהודים צלבו אותו . האמת נודע לי אחרי הרבה זמן אחר כך .

את הלימודים של בית ספר עממי סיימתי בבית ספר הרוסי  ובסוף הלימודים השכן שלנו הכומר הציע לאבי לשלח אותי להמשיך את הלימודים בתיכון רוסי בעיר סוולייבה 22 קילומטר מהכפר שלנו קרצקי , הוא הכין לי מכתב המלצות  ושלח אותנו לשם למבחן כניסה לשנת לימודים הבאה .גם קבע לנו תאריך המבחן בסווליווה.

מפנה גורלי בהמשך הלמודים שלי.

לפני התחלת הלימודים בתיכון הרוסי בסווליווה  באתי למבחן כניסה נבחנתי ועברתי בהצלחה ואף סידרו באיזה כיתה אני אלמד .  מרוצה מהתוצאה אבא שלי הייה מאושר  ובדרך הביתה לכפר שלנו ביכרנו אצל משפחת שטרין בעיר סווליווה , הם  מכירים שלנו ובני משפחה של דודי משה וולף קליין. עמדתי על המדרכה הסתכלתי על תצוגת חלון ראווה יפה ומגוון של מוצגים ,  ניגשת אלי ילדה יפה בגילי ושאלה אותי מה מעשי פה , שמחתי להרגיש טוב שמתעניינים בי כי הייתי משועמם לעמוד לבד בחוץ כשאבא נכנס לחנות ודיבר עם מר שלמה שטרין (שניהם שירתו בצבא של אוסטרו הונגריה  שטירין אף הייה קצין ולחמו במלחמת עולם הראשונה שאז לא כונתה בשם מלחמת עולם הראשונה בטרם הייתה מלחמת עולם השנייה .

הילדה אשר שמה הייה דבורה דוצי שטרין   משתוממת מה פתאום אתה מתכוון ללכת לבית ספר של הגויים כאשר יש בית ספר יהודי עברי  בו אני לומדת ?

שני ילדים בגיל שלוש  עשרי בשיחה קצרה הגיעו להבנה שיהודי צריך ללמוד בית ספר יהודי . בחטף עין נכנסה לביתה וחוזרת עם ספרים כתובים לשון קודש לפי הבנתי . ספר לימוד  ל חשבון  ספר לימוד על גאוגרפיה ידיעת הארץ בעברית .היא צחקה שהתחלתי לקרוא בספר במבטא של לשון קודש ותיקנה אותי שבעברית קוראים אחרת . הופתעתי על התוכניות שלה עד שהסכמתי על הכול !

שאבא יצא מהחנות של שלומה שטרין כדי לנסוע הביתה . רואה  אותי משוכח עם ילדה הוא לא ידע  שהיא ביתו של שטרין

ואני אומר לו שאני מעוניין ללמוד בבית ספר יהודי במונקצ' ולא בבית ספר רוסי בסווליווה . הילדה אומרת לאבי שמחר בבוקר היא תיסע למונקץ' איפה שהיא לומדת ותרשום אותי להמשך לימודים שלי בגימנסיה העברית במונקץ' .אבא הופתע כמוני וראה  שני ילדים מתרגשים .

דבורה מביאה לי את יתר הספרים בעברית שאני אלמד מהם בחופש הגדול  הרי לשון קודש זה עברית . ולפני שאנו נפרדים אמרה שאני אצטרך לקבל שיעורים לדקדוק ולדבר בעברית ולא לשון קודש . היא מכירה סטודנט אחד בכיתה גבוה בגימנסיה העברית הוא נותן שיעורים פרטיים ולא ביוקר רב . היא תקבע לי תאריך שאני אתחיל ללמוד אצלו עברית .

כל המפגש אשר ארך בארך חצי שעה או קצת יותר שינה לי את המשך החיים ואולי את הגורל שלי . את דבורה לא הכרתי קודם ולא הייתי מחוץ לבית אף פעם . ביום אחד עברתי מבחן להתקבל לתיכון רוסי  ואחר כך תוך זמן קצר עמדתי  במדרכה מול החנות של שלמה שטרין אפילו לא נכנסנו לבית ,יצאתי עם תכנית והחלטה חדשה בצורה מהפכנית .

איני יודעה איך אבא טיפל בעניין , אני יודעה שהוא קבע  ביחד עם הילדה דבורה (דוצי) שאני אבוא  לסווליווה לגור שם 3 שבועות  ולקבל שיעורים לעברית .

כל הסיפור הזה היה מיקרה , פגישה עם נערה יפת תואר ורצון טוב לב  או ציונות .

היא רשמה אותי לבית הספר העברי היא נסעה ברכבת לעיר מונקץ' , מספר פעמים , אני רק הצטרכתי ללמוד ללמוד להטות פעלים "זמן עבר " זמן עתיד למדתי ותרגלתי לקרוא את הכתוב במבטא עברי לא בשפת הגמרא ושפה שהתפללנו בה .

להיות סטודנט בגימנסיה העברית זה הייה מפנה חשוב מפנה גדול גם למשפחה . אבא שהייה חסיד גדול של הרבי בכפר שלנו , רב מפורסם באזור שלנו , הרב התנגד לציונות  והגימנסיה הייתה סמל לציונות . לאבא זה גם היה מבחן להעדיף את הציונות או להיות חסיד של הרב . הוא ניסה לא לוותר על היותו ציוני בהשקפתו , וגם יהודי דתי שומר מצבות ולהתפלל בבית הכנסת של הרב כל שבת שנייה כמו קודם . מאחותי פריידי נודה לי אחרי המלחמה שהרב הרשה לו להתפלל אצלו בבית הכנסת  אבל התייחס אליו בהסתייגות .

אני תלמיד גימנסיה עברית

החיים של המשפחה ושלי השתנו , גרתי חמישה ימים בשבועה בעיר סווליווה ישנתי במשפחה של חייטים וקיבלתי שיעורים יסודיים לדיבור ולכתוב בעברית ,את האוכל קבלתי מהבית שהיגיע באוטובוס כל בוקר . הייתי נער בן ארבע עשרי , הייה לי מאוד קשה להתרגל להיות בלי אימא במקום זר , אני זוכר שבכיתי בימים הראשונים , כמובן שאף אחד לא ראה זאת . אבל הייתי נחוש להספיק בחופש הגדול הזה  לדעת עברית ו להבחן ביתר המקצועות גם חשבון גאוגרפיה ועוד, הכול בשפת העברית . השבועה הראשון בלי אימא היה קשה מאוד , חיכיתי ליום שישי לחזור הביתה .מאד עצוב הייה לי שהאוטובוס  שהוא בבעלות יהודית וגם הנהג יהודי עזב את העיר סווליווה , כדי להגיעה לתחנה סופית לפני כניסת השבת  על כן הוא כבר עזב את העיר בצהריים ואני נשארתי בסווליווה . לא חשבתי הרבה הייתי עמוס עם ספרי לימוד ,.יצאתי לדרך ברגל . אני הייתי רגיל ללכת לכפר השכן ברגל מרחק 7 קילומטר .

אבל מסווליווה לקרצקי היה מרחק 22 קילומטר . הכרתי את הדרך כי נסעתי עם אבא בעגלה שלנו . מהכפר שלי לסווליווה היה צריך לעבור  ארבעה כפרים של הגויים וגם לטפס על הר גבוהה  עם עיקולים וסיבובים , אני לא הלכתי על הדרך בעיקולים אלא קיצרתי הדרך והלכתי  וטיפסתי ברגל ישר את העלייה למעלה ,וירידה לדרך הסלולה למטה . הילדים הנוצרים בכפרים הציקו לי , אני לא התייחסתי להם וגם הכלבים שליוו אותי בנביחות , עד שהגעתי הביתה סמוך לכניסת השבת  , אימא כמובן כבר דאגה לי שלא הגעתי עם האוטובוס. התרחצתי והלכתי לבית הכנסת עם בני המשפחה . בשבת אחרי התפילה בבית הכנסת למדתי מהספרים כמובן לא כתבתי .

אני חוזר על ההליכה ברגל הביתה , בכל הדרך למדתי וחזרתי בשקט על הפעלים , החזקתי את המחברת ביד ודיקלמתי את הפעלים (הלכתי,הלכת,הלך,)  עבר ,הווה , עתיד  (אלך, תלך, ילך) עד שידעתי כל הפעלים בעל פה .

ביום ראשון קמתי בשעה חמש האוטובוס יוצא מוקדם ,להמשיך בלימודים למבחן כניסה לגימנסיה העברית . וביום שיש הבא גם נאלצתי ללכת חזרה הביתה ברגל כי האוטובוס הייה מקולקל .

הליכה ברגל את 22 הקילומטר הפך להיות די שכיח אחרי שעברתי את הבחינות וכבר למדתי במוקצ'בו בבית הספר , נסעתי ברכבת תלמידים ממונקצ' לעיר סווליווה   ומכאן באוטובוס הביתה . בימי שיש לפעמים לא הספקתי להגיע בזמן לאוטובוס ונאלצתי ללכת רגלי  ותמיד נשאתי ספרים וביגוד ביד , . הילדים הגויים והכלבים הכירו כבר אותי .

תלמיד גימנסיה עברית

הרגשות וחוויות להיות תלמיד גימנסיה עברית שכל מילה כותבים  בלשון קודש. עם כל הבעיות הקושי וסיבוך , הייתי נער מאושר .

מקצת של הסיבוכים וקושיים ללמוד חמישים קילומטר מהבית בלי תחבורה ישירה : לקח לי הרבה מאמץ וזמן יום יום . גרתי וישנתי בסווליווה השכם בבוקר המתנתי בתחנת הרכבת לאוטובוס המגיע מהבית כדי לקבל את מנת האוכל היומי , לעלות לרכבת תלמידים הנוסעת למונקצ' עוצרת כל תחנה אוספת תלמידים  ומגיע קרוב לשעה שמונה לעיר , ההליכה מתחנת הרכבת  במהירות כדי לא לאחר לבית הספר לשעה שמונה . ואם יש מבחן בשעה הראשונה בבוקר  לעלות מהר לקומה לכיתה , לנשום,לשבת ולכתוב .

מלחמות והתגושות בקרונות הרכבת .

במונקצ' היו הרבה בתי ספר , בשפות גרמנית, צ'כית ,רוסית  וברכבת נסעו גם לא יהודים והיו   הרבה אנטישמיות, היהודים השתדלו להיות יחד  בקרון , והיו גם שני כפרים  גרמנים שוובים נאצים שהתלמידים שלהם גם נסעו באותה רכבת .

בבית הספר העברי במונקצ' הרגשתי שאני בארץ ישראל ,למדנו מהספרים שהדפיסו בארץ והאווירה הייתה כאילו אנחנו בארץ .

אבל אסור הייה לדבר שפה אחרת , היה לי קשה לשמור ולא לדבר יידיש עם ילדים אחרים בשפת האם שלי .

היום  אני לא יודע  איך הספקתי לעבור שנת לימודים  ולגמור  במצוינות

הייתי חייב להיות תלמיד עם תעודת  מצוינות כדי לקבל פטור מתשלום שכר לימוד שעלה הרבה כסף , ולא הייה לנו יכולת בזמן ההוא לשלם .

בסווליווה גרתי בכמה מקומות במקרה כולם עסקו בחייטות מחיר הלינה היה בזול וזה נתן להם תוספת לפרנסה , לפעמים כיבדו אותי בערב באוכל אני התביישתי לקבל אבל ראו שאני זקוק וכך לפעמים קיבלתי לחם מרוח עם ריבה . אני חוזר וזוכר שום דבר לא הייה לי קשה סבלתי הרבה רעב כי התביישתי לקבל אוכל . בבית הספר בגימנסיה קיבלתי כל בוקר לחמנייה וכוס חלב חינם .

איך נסעתי למבחן למונקצ' , האח הגדול שלי הרשי בא לביקור הביתה מצ'כיה , הוא בא עם אופניים חדשות מבריקות שקנה ! הוא יצא מכפר שלנו קרצקי באופניים נסיעה 22 קילומטר . אני ישנתי  בסווליווה איפה שהתכוננתי למבחנים , הרשי הושיב אותי על הצינור המסגרת של האופניים וכך נסענו  25 קילומטר עד מונקצ' .בדרך עיכב אותנו שוטר בכפר של הגרמנים  וכתב לאחי דו"ח תנועה כי אסור להסיע איש על מסגרת האופניים , האח מסר לו שם של החברה שלו שהייה רקום על החולצה . הגענו העירה מצאנו את הכתובת , לפני כן לא הייתי שם אף פעם נכנסתי ישר לכיתה , אבל מתוך ישיבה על צינור של האופנים משך נסיע  25 קילומטר  הרגליים היו משותקות אחי עזר לי לעלות לקומה וישר התיישבתי למבחן הראשון כשהרגליים רועדות לי מחוסר זרימת הדם מישיבה הרבה זמן על הצינור של האופניים

עברתי את המבחן ולמדתי יחד עם דבורה דוצי שטרין בכיתה אחת .

במבחן לעברית המורה ברנפלד יהודי לא דתי לא הייה מרוצה מהידיעה שלי בעברית , הוא שמע שאני מדבר במבטה של לשון קודש ,שעל אותי מה למדתי בחיידר , והוא עבר לשמוע ממני את דף הגמרא האחרון שלמדתי ,הוא ידע  את הגמרא שלמדתי , אני ציטטתי פסוקים מהגמרא בעל פה  הוא ראה שיש לי בסיס טוב ללמוד את השפה העברית . העביר אותי במבחן הזה , בתנאי ש  בשליש הראשון יבחן אותי שנית . בשבילי זה לא הייה מספיק לעבור רק את המבחן , הייתי צריך לגמור שליש הראשון בהצטיינות כדי לקבל פטור משכר לימוד . חלק מהידע הייה לי שלמדתי בשפה הרוסית , התרכזתי בעיקר  בלימוד ותרגול  בעברית ועוד מקצועות שלא למדתי בבית ספר העממי הרוסי . קיבלתי תעודת הצטיינות והפכתי להיות תלמיד מצטיין גם בהמשך הלימודים . בטיול ל"ג באומר שעשינו עם הכיתה ועם המחנך בשם מורבאי . המחנך שמע אותי שדיברתי עם חברה שלי דוצי בשפת יידיש , קרא לי הצידה ואמר לי "תלמיד מצטיין לא מדבר יידיש  רק עברית"! הזמן הייה לפני שקבלנו את התעודה של השליש הראשון ,מזה הבנתי שהוחלט להכריז שאני תלמיד מצטיין . הטיול הזה נתן הרבה שימחה ונחת מלבד נוף יפה

בחברת תלמידים יהודים טובים , גם היותי חבר של דוצי שהביאה אותי לבית הספר , עשינו השיעורים יחד בבית שלה בסווליווה . נסענו יחד ברכבת וחזרנו , בלימודים אני עזרתי לה יותר ועם העברית הסתדרנו ולפעמים גם קצת יידיש דיברנו . כל זה יחד הביא לי שימחה בעירבון מוגבל , פחדתי שמה לא אצליח בהמשך , העיסוק שלי עם הנסיעות לקבל את האוכל מהאוטובוס בתחנת הרכבת בסווליווה . ולנסועה ברכבת לבית הספר למונקצ' לפעמים נאלצתי להישאר שם בשבת בזמן  שהיו מבחנים ביום שישי , וידעתי שלא אספיק להגיע הביתה למשפחתי לפני כניסת בשבת , אז הלכתי לכפר סמוך ( די האמר ) שהיו לנו קרובי משפחה של הסבתא מצד אבא שלי . אני גם לא הזנחתי להיות  ילד יהודי מתפלל  בבוקר הלכתי עם כובע על הראש בלי תסרוקת  רק הפאות קצרים יותר ממה שהיה לי בחיידר. כמו שהבטחתי למלעיזים הטוענים שללמוד בגימנסיה זה יביא אותי להפסיק להיות יהודי מסורתי , זה יגרום להתפרקות מהדתיות שלי .

אני נשארתי  יהודי מסורתי מתפלל , חובש כובע על הראש  שומר שבת עוד שנים רבות  .

המפנה להפסיק להתפלל,לגדל שער בראש וללכת בלי כובע וגם לעבוד בשבת זה נחתך אצלי עם גמר מלחמת עולם השנייה ,ותוצאות של אסון השואה . בארץ אחרי שבעה שנים אחרי  מלחמת השחרור התחלתי  לחזור מקצת למסורת היהודית לחגוג את החגים שהם גם חגים לאומיים ולא רק דתיים ..

היום אני יהודי שחזר לציון השתתף בתקומת מדינה יהודית חוגג את החגים ומסורת היהודית אני גאה בתרבות העתיקה היהודית שלנו שעברה מדורי דורות  ומשתדל להעביר הלאה לדורות הבאים .

גמרתי שנת לימוד בגימנסיה העברית קיבלתי חוברת של הגימנסיה עם שמות כל התלמידים ברשימה של הכיתה שלי השם שלי חיים קליין מודגש עם כוכבית סימן של תלמיד מצטיין .

החופש של הלימודים נגמר חזרתי לגימנסיה לשנה שנייה להמשך הלימודים .

אבל החדשות והעיתונים ביידיש שבאו אלנו הביתה בימי שישי כתבו על דרישות של הצורר הנאצי הגרמני ממשלת צ'כיה להעביר לגרמניה את אזור הסודטים אשר בגבול גרמניה ומאוכלס בגרמנים , והתושבים הגרמנים גם דורשים להתחבר לגרמניה הגדולה .

אנחנו שגרנו בקרפטורוס אשר צורפה לצ'כיה סלובקיה אחרי מלחמת עולם הראשונה . התאכזבנו לשמוע שהידידים שלנו צרפת ואנגליה שמאוחדים בהסכם הגנה איתנו צ'כיה .הסכימו לתת את מבוקשם לגרמנים את הסודטים

למען שיהיה שלום בעולם .ידועה התמונה של צ'מברליין ראש ממשלת אנגליה בשדה התעופה בלונדון עם המטרייה ומכריז "הבאתי שלום בהסכמה שלנו אנגלייה וצרפת מול גרמניה ואיטליה

בחבל  הסודטים גרו גרמנים וזה הייה עילה לדרישה של היטלר  לקרועה  את האזור הזה מצ'כיה ולספח לגרמניה .

ספטמבר 1938 הסכם  מינכן  בין גרמניה אנגליה צרפת ואיטליה

מרץ 1939 כבשה גרמנייה את כל המדינה צ'כיה

הצהרת צ'מברליין בשדה התעופה בלונדון אחרי הסכם מינכן : ידידי הבריטים ! אני שמח לבשר לכם שזכינו בשלום עם כבוד .

ארבעה  המעצמות להסכם מינכן : צ'מברליין אנגליה  , דלדיה צרפת  , היטלר  גרמניה .מוסוליני איטליה

יום אחד אסף  מנהל בית הספר ד"ר קוגל את כל התלמידים של הגימנסיה  בחדר התעמלות הגדול ,והצהיר בעצב ש העיר מונקצ' תעבור לרשות מדינת הונגריה , והלימודים יפסקו עד להודעה חדשה .

( אני הייתי נער מוכר למנהל לד"ר חיים קוגל פניתי אליו הרבה פעמים והוא טיפל בי בהבנה ואהבה כאילו אני הבן שלו , הוא גם הבטיח לי שייקח אותי איתו לארץ ישראל .) אני לא יודע למה הוא התכוון . הוא עלה ארצה והיה ראש העיר חולון הרבה שנים עד יום מותו .

אני חזרתי הביתה  מהלימודים במונקץ' היו  תקוות שמצב העגום ישתנה . במשפחה שלי היו גם תקוות ותוכניות אחרות . אבא שלי היה נכה מלחמת העולם הראשונה הוא נפצע בברסליטובסק  מקום ידוע של לחימה זמן ממושך  עם הרבה הרוגים ופצועים . בין האוסטרוהונגרים מול רוסיה המקום ברסליטובסק נמצא בצפון בין פולניה  ובילורוס . אבא שלי העריך ש  ממשלת הונגריה תושיט זכויות של נכה מלחמה לחייל מצטיין לוחם אמיץ שנפצע .

תוכניות נוספות היו לי , להמשיך את הלימודים בהונגריה בעיר דברצן שם גרה אחות של אימא שלי דודה שרה (שורולטו) אדלר , הבן שלה מיקלוש מרדכי צבי מורה בבית הספר תיכון יהודי , מובן מאליו   " נמתין זמן מה ואני אסע לשם להמשיך את הלימודים כדי להיות מהנדס מכונות ". בשנתיים הבאים עבדתי בבית עזרתי לאבא בעבודות חקלאות בשדות שלנו  וגם עבודות הובלות עם הסוס שהיה לנו . שראיתי שהמצב לא משתנה . החלטתי לא לבזבז יותר זמן בהמתנה ולהתחיל לפעול בכיוון אחר .

חיפוש תחליף ללימודי תיכון והנדסה .

הדודה שלי בדברצן לא קיבלה את התוכניות שלי ,על כן החלטתי זמנית לדחות את הלימודים בבית הספר , וללמוד מכונאות רכב  ואחרי המלחמה להמשיך את הלימודים בטכניון בחיפה .

צעד ראשון היה לעזוב את הכפר קרצקי ולמצוא מוסך להיות שוליה  ללמוד את המקצוע  . נסעתי  לעיר הואדין ברומניה שם גרים הסבא והסבתא המשפחה של אימא שלי  כדי למצוא בית מלאכה מוסך שיקבל אותי ללימוד המקצוע . הסבתא קיבלה אותי בשמחה רבה  וקבעה מייד שאני ילד רזה מאוד , והתחילה לפנק אותי עם הרבה אוכל . אבל מקום ללמוד המקצוע לא נמצא שם . וגם לא השמנתי לשביעת רצונה של הסבתא . במשפחה שלנו  ב  HUEDIN

בהואדין היה זוג צעיר אחד אחרי החתונה החליטו לעבור לעיר אחרת בשם  SZIGET  סיגת  כדי להקים בית ולהקים  מפעל לייצור ריבות , מפרי של דלעת ועוד פרות . העיר סיגט עיר תעשייה בהרבה תחומים , קיוויתי למצוא מוסך שיקבל אותי ללמוד .

גרתי אצל הזוג הצעיר עבדתי במפעל שלו הם היו מרוצים שעבדתי במפעל וגם הייתי עושה  בניקיון הבית ( עוזרת בית) הייתי מאוד עצוב עד בכי הייתי  בודד מיואש על כישלון ללמוד מקצוע . אני  לא לשם כך נסעתי לשם מקרצקי . המפעל לריבות היה בתוך חצר גדולה של מפעל מתכת  מסגרות לייצור מיכלים גדולים ומכונות בטון . הייתי מוכן להתפשר וללמוד מקצועה מסגרות , אבל לא היה מקום בשבילי , כל פעם שעברתי בחצר הזה קינאתי בפועלים שמייצרים דברים כאלה עובדים בריתוך וכל סוגי מכונות ייצור . ( אחרי שנים בארץ , השלמתי את החיבה לעבודות מתכת כאלה ששילבתי יחד עם מכונאות רכב משא כבד , עם ייצור ופיתוח פטנטים . לגוררים ונגררים כולל הכרה ומוניטין מקצועי בעולם ובארץ .)

בהתכתבות עם ההורים שלי בבית אמרו לי שאחי הרשי השתחרר מהצבא ההונגרי ועובד בבודפשט . החלטתי לנסועה  לבודפשט . האח שלי הרשי היה חייל בצבא הונגרי הוא השתחרר משרות סדיר , הוא ידע לדבר הונגרית . היה בקשר עם בן דוד שלנו  דוב ""BEILO מהנדס מכונות אשר עובד בנמל של בודפשט על הדנובה . הבן דוד שלנו  סידר לו עבודה בנמל בתחזוקה של מכונות מערבלי בטון . אחי קיבל אותי בתחנת רכבת הדרומית .לקח אותי לדירה הנוכחית שלו רחוב  "צ'נגרי" והוא מצא לעצמו מקום יותר טוב לגור ברחוב אווּ"     "     "Ouאבל מצב הפוליטי בהונגריה  כל הזמן השתנה והתקדם ברדיפת היהודים , ויצאו חוקים אנטישמיים נגד היהודים. החוק החדש יצא שאין להעסיק יהודים במשרות ממשלתיות  על כן הבן דוד המהנדס ואחי הרשי פוטרו מיידית מהעבודה בנמל .

הקהילה היהודית בבודפשט הקימה מוסד של שרות התעסוקה  בין בעלי מפעלים ויצרנים יהודיים לעובדים יהודיים שפוטרו ממפעלים ממשלתיים של הונגריה אחי קיבל מלשכת התעסוקה של הקהילה היהודית בבודפשט עבודה כעוזר שרברב בפרבר העיר הנקרא פשט הקטנה . ביום שהגעתי לבודפשט הנחנו את המזוודה שלי בדירה שהייתה של אחי ואני נכנסתי לגור שם  בכתובת " ב רחוב   CSENGERY

צ'נגרי" . ויצאנו למצוא את כתובת   העבודה של אחי שאני אחליף אותו גם במקום העבודה .

הלכנו ברגל כ  5  קילומטר לא ידענו שזה כל כך רחוק . ראינו את המקום ותכננו איך לנסועה מחר לעבודה . אני לא ידעתי לדבר הונגרית וגם איך משתמשים בחשמלית . היה לי קשה לתפקד לא לחשוף את הזרות היהודית שלי .

בעל הבית השרברב איש מבוגר צירף אותי אל פועל מקצועי גם כן יהודי להיות העוזר שלו . התפקיד שלי הייה לשאת את ארגז כלים שלו עם הרבה צינורות וחלקים לתיקוני צינורות מים וביוב  וגם לטפס על הגגות לתקן את המרזבים , השרברב  היהודי הזה  התנהג איתי בגסות הוא שנא את היהודים הדתיים שבאו  מקרפטורוס לבודפשט , ממש התנהג אלי באנטישמיות וקילל כל היום .

אחי קיבל משרות התעסוקה של הקהילה היהודית עבודה אחרת לעבוד

בבית חרושת לממתקים בשם "פניקס" עבודה העיקרית שלו להוביל את מוצרי המפעל לחנויות ממתקים לקונדיטוריות . מעמיס את המוצרים  בארגז על  אופניים  שלושה גלגלים , קינאתי בו שיש לו מקום עבודה ויכול לטעום ממבחר הממתקים .

הפעילות הזאת של אחי שעבד בהפצת מוצרי ממתק של בית חרושת "פניקס " ואני עבדתי אצל השרברב , לא לקח הרבה זמן , הסיבה : אחי קיבל צוו גיוס שנית בתור חייל מילואים של הצבא ההונגרי ליחידת עבודות כפייה . בתאריך 1942 אחרי חג הסוכות  מספר הפלוגה : 165/11 או מספר  65/11  הנדסה קרבית הקמת גשרים בחזית המלחמה בין הצבא הרוסי הנסוג ומפוצץ את הגשרים לבין הצבא ההונגרי גרמני התוקף תוך כדי  תנועה . עבודה מקצועית טכנית מסוכנת , עם הרבה הרוגים לפלוגה יהודית זאת וגם רציחות של המפקדים ההונגרים על כל הזדמנות , כאילו התפקיד שלהם הוא הריגת יהודים בלבד .

אני חוזר על חילופי תפקידים שלי עם האח שלי ,

אחי הרשי עזב מקום עבודה שלו כי התגייס לפלוגת עבודות כפייה בסתיו 1942אני נכנסתי במקומו לעבוד בהפצת מוצרי ממתקים . גם עבודה זו הייתה עבודה זמנית עבורי כי . אני לא באתי להשתלם בשרברבות או הובלות ממתקים . המטרה שלי לעבוד זמנית כל עבודה עד שאסיג מקום ללמוד מכונאות רכב .

בימים אלה עם חוקים אנטישמיים יום אחרי יום . בית החרושת פניקס נאלץ להפסיק  את הייצור ולסגור את המפעל . ברחוב "וושלנ'י" WESHELENYI

בבנין של בית ספר לבנות יהודיות במרתף , (בבית ספר הזה אווי למדה ) פגשתי בחורים שבאו מהכפרים שצורפו להונגריה כמו הכפר שלי קרצקי .

אני שאלתי כל אחד על עבודה חדשה עבורי . כמובן אם עדיפות למכונאות רכב . בחור אחד הוביל אותי לא רחוק משם אל בית מלאכה למסגרות פשוטה  .ברחוב " דובּ "DOBB    שהוא נמצא במרתף של הבניין בעל הבית לא יהודי הוא גר באותו בניין . התקבלתי לעבוד שם , בשבילי זה שוב הייתה עבודה זמנית , מה גם כל התפקיד שלי היה לעזור למסגר בחור צעיר , אבל עיקר העבודה לעשות  שליחויות לגברת של בעל הבית וגם ניקיון , לפעמים גם כיבדו אותי עם אוכל  אבל אני לא קיבלתי אוכל מבושל כי לא אכלתי אוכל לא כשר . כמובן בשבילי זה היה גם מקום עבודה זמנית .

בחור אחד בשם שומו SOMU  "שמוליק "

גם יוצא קרפטורוס  הוא עבד במוסך לרכב והיציע לי לבוא איתו למוסך איפה הוא עובד בתקווה שבעל הבית יקבל גם אותי לעבוד  במוסך בתור מתלמד . והתקבלתי !!

בעל המוסך מומחה לתיקוני רכב , שרוב הלקוחות שלו היו יהודים בעלי מוניות היו גם תיקונים לאופנועים ומנועים של סירות . לא שאלתי אם אקבל איזה תשלום התחלתי לעבוד אצלו בתור שוליה מתלמד , כדי להרוויח כסף מצאתי מקום ליד המוסך יהודי בשם "קמנ'י" KEMENY שמייצר עגלות ילדים בתוך מרתף הבניין . אחרי שבעל הבית גמר לתקן את האופנוע עם סירה שלו ניקיתי את האופנוע קיבלתי כמה אגורות , זה היה מאוד חשוב , ובהזדמנות שאלתי אותו אם יכול למצוא לי תעסוקה אחרי העבודה במוסך , בתור שעות עבודה נוספות כדי שאוכל להרוויח קצת כדי לשלם סחר דירה , הוא היציע לי לעבוד אצלו בלילה עבודות מסגרות ,עבודה מאוד אופיינית לעת המלחמה שאין להסיג ברזל חדש ונאלצים להשתמש בגרוטאות ברזל ישנות לייצור מוצרים חדשים.התבקשתי ליישר ברזלים עקומים להכשיר אותם לייצור העגלות . עבודה פשוטה מאוד אבל מצריך ראייה טובה ולדעת איפה לדפוק לעשות ברזל חלק .

אני שוליה לומד להיות מכונאי רכב !

איך לומדים את המקצועה , בזמן שהבעל הבית מנהל מקצועי אין לו עניין וזמן להדריך אותך ? ללמד אותך .

קראתי ולמדתי על תפעול רכב מנועי מספרים . מצאתי מחברת כתובה בשפה צ'כית שאחי כתב כשלמד לקבל רישיון נהיגה לרכב משא . כתב יד שלו יפה וברור . ידעתי והבנתי טוב את תפעול של המנוע וגם הילוכים עד  להעברת כוח עד לגלגלים . ידעתי טיאוריה עיונית איך לכוון את ההצתה ואיך פועלת מערכת החשמל .זה עזר לי הרבה ללמוד את עבודות תיקוני רכב בלי שמישהו מהעובדים הסביר לי . רוב הזמן גם כאן במוסך  ביליתי בניקוי  חלקים מטונפים בשמן לקראת התיקון . מקרה ראשון קרא שעזרתי לבעל המוסך בעבודה בתיקון מנוע של סירה אני עוד לא ידעתי טוב הונגרית והגשתי כלי אחר ממה שביקש  קיבלתי ממנו סתירה והוא הראה לי מה הוא ביקש פחדתי שהוא יפטר אותי .המשכתי לעבוד לצידו פתאום הוא קיבל טלפון דחוף עזב אותי ונסע , אמר לעובד ההונגרי שאם אשתו תתקשר שיגיד שיצא לתיקון דרך  ( נודע לי שהדחיפות הייתה ש אחת הבחורות הזמינה אותו אליה ) והיו לו בחורות כאלה הרבה , אפילו שהיה נשוי ואשתו הופיעה לפעמים במוסך .

מה שקרה אחרי שבעל המוסך התלבש והלך , אני המשכתי בתיקון לכוון את ההצתה החשמלית למנוע ולסיים את העבודה , אני פחדתי שהוא ינזוף בי ויזרוק אותי מהעבודה . אחרי כמה שעות  לפנות ערב כאשר חזר  ניגש להמשיך העבודה  קרא לי  לעזור לו וראה שהמנוע מכוון  וגמור ,  שאל אותי מי נגע במנוע ,

עניתי , סליחה כי חשבתי  שאני יודע לעשות כיווני הצתה . הוא לא לקח זאת בשמחה שאני נגעתי בלי רשות . אבל גם לא נזף בי . אמרתי שאני יודע מהספרים איך לעשות את הכיוונים .

אני התאמצתי כל הזמן והשתדלתי להתקדם באופן מעשי במקצוע .

הייה עוד מקרה שעשיתי עבודה גדולה לבד בלי ידיעתו של בעל המוסך ועבדתי על זה  עד חצות .

נהג עם המכונית מונית בא בגרירה כי נשברו לו גלגלי שיניים בסרן אחורי . פירקנו הסרן נשלחתי להביא חלקי חילוף ישנים כי לא היו בנמצא חלקים מקוריים חדשים .  בעל הבית קרא לי , ואמר : לך לבעלי דת שלך (ליהודים) ותשיג לי החלקים האלה ,

מגרשי רכב ישנים מפורקים לחלקי חילוף היו רק של היהודים ,

מגרש גדול אחד  הייה בצפון העיר בפרבר בודפשט ואחרים  היו בפרבר העיר בדרום .

גם החנויות של חלקים מקוריים לתיקוני רכב  היו של יהודים

שבאתי לקנות אצלם .

(בתור שוליה יהודי קבלתי פרוטות כסף דמי שתייה ) שזה היה דבר שעזר לי לקנות אוכל לקיומי .

עד שמצאתי את החלקי חילוף ישנים מתאימים הייה כבר לפנות ערב . בעל הבית  השאיר את העבודה  לפועל ההונגרי . אחרי שבעל הבית הלך גם הפועל הנוצרי הלך , ואני נשארתי לסיים לנקות את כל החלקים ולסגור את המוסך .

זה נתן לי הזדמנות לנסות ולעשות עבודה מקצועית , התחלתי להרכיב את הלקים לסרן אחורי סגרתי את המכסה  וגמרתי . אבל לפני שהתחלתי ללכת לבית לדירה שלי אצל זוג חייטים זקנים . עלה לי רעיון חדש ,  ראיתי

שמפתחות להתנעת המנוע של המכונה במקום ,עשיתי מעשה שלא יעשה , הנעתי את המנוע הכנסתי הילוך ראשון עוזב לאט המצמד  ומה קרה ? המכונה נוסעת אחורה ! נבהלתי  בדקתי אם לא טעיתי בהילוכים , ראיתי שתיבת ההילוכים מראה שאני בהילוך ראשון ולא בהילוך אחורי . בינתיים היה כבר לילה מאוחר , אין לי ברירה פירקתי הכול חזרה פירקתי את גל הנעה , והוצאתי את החלקים שלא יצעקו עלי למחרת !  תוך כדי פירוק יחידת דיפרנציאל של העברת  התנועה , עלה לי הרעיון איפה טעיתי , הטעות שהרכבתי את יחידת העברת כוח "דיפרנציאל " הפוך .

לקחתי את היחידה העברת כוח והרכבתי חזרה בכוון הפוך , חיברתי את גל הנעה  . עשיתי זאת מהר כי כבר חצות בלילה .

אני מניעה את המנוע מכניס להילוך ראשון וזה נע קדימה כמו שצריך הכול בסדר !.

ערב זה נתן לי סיפוק רב , על כך שבצעתי עבודה מקצועית ממש ומצאתי פיתרון לטעות שטעיתי . הלכתי לישון בלי לאכול אבל בדרך שוב פגשה  אותי בחורה זונה אחת בחיוך , מי זה הולך בלילה מאוחר אם לא אחד שמחפש הזדמנות , היה לי קל לסרב והגעתי לבית של זוג הזקנים בעלי הדירה הם כבר היו במיטה רק האישה שאלה אותי על האיחור .

למחרת היום המכונאי הצעיר שהיה צריך לעשות העבודה  , התניעה את המנוע וראה שהכול בסדר , לא הייתה שום בעיה .לי זה היה מבחן אישי קבלתי יותר ביטחון  , והחלטתי ללמוד למבחן נהגות , כדי לקבל רישיון נהיגה , לנהוג ידעתי כי תרגלתי , בכמה הזדמנויות שנשארתי לנקות המקום ולסגור את המוסך הזזתי  מכוניות כדי לנקות המקום .

מצאתי מדריך נהגות בחור צעיר עם משאית קטנה הוא לקח אותי למבחן נהיגה ראה שאני יודע מספיק כדי לעבור מבחן נהיגה מעשית , רק חסר לי ידע הדרוש של חוקי תנועה תאוריה בבודפשט הגדולה . קבלתי ממנו חוברת  בהונגרית (כבר ידעתי את השפה) מספיק . למדתי מהספר את החוקים  זה היה לא קל לדעת את רחובות חד כיוונית  ורמזורים  , על זה יש סיפור בהזמנות אספר .

התקופה הייתה די קשה ליהודי , אני ניסיתי בכול זאת לעשות את המבחן . המורה לנהיגה סידר לי תור למבחן .

בחן אותי בוחן בלי בעיות אחרי נהיגה בעיר ליד מגרשי ספורט , ובחינה יסודית על פעולת המנועה ומערכת החשמל . יכול להיות שרצה להכשיל אותי , אבל התשובות שלי היו בסדר . במכונית שנסענו במבחן ישבו מאחור שני שוטרים הונגרים . הבוחן שאל אותם שאלות פשוטות , הם לא הבינו מה הוא רוצה מהם , אז ירדנו מהמכונית פתח את מכסה המנוע ושעל אחד השוטרים : איזה קירור יש למכונה זו , הוא אמר אוויר , הבוחן מצביעה על מקרר מים ושאל אותו מה זה . לא שמעתי מה הוא ענה  רק שמעתי שאמר ומצביע עלי שהיהודי הזה יודעה יותר טוב . אני די פחדתי שהשוטרים ינסו לנקום בי . קבלתי תשובה להופיע במשרדי התנועה במרכז העיר בודפשט לקבל את התעודה . אני עזבתי המקום נסעתי מהר משם איני יודע מה הייתה תוצאת המבחן של השוטרים .

למחרת ניגשתי למשרדים קיבל אותי בחור צעיר עם חיוך בפנים נתן לי את הרישיון אני הייתי מאושר מאוד .

כמה עובדים היו במוסך ?

חמישה : בעל הבית ושמו 

ERSHEK ERNOU"ארשק ארנו'

מומחה למכונאות עם רישיון לנהל מוסך , עובד אחד נוצרי צעיר אחרי שרות סדיר בצבא  הונגריה , הוא לא היה בעל מקצוע עם ידע טאורתי .

ושלושה נערים מתלמדים יהודים , שלא עלה לו הרבה כסף לשלם , בחור אחד בשם "שוֹמוּ" SOMU   שהביא אותי לשם לעבוד .

אנוכי חיים קליין  שבעל הבית לא ידע לבטא את השם שלי שמתחיל ב"ח"  חיים ,אז נתן לי שם אחר "יושקו  (יוסף ?) .שֵם זה נשאר לי כל הזמן בבודפשט , עד אחרי שעזבתי את בודפשט והתגייסתי לפלוגות עבודות כפייה אז חזרתי לשמי האמיתי כמו שרשום בתעודת זהות . הנער השלישי שמו "דולפי" אדולף הוא נעלם פתאום ולא בא לעבודה יותר

אמרו שהמשטרה עצרה אותו בגלל יהדותו ולא שמעתי עליו יותר .

השם יושקו שנתן לי המעביד במוסך במקום שמי חיים הביא לי אי נעימות

אחרי שנים בארץ פגשה אותי אישה והיא קראה לי יושקו ולא הגבתי היא חזרה אלי והסתכלה עלי מקרוב  ואומרת אתה שכחתה אותי ? ! בהתבונני עליה שנית נזכרתי שפגשנו בערב אחד בריקודים בבודפשט , עניתי לה נכון אני היושקה מבודפשט שֵם שבעל המוסך שעבדתי אצלו כינה אותי כי לא יכול לבטא את האות חת . התנצלתי שעבר הרבה זמן שחזרתי לשמי האמיתי .דיברנו וסיפרנו על מצבינו ומשפחתנו היום . והיה נאים מאוד...ונפרדנו .

הנער הוותיק במוסך הייה "שומו" SOMU שמואל הוא ידע לדבר הונגרית הוא נשלח להביא  חלקי חילוף למוסך  הוא  היה בחור שאהב לצחוק והיה יותר מעודכן בכתובות ובתי מסחר לחלקי חילוף . אני זוכר מקרה כאשר חזר עם חלקים שנשלך לקנות , ובדרך נכנס לבית זונות ובזבז את הכסף ולא הייה לו הכסף שקיבל בתור עודף  להחזיר לבעל הבית . הוא קרא לי החוצה מהמוסך וביקש ממני כסף כדי להחזיר לבעל הבית  .  רחוב "קונתי "   KONTY

בקצה הרחוב זה הייתה החנות לחלקי חילוף רחוב זה היה ידוע  כרחוב של בתי זונות .

אחרי זמן שגם אני נשלחתי לקנות חלקים ברחוב הזה  רחוב "קונטי"  זונה אחת תפסה אותי והכניסה אותי לחצר כדי לעלות איתה לחדר שלה  , אני קרעתי את עצמי ממנה ואף אמרתי משפט קללה ש אף פעם לא הייה שגור בפי ועד היום אני לא משתמש בקללות כאלה . הזונה גם נתנה לי מכה ואני ברחתי כי היו שם עוד בחורות ממקצוע שלה ופחדתי שירביצו לי .

חזרתי לעבודה וכל הכסף הייה בידי . "שומו" חבר שלי שאל אותי איך היה ? אם הייתי אצל הזונות . כמובן לא ! אני פחדתי ממחלות שדיברו על זה הרבה  וגם לא אהבתי תענוגות מסוג זה .

רשימה מקומות לינה שלי .

בכול תקופת מאז שיצאתי מהבית , והתכוננתי  לכניסה לגימנסיה העברית

לנתי בעיר   SWALJAVA   ועד עזיבת את בודפשט לפלוגות עבודות כפייה .

כול הזמן גרתי אצל בעלי דירות אשר  במקרה כולם היו חייטים שעבדו במכונות תפירה בדירה בבית .  מלבד שתי מקומות שלא היו חייטים .

מקום ראשון בבודפשט ברחוב  "צ'נגרי"  CSENGERY

ראשון שלא היה חייט דירה  שקיבלתי מאחי הרשי שהיה גר שם , דירה זאת של יהודי אחד אשר פרנסתו הייתה השכרת חדר גדול שהיה לו ללינה בלבד . בלילה הוא פרש מזרונים דקים והיו לנים שם הרבה אנשים , כדי לצאת לשירותים שהיו מחוץ לחדר בפרוזדור היה צריך לגשש בין המזרונים ולא לדרוך על גוף אחד שישן . השירותים והמקלחות היו ב  פרוזדור מחוץ לדירה  לדיירי אותה קומה .

אני לא הייתי בחור מפונק התהלכתי באורווה בין הסוסים ופרות והיו זבובים  אבל כאן לא יכולתי לישון  בגלל הפשפשים  שלא רחמו עלי .

פניתי למחלקת נוער של הקהילה , ביקשתי שיכניסו אותי לפנימייה  לנוער מתלמדים בכל מיני מקצועות . הייה שם איש זקן עם שערות שיבה קראו לו דוקטור , הוא מאוד רצה לעזור לי אבל לא הייה מקום ומה גם הייתי מבוגר קצת להתקבל למעון לפנימייה. בינתיים נתן לי כתובת של פקידה אחת במשרד שהיא מחזיקה בדירה שלה חדר אחד עבור נערים  בגילאים שלי במחיר מוזל  . בחדר הזה גרנו ארבעה בנים כולם בחורים מקרפטורוס שבאו ללמוד מקצוע כמוני .

מדירה זו יש לי זיכרונות , תנאי אחד הייה ש כל בחור חייב לפי תור  בערב לטייל עם הכלב . ומחיר שכר דירה הייה סביר . בחור אחד למד חייטות אחד למד נגרות אחד למד חרטות ואני כבר הייתי מתלמד למכונאות רכב . החייט קראו לו איינציק כל פעם התגרה בי שאני הולך בכובע ונראה בחור דתי , הוא הביא אוכל בשר חזיר וערבב עם שמנת חלבית  ובלי כובע אוכל ומחייך אלי כדי להרגיז אותי  . במקרא זה החרט קם מכיסאו מזמזם שיר ריקודים , אז קם לו הבחור שהתגרה בי באופן מיידי מהאוכל שכח מהאוכל ומתחיל לרקוד והבחור המסגר הסתיר לו את האוכל מהשולחן . הוא תמיד המשיך להתגרות בי , אני לא הגבתי , רק יתר החברה לא סבלו אותו . צמוד קרוב לדירה זו התיידדתי עם בעל מכולת יהודי קיבלתי דברי אוחל בלי תלושים  וגם הציגו אותי לחנות מוצרי חלב אשר ממולם , שם קבלתי קצת חלב בבוקר , שילמתי מחיר עלות ולא לפי מחיר שוק שחור שמכרו בלי תלושי אוכל של הממשלה .

בזמן שגרתי במקום זה היו הרבה הפצצות , מטוסים אמריקאים הם באו בהמוניהם ,  אבל בוזמנית שמענו קולות של החשמלית שהייה לה תחנה לידינו , וכל פעם שהתחילה לנועה לנסוע עשתה רעש בקול שדומה לאזעקה של הפצצה . זה העיר אותנו הרבה פעמים בלילה .

עזבתי את הדירה הזאת כי קיבלתי דירה יותר טובה ברחוב  רוטנבילר

אצל זוג זקנים גם חייטים שם הייתי יחידי בחדר . היהודי הזה היה קומוניסט לא דיברנו על פוליטיקה רק ראיתי אצלו עיתונים ישנים של הקומוניסטים עיתון העם   NEIP SZOVO הבנתי שהוא הייה קומוניסט .

אני עבדתי במוסך עד מאוחר בערב בשעות מאוחרות שחזרתי הם עוד עבדו , הסתכלו על השעון ואמרו מאוחר !  במהירות ארזו את הבדים ובגדים שתפרו  שמו בצד . ובזריזות במהירות אכלו ערוכת ערב , וישבו לשחק ב בקלפים שיחקו בשקט בשלווה ולא רבו אף פעם .

הערה  פעולה כזאת חזרה לעצמה כל פעם שהייתי בבית זה , יושבים בשקט ועובדים בשלווה , פתאום מתעוררים ועוברים להילוך מהר .

ביקרתי בדירה זו אחרי המלחמה הם לא היו שם איני יודע אם שרדו .

ביקור אצל קרובי משפחה בבודפשט

האח של אימא שלי מהואדין דוד בומי (אברהם) הייה מנהל חשבונות ועבד בקהילת העיר ב חברה קדישה הוא גר בבודפשט ביכרתי אצלו בערך פעמיים הוא היה שומר שבת דתי בזמן שאני כבר נאלצתי לעבוד בשבת . ביכרתי אצלם במוצאי שבת כיבדו אותי בארוחת שבת . אני לא זוכר באיזה נושא דיברנו כסף לא קיבלתי  לא ביקשתי .

דוד שני אח של אימא שלי דוד שונ'י  (שלמה) אבא של לייבי , לייבי שעלה ארצה אחרי המלחמה אנחנו קלטנו אותו אבל קרה לו תאונה כשעבד בחברת החשמל בשדה תעופה לוד ונהרג . דוד שונ'י גר בהואדין הוא נהל עסקים גדולים של המשפחה .

דוד שונ'י התאכסן בבית מלון זה נודע לי מ אחי שהיה גם בבודפשט הלכתי לבכר אותו לבדי . אני זוכר שלא נתנו לי להיכנס בכניסה של בית המלון הפנייו ו אותי לכניסת השירותים העובדים פינו סדינם לכביסה של המלון . ביקשתי מאחד העובדים שיקרא לי לדוד שלי . המתנתי שם זמן וראיתי שהוא לא בא עזבתי את המקום ,יתכן שלא הייתי לבוש טוב אינני זוכר ! אני כן זוכר שהסתכלתי בראי לפני שיצאתי למפגשים ומרחתי בשמן ברילנטין את השערות .

התקיימתי בבודפשט עם סכומים כסף קטן שהשתכרתי  במוסך , נעזרתי גם מיהודים בעלי חנויות שמכרו לי לחם ודברי מזון בלי תלושים .

בערבים אחרי יום עבודה במוסך עבדתי אצל יהודי בשם  קמנ'י בייצור עגלות ילדים במרתף ליד המוסך שלי . גם הצעתי לנהגי מוניות שתחזקנו להם את המכוניות לנקות בפנים ולשמן את  הקפיצים . גם מבעל המוסך התחלתי לקבל תשלום .

בעל המוסך גם הזמין אותי לעבודות מיוחדות שהוא ביצע בבית הפרטי שלו

עבודה מיוחדת שדרוש ידע מיוחד וזמן . לצקת תותבים לתלתלים של בוכנות המנוע . הכלים וחומר תערובת (קומפוזיציה) של חומר גלם  לא החזיק במוסך . את זה ביצענו ביום ראשון  השבתון של הנוצרים לא עבדנו ביום זה במוסך . זה היה בשבילי יום מיוחד התכבדתי בארוחת צהריים טובה וזה אולי היה בפעם הראשונה שלא בדקתי אם יש הכשר במטבח.

עוד זיכרונות מהמוסך של ארשק ארנוי : היו לנו שני לקוחות שהיו להם אופנועים , אחד זה שהזכרתי היהודי קמנ'י שהיה לו בית מלאכה במרתף של הבית סמוך למוסך שלנו , ועבדתי אצלו בערבים תמורת תשלום . ועוד בעל אופנוע עם סירת צד ,הוא גם היה לו משרד בבית הסמוך בקומה ראשונה נשלחתי אליו מספר פעמים להעביר לו הודעות .

הוא הייה סופר ואיש עם סיפורים היתוליים . הבעל הבית שלי לפני שניגש לטפל באופנוע שלו שלח אותי אליו שיבוא ,ישעשעה אותו עם תיאורים של סקס , כי היה לו רצף דיבור על כל מיני צורות של אופן פעולות במיטה ועוד . השתדלנו לשמוע מרחוק ולהתקרב  לחברה המאזינים כי היו גם עוד חברים של בעל הבית שהיו במקרה במוסך . זה היה שעשועה ששימח אותנו בעבודה ! הסופר הזה גם היה יהודי , לא ידעתי זאת , אבל פעם אחת עליתי למשרדו עם הודעה מסוימת ,

ראיתי על השולחן כמות ספרים אחרי הדפסה חדשים מסודרים  ביקשתי רשות לראות , זה היה מילון מעודכן של שפת העולם התחתון שרוב המילים נלקחו מהיידיש ועברית דתית יהודית בבודפשט , והוא חייך אלי עם גאווה של סופר עם חוכמת היהודית שלו.   אני זוכר מקרה נשלחתי להעביר לביתו של הסופר הזה את האופנוע שלו , הוא היה גר בצד השני של הדנובה  שנקרא "בודה". משימה מאוד מעניינת , לדחוף את האופנוע למרחק הזה . וזה היה ביום חורף הדרך הייתה קפואה . אני אחרי שדחפתי את האופנוע עד יציאה מהמוסך ומהרחוב שלנו , הנעתי את המנועה  ונסעתי בזהירות בכוון בודה הצד השני של הנהר דנובה. שהגעתי לגשר  הגשר בנוי עם הגבהה  בקשת עד לאמצע הגשר .הגלגל של האופנוע החליק על הקרח ולא התקדם , נאלצתי לרדת ולדחוף את האופנוע עד למעלה של הקשת מרכז הגשר  ואז עליתי שוב וישבתי על המושב  ונהגתי עד לביתו של הסופר בית פרטי מפואר .

הייתי השליח של בעל הבית אל מפעלים הוא כינה אותם "אנשי הדת שלך "

כך ראיתי עד כמה היהודים היו בעלי מפעלים גדולים .

עבדתי במוסך בתיקון מכוניות עד שיצא גיוס כללי לכל היהודים בהונגריה . הספקתי בזמן קצר לרכוש קצת ניסיון . שזה עזר לי הרבה  בזמן שירותי בפלוגות עבודת כפייה .

גיוס כללי לעבודות כפייה .

בחודש מאי שנת 1944 במסגרת חוקים אנטישמיים נגד היהודים גייסו את כל הגברים היהודים בהונגריה שלא קיבלו צבי גיוס קודם למחנות צבאיים , אני נסעתי ברכבת למחנה שניקרא יזברנ'    JAZBERENY שם חילקו אותנו לפלוגות  מספר פלוגה שלי היה 101/201 הפלוגות היו  לפי תקן צבאי והמפקדים שלנו היו שלושה הונגרים נוצרים  אחד בדרגה סגן ושניים סמל ורב טוראי .

סמכותם הייתה בלתי מוגבלים . ואנחנו היהודים היינו תלויים למצבי רוח שלהם , תפקידם הייה ללמד תרגילי סדר הליכה כמו בצבא . לבצע עבודות דרושות מזדמנות . אולי תפקידם העיקרי היה להחזיק אותנו במשטר של רשעות אכזריות והשפלה .

אסור להחזיק כסף בכיס ובכלל צריך להפקיד את הכסף ודברי ארך למפקד

אסור לברוח או לעזוב את מקום בלי לקבל רשות , בבוקר במסדר להכריז

" אם אברח יירו בי " וכל מיני עונשים על הפרת משמעת  תלייה על שתי הידיים מאחור . היינו תחת משטר של אימה . האנשים ניסו להסתיר כסף בקופסת משחת נעליים וכל מיני מחבואים בגוף . לי לא הייתה בעיה של הסתרת כסף כי לא הייה לי כלום .

הפלוגה שלנו עבדה בבניית שדות תעופה בהונגריה לגרמנים הנסוגים מהחזית מ רוסיה . המקום ניקרא  "פוסטומיז'ה  .Pusztomizse

ישננו במבנה גדול שהיה פעם רפת לפרות .

תקופה היינו בשדה תעופה פעיל ועבדנו בהרחבת השטח ותחזוקה . חיפשנו אפשרות קבוצת יהודים להיכנס למטוס אחד לטוס בלילה לכוון החזית של הרוסים כדי לברוח לרוסיה . שהצבא הרוסי התקדם והגרמנים נסוגים העבירו אותנו את הפלוגה שלנו לפרבר של בודפשט "בודהטטנ'"BUDATETENY

בבודטטנ' שם עבדנו בבית חרושת ל שימורים עבור הצבא  עבודות סבלות קשה , לשאת שקי סוכר של 100 קילו

לעלות במדרגות  ,להעביר חביות מאתיים ליטר מלאות חמרים  . עבודות כבדות מאוד .

עמדתי בטור שמו לי שק במשקל של מאה קילו וטיפסתי במדרגות מניח ומסדר את השק במקום . אני הייתי רגיל בבית לשאת שקים של חמישים קילו אבל מאה קילו הייה כבד מאוד בשבילי אבל לא התמוטטתי  . עבדתי שם לא הרבה זמן קראו לי בשמי לתיקון משאית אחרי שנודע להם שיש בין היהודים מכונאי רכב . זה הציל אותי בהמשך מכל עבודות כבדות  בבית החרושת הזה .  חבר שלי מרדכי קלופות הראל בעברית עבד עבודות חריטה לתיקון המכונות ייצור .  במקרה ישננו יחד בצריף עץ , הוא ישן על

המיטה מעלי בקומה שנייה של המיטות . במפעל זה גם שמרתי לי מעט סוכר בהסתר .

הודעה משמחת==== וסוף מאכזב

בבית חרושת זה קרה שיום אחד החיילים ההונגרים האחראים עלינו הודיעו לנו שאנו חופשיים כי המלחמה נגמרה הנשיא של הונגריה  הורטי הצהיר על הפסקת הלחימה והצבא ההונגרי ייכנע לחיילים הרוסים בחזית .

כולנו שמחנו ועזבנו את בית החרושת וכל אחד נסע לאן שרצה . אני נסעתי לבודפשט בחשמלית , הכתובת הראשונה שהלכתי  לדירה של הבן דוד שלי המהנדס BEILO ADLER  "בילו אדלר"  הוא כמובן אוד לא היגיע הוא לא שרד את השואה . משם רציתי ללכת לבית איפה שגרתי לפני גיוסי  , אבל פה קרה תקלה . במרכז העיר בודפשט מהומות  יורים אנשים רצים בורחים . תפסו אותי אנשי הצלב הנאצים ההונגרים לקחו אותי למרכז של הנאצים ההונגרים בבודפשט ברחוב אונדרשי . הבנתי שהנאצים ההונגרים בראשות סלושי" ביזמת  ובפקודת הצורר היטלר ,  בלילה כבשו את  משרדי  הממשלה עצרו את נשיא הונגריה " הורטי " אשר פרסם והכריז את הכניעה . ואני אצור במרכז של הצוררים , משם לא יוצאים חיים . ישבתי באולם גדול .הייתה פעילות רבה , היו שם עוד מספר אנשים שתפסו  הני'לושים . עשיתי חשבון נפש אני נפרד מהחיים של העולם הזה . בצד האולם שומר עלינו נאצי אחד עם סרט של הנאצים ההונגרים . מחכים למפקד ולא יודעים מה לעשות איתנו . אחד הנ'ילושים בתנועת יד עומר ל שומר שלנו ל ”רודצקי לוקטוניה " מחנה רודצקי . לקחו אותנו מתוך האולם הזה בחוץ הייתה מכונית פרטית מפוארת מתוצרת   מר-צה-דס  בצבע שחור . הכניסו אותנו במכונית צפוף ונוסעים . במכונית שוב התחלתי לחשוב על סוף החיים . לא היו לי אהבות עד עכשיו , ואני פה לבד אף אחד לא יידע מה קרה לי .  הגענו למחנה צבאי לא רחוק ב בצד השני של הדנובה ב בודה . שם העמידו אותנו בשורה מול איזה קיר ואחד הלך להודיע עלינו .

מאחורינו איפה שעמדנו נעצרה משאית צבאית והמכונאים בדקו מתחת למכונה את התיקון שעשו . אני הסתובבתי ניגשתי למכונית , השומר ששמר עלינו לא הבחין שיצאתי מהשורה שעמדנו והצטרפתי למכונאים שמתקנים את המכונה . זה התאפשר לי כי תמיד לבשתי בגד עבודה של מוסכניק עם קובע שחור שעובדי מוסך לבשו בדרך כלל . עליתי על המשאית למעלה המשאית יצאה מהמחנה ובהזמנות שעצרה מחוץ למחנה ירדתי מהמכונה והייתי בחוץ .

בחוץ הייתה  מהפכה ממש . שמעתי והבנתי שכל השמחה של השחרור הייתה לשוא . ורצוי ליתר ביטחון  לחזור למחנה של הפלוגה שלנו שעבדנו בבית החרושת לשימורי אוכל בספר של בודפשט . חזרתי מהר  למחנה  וכבר מצאתי שם כל החברים של פלוגת עבודות כפייה

וגם המפקדים החיילים ההונגרים חזרו לתפקידם . לא נעשה שום עונש על עזיבת המקום כי גם הם עזבו את  משמרתם והלכו להם . אנחנו חזרנו לעבוד כל אחד בתפקיד שלו אני לתיקוני מכוניות .

אבל בזמן הקצר שהלכתי בעיר בודפשט במרכז העיר בשדרות ERZSEBET  ערז'בט

ראיתי איך הנ'ילושים הנאצים ההונגרים לא מפסידים זמן ובאותו יום ומייד אחרי הפסקה של מספר שעות של תיקווה לסוף המלחמה הכול התהפך הם המשיכו להעביר את היהודים לגטו , במו עיני ראיתי בשדרה מרכזית בעיר בודפשט   מובילים המון יהודים כולם זקנים נשים וטף (הגברים כולם גויסו לפלוגות עבודות כפייה ) היהודים אשר גרו עוד בבתים שהוכרזו כ בית מגורים של היהודים בלבד , הם צועדים בכביש , לא במדרכה , המלווים המובילים הם ילדים נאצים עם נשק רובים ואקדחים , ועל שרוול סרט סמל של הנ'ילושים ההונגרים הם צועקים מקללים יהודים  מסריחים , גם ראיתי בחור צעיר מאוד בועט על בטן של אישה זקנה . לשנייה חשבתי להתערב לתפוס ממנו את הנשק ולהרוג אותו . אם היו במקום זה אנשים שחושבים כמוני אולי הייתה מתפתחת מלחמה קטנה , לחוות לראות את זה , לא כמו שרואים בתמונה בסרט , תמונה זאת לראות טור

אנשים זקנים עם ילדים צולעים ובקושי זזים

רוחב הטור כ אשרה אנשים בטור ואורך הטור ארוך בלי סוף זקנים בקושי הולכים .

תמונה זאת נמצאת בראשי גם היום שאני משווה מצבי בארץ , שיש לי רובה ויש לי מדינה יהודית זה עושה אותי יותר ציוני ממה שהייתי לפני כן .

ובכלל  הייתי בדרך לחזור חזרה לפלוגת עבודת כפייה . חזרתי לבודטטני לבית החרושת שעבדנו .

האווירה שהייתה ברחוב ובכל מקום עוינות ושנאה השתוללה כל מיני אנשים אזרחים מזוינים עם הסרט הנאצי  , עושים סריקות מבקשים תעודות  .  במפעל בעבודה היינו יחסית מוגנים .

אבל פתאום פוגרום גם בצריף מגורים שלנו ! בערב פרצו קבוצת נילושים בצעקות ירו באקדחים והתחילו להרביץ לכל אחד שתפסו אני ישבתי על המיטה שלי שהייתה ליד הכניסה הם לא הבחינו בי . זה הייה ממש פוגרום .

אני ממתין להזדמנות לברוח

אחרי שהפסקת  הלחימה נגד הצבא הרוסי נכשלה והנאצים ההונגרים לקחו את השלטון , אנחנו היהודים חזרנו לפלוגת עבודת כפייה ולעבודות סבלות בבית חרושת לשימורים ולתיקונים של המכונות כמו קודם , אבל השעון של המלחמה המשיכה להתקדם החזית הרוסית דחפה את הגרמנים מערבה והם נסוגים לכוון אוסטריה וגרמניה כך שהצבא ואיתם עובדי עבודות כפייה נסוגים . אותנו העבירו מבית חרושת זה  למקום חדש לתוך בודפשט לתחנת קמח  ברחוב   "שורוקשרי "     SHOROKSHARI

 גם פה קיבלתי תפקיד של מכונאי כי המשאיות ישנות והם  כל הזמן התקלקלו הייתה להם משאית פיאט ישנה טיפלתי בבלמים . המלחמה מתקרבת לבודפשט המהנדס של התחנה אמר לי שידוע לו שאנו עוזבים בקרוב את המקום .

החלטתי שזה ההזמנות האחרונה לברוח ולהגיע לחברים של הנוער הציוני והכתובת ידוע לי ,  לקחתי את הקערית  אוכל  שמלאתי אותה עם סוכר עוד בבית החרושת לשימורים . הייתי לבוש בבגדי עבודה של מכונאי עם כובה שחור בהתאם ללבוש של מכונאים , היה לי גם תעודת מגן SHUTCPASS

של וולנברג משוכפלת של התנועה הציונית , השלטונות ידעו כבר שזה זיוף , אבל זה נתן לי מאט ביטחון שיש לי מסמך ביד .

אמרתי לאחראי שאני יוצא לבדוק את הבלמים שתיקנתי , נסעתי עם המשאית קרוב לכתובת  ברחוב  JOZSEF ולא חזרתי החניתי את המשאית בצד שלא יפריע לתנועה .וניגשתי למקום שהיה שלט של צלב האדום הבינלאומי נכנסתי אמרתי את שמי ישבה שם בחורה בשם ברכה ביליצר מהנוער הציוני שברחה מדברצן אני לא הכרתי אותה קודם והיא לא הכירה אותי אבל השם שלי הופיע  ברשימה של החברים .

הערה פלוגת עבודה כפייה שלי לא יצאה מגבולות הונגריה והיה לי קשר עם החברים של הנוער הציוני ומהם גם קבלתי את השוצפס אשר בהתחלה לא חשדו שהוא משוכפל , הם הציעו לי לברוח ולהגיע לבודפשט לפני שלוקחים אותנו לכיוון גרמניה . עד אז היינו מוגנים כי עבדנו עבודות תחזוקה של שדות תעופה ומפעלים מגויסים לצורך צבאי .

ברכה בחורה צעירה בלונדינית קיבלה אותי ואמרה אתה קליין חיים שמעתי שאתה  יודע להסתדר נתנה לי שני שטרות כסף תימצא לך מסמכים ומקום , אני אף פעם לא הייה לי סכום כסף גדול כזה , לקחתי את השטרות ויצאתי המקום נמצא לא רחוק ממקום עבודה שלי חשבתי לגשת שם כדי להסתתר שם במוסך . רק יצאתי לרחוב ראיתי הרבה חיילים גרמנים ברחוב מהר חזרתי והחזרתי את הכסף  ואמרתי תעבירי אותי באחד המרתפים שיש  לנו שאני עבדתי לפנות ולנקות .התשובה הייתה  אנחנו נעביר אותך המתן עד שיבוא חבר  וייקח אותך לאחד הבונקרים המוסתרים בעיר  (לפני גיוסי לעבודות כפייה אני גם השתתפתי בהכנות מרתפים מקומות מסתור לעת הצורך בהמלצת חברים של הנוער הציוני שברחו מפולנייה עם ניסיון שעברו שם ).המקום ברחוב מרכזי בעיר הייה שלט הצלב האדום הבינלאומי , משרד קטן אבל בפנים הייתה תנועה רבה חברים באו ויצאו לשליחויות , אני חששתי כלפעם שנפתחה הדלת שהנאצים גילו את המקום הזה  , ואני בחור צעיר בלי אישור שהייה במקום הזה . ידעתי את הצהרה שאמרנו בפלוגת עבודות כפייה "אם אברח יירו בי ". אני ישבתי וחיקיתי לאיש שייקח אותי מכאן ממקום שלא הרגשתי מספיק בטוח שלא יעצרו אותי . הימים ימי נובמבר קצרים נהייה ערב כיבדו אותי עם צלחת מרק . והמשכתי לשבת בפחד וחרדה , רק שנהיה חושך לילה חבר אחד הוביל אותי בדכים עקלקלות למקום חדש עברנו ליד הגטו התגנבנו פנימה וישנתי שם בבית אחד סידרנו במרתף של בית אחד מזרונים וסמיכות לשכיבה עבור ילדים . עבדנו שם כמה ימים . משם שוב בא חבר אחד והעביר אותי סוף סוף לבית הזכוכית

בית מוגן על ידי השגרירות השוויצרית ברחוב "וודס" שניקרה בית הזכוכית כינוי זה בא כי בחצר היה מחסן עם מדפים עליו לוחות זכוכית בכל מיני מידות גודל  שבעל המקום עסק במכירתם .

בית הזכוכית מקום מבטחים ? לא בטוח בכלל ,

רחוב וודס רחוב צר הגעתי לשם בלילה הרחובות היו ריקים מאנשים פתאום הגעתי למקום ורואה אנשים מצטופפים לפני דלת הכניסה מתחננים שיתנו להם היכנס , החבר שמוביל אותי פולס לו דרך בין האנשים מבקש להיכנס הדלת נפתחת ואנחנו בפנים . היה לילה אני רואה אנשים ישנים על הרצפה על סמיכות החבר מוביל אותי למעלה לעלית גג . בדרך ראיתי שתלו סמיכות למעלה ב חדר המדרגות וישנים שם , כל כך צפוף . עלינו למעלה גם פה לא הייה מקם פנוי הוא ביקש מהחברים לפנות מקום ביניהם שניים זזו הצידה ונשכבתי ביניהם . בשבילי זה היה לילה ראשון של בריחה מהמחנה של הצבא ההונגרי שהייתי אחד מעובדי הכפייה שלהם  . נרדמתי מהר ובבוקר הכרתי את החברים של הנוער הציוני שישנו על הרצפה הזאת זה היה מקום של הקבוצה שלנו . בעלית הגג ישנו עוד קבוצות אחרות של תנועות ציוניות , כל שטח הייה תפוס וישנו במשמרות . אני נשמתי לרווחה ש ניתקתי את עצמי  מהמשטר של פלוגה עבודה צבאית ולא ממשיך בנסיגה לכוון אוסטריה וגרמניה  . ביודעי שהחזית של הצבא הרוסי קרובה אלינו ויש סיכוי שהם ישחרר אותנו בקרוב . אבל כמה שהשחרור קרב אלנו כך במידה רבה הסכנות להישאר בחיים חמורות יותר . ירדתי למטה ראיתי בכניסה בחוץ כל הזמן מצטופפים אנשים מבקשים להיכנס חשבתי מה שאני רואה גם הנאצים והצבא הנאצי ההונגרי רואה זאת והם לא ישאירו אותנו במקום . ליתר ביטחון מצאתי מקום מסתור במוסך שם חנו שתי מכוניות פרטיות שם לא היו אנשים , ולי הייה תפקיד של נהג מכונית שבמידת צורך סידרו לי רישיון נהיגה של נוצרי פליט מהקרפטים אני ידעתי להתפלל ברוסית כי הלכתי לבית ספר רוסי אז כל בוקר התפללנו . החלטתי לבוא לכאן במוסך להסתתר אם יבואו להוציא אותנו אנצל מזה . עליתי למעלה רק לקבל את מנת המרק שלי .שמעתי שנמצא מקום מסטור חדש וגם אני אוכל לעבור לשם . התברר שהמקום החדש זה הבניין הסמוך בנין ריק של מוסד ספורט . מהמרתף שלנו פרצו את הקיר והתחברו למרתף של הבית השכן ,והתחילו להעביר לשם החברים הפעילים הוותיקים . עברתי לשם הייתי שם יומיים  וחזרתי חזרה למוסך מחבוא הפרטי שלי . הסתובבתי בשטח של הבניין והחצר חיפשתי גם פה מסתור בין המדפים . מידי פעם עליתי לעלית הגג לראות את החברים גם לקבל מנת אוכל . בשטח של הנוער ציוני בעלית הגג לא היה מקום לשבת ישבנו על הרצפה איפה שישנו . לא הרגשתי בטוח במקום זה וגם היה צפוף מאוד להיכנס לשירותים היה תור ארוך , היה גם תור נפרד לאנשים חולים , התור של החולים גם היה ארוך . אני השתדלתי לעשות את הצרכים שלי בלילה בחצות התור היה פחות צפוף .

כפי שחשבתי שהמקום בטח ידוע לנאצים . בודפשט כבר מקוטרת מסביב עם צבא אדום הצבא הרוסי ,והנאצים רק החמירו ברדיפתם את היהודים תפסו יהודים הביאו אותם לשפת הדנובה ורצחו אותם .  עדות של רחל סיגמונד היום רחל קליין ,היא נערה צעירה  שהתה בבית ילדים ברחוב .. לקחו אותם בלילה ב 24 לדצמבר 1944 לשפת הדנובה כדי לבצע הרג רצח ,עמדו שם בלילה הרבה זמן שקפאו הרגליים והשערות הרטובות שהייתה אחר רחיצת ראש . בהתערבות אנשים שהיגיע למקום ניצלו וחזרו לא לבית הילדים אלה ונכנסו לגטו .בית הזכוכית נמצא קרוב לדנובה ואנשים שלנו ראו דברים .

התפרצות לבית הזכוכית

פתאום שמעתי צעקות יהודים החוצה ! היו יריות והתפוצצות רימוני יד

זרקו רימון יד למרתף שם שהו אנשי תנועת המזרחי בני עקיבה ,ודרשו  בצעקות כולם לעלות לצאת למדרכה , אני לא הספקתי להסתתר גם אני יצאתי למדרכה , עם  הידיים למעלה צעקו והיו ברחוב הרבה נאצים  עם נשק . המדרכה הייתה מלאה אורך רב של הרבה אנשים שהוציאו הנאצים מהבית המון אנשים עם ידיים למעלה הם התקשו להחזיק כל הזמן את הידיים מעל הראש והנאצים צעקו כל הזמן ידיים למעלה ידיים למעלה ,חשבתי שלא עזר לי כלום שברחתי מפלוגת עבודת כפייה ,ידעתי לאיזה סכנה אני הגעתי פה במקום הבטוח כביכול . בבית היו הרבה אנשים והטור של אנשים התארך . לקח הרבה זמן , ולפני שהספיקו להוציא את כולנו מהבית המוגן הזה , כמה אנשים ששינו את המצב של הפוגרום והצעקות הם עזבו אותנו והלכו להם . אנחנו כולנו חזרנו פנימה לבית הזכוכית .לפני שהנאצים עזבו את המקום צעקו אנחנו נחזור שוב !

אני כמו שלא הרגשתי בטוח לפני הפוגרום שהוציאו אותנו מהבית ,האמנתי שהם יחזרו שנית ,חיפשתי מקום מחבוא חדש  מצאתי מקום חדש במוסך איפה שחנו המכוניות הייה מכסה ברזל כמו שיש לביוב ברחוב . לקחתי מברג והרמתי את המכסה ראיתי חושך ! ירדתי למטה והרגשתי שאני נמצא על פחמים , פחמים לחימום הבית בחורף . החלטי שזה יהיה המסתור החדש שלי ! מצאתי שיש פתח למרתף הזה והם יכולים לבוא מהמרתף להוציא אותי משם ,על כן מצאתי פתרון לכך , לחפור בור שקועה  לגודל הגוף שלי עשיתי זאת שכבתי בתוכו וכיסיתי עם יד אחת את הגוף שלי עם פחם שחור ועל הראש שאוכל לנשום שמתי את הכובע מוסכים השחור שלי  כאן הייתי בטוח יותר שלא ימצאו אותי לכשיבואו . והם באמת חזרו שנית אני הספקתי לרדת למרתף הפחם ולהתכסות כמן שתרגלתי לפני ימים מספר .

כמו שהבטיחו הנאצים הנילושים ההונגרים באו שנית אחרי כמה ימים ,אותם הצעקות ויריות והתחילו להוציא את האנשים מהבניין . הם גם פתחו את דלת מחסן פחם ,היה חושך לא ניסו להיכנס רק צעקו  לצאת לצאת אני זורק רימון השני שהייה לידו אמר אין אף אחד  והלכו . אני נשארתי לשכב שקועה ב פחם הרבה זמן  רק שמעתי פתאום מדברים ואומרים הם הלכו הם הלכו יצאתי מהמחבוא של הפחם ,אני לא ראיתי כמה אנשי הספיקו להוציא לרחוב , למזלנו לא לקחו אף אחד ששהו  בבית הזכוכית והלכו. מי גרם לכך שלא ביצעו את זממם איני יודע .

"תכנית סרק" לחצות את הדנובה על גומי של  גלגל , זה לא היה  בר ביצוע . אבל זה מראה על מחשבות תמידות על בריחה ויציאה מהמקום .

תוכנית לחצות את הדנובה .

אחד החברים שמו גרינוולד דוד היה שותף איתי לתכנן לעזוב בלילה את המקום  ה- כביכול בטוח . יש לי במוסך צמיגים להוציא מהם את הפנים , לקחת שמן מנוע ,  לצאת בלילה לדנובה שזה היה קרוב אלינו . למרוח את הגוף עם שמן מנוע לנפח את הצמיגים ולעבור לצד השני איפה שכבר נמצא בידי הצבא הרוסי . דוד הבטיח לי שהוא יודע לשחות כי אני לא יודע לשחות .

פנטזיות ! ?

היו לי עוד תכניות בריחה כשהיינו ועבדנו בשדה תעופה של מטוסי קרב הגרמנים , לעלות  ולטוס לעבור לצד הרוסי של המלחמה . לתוכנית זו לא נמצא שותף , וגם עזבנו את המקום .

בראש שלי היה תמיד לחפש הזדמנו לברוח !

בסוף עזבתי וברחתי לבית הזכוכית כשהיינו בבודפשט לקראת העברת היחידה שלנו מהונגריה לגרמניה . העיר בודפשט הייתה מקוטרת מסביב עם חיילי הצבא האדום הרוסים , והם לא מיהרו להגיע אלינו , כל ערב התקדמו רחוב אחד וזה לקח הרבה זמן יותר ממה שחשבנו . והנאצים ההונגרים ממשיכים ברצח יהודים איפה שגילו שיהודים מסתתרים . ההפצצות ונפילת פגזים של תותחים התקרבו אלנו . פצצה אחת נפלה על גג בית שכן לידינו חששנו שאנשי צבא יבואו לנטרל אותה , פתאום פצצה על הבית ממולנו ! נהיה חושך , חשבתי שאנו קבורים מתחת להריסות של הבית לא יכולנו לנשום אוויר שהיה רק אבק וחול מהפיצוץ . אני הייתי במוסך לבד . חשבתי שזה הסוף . אחרי הרבה זמן נהיה שקט האבק נהייה דליל והתחלתי לראות שהגג מעלי שלם , אבל הבית ברחוב ממול הרוס לגמרי כי הרחוב שמפריד בין הבתים  צר כמו סמטה . המלחמה קרובה מאוד  הצבא הרוסי עדיין לא היגיע אלנו , ואנחנו  מפחדים מהנ'ילושים יותר מאשר נפילת פצצות מסביב לנו . חיוויתי עוד פצצה של פגז כאשר ישבתי בבית שימוש מאולתר בחצר של הבניין כי בית שימוש בבניין היה מקולקל סתום . אני יושב ועושה הצרכים שלי מתפוצץ פגז מולי ראיתי את האש מולי וכל הרסיסים עפו בכיוון הפוך אני לא נפגעתי כלל . אני חוזר ואומר שהפצצות והפגזים היו כאילו ידידותיים לנו כי הם מכוונים נגד האויב שלנו . במקרה שלי אני יצאתי שלם מכול הפצצות שנפלו מסביב למסתור שלנו .

מקום שהייה שלי ממשיך להיות המוסך , הכניסה למוסך מבחוץ הייה דרך פתח שער של תריס שנפתח למעלה . בימים שידענו שהרוסים ממש קרובים אלינו הצטרפו אלי שלושה חברים מחתרת שלנו שהיו מחופשים לחיילים הונגריים ועשו כל מיני פעילויות בשבילנו. אני שמדבר רוסית אמור הייתי להציג אותם לפני החיילים הרוסים שהם יהודים והם לוחמים נגד האויב הגרמני .

יום השחרור היגיע

ב 18 בינואר 1945 לפנות בוקר פרצו חיילים רוסיים את שער התריס , אני ניגש לחייל ואומר ברוסית חברים  אנחנו יהודים ! שלא יירו בי אבל פתאום קיבלתי באיתה חזקה מהנעל הקפואה שלו וצעקה קללה ברוסית יהודי אני אזיין את אימא שלך , וכיוון אותי החוצה אל החיילים שלו וצועק ברוסית (דו פלין)לשבי לשבי . הבנתי שבפגישה כזאת בלחימה לא שומעים ולא מדברים , וכך נכנסתי לשורה של אנשים שבויים של החיילים הרוסים ואין כל אפשרות למלט את עצמי מהם החיילים שומרים שאף אחד לא יברח ודוחפים אותנו צמודים לקיר של הבניינים לא להיפגע מהיריות . עדיין לילה אבל השלג לבן הם רואים אותנו מזרזים אותנו להתרחק בכיוון  אחורה .לא היתה לי אפשרות לדבר עם מי שהוא רק קדימה  קדימה . אחר כך ראיתי מפקד אחד רוחב על סוס נמוך ,יצאתי מהטור ואמרתי תובריש חבר אני יבריי יהודי ! התשובה היתה טוב אתה יהודי תשמור שאף אחד לא יברח מהטור אם מישהו יברח אני יורה בך ! הפכתי להיות חבר בתפקיד אחראי שלא יברחו . אחרי הליכה קצרה הגענו לחצר בית ספר אחד שם ריכזו את הגברים . מצאתי יציאה אחורית של בית הספר הסתלקתי מהשבי הזה ברחתי , כבר היה בוקר לא רחוק משם הייתה הדירה של בן דודי  המהנדס . אשתו נוצרייה  הייתה בבית היא קיבלה אותי בשמחה רבא הבית שלה כבר נכבש יום קודם . והיו להם אורחים קצינים רוסיים שחשקו בהם .אשתו של  בן דוד שלי הציגה אותי שאני בעלה , ליתר ביטחון ישנתי איתה במיטה אחת באותו לילה שלא יאנסו אותה כמו יתר  דיירות  הבית . גברים בכלל לא היו בבית .

למחרת המלחמה  החזית עברה לצד השנייה של הדנובה לבוּדה . העיר פֶשט משוחררת מהנאצים האנשים יוצאים מהמקלטים והיהודים יוצאים מהמחבואים  הבתים רובם הרוסים חורבות , הרחובות כמו אחרי מלחמה  בכל מקום פזורים חיילים גרמנים מתים שוכבים על הרצפה אנשים לוקחים מהרגליים של המתים את הנעליים , ראיתי גם הרוגים  במרכז העיר שוכבים בחלון ראווה  שבור .

ראיתי גם תמונות אחרות אנשים מתרוצצים עם חפצים בידיים , שלל חפצים  שפרצו לחנויות  דרך חלונות  ראווה השבורות  .

ברחוב  מרכזי אחד הלכתי לבקר משפחה יהודית בשם בלאו הם לא היו בבית איני יודע אם מישהו שרד מהם . מקומה שנייה של הבית ראיתי התקהלות למטה ברחוב הרבה אנשים , אחרי שירדתי ראיתי סיבת התקהלות , במרכז שכב פגר סוס מת ואנשים חותכים בסכינים בשר ממנו . הצבא הרוסי השתמש בסוסים מפקדים זוטרים רכבו על סוסים ראיתי גם שסוסים גררו עגלות עם אוכל לחיילים .

כל זה ראיתי בהליכה קצרה כמה רחובות מקירבת שפת הדנובה למרכז העיר . בהמשך ראיתי עוד גווייה של סוס ואנשים מסביב חותכים ממנו את הבשר .הסוסים נפגעו מהפגזים והפצצות יום קודם .

הליכה זאת בעיר בודפשט , אני עדיין שומע את התפוצצויות ויריות מהצד השני של הדנובה , הרחובות מלאים הריסות של הבתים . חיילים גרמנים מתים סוסים מתים , אנשים הולכים רצים גוזלים מה שבא .

אני רואה כל זה אני עוד לא הפנמתי שהנאצים הובסו ואני חופשי , חיפשתי לראות  אנשים שאני מכיר בעיר .  אכזבה גדולה ! אין אחד מהמכירים שלי שהיתי בקשר איתו לפני שלקחו אותי לפלוגות לעבודות כפייה . הכול השתנה הרבה בתים הרוסים ואם יש איזה בית שלם שאפשר להיכנס בו , אז לקחו אותם את היהודים ושלחו לאושביץ .

כל תנועה של אנשים שאני רואה זרים לי שמעתי אנשים מדברים ביניהם שיש איזה מקום שאפשר לקחת שוקולדים , כמובן לקחת מההפקר ! הרוסים היו עסוקים בחיפוש אחרי שתייה אלכוהול וודקה יין בירה  ושעונים . שואלים אנשים בעדינות מה השעה ? אתה רוצה לענות ומסתכל בשעון – אז הוא אומר "?דווי" ! תן! ולוקח את השעון . החייל כמובן חמוש ! והוא גם מציג לך אוסף שעוני יד על הזרועה . שלו .  לא נורה !אולי  מגיע לו מתנה על זה ששחרר אותי מהנאצים , לא צריך לאיים .

כל אלה אשר עסוקים בלקחת מההפקר לחתוך בשר סוסים הם לא מבני עמנו היהודים שיצאו ממחבואים ומהגטו לא היה בראש שלהם להשתתף ולמצוא חפצים . היהודים חיפשו בני משפחה ולחזור לדירה שלקחו מהם הנאצים לנשום את האוויר אפילו אם הוא עדיין מריח עם חומר נפץ ועשן . היהודים עסוקים בלחפש בני משפחה .היהודים לא רעבים לאוכל אפילו שלא אכלנו בזמן האחרון . אלה שטרודים אחרי רכוש לא מסתפקים ממה שגזלו מהיהודים , הם בטח  נאצים וממשיכים לגזול רכוש יהודי מזדמן . התנועה הזאת של אנשים זרה לי . לי ולחברים שלי הציונים לא הייה בראש לחפש חפצים ואו לנקום בנאצים  שזה מתבקש  אחרי סבל כה רב  שרצחו בנו וחיפשו אחרינו במרתפים ובכל מקום מסתור . להחזיר להם ! להתנקם ?

לי לא ידוע מקרה שיהודי הרג הונגרי  בכדי לנקום בהם על מה שהם גרמו לנו .

וכך אני הולך וחושב איפה החברים שלי שהיינו איתם בבית הזכוכית כי אותי הוציאו מהבית יחידי לבד אני גם לא יודע מה קרה לחברים שלי שסמכו עלי שאני אדבר אל החיילים הרוסים בשפה שלהם שאני אזרח צ'כוסלובקי והם החברים שלי לא לוחמים נגד רוסיה אלא ידידים יהודים , אף אחד לא הקשיב לי קיבלתי בעיטה חזקה מהנעל הקפואה , והתנהגו בי כשבוי מלחמה .ואני עכשיו  עסוק כיצד לברוח מהשבי הזה .

בסוף הגעתי למרכז של התנועה הציונית . בכיכר בית לחם

BETHLEN TEIR בתרגום לעברית (כיכר בית לחם) שפעל כבר מספר ימים כי המקום נכבש על ידי הצבא הרוסים  כמה ימים קודם . במקום הזה היו בעבר מרוכזים  מוסדות של קהילה היהודית בבודפשט  וגם שרות התעסוקה שסיפקו עבודה ליהודים שפוטרו בגלל החוקים אנטישמיים . במקום גם היו המשרדים של הפנימיות   ל לימודי מקצועות  של נוער יהודי  בבודפשט , בעבר קיבלתי כאן תמיכה שהייתי שוליה מתלמד למכונאות רכב ונתנו לי הפנייה לקבל מנת אוכל ליום .

אבל כעת המחשבה הראשונה שלי  לעלות לארץ ישראל , לקבל את הזכות שלי לעלייה .  השנים הקשים שלחמתי על הישרדות מהנאצים הייה , קטיעה "ניתוק" מהדרך אשר הייתי  בו אחרי שההונגרים נכנסו למונקץ' והצ'כים יצאו  וסגרו את גימנסיה העברית  .  ועכשיו ינואר 1945 אני חופשי , משוחרר מהנאצים  עליי פשוט  להמשיך את הדרך לנסוע לרומניה לנמל קונסטנצה לעלות לאוניה ועוד כמה ימים אני בארץ ישראל .

השתחררתי ב 18 בינואר 1945  בודפשט כבר שוחררה מהנאצים אבל המלחמה עדיין לא נגמרה , נמתין שהמלחמה תגמר האנגלים יבטלו את הספר הלבן שאוסר  ליהודים לעלות לארץ ישראל , והשערים ייפתחו ונהיה חופשיים לנסוע למחוז חפצנו בלי בעיות .

בכיכר בית לחם מצאתי תנועה רבה מארגנים מקומות לינה מבשלים אוכל לפליטים שמגיעים כל הזמן מכל מיני מקומות . גם החברים שלי של הנוער הציוני היו כבר פעילים . התחברתי לבית שלנו אשר שימש מקום שהייה ופעילות לאיסוף חברים . הפעילות הראשונה הייה  ללכת לתחנת הרכבת וברחובות בודפשט להפנות אנשים למעונות שלנו לקבל אוכל ולינה  האנשים אלה  לא היו מרוכזים והיו אובדי עצות , מחפשים קרובי משפחה , אין להם מקום לאן ללכת . פתאום מצאנו את עצמנו פעילים באיסוף יהודים פליטים ציונים ולא ציונים דוברי יידיש הונגרית פולנית רומנית כל השפות אפילו יוונית . אחד התפקידים שעשיתי להביא פליטים יהודים אלה להכניס אותם למקום שקראנו לו פלוגה של הנוער הציני , מחולקים לפי גיל ושפות המדריכים התחילו לדובב אותם לעזור להם לצאת מההלם לפגוש חברים חדשים להתחלק איתם בהרגשות שלהם ולא להיות בודד .

אני ידעתי גם רוסית וזה היה מאוד חשוב שיכולתי לתקשר עם החיילים הרוסים שהם הכול יכול בזמן הזה . ( פגשתי בארץ אחרי שנים אנשים שהזכירו לי שאני הבאתי אותם לפלוגה שלנו בבודפשט ועלו משם ארצה) אחד התפקידים הייה לי ללוות בנות ממקום למקום להביא חפצים מהבית . בעורף החזית החיילים אנסו כול בחורה שפגשו על כן הייתי מלווה אותן לכול מקום .

עדיין התוהו ובוהו משתולל צריך גם להאכיל את החברים , ואנו עדיין בחזית המלחמה קשה להסיג מצרכים . על כן השתדלנו להרחיק ולהעביר את החברים רחוק יותר לעורף . קיבלתי תפקיד מאוד אחראית להעביר קבוצת בנות ילדות למרחק יותר ממאה קילומטר שם החיים כבר היו יותר מאורגנים . התנועות הציוניות היו פעילים ומאורגנים יותר , היו קבוצות ילדים ונוער עם חיים מסודרים תרבותיים לימודים הרצאות ולימוד השפה העברית לקראת עליה לארץ בקרוב ! שם המקום  "סגד"   .SEGED

לנסיעה שלי לעיר סגד היו שתי מטרת להרחיק הילדות מהסכנות שמשתוללות בבודפשט . ובו זמנית לצאת  לעלייה דרך רומניה , בהתאם לתור ולזכות שלי לעליה .

הנסיעה והעברת הבנות לעיר סגד הייה מאוד מסובך . רכבות נוסעים לא  נסעו לא הייה שום ארגון ממלכתי הכול הייה בגדר שטח מלחמה , רכבות שנסעו היו רכבות משא ששימשו את הצבא הרוסי  או שהובילו חיילים רוסים . ועיקר הבעיה הייה שהגשרים היו מפוצצים הגרמנים פיצצו את הגשרים כדי להכביד לרוסים  לדלוק אחריהם , הרכבת היגיעה עד לגשר והייה צריך לעבור את הנהר בסירה ולהמשך ברכבת מצד שני הלאה . כול זה יכולתי לעושת ולתקשר עם הרוסים ברוסית . נעזרתי גם בחיילים רוסיים יהודים שידעו לדבר מאט יידיש והיו גם שהבינו את הסיסמה לגלות יהודי שהייתה המילה "עמכו" עמך . השגתי אוכל בשביל הילדות מרק מהטבח הרוסי שהייה יהודי  מרק שעועית . מהעיר סגט  העברתי נערות יהודיות הלאה לרומניה לעיר "אראד"    ARAD

גם פה הייתה פלוגה קבוצה של הנוער הציוני עם מדריך שלנו . שהיתי כאן יומיים , וקיבלתי הוראה שאני יכול לנסועה לבוקרשט להתחבר יחד עם וותיקי הנוער הציוני אשר ממתינים לתעודת עלייה  (סרטיפיקטים ) .ברומניה ניצלתי את מעמדי שהצגתי את עצמי אזרח  צ'כוסלובקי הם מאוד שמחו לעזור לי כי צ'כיה הייתה ידידה של רומניה וקיבלתי הכול ללא תשלום . מכאן מ-ארד עד בוקרשט נסעתי ברכבת מהירה בלי תשלום יחד עם קצינים רוסיים ,הייתה לי שותפה לנסיעה זו , חברה של נוער הציוני בשם ריצ'ר יהודית שגם השתייכה לוותיקי הנוער הציוני והייתה במחתרת הציונית בבודפשט מחופשת לדוורית אשר העבירה מסמכים מזויפים וכל מיני שליחויות בשביל התנועה הציונית . כמובן גם היא הייתה פטורה מלשלם עבור כרטיס נסיעה בתור חברה של איש מצ'כיה . הגענו לבוקרשט הנסיעה בחשמלית גם הייתה על חשבון צ'כיה .

קיבוץ הנוער הציוני בבוקרשט

שם המקום של הקבוצה  הקיבוץ שלנו בבוקרשט הייה   אלייה סוטר ALEA SUTER . שם פגשתי את כל וותיקי הנוער הציוני מבודפשט מרוכזים כדי לממש את הזכות לעלייה לארץ .

הקיבוץ עלייה סותר התנהג ממש לפי חוקי שותפות של קיבוץ בארץ וגם היינו  משויכים כל אחד  לקיבוץ שלו בארץ . אני הייתי אמור ללכת לקיבוץ ניצנים בנגב . לשם שלחתי את החפצים שלי מגרמניה . בבוקרשט הייתה אווירה של חיים לפי כללים וחוקי הקיבוץ בארץ . אני קיבלתי עבודה במפעל טרקטורים בתור מכונאי .  נסעתי כל יום לעבודה בחשמלית , את הכסף התשלום שקיבלתי העברתי כולו למזכירות הקיבוץ . כל ערב התכנסנו ל"חברה שיחה" כדי לדון בכל הבעיות . החבר "איטש'י" יצחק ארצי הייה ראש התנועה שלנו ברומניה  והוא דאג לנו וטיפל בכול הנושאים מול השלטונות הרומניים .

החברה שיחות אלה נמשכו עד אחרי חצות אני הייתי היחידי שעבדתי כי הייתי בעל מקצוע נדרש הלכתי לישון , ויתר החברה המשיכו לדבר יותר מאוחר . המפעל בו עבדתי עבד עבור הרוסים מדינה ששיחרה אותם או כבשה אותם מהשפעת הנאצים הגרמנים . מה שראיתי ברומניה  ששלטון הרוסי שדד מהם מהרומנים מכונות לתעשייה הרוסית כביכול למען המאמץ המלחמתי . גם המפעל אשר עבדתי בו עבד בשיפוץ טרקטורים לחקלאות של רוסיה . אני שהייתי שולייה מתלמד הפכתי להיות כאן מומחה לכוון הצתה חשמלית ותיקון תיבת הילוכים , העובדים הרומנים לא היו בעלי מקצועה במכונאות . אבל גם הטרקטורים היו מאוד מיושנים  ואיני יודע אם הייה להם תועלת מהם  .

אחד ההחלטות בחברה שיחה הייתה לצאת להכשרה חקלאית עד שהמצב יתבהר , המלחמה תיגמר ואפשר יהיה לעלות לארץ לפי התור וותק בתנועה הציונית . נמצא מקום חווה חקלאית מתאימה לא רחוק מבוקרשט שנקרה  "גרדישטיאה"  GRADISHSTIA

יום ראשון אחד שלא עבדתי במפעל ביכרתי אצלם בגרדישטאה .אני גם הייתי פטור מהכשרה חקלאית כי אני כפרי והיו לנו שדות  הכרתי כול עבודות חקלאיות .

כמובן החברה שלנו ניצלה את הזמן ללימודים עברית והרצאות וגם דווחים על התפתחויות פוליטיות בארץ מול הבריטים .

אחד החברים ידע לפענח אופי של בן אדם לפי כתב יד . הייתה לי חברה שפגשתי בקיבוץ שכן לנו בבוקרשט היו רוב בנות יוצא או שרידי ליטה לטבייה ,הן דיברו עברית יותר טוב ממני  אני בסך הכול למדתי שנה אחת בבית ספר עברי הן למדו גם בבית ספר עממי  בגן ילדים בשפה עברית . שפה משותפת אפשרה לקשור הכרות וחברות , בחורה בשם שרה פגשתי אותה בזמן הפנוי ,הן גם המתינו לעליה  . מהן שמעתי על הזוועות של הרג בפוניר . הייה לי דף שבו כתבה לי כתובת . עלה לי רעיון לתת לפענח את כתב ידה של שרה , לא הייה לי צורך בכך היא הייתה בחורה ברמה וידע רב היא הייתה תלמידה מצטיינת .  פענוח כתב יד שלה הייה מצטיינת בכול . רציתי להחמיא לה שהיא גם יפה וחכמה . אבל הייתה לי בזה הפתעה מאוד לא נעימה ! היא נעלבה מאוד אני נשארתי בחור שלא יודע להתנהג כראוי , התביישתי ביקשתי סליחה ואמרתי שלא חשבתי שזה יפגע בה ושזה דבר לא ראוי.  אבל היא לא סלחה לי ויותר היא וגם אני לא רציתי להמשיך . היו שם עוד בנות ליטאיות דוברות עברית המשכתי לפגוש לשיחות עם בחורה בשם נחמה , שם יפה  מצאה חן  בעיני . יש לי גם תמונה משותפת איתה . היא סיפרה שאבא שלה היגר לאמריקה ויתר המשפחה לא הספיקו לצאת . בבוקרשט ניצלתי את היותי אזרח צ'כי ,לקחתי את החברה שלי לשוט באגם מלאכותי שהיה קרוב למגורים שלנו בבלי לשלם כסף . וגם בחשמלית לא קניתי כרטיס אמרתי צ'כוסלובק ידידים של ברומניה .

הייתי בבוקרשט עד 15 למאי 1945 הייתי חבר חשוב בקיבוץ שהבאתי כסף כל חודש , וכיבדו אותי בכרטיס מכובד באופרה הרומנית . הלכתי להצגה אחרי יום עבודה עייף הייה לי קשה להישאר ערני ,מחיאות כפיים העירו אותי כל הזמן הזמרת שרה ברומנית  ומדי פעם צועקת בקול רם המילה "אסקולטה " זה העיר אותי , אחרי ההצגה שאלתי מה פירוש המילה :אסקולטה" אמרו לי שזה בתרגום  תקשיב בבקשה ! יכול להיות שהיא התכוונה אלי להתעורר זה הפריעה לה כי הייה לי מקום מאוד מכובד בשורה ראשונה .

היגיעה הזמן ! המלחמה נגמרה  15 בחודש מאי 1945 יצאנו מאורגן להפגנת שימחה . ואחרי ההפגנה סודר לי ללכת לשגרירות האנגלית בבוקרשט להירשם לעליה בהתאם לטור שלי .

יש לי אח !

מיהרתי להגיע לשגרירות שמחתי שהיגיע הטור שלי ואני ממתין בחדר ההמתנה להיכנס להירשם למסור נתונים תעודות . בחדר ההמתנה ישבו שתי בנות בלונדיניות מדברות יידיש , ניגשתי לשאול אותן בקשר למשפחתי אם הן פגשו מישהו והראיתי להן תמונה . מפגש כזה והשיחות כאלה היו הדדיות הן גם שאלו אותי על כרובי משפחה שלהן . לי לא הייה ידוע שאח שלי חי ,חשבתי שאני הניצול היחידי מהמשפחה .

הבנות אמרו שהתמונה מאוד דומה למישהו יהודי חייל צ'כי שהוא חילק להן זהב ואוכל . מאוד דומה ! עדין לא בטוח .

היגיע הטור שלי להיכנס , אני נשארתי לשבת וחושב ? מה לעשות ?

כמה חשוב הייה לי סוף סוף לצאת את אירופה לעלות לארץ ישראל . לא חשבתי הרבה , לא נכנסתי להירשם חזרתי לקיבוץ למזכירות ומספר את החדשות שלי . במקומי נכנס לרשמת לעליה חבר טוב דוד גרינוולד (איתו תכננו תכנית סרק פנטזיה לעבור את הדנובה על גלגל גומי) . נפרדתי מהחברים גם מהחברה חמה אמרנו שנפגש בארץ ויצאתי לדרך .

לנסוע מבוקרשט לצ'כיה לפראג , זה לא לגשת לתחנת הרכבת ולנסוע . בכל אירופה אין רכבות נוסעים מסודרות גם אין גבולות בין מדינות מי ששולט זה הצבא הרוסי וקציני צבא מכוונים את הרכבות לפי צורכי הצבא .  בבוקרשט במפעל שעבדתי כבר קלטתי קצת את השפה הרומנית וגם רוסית ידעתי . וכמה מהר שרציתי להגיע לפרג ירדתי בדרך  בעיר קלוז' ברומניה כדי לראות מה קרה למשפחה של אימה שלי בהואין . פגשתי קרובת משפה אחת  בקלוז' בת דודה שלי והם היחידים ששרדו ואין לי צורך לנסוע להואדין אשר ליד העיר  קלוז' כי אין שם אף יהודי אחד . לפני שהמשכתי הלאה , בת דודה  בשם

"פסי " בת של אחות לאימא שלי ביקשה ממני שאשאר לערב ואגש איתה לקן של נוער הציוני היא לומדת שם עברית , היא גם חברה בתנועה , היא הייתה גאה בי שאני מדבר עברית . השתתפתי ערב אחד קיבלו אותי יפה  וגם לי הייתה חוויה לראות קבוצת יהודים שופע חיים מתעוררת לחיים ולציונות אחרי אסון שעברו . הייה לי חשוב לבכר כאן כדי לדעת מה קרה למשפחה שלי משפחתה של אימא .

חיים מחפש את האח האבוד

יצאתי לדרך וממשיך לנסוע לכיוון פראג קופץ  מרכבת משא לקרון רכבת אחר עומד על מדרגות או על הגג של רכבת נוסעים מלאים חיילים רוסים . בדרך הגעתי לקרפטורוס החלק הצפוני של צ'כוסלובקיה וקרוב למונקץ' ולכפר שלי קרצקי . סטיתי קצת מהדרך ונסעתי לכפר הולדתי  לכפר שם השארתי את ההורים אחרי  שלקחו אותי לפלוגות לעבודות כפייה של ההונגרים . כאן אין רכבת או אוטובוסים  פה ושם נסעתי על טרמפים של עגלות  סוסים והליכה ברגל . בדרך מעיירת סווליווה לקרצקי עברתי את הכפרים של נוצרים רוסים אוקראינים  שעברתי  בעבר בדרכי הביתה מלימודים בגימנסיה' . חזיתי באשליה של תמונה בראש , איך נראה כשאימה שלי רצה לקראתי ומחבקת אותי  , ידעתי כבר שלקחו אותם מקרצקי . ובכל זאת  תמונה אחת הייתה לפניי כל הדרך . רק התמונה זאת של הבית הייתה חקוקה בזיכרוני .

שהגעתי למקום !! מקום שהיה פעם הבית שלי , סוממו עיני , עורפלו חושי , המקום חרב אין נפש חייה בסביבה ! הדלתות פרוצות , בפנים מלוכלך מלא גלולות סוסים . האים מקום זה פעם הייה בית של משפחתי

האהובה שהמתינו לבואי הביתה ?!     לפניי  מתגלה לי בית שהפך להיות אורוות סוסים  מלא גלולים מסוסים .

אנשים הבחינו בי . ראו אותי הם הבינו שזה הייה פעם הבית שלי . הגיעו שכנים שהכירו אותי מילדותי באו  לספר לי איפה הסוס שלנו , אצל מי הפרה .  הלשינו על שכנים שזכו ברכוש יהודי והם לא .

אני  מתוך תדהמה לא עונה לא מדבר , עומד מוכה , המום .

אני לא יכולתי לדבר אליהם . הפכתי עיוור ואילם אפשר לקרוא לזה עילפון . לא יכולתי לא רציתי לראות  , עזבתי את המקום עזבתי את מה שהיה הבית שלי , שנולדתי בו וגדלתי . אי אפשר לקרא לזה ביקור שורשים . זאת צפייה על בית שחרב , על הורים שלי משפחתי  אשר פעם היו מחבקים אותי שהגעתי לכאן , על אוויר שעתה חונק את הנשימה .  רק לזוז לא לראות , הסתכלתי אבל הפסקתי לראות מה נראה מסביב , האוזניים אטומות לשמוע מה מדברים . קבר אחד גדול מה שהייה פעם המולדת שלך . בלי דמעות , עיניים יבשות . הראש למטה קלפי האדמה הארורה הזאת . אין לי ראש לקלוט לחוש , לצפות , לחשוב , מה לעשות !?  אינסטינקט מוביל אותי להתרחק מהמקום .

הלכתי הלכתי לקצה השני של הכפר בדרך לרכבת שם מצאתי איש אחד יהודי יחידי בכפר בנימין קוראים לו . אמרתי לו מה אתה עושה פה . בוא תלך לארץ ישראל . נשארתי ללון אצלו עד הבוקר . והוא אומר לי "אני נשאר פה" הוא באמת נשאר בכפר והיחידי שחי שם גם אחרי שהרוסים פתחו  את שערי היציאה לארץ ישראל . למחרת יצאתי ברגל את שבע הקילומטרים לכפר שכן קושניצה משם נסעתי ברכבת צרת מסילה עד לתחנת רכבת רגילה ושוב קפיצות מקרון לקרון בכיוון לפרג .

אני זוכר שקטע מהדרך נסעתי ברכבת  נוסעים רגילה וישבתי ליד החלון . עדיין עם פנים אבלות , דמעות יבשים , לא בוכה . נזכרתי שבבוקרשט בקבוצה שרנו שיר של צ'רניחוסקי " שחקי שחקי על חלומות ..זו אני החולם שח .

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,

דְּרוֹר  לַנֶּפֶשׁ, פַּת  לַדַּל.

עצוב מדוכא אני נוסע וחולם ?

הייתי רוצה להאמין באדם .

אחרי שהרוצחים  הובסו ונכנעו.

הייתי רוצה לחדש את האמונה  באדם

בתקווה ... אולי יגיע עולם חדש

אחרי אסון וחורבן שמעיק עלי .

שרנו את השיר ועוד שירים של חלוצים שבונים וחורשים את התלמים בארץ .

השיר הזה ריגש אותי מאוד עד שנזקקתי לנגף את אפי וגם את העיניים היבשות

הרכבת עצרה לא ממשיכה . חיפשתי שוב רכבת שנוסעת לפרג אני כבר בצ'כיה , מדברים בצ'כית שפה שלמדתי בבית ספר עממי בקרצקי . עליתי שוב על רכבת נוסעים אבל הייה צפוף עמדתי ליד הדלת הכניסה . אני מקווה לפגוש את אחי , לא הייתי בטוח שאחי לפתע פתאום חייל צ'כי ?

קיבלתי מכה בגב אני מסתובב ורואה חייל רוסי ממולי מוריד לי את הז'קט וממשיך הלאה שודד עוד אנשים בדרך מי שנראה לו . ואני נשארתי בלי מעיל וכול מה שהייה במעיל . לא הייה לי כסף רב או דברי ערך , אבל היו לי מסמכים רישיון נהיגה תמונות . אני מרגיש פתאום ערום , השוד הזה ברכבת הקור והרוח ממנו אני סובל  עכשיו , העיר אותי מהחלום והתקווה על עולם חדש .                          כבר איני מאמין באדם !

והרוח של תקווה ,          נהפך לרוח קרה של צמרמורת .

תחנת רכבת בפראג .

על שם ווילסון נשיא אמריקה בזמן מלחמת עולם הראשונה.

האח שלי שינה את שמו מ קליין ל מלי בצ'כית .

הגעתי לפראג בבוקר מוקדם אני פוגש יהודים בתחנת הרכבת אפשר לזהות יהודים פליטי השואה מרחוק לא הייתי צריך ללכת לחפש , כולם מכירים את הרשי מקרצקי הבית שלו משמש בית ליהודים מקרפטורוס כולם מכירים אותו וגם הוא מכיר את כולם . הוא חייל צ'כי וממחנה הצבאי מביאים  לכל מי שנמצא בבית  אוכל בכמות בסירים ובירה ב מיכל זכוכית גדולה .

את הכתובת המדויקת קיבלתי כבר מיד בתחנת הרכבת  בשם דייוויצה . הבית הייה שייך ליהודי עשיר והגרמנים הלאימו את הבית לקצינים גרמניים , הדירות מרווחות ובתוכו ביגוד וריהוט ברמה גבוהה . שוער הבית קיבל אותי וכיוון אותי לדירה של אחי . אני עדיין בלי מעיל . והבית מלא אנשים דוברי יידיש והונגרית . משפחת שלמה שטרין דודה אסטי. מנהלת את הבית ביד רחבה . דודה אסתי (אסתר) גרה במקום עם שלוש בנות ובן אחד אוסי , כמובן אחי הרשי שזאת הדירה שלו אשר הוא קיבל מהשלטונות החדשים בפראג . והוא אחד מהם שהתארגנו להיות הממשלה החדשה קומוניסטית  בגיבוי עם המפקדים ממוסקבה .

בבית של הרשי אחי תנועה של אנשים רוצים לנסועה למחוז הסודטים , משם גירשו את הגרמנים אשר הביאו את היטלר לכבוש את כל צ'כיה . את הדירות של הגרמנים במחוז הסודטים מוסרים כעת ליהודים פליטי השואה .  

אחי לא הייה בבית בבוקר שהגעתי  הוא הייה עסוק בתפקידים של הקמת ממשלה חדשה של צ'כוסלובקיה המשוחררת . הליגיון הצ'כי שהתארגן בתוך רוסיה רובם יהודים עובדי פלוגות כפייה של הונגריה או קומוניסטים יהודים שברחו כדי להילחם על ה אידאולוגיה הקומוניסטית . האח שלי הרשי הצליח לעבור בחזית המלחמה לצד הרוסי בחורף 1943  

מיד התנדב לצבא הרוסי הוא הייה מכונאי רכב והכיר את הרכבים של גרמניה שנפלו שלל בחזית  וגם ניצלו אותו לתרגם מגרמנית לרוסית , אחי למד בבית ספר  תיכון בשפה הגרמנית הוא הפך להיות לוחם עם ידע מיוחד .

כאן בפראג הלגיון הצ'כי שהשתתפו בשחרור צ'כיה . הזדרזו להקים ממשלה קומוניסטית בחסות הצבא הרוסי , ולא לתת לממשלה דמוקרטית הגולה שנמצאת באנגליה לחזור הביתה .

אחי וחבריו התאכזבו כבר קודם אחרי שכבשו  את קרפטורוס רצו כבר מיד  להחזיר לצ'כיה , לגבולות של לפני פרוץ מלחמת עולם השנייה . אבל הם חיילים צ'כים  תחת פיקוד של רוסייה . וסטלין קבע שקרפטורוס הם רוסים אקראינים ויתחברו לברית המועצות של רוסייה הגדולה . הם  קיבלו את זה בהבנה אבל במידת מה  באכזבה .

בצהרים היגיע אחי לבית , הוא לבוש בבגדים יפים נקיים של חיילים צ'כיים .בחור יפה תואר מחייך , מופתע לראות אותי . התחבקנו התנשקנו. כמובן הוא הציע לי להישאר אצלו ולהרגיש בבית . חזרנו על מה שהייה ידוע לנו שכל המשפחה שלנו לקחו מקרצקי לאושביץ ואין אחד מהמשפחה שלנו מלבד שנינו שחזרנו . עתה אנחנו שניים ונחיה ביחד בצ'כיה המשוחררת הדמוקרטית .

אחי הייה בטוח כמובן שאני אשאר איתו בפראג גם הייתה לו תוכנית אחרי שסיפרתי לו שמאז שהוא עזב את בודפשט והתגייס לפלוגות עבודה כפייה אני נשארתי בבודפשט קיבלתי מקום ללמוד מכונאות רכב במוסך , ואני כבר מכונאי ,סיפרתי לו שהודות שהייתי בעל מקצוע מכונאי , הצלחתי לברוח מהנאצים ולהישאר בחיים . התוכנית הפתאומית של אחי הייתה שיש ברשותו הרבה משאיות שלל ,אחרי שהוא ישתחרר מהצבא נייסד חברת הובלה וגם מוסך למכוניות נהייה שותפים ונחייה ביחד . המלחמה נגמרה ראש הממשלה ושר הביטחון הם חברים שלו שלחמו יחד בלגיון הצ'כי . ויש לנו עתיד טוב לחיות בצ'כיה . הוא חזר לבסיס שלו והזמין אותי למחרת לבוא לראות מה יש ברשותו במחנה שלו ,

הייתה הרגשה טובה להיות בפרג הביאו אוכל מהצבא לבית . מתהלכים חופשי ברחובות בעיר . הקרקס כבר עובד הלכנו לראות הצגה  בחברת אחי ובנות שטרין אחי עם אשתו לעתיד ואני עם בת שטרין שנייה . בת שטרין שהייתה חברה שלי לפני המלחמה והביאה אותי ללמוד בגימנסיה העברים לא הייתה בחיים הי נפטרה ממחלה לפני שלקחו את היהודי לאושביץ .המקרה היוצא דופן ששלוש בנות עם האמא שלהן אסתר שטרין שרדו את אושביץ הודות שדודה אסטי אסתר שטרין הצליחה לעבור יחד עם הבנות את הסלקציות ועזרו אחת לשנייה ,כך שרדו את השואה ומצאו את אחי בפראג .הייה תענוג  לבלות בפראג . ביקרתי אצל אחי בבסיס צבאי הייה מלא משאיות חדשות מכוניות ואופנועים חדשים . הנעתי אופנוע אחד ועשיתי סיבוב במחנה , אחי ראה שאני שולט בהתנעה ונסיעה , הציעה לי לעשות טיול שנינו על אופנועים ,לקחנו למחרת את שתי אחיות שטרין ויצאנו לטיול  נסענו מחוץ לעיר אחי נוהג ויושבת מאחוריו אליסקה  אשתו לעתיד ומאחורי יושבת מנצי אחותה , נסענו די רחוק מחוץ לעיר עצרנו ליד גבעה בצד ימין השתרעה יער עם עצים  הוא שאל אותי אם אני יכול לנסוע בשטח ביער ? אמרתי כן . נכנסנו ליער בשטח פראי עם האופנועים בלי בעיות , עשינו  כמה רגעים חנייה חזרנו לכביש וחזרה לפראג להחזיר את האופנועים . הייתה לי הרגשה שזאת אשר יושבת מאחורי מעוניינת  בי .

אני צריך לציין שכל הזמן ששהיתי בפראג נהניתי וביליתי , ידעתי שאני חוזר להמשך דרכי לעלות לארץ ישראל ! גם ידעתי שאחי הרשי נאמן להיות אזרח צ'כי , להשתייך למדינה שלחם למענה  ולחיות בא . 

הוא אף הראה לי בחנייה של הבית  מכונית , דגם טטרה מיוחדת עם קירור אוויר חדשה  עם מד נסיעה 300 קילומטר .  הציע לי לקחת אותה  אם אשאר איתו בפראג  

אבל  ידעתי  שפראג  זה רק שהייה זמנית ואני חוזר לתפקידים שלי ולחברים שהשארתי בבוקרשט  .

בפראג גם יצאתי  לערב ריקודים הייה מאוד מעניין .  העיר פראג לא הייתה הרוסה מהמלחמה . החיים חזרו מהר  לחיים רגילים . לא כמו בודפשט שהייתה חרבה הרוסה  מהמלחמה . בפראג פרסמו על מקום בילוי טוב עם זמרת מפורסמת  גם אני יצאתי עם חבר לבלות , מקום מאוד גדול מלבד שטח הריקודים היו מקומות  ישיבה ושולחנות  ועל השולחנות  טלפון .

כל השולחנות היו ממוספרות וניתן הייה להתקשר בטלפון לשולחן  אחר ולהזמין את מי  שיושבת שם לפי מספר השולחן . מעניין שזאת ש משיבה לטלפון לא יודעת מי המזמין , רק קובעים נקודת מפגש כדי לרקוד ואפשרות להזמין אותה אחר כך לשולחן כדי להתכבד לשתייה או גלידה . היו מקרים של אי הזדהות  ולא ידעו מי המזמין  וזה מאוד מביך . אני אישית לא השתתפתי . לא חיפשתי הרפתקאות , חברי כן מצא לו בת זוג לרקוד . אני התעמקתי יותר בשירה של הזמרת  ה באמת יפה . ונהניתי מהערב הזה .

אחרי שבוע או קצת יותר אחרי שהגעתי לפראג הודעתי לאחי שאני חוזר לבוקרשט להמשך בדרך לעלייה . באותו יום שמעתי מאחי שהוא  התבקש מחבר שלו , שהוא שר בממשלה  החדשה לקחת את אימא שלו לווינה שם הייה הבית שלה  לפני המלחמה, הוא גם העמיס לה לאמא שלו רהיטים  .

אני הצטרפתי לנסיעה הזאת ונסעתי עם אחי שנהג את המשאית  עד גבול אוסטריה וירדתי מהמשאית בגבול סלובקיה והמשכתי לנסוע לבודפשט כדי לחזור  לבוקרשט .        הנסיעה הזאת לווינה הייתה אחת האשמות נגד שר הזה הצ'כי שסטלין האליל על היהודים שהיו שרים בממשלה הראשונה אחרי המלחמה וגם הוציאו אותם להורג לפי משפט מבוים הידוע ., משפט פראג  . אחרי מותו של סטלין ההאשמות בוטלו אבל אלה שהוצאו להורג לא חזרו לתחייה ( אחרי מותו של סטלין ביקרנו בפרג ) האח שלי פגש את בנו של חברו שהוצא להורג על ידי הרודן סטלין . הצדק ניצח באיחור רב .

בודפשט מרכז הארגון לעלייה  "ב"

בזמן שאני עזבתי את בוקרשט כדי לחפש את אחי . התגלה האכזבה הגדולה שהבריטים אשר שולטים בארץ ישראל לא מתכוונים להסיר את הספר הלבן להרשות עלייה חופשית לניצולי השואה . לא הייה ערך להמשיך להיות בבוקרשט . בתקופה של חודש שעזבתי את בוקרשט ארגון עלייה הפך כיוון  מערבה  לגרמניה אזור כיבוש אמריקאי שהם יותר סובלניים לפעילות הפליטים היהודיים לעלות לארץ ישראל . לאומת האנגלי והצבא האנגלי שמחזיקים שטח כבוש של גרמניה  הצבא האנגלי עסק ב אמצעים למנועה יציאת יהודים לארץ ואפילו לא לכיוון ארץ ישראל פלסטינה שהם שולטים בה ומקיימים את החוק של הספר הלבן .

אני כמובן לא חזרתי לבוקרשט . .בודפשט הפכה להיות מרכז של שרידי השואה שבאו מפולין ועוד כל מיני מקומות מחבואים  . שאני באתי לבודפשט מייד נרתמתי לכל מיני שליחויות ועבודות . דווחתי להנהלת תנועת הנוער הציוני שאני חבר  בה שמצאתי את אחי . בין היתר שהוא הציע לי רכב חדש .ואני סירבתי וחזרתי לפעילות התנועה למען איסוף וריכוז ניצולים  . בהנהלה עלה הרעיון לקנות את הרחב החדש הזה  ב מאה דולר . ש הוא מאוד דרוש  לפעילות שלנו בבודפשט . לנוע בדרכים מפראג לבודפשט צריך אישורים תעודות .

נתנו לי שותף בחור בשם   FEHER TOHI    "פהייר טוהי" מומחה לזיוף תעודות  הוא הייה סטודנט לרפואה והתעודות היו עזרה לצלב האדום .

הגענו ביחד לפראג לקחנו את המכונית מאחי מילנו דלק .הוא סידר את תעודות תנועה ובדרך עשה תעודות חדשות לפי הצורך והגענו עד גבול הונגריה . במעבר גבול של סלובקיה להונגריה קרה תקלה . בפראג פגשנו חבר שהיה איתנו בבית הזכוכית בבודפשט חבר שהיה תלמיד בגימנסיה העברית  ודיבר עברית  ,אמרנו לו שאנו נוסעים לבודפשט .. הוא שמח מאוד וביקש להצטרף אלינו כי גם הוא חוזר לבודפשט . קיבלנו אותו ויצאנו לדרך שהגענו לגבול סלובקיה הונגריה ,הראנו את התעודות השוטר אישר לנו את היצעה מסלובקיה להונגריה . אבל בהגיעי למחסום ביקשו ממני לפתוח את תא המזוודות , היו שם שתי מזוודות של החבר שלנו , הוא פותח ומתגלה שהחבר שלנו ניצל אותנו להבריח תרופות מצ'כיה להונגריה . כמובן לקחו אותנו לחקירה כל אחד ניפרד.  אני השתחררתי בלילה כי האמינו לי שאני לא המבריח ,נסעתי לבודפשט אבל לבד בלי מכונית הטטרה החדשה .  מתי שותפי "פהייר טוהי" וחברי ממונקץ' המבריח השתחררו אני לא יודע לא ראיתי אותם מאז .

לא שילמתי את המאה דולר שהבטחתי לאחי שאביא לו תמורת המכונית  היות שלא הבאתי מכונית לא קבלתי כסף . סוף סיפור . 

אחרי זמן החלטי לחזור לפראג להיפרד מאחי לפני שאני יוצא לגרמניה עם קבוצת נוער לעליית  "ב" אחי בינתיים התחתן בלי שהייתי בחתונה שלו . הוא אומר שאמר לי אבל אני לא שמעתי ולא ידעתי , הפעם הו כבר היה נשוי. פתאום !

בשורה טובה ! אחות שלנו חייה !

לפני שיצאתי  לבודפשט הגיעו רשימות ניצולים שנמצאים בשוודיה .

הרשימה זאת בישרה לנו לי ולאחי הרשי שאחותנו פריידי נמצאת בבית חולים בשוודיה ומחלימה מתשישות ורעב . עד כאן חשבנו שאנו שני ניצולים בלבד מכל המשפחה .

אחי כתב מכתב שהוא מבקש שישלחו את אחותנו לצ'כיה לפראג שם ממתינים לה שני האחים .  רק אני ידעתי את שם של אחותי הרשום , כי בבית בחברה קראנו לה ביידיש "פריידי" , אבל בתעודות הייתה רשומה בשם איבוייה   IBOJA  בהונגרית שם של פרח  ובעברית סיגלית .

בתנועה  הציונית קראנו לה חדווה  תרגום של השם פריידי לעברית וכך היא גם רשומה בכל המסמכים בארץ .  לא יצאתי לדרך חזרה לבודפשט נשארתי בפראג לקבל את אחותי הצעירה  שתגיע משוודיה . אחי הרשי שמו בצ'כית "עווג'ן "   EVZ'EN MALY   כאמור   MALY מתורגם מהשם קליין  .  

נא לא לשכוח הזמן עדיין חדשים מספר אחרי גמר המלחמה חיפוש קרובים היא עיסוק עיקרי של השורדים בכל היבשת של אירופה ., ויש גם ניצולים אחרי התאוששות הגיעו מכל מקומות מסתור או הבראות מתשישות . ששואלים על בן משפחה  אם ידוע עליו  ואם לא ידוע עליו  עונים

"טרם חזר" .  היו מקרים שאנשים התגלו חדשים אחרי גמר המלחמה .  מסיבה זאת גם אחרי הרבה שנים היו עומרים הוא עוד  לא חזר .

המלחמה נגמרה  קבוצות אנשים ששרדו את המלחמה חוזרים ברכבת  אבל גם ידעו שבין הפליטים החוזרים נמצאים גם נאצים נמלטים מהחוק עם שמות יהודיים .וזה היה אחד התפקידים של אחי לצאת  לתחנת הרכבת לתפוס אותם לעצור אותם .   במקרה זה באנו שנינו  יחד לתחנת הרכבת ש במשוער  אחותנו פריידי תגיע .

אחותנו פריידי הגיעה !

הימתנו יחד לביאת הרכבת , אבל לאחי היה לו תפקיד נוסף של הצבא הצ'כי לגלות אם ישנם אנשים חשודים ברכבת שהם נאצים . אנשי הצבא  הצ'כי נכנסו לקרונות  נוסעים לראות אם נמצאים  נאצים מחופשים לפליטים יהודים . אחי גם היה הראשון שראה את אחותנו וראשון לחבק אותה , ולה זה ה

יה שמחה כפולה שאחיה חייל יפה תוער מקבל אותה היא הרגישה כאילו כול האנשים ממתינים רק לה , וקצין של בצבא מקבל אותה מחבק אותה מדבר איתה שפת האם יידיש  . ראיתי אותם יורדים מגובה הקרון במדרגות יורדים  רצים  אלי ואני רץ לקראתם . איני זוכר אם בכינו מהתרגשות . שאלתי אותה אם בשבדיה  לא שמעה עלינו ?

יצאנו מהר מתחנה הרכבת לבית של אחי בפראג . הרשי האח שלנו הציג לה את הבית שלו שתרגיש בו כמו בבית  שלה . היא פגשה את בני משפחת שטרין

שלא הכירה קודם , אני סיפרתי לה שאלה משפחתה של חברה שלי דוצי דבורה ששינתה את חיי על שהביא אותי לגימנסיה העברית , לא ידענו שדבורה נפתרה  בבית ממחלה והיא חסרה לנו מאוד .

אחי הרשי כמובן חזר על הצעה שלו שגם אני חיים וחדווה אחותנו נגור על ידו ונשאר לחיות בפראג . אחותנו פריידי היה לה הרבה מה לספר כי אנחנו הרשי ואני חיים עזבנו את קרצקי שתים שלוש שנים לפני שלקחו אותם

ואת כל היהודים לאושביץ . פריידי חדווה היה לה הרבה מה לספר על השנים שנעדרנו מהבית והימים הקריטיים לפני שלקחו אותם מהבית  יום אחרי חג הפסח  1944 . היא סיפרה שיצאה יום קודם לכפר השכן רוסוש עם דודה רבקה אשתו של דוד אריה לייב

כדי לחפש איך הימלט מהסכנות , היא סיפרה כיצד עברו דרך הגנים והשדות שהגויים מהכפר שלנו לא יגלו אותם , אבל הן חזרו  מיואשות ללא תוצאות . למחרת לפנות בוקר כבר היו בהליכה להגליה מהבית . שיירה של הולכי רגל  עם  עגלות  סוסים  כמו לוויה לקבור  קהילה  יהודית  שלמה  .

היא אומרת קיווינו והאמנו שלוקחים אותנו  לעבודה בצו בפקודה של הצבא כך אמרו השוטרים . ההיגיון של בני אנוש לא היה מסוגל לחשוב על תעשיית רצח עם  שחווינו אחרי שהגענו לאושביץ  בירקנאו .

שמענו ממנה  על מה שקרה  לה כשירדה  מהרכבת באושביץ , פתאום כהרף עיין הפכה להיות לבד  בודדה  בלי אימא בלי משפחה ואנשים מוכרים ,ואיך היא  הסיפור היה מתומצת , והעיקר שיש לי שני אחים חיים ! מרוב שימחה לא ידענו מה לשאול קודם . לקח זמן שקיבלנו ידע ידיעה על האסון המשפחה שלנו בקרצקי .

נשארתי עוד כמה ימים בפראג ,סיפרתי לה שאני חבר בתנועה ציונית ופעיל בארגון קבוצות נוער . היא ביקשה מיד להצטרף אלי לעלות לארץ ישראל אבא שלנו ז"ל תכנן  ורצה לעלות ארצה עם כל המשפחה ולא הספיק . אני שמחתי מעוד שגם היא מעדיפה לעלות לארץ ישראל ולא להישאר בפראג אפילו שכל כך טוב לנו פה !

אני שידעתי כבר את הבעיות של עלייה "ב"  ואי נוחות לטלטולים  של פליטי השואה  במחנות מארץ לארץ באירופה החרבה . הבטחתי לה אחרי שאני אגיע לארץ אשלח לה סרטיפיקט ותיסע  ישירות מפראג לארץ .

פריידי אחותנו קבלה את ההצעה שלי ואני יצאתי לדרך חזרה לבודפשט שם קיבלתי תפקיד מאוד חשוב עם שויו  ישעיהו רוזנלום להביא קבוצת נוער במסגרת עליה "ב" לארץ . בבודפשט גרתי בבתים שהיו של הנוער הציוני ועשיתי כל מיני שליחויות בשביל התנועה שלנו . יום  אחד קיבלתי תפקיד להצטרף לקבוצת  שויו רוזנבלום , וגם הוזמנתי לנשף פרידה של הקבוצה  . הנשף הייה מאוד מרגש שרנו את השיר אנו עולים ארצה     ורקדנו עד מאוחר בלילה .

שיו הציג לי את הילדים שכללו מספר קבוצות לפי הגיל . קבוצת בשם נשרים היו ילדים עד גיל עשר .קבוצת שורשים יותר בוגרים  קבוצת הפועל היו היותר בוגרים בני 14--16  שנה .

ידוע לי שהקבוצה  הילדים נשרים עברה למדריך אחר ולא המשיכה איתנו הם לא היו מסוגלים פיזית לעבור ברגל בדרכים שאנו עברנו. למחרת עלינו על הרכבת בדרך מערבה לאוסטריה . הגבולות עוד לא היו בשליטה אזרחית מלאה בגבול הציגו אותנו שאנו נוסעים לבית שלנו כאילו ליוון לא לדבר הונגרית כי אנחנו כיביכול יהודים מיוון . זכור לי שעברנו את הגבול לאוסטריה הילדים אמרו תסתכלו אחורה הונגריה מאחורינו .הילדה אווי סיגמונד ישבה על מושב לפני אמרה , שמעתי אותה אומרת  אני לא אסתכל אחורה אני רוצה לשכוח את הונגריה ולא רוצה לראות אותם לעולם  . זיגמונד אווה  היום רעיתי אם לשני בנים חמישה נכדים ונינים שבעה  .       

תחנה ראשונה

בדרך לעליה העיר ווינה אוסטריה . בראשון לינואר 1945 חצי שנה אחרי סיום המלחמה . אנחנו יוצאים לדרך לעליה , כל אחד הילדים והמבוגרים עוסקים בסיכום אבדות של בני המשפחה . מי חזר ומי  טרם  חזר והתקווה שימצא קרובי משפחה בהמשך הזמן . מלבד ניצולים שעברו את תהליך השואה שהיו יחד עם משפחתם והגיעו לאושוויץ  הם יודעים את גורל המשפחה שהלכו ישר למשרפות  מלבד גברים שגויסו לפני כן למחנות עבודה  וטרם חזרו מחפשים אותם עם תמונה ביד . ואו רושמים על הקירות בריכוזי פליטים  ובתחנות הרכבת  את השם ,כתובת , ואיפה אפשר למצוא אותו . ידוע לי מקרוב על בת אחת שרקדתי אתה ריקודי עם בנשף הפרידה לפי יציע לעלייה . היא סיפרה לי שאחיה נפתר מפציע זמן מה אחרי שהמלחמה נגמרה  ואבא שלה טרם חזר "טרם חזר " היה בפי כל אחד שבן משפחה עדיין לא הופיעה ומצפים שיחזור במהרה .

טבעת אירוסין שאלתי אותה מה פשר הטבעת הזו אמרה שהיא מאורסת לבחור , לא האמנתי כי היא  הייתה נערה צעירה .

בווינה הושיבו   אותנו בבית חולים רוטשילד ,ישננו על הרצפה על מצע של קש קבלנו סמיכת להתכסות  ואוכל בחדר אוכל מאולתר . היינו קבוצה גדולה של מאה ילדים מגיל חמש עד חמש עשרי . ראשונים שביכרו אצלנו היו חיילים יהודים אמריקאים  כיבדו אותנו בשוקולדים היה גם חייל יהודי אחד שלקח אותנו לתיאטרון . התעכבנו בווינה מספר שבועות כחודש עד שארגנו לנו להמשיך לכוון גרמניה איפה שכבר היו הרבה מחנות עם פליטים חסרי בית כמונו.

תחנה שנייה היה עיר גראץ עדיין אוסטריה . פה התגוררנו  במחנה צבאי של הצבא האמריקאי . קיבלו אותנו באהבה רבה ראו בנו קבוצת צעירים יהודים שרידי ניצולי הנאצים  , במדינה  בשטח שהיטלר הנאצי גדל בו , התפשט מכאן לגרמניה . כבש את אירופה והפך אותם לנאצים רוצחים .

חיילים אמריקניים היהודים מביניהם  התלהבו לפגוש אותנו , בכך שהלחימה והניצחון שלהם על גרמנייה מנעה להרוג את ילדים אלה . אנחנו הצגנו להם הצגה ושרנו שירים בעברית ושוב החיילים אמריקאים היהודים .חיבקו אותנו באהבה וגם רקדו איתנו הורה של חלוצי בוני הארץ . בתחנה זאת שהינו  מספר ימים עד שארגנו לנו הסעה לגרמניה למחנה לייפהיים בבווריה .

הסעה הזאת אורגנה על ידי חיילי הבריגדה העלו אותנו על  משאיות של הצבא  המיועד להובלת חיילים , מכוסים בברזנטים נסענו על  אוטוסטרדה כביש מהיר של גרמניה מרחק רב עד לייפהיים .

לייפהיים

בסיס  צבאי גדול  של חיל אוויר הגרמני כולל שדות תעופה . מחנה זה היה גדול מאוד ושהו בו אחרי תבוסת הנאצים הגרמנים רק פליטים יהודים , והמחנה היה תחת השגחה של הצבא האמריקאי . בשער היה שומר חייל אמריקאי . בכניסה קיבלנו כרטיס די. פי . תעודת ניצול שואה  אחרי שריססו אותנו את כול הגוף באבקת די. די. טי . הקבוצה שלנו  בכינוי הקיבוץ  הנוער הציוני של שויו . קיבלנו מגורים בבתים שהיו של קציני צבא של הגרמנים ישננו על מיטות רגילות . התארגנו כאן לשהות יותר ארוכה . שיו פתח מיד את תוכנית לימודים לילדים לפי הגיל . שתי בנת הגיעו חולות למחנה נשלחו לבית חולים . הנערה זיגמונד אווי ברחה משם כי כל החולים היו אנשים פליטים לא יהודים ומדברים בכול מיני שפות היא קיבלה פחד וברחה מהבית חולים .

היא לא ידעה איך קוראים למחנה שהיגיעה יום קודם לא ידעה לאן ללכת , אחרי שהיציגה כרטיס פליט שנרשם לה בזמן שהיגיעה , חייל אמריקאי הדריך אותה לאן ללכת .בלייפהיים היו  מרוכזים רק יהודים רובם צעירים שהשתייכו לכל סוגי מפלגות ציוניות . מאורגנים לקיבוצים . התפתח חיים תרבותיים בין הקיבוצים  למפלגת הנוער הציוני היה במחנה עוד קיבוץ נוער מפולין היו כאלה שלא דיברו יידיש רק פולנית , אני בידע שלי בשפה הצ'כית ושפה אוקראינית , יכולתי לתקשר איתם עם הפולנים ולתרגם ביניהם . בינתיים התקרב חג הפסח חג חרות הראשון אחרי שניצלנו מהתופת של הנאצים , התכוננו לערוך סדר בקיבוץ שלנו בתוך חדר אחד של  המגורים שלנו .

קיבלנו ספרונים אגדות פסח על יציאת מצריים  .  הפתעה נוספת הייתה שקיבלנו כמות יין מתוק מארץ ישראל  ושתינו את כל הארבעה כוסות עד תומם , הייה שמח מאוד . כי לא היה אחד שנשאר פיקח (לא שיכור) .

זה היה חג פסח הראשון אחרי המלחמה  גם הרגשנו את החרות ואת  הניצחון   ששרדנו ונשארנו בחיים ואנו חוגגים בבתים של קצינם נאציים באמצע בתווך של גרמניה התבוסה .

שהתחלנו לחשוב ומה הלאה ? לא באנו לכאן לחגוג , באנו  במטרה כדי לעלות ארצה . והאנגלים לא מראים סימני רצון לבקשות שלנו ושל מדינות השותפים שלה במלחמה וחיסול הנאצים וגם דעת הקהל ועיתונים בכל העולם כתבו וביקשו להרשות מיידית  למאה אלף פליטים לעלות ארצה . פליטים  מתגוללים במחנות במדינות  אירופה .

ההנהגה הציונית ארגנה במחתרת עליה "ב" הפעילים והמנהיגים של כל התנועות שפעלו במחתרת יחד בהנהגת החיילים של הבריגדה היהודית באירופה .

האנגלים בעזרת הצבא שעדיין נמצא באירופה הכבושה , הפך להיות האויב אכזרי שלנו על רדיפות נוער יהודי פליטי השואה . הם גם פעלו לתת קדימות להגר לארצות כמו אוסטרליה קנדה ועוד רק לא פלסטינה ! וזה פעל לדאבון וצער על יהודים  שנמצאים במחנות בעל כורחן .

באין  ברירה אחרת  הרבה צעירים שהתכוונו לעלות ארצה מתוך אי רצון

להמשיך לחיות בגלות . התפתו לעזוב את המחנות פליטים לכל מקום האפשרי רק לעזוב כבר את גרמניה . ואלה שעמדו על החלטה שלהם לעלות לארץ של היהודים  , נאלצו לעבור בדרכים קשים ובאניות רעועות בים סוער .

היות והיו הרבה קבוצות ממתינות לעלייה "ב" כדי להקטין את הסבל בלי מעשים במחנות . מצאו הנהלה והמנהיגים שלנו פיתרון חלקי בכך ששלחו את הנוער להכשרות חקלאיות  בחוות וגם הכשרה לחיות חיים משותפים כמו בקיבוץ וחברה .

הכשרה חקלאית לקיבוצים בגרמניה

אנו הקיבוץ של שיו עזבנו את מחנה לייפהיים לחווה חקלאית קרוב למחנה נאצי שלעבר דכאו . אחרי מספר ימים עזבנו את המקום הזה בגלל קירבתו למחנה השמדה ארור  ושוהים בו חיילים גרמנים שבויים . עברנו מכאן לחווה חקלאית אחרת בגרמניה בשם איזולצריד כאן התקבלנו בעוינות רבה של הגרמנים  הם לא הסתירו את השנאה  ליהודים ביקשנו מקום אחר איפה שנרגיש יותר בטוחים .

בסוף הגענו לחווה חקלאית מיינקהופן ששייך למוסד פסיכיאטרי עם מספר בנינים דו קומתיים . המנהל פינה  לנו שני בנינים , בנין אחד לקבוצה הפולנית חברים שלנו מהתנועה  הנוער הציוני ממול לבנין הזה אנו התיישבנו הקיבוץ של שיו ישעיהו רוזנבלום . מקום זה התאים לנו התקבלנו על ידי מנהל המקום באהדה ורצון טוב  הוא סיפק לנו גם אולם להצגות  שערכנו בו  וגם פסנתר למי שרוצה לתרגל נגינה . עבדנו בכל מחלקות של המשק החקלאי בשדות ברפת במחלבה וגם סוסים היו באורווה וצעירי החברה רכבו עליהם  .

מיינקהופן .

לא ידענו כמה זמן נשאר כאן , כמו בכל הנדודים שלנו לא בזבזנו זמן שיו מייד ארגן שיעורי לימוד   גם בילוים  טיולים על הדנובה הליכה לקולנוע בעיר דגנדורף הסמוכה לנו . גם הצגות שאנחנו הצגנו   המטרה הייתה ללמוד אבל גם תעסוקה לצעירים ( ה שיעמום הוא  אויב החינוך ) .

להנהיג קבוצה גדולה של ילדים צריך ידע וניסיון . מתחיל , סדר היום השקמה בבוקר , להתרחץ לצחצח שינים , ארוחת בוקר לצאת לעבודה בזמן  וסידור עבודה לכל הילדים והנערים לפי גיל . שיו בעצמו היה חניך  של הנוער הציוני בבודפשט  רכש יידע רב מקריאת ספרים נוסף ללימודים בבית ספר תיכון .

לחנך לקיים  קבוצת כזו ילדים בנים ובנות  להיות אבא ואימא , מורה וגם מחנך זה העסיק אותו ביום ובלילה ועשה זאת בהצלחה יוצא מהכלל .

לבנות של הקבוצה שיו הסמיך את גברת אלבוגן האימא של שני בנים שלנו , ארבין  ויצחק איצ'ו אלבוגן  בארץ הם שינו את שם המשפחה לקשתי (אלבוגן ביידיש).    על משפחה מיוחדת אלבוגן--- קשתי אתייחס בהמשך .

קיבלנו לכל איש וילד  חבילת שי של צבא אמריקאי בתוכו שוקולדים סיגריות בטיב מעולה ושימורי אוכל את השימורים החלפות למוצרים טריים לבישולים . וגם מכרנו בשוק השחור ומימננו בזה את הנסיעות לבילוי . כי לא הייה לנו תקציב אחר . רק מצרכים מה שקיבלנו מהמוסדות במחנות פליטים ..  במיינקהופן קיבלנו גם מחסן שהתאים לנו לאחסן את המצרכים וביגוד . האחראי לניהול המחסן היה אלבוגן ארבין , קשתי בעברית  , בחור מאוד מוכשר  לדאבון ליבי  בחור מצטיין זה התנדב כאשר הגענו ארצה להגנה למרות גילו הצעיר  שלא חייב גיוס  הוא נפל נהרג בקרב  על  כפר קולה , היום גבעת כ"ח (על שם עשרים ושמונה צעירים שנפלו בקרב זה ) .

ראה תמונה של המחסן

אלבוגן קשתי ארבין במחסן  עם חיים קליין  המדריך  .

במקום זה נשארנו  הרבה זמן  עד סוף חודש דצמבר 1946 .  שנה הראשונה ( שנה אחת )שיצאנו מהונגריה . תקופה עם הרבה פעילויות .  בחקלאות ברפת האכלת הפרות וחליבה  ארגנו בתי מלאכה ל מסגרות  חשמל מכונאות  הבנות השתמשו במכונות תפירה של המוסד לתפירת מכנסים והתאמת בגדים שקיבלנו מהג'וינט לצרכים שלנו . היו מפגשים עם קבוצות אחרות  ילידי פולים .  קיבוץ אחד בשם קיבוץ "אימק " עם המדריך אימק .

בקרבת מיינקהופן הייתה גם קבוצת בוגרים דוברי הונגרית  קראנו להם . "חלוץ חברה "

אחת הבנות  שלנו חווה פגשה שם בחור שקודם נפגשה ברכבת והתאהבה בו במבט ראשון . הכפר השכן "רייטהופן" מרחק שלושה קילומטר הליכה הביא את שני הצעירים להחלטה להתחתן במקום . כדי שלא יאבדו שוב אחד את השנייה .

חתונה אופייני לזמן הזה אחרי המלחמה ,  הקהל החוגג הם  חברים של קיבוצים נודדים כמונו  , אין הורים אין קרובי משפחה . חברי הקיבוץ הם ההורים הם האחים ואחיות של חתן ושל הכלה . עולם הישן חרב , עולם חדש חברה חדשה הולכים לבנות עתיד חדש .

פעילות ועיסוק לבחורים הבוגרים בחברה : סידרנו  בתי  מלאכה , למכונאות חשמלאות ומסגרות  . החברה  מצאו וגררו אופנועים לא תקינים נטושים  , גרוטאות  מהמלחמה . המדריך חיים קליין שלמד מכונאות רכב עשה להם קורס למכונאות התחיל לתקן את האופנועים בחצר לפני הבית בעזרת הבחורים הבוגרים  תיקון אופנועים  הפך להיות חוג לימודים במכונאות רכב . כל עשר גרוטאות אופנוע תוקנו למצב לפעילות תקינה . הסברתי את פעילות המנועה וכיוון הצתה  ושסתומים .  עם הכנסת כמות קטנה בנזין הפעלנו את המנועים , אחרי המנוע  עבדנו ב תיקון והשלמה אביזרים להפעיל את תיבת ההילוכים ולנסוע . עדות לתוצאה  של החוג הזה נראה בתמונה  ....בעמוד ספר קרצקי "קהילה חרבה" של חיים קליין  דף 45-46 .

נער מצטיין בחוג זה הייה ברגר אריה  אשר למד קודם בבית ספר מקצועי  לעיבוד שבבי "חריטה" בבודפשט . לבחור זה היתה המשך קריירה שלמה  בהדרכה  מקצועית בארץ והגיע בהמשך להיות מדריך מקצועי בבית ספר הולץ מפורסם להנדסאים בתעופה  ואחרי השלמת תואר מדריך מתקדם בטכניון חיפה . קיבל תפקיד חשוב באוניברסיטה של  תל אביב , לארגן לייסד וללמד הנדסאות מכונות .חניכים שלו  הצטיינו בשרטוט וכל המקצועות שהוא הדריך אותם .

עוד בחור מבין התלמידים שלי בשם לוצי "צילו"  שטיינר המשיך בארץ עם מקצוע מכונאי רכב הוא עבד כבוחן רכב במשרד הרישוי בחולון עד שיצא לפנסיה .

יציאה לדרך לאיטליה .

 (הבהרות למען לדייק .)

בקטע זה של הבריחה , לא הייתי יחד עם שיו ועם החברה הקבועה ששייכתי ופעלתי בה . כי ביום זה  לא הייתי במקום במיינקופן והם יצאו לדרך בלעדי , אני נשארתי במקום עם הקבוצה הפולנית , אחותי חדווה נשארה עם החבר שלה מאיר בקבוצה של אימק הפולנית . גם, אווי סיגמונד רחל משום מה נותרה גם במיינקופן . עשרים יום אחרי שהחברה של שיו עזבו אנחנו יצענו גם   לדרך . קטע זה עברתי יחד עם הקבוצה הפולנית של "אימק" איתי הצטרפה אווי סיגמונד ישבנו יחד ברכב . אווי , חדווה אחותי ומאיר לדרמן עד שהגענו לנקודת יצאה של הבריחה ליד העיר "אולם". כאן קרה לנו תקלה שיכול הייה להיות קריטי . אווי סיגמונד לא הייתה רשומה ברשימה של הקבוצה

לעליה "ב . אני חיים קליין קראו  את שמי התיישבתי במקום במכונית משא צבאית והייתי בטוח שאווי זיגמונד עלתה גם על אחד הרכבים של הבריחה.

(עליה "ב"  נקרא עלייה  חשאית שהאנגלים לא יגלו . קראו לזה גם "בריחה")

עליה "ב" הייתה "בריחה" וסודית , אבל סדר הייה גם בבריחה .

כמו שכול תנועה לכיוון לארץ האנגלים בלשו אחרינו ,  באותה המידה אנחנו הסתרנו את היציאות שלנו . יום אחד לפנות ערב קיבלנו פקודה לעזוב המקום ולהגיע לעיר אולם בגרמניה . הופתענו אפילו שידענו שאנו גרים כאן זמנית יצאנו בלי הודעה מוקדמת . שהגענו ליד אולם באחד המחנות , בלילה הביאו מספר משאיות של הצבא עם כיסוי בברזנטים עלינו על המשאיות ויצענו לדרך . בדרך  עצרנו בתחנת רכבת אחת  , העלו אותנו כמו שהיינו במשאיות והעמיסו את  המכוניות על קרונות רכבת כמובן מכוסים בברזנטים ונסענו הלאה נסיעה ארוכה  עד שהגענו לאוסטריה ומשם והמשכנו  לקרבת מקום קרוב  לגבול איטליה . לפני הגבול ירדנו מהמשאיות כיבדו אותנו באוכל ובערב יצענו לטייל . המטרה לעבור מכאן לאיטליה . הליכה בשבילים מושלגים שנקרא מעבר ברנר (הר ברנר ) .

רק שהגענו למעבר הברנר אווי  סיפרה לי על הרפתקה בתוך הרפתקה איך הצליחה להתגנב לעליה "ב" בתוך עליה "ב". היא לא הייתה רשומה ברשימה ונשארה בודדה בשטח .לפני שהנהגים עלו למכונית להתניע המכוניות ולנסוע היא גילתה יוזמה !

התגנבה ונכנסה לתא הנהג של אחד הרכבים הסתתרה מאחורי מושב הצדדי , הנהג הופתע שיש משהו מאחורי הכיסא וכך התגלתה והתיישבה על המושב ליד הנהג , בלילה בהליכה  על הרי אלפים במעבר הברנר אני כבר הייתי לצידה , אני החזקתי בה בטיפוס למעלה על ההר החלקלק ביד ימנית .וביד שמאל החזקתי ילדה מהפולנים .

( אחרי שנים התגלה לי שבעלה של הילדה הוא מפקד פלוגה שלי במילואים . רק שראיתי את התמונה של אשתו הופתענו שנינו , אחרי כן ביקרתי בביתם בדרך מהבסיס ג'וליס לתל אביב .)

טיול לא קל שלג ,  כפור , קר באוזניים והאף , בגוף לא קר כולנו לבשנו הרבה בגדים ללא צורך זה הכביד  את העלייה על ההר . עייפים הגענו בחצות לגבול איטליה עצרנו ממתינים למדריך שיעביר אותנו את הגבול , ולשוא  המדריך הלך קדימה לפגוש את שומר גבול המשוחד אבל  המשמרת התחלפה והשומר החדש לא בעניין . הוא אמר לאחראי שלנו  תחזרו חזרה אחורה הוא הוביל אותנו  לצריף ואמר תשבו כאן עד מחר בערב ונצא יותר מוקדם כדי להגיע לפני חצות . בצריף לא לעמוד ליד החלון כי האוסטרים עלולים לגלות אתכם  הם מוזהרים מהאנגלים לא להרשות תנועה של יהודים לפלשטינה . חזרנו למטה מצאנו את הצריף נכנסנו בו , לא הייה מקום מספיק נאלצנו להיות לחוצים להתכופף שלא יראו אותנו בחלון . טוב שהייה רק חלון אחד קטן בלבד שהינו שם כ עשרים שעות בלי אוכל ,אני מצאתי קופסת שימורים של הצבא אכלתי ממנו לפני היציאה , זה גרם לי להרגיש בחילה בהחלקה על הישבן למטה לאיטליה .

וכך הייה שהינו בצריף יום שלם ובערב יצאנו שוב לדרך לטפס על המעבר הברנר הפעם הכול הלך בסדר הגענו לראש ההר בזמן ראינו משהו כמו תהום ,אין אפשרות ללכת מלבד לשבת על הישבן ולהחליק למטה . בצד האיטלקי אחרי התהום המשכנו ללכת , שמענו שירה של סילבסטר חג שנה חדשה של הנוצרים . ראינו מרחוק אורות של יישובים איטלקיים , הם חוגגים ואנחנו מתגנבים בשקט שלא יגלו אותנו עד למפגש  להסעה למרכז איטליה . המשכנו ללכת בשבילים מושלגים עד שהגענו לכביש . בצד הכביש חונה משאית פיאט ענקית , בלי שהות עלינו על המשאית כמובן לא היו ספסלים לשבת מסיבה שהיינו הרבה אנשים למשאית והצטופפנו בעמידה . וכך נסענו עד העיר מילנו . בדרך חנינו פעם לקמה רגעים וזרקו לנו תפוזים מי שהייה בקצה האחורי של המשאית זכה בתפוזים  אני עדיין לא טעמתי טעם של תפוזים ובננות פירות ארץ ישראל מוצר יקר מאוד . פתאום לא ראיתי אווי בארגז המשאית חיפשתי את אווי זיגמונד . לא ראיתי אותה והצפיפות כל כך גדולה שלא יכולתי לראות אותה לאורך הארגז , צעקתי אווי אווי נבהלתי ששוב איבדתי אותה . פתאום שמעתי קול חלוש , חיים  היא הייתה בקרבת המקום שכובה על הרצפה ולא יכולה להתרומם בגלל הצפיפות , עזרתי לה לקום על הרגליים המשכנו בעמידה נסיעה של שעות רבות עד מילנו הייתה לנו עוד בעיה לאווי היה פצע פורונקל מתחת לכתפיים  והייה צריך לשמור מרחק מהצפיפות וכל מגע קרוב הכאיב לה מאוד . הגענו למילנו בסוף היום , מצאנו את הקיבוץ שלנו ששוכבים על הרצפה בבית הספר שנקרא " סקולה קדורנה " סוף סוף אנו ביחד עם החברה .

אני אשף השפות למדתי רומנית תוך כדי עבודה בבוקרשט , ידעתי הרבה מילים שדומה לאיטלקית הצטרכתי להסתדר עם השפה בכול מה שצריך.

במילנו מזג האוויר הייה חורפי , המים בברזים ומקלחת היו קפואים זה לא הפריעה לנו לבקר במקומות ידועות וגם לראות את האופרה . גם ביקרנו בקולנוע , בתקווה ש בפנים יהיה פחות קר , התאכזבנו  הקור הייה דומה כמו בסקולה קדורנה וגם לא הבנו את השפה המדוברת בסרט . התחלנו להתמצא ברחובות סמוך לבית הספר שהיינו . הציעו לנו  מקום חדש ליד רומא יותר קדימה למטרה . שיו הציעה לי לנסוע לרומא לראות את המקום . עליתי ברכבת במילנו ברכבת נוסעים אזרחית הקרון הייה מלא אני ישבתי ליד החלון ניסיתי לקלוט מילים באיטלקית כדי ללמוד את השפה , אבל כולם דיברו בשטף רב בקול רם שאי אפשר הייה להבין דבר , אני חשבתי שהם רבים על איזה עניין פחדתי  שיהיו מכות בקרון . הנסיעה ממילנו לרומא לוקח הרבה שעות הקולות של המריבות לא פסקו עד רומא ובסוף  עברו  לנשיקות ולחיצות ידיים וחיוכים  הבנתי  שצעקות  קולניים יותר סימן שהם ידידים טובים יותר . ירדתי מהרכבת ונסעתי ישר לצ'נז'נו עיירה שהרחוב הראשי הו מלא  חנויות יין והם מפורסמים בעולם . מצ'ינז'נו עליתי ברגל ליישוב שנקרא לגו-דה-נמי     NEMY

("נמי" בשפה ההונגרית מין) . מקום מאוד יפה נמצא בגובה רב ומחלון החדר רואים  משקיף אגם  . אגם שיש לו היסטוריה מלך רומא בנה בו ספינת תענוגות  והיא טבועה בקרקעית  האגם . הבניין הוא שייך ליהודי בשם ווילה מורפוגו והנאצים החרימו אותו זה מה שהציעו לנו . חזרתי למילנו עם תשובה שלדעתי המקום מאוד יפה ומתאים לנו לגור בו עד המשך התקדמות לארץ ישראל .

שיו ואני לקחנו את כל הקבוצה שלנו עלינו ברכבת שוב מרחק רב לנסיעה  . ברכבת אפשרה הייה לשפוט שהדיבורים שלנו בחברה בכול רם , לא ישתווה לשיחות הרמות של האיטלקים , אנחנו ילדים לאומתם .

הגענו לנמי שיו חילק את החדרים לקבוצות פה היו מיטות ונוחיות , והחיים התרבותיים והלימודים ממשיכים כבר היינו מתורגלים לחיים של נדודים ,

בלי לדעת היום מתאי נוסעים הלאה  והכול בסוד .

אחד הפעולות התרבותיות שהנהיג שיו . מידי זמן ארכו עיתון קיר , בו השתתפו כל מי שיכול אבל עיקר הכותבים היו ארווין אלבוגן קשתי שנספה במלחמת השחרור , ואווי סיגמונד קליין .

העיתון נקרא בשפה הונגרית בשם "חיי המין שלנו" . כי העיתון נכתב ברובו  בשפה הונגרית והמקום נקרא נמי שזה בתרגום בהונגרית מין .

האגם היפה שימש מכבסה לתושבי המקום וגם כביסה שלנו הגיעה למטה  לספת האגם . אווי סיגמנד שבין יתר התפקידים הייתה גם השותפיה

(תחזוקה וניקוי כביסה של הביגוד , וחלוקת לבוש כל יום שישי לכל חבר חברה הייה מספר בשותפית הבגדים )מספר של חיים קליין הייה 21.

חדווה הייתה עם בקבוצה  הפולנית עם מאיר לדרמן קרוב לעיר פיאומה . ביקרתי אצלה וגם רציתי לפגוש בחורה שהייתה יחד עם אימא שלה והכרתי אותם עוד במחנה הפליטים לייפהיים היא כיבדה אותי בפלחים של תפוזים ראינו סרט בשפה האיטלקית . למחרת חזרתי לחברה שלי ולתפקיד שלי ב נמי ליד צ'נז'נו .

נמי יישוב קטן במרומים מצ'נז'נו כ שלושה קילומטר , תמיד הלכנו ברגל כי לא הייה שרות אוטובוסים . מקום יפה פעם הייה שם הארמון של מלך רומא . והאגם שימש לשייט תענוגות עד שאנייה טבעה ולא הוציאו אותה ממעמקי האגם עד היום.נעים לצפות ממרומי הטירה , למטה האגם ומשני הצדדים עצים ירוקים . האגם שימש למכבסה לכל הכפרים מסביב כי כל יום כל זמן הכובסות עבדו ולצידם גברים צעירים השתעשעו איתם בשיחות וגם שירים  שאפשר הייה לשמוע אותם עד למעלה למגורים שלנו .

אווי סיגמונד שלנו הייתה אחראית לניקוי הביגוד גם ירדה למטה לאגם לכבס הכביסה שלנו . אחת הבחורות התנדבה לעשות זאת במקומה . היא לא ידעה לדבר איטלקית ,בחור אחד ידע קצת איטלקית ואמר לה איך אומרים לכובסת "לחזור עוד פעם" . למדה את שלוש המילים ואמרה לה באיטלקית מה שהחבר הידען שלנו לימד אותה להגיד .שלושת המילים היו כללה מילים גסות , כל האיטלקים  פרצו בצחוק ! ואמרו נו! נו! לא יפה לדבר כך ! והיא כולה האדימה .

כדי לחזור  לסדר היום  שיו תכנן כל מיני פעילויות שהם גם חינוכיים . הוא קיבל רשם קול למוזיקה קלאסית והסביר למי שרצה להשתתף את תוכן המוזיקה , התכונן להדריך ללמד דברים שלמד מספרים שהיגיעו מהונגריה והשליחים הביאו מהארץ.בנמי  התארחה אצלנו אישה ישראלית וסיפרה מה קורא בארץ .

איך הסתדרתי בשפה האיטלקית ? אני בתור אחראי לכלכלת הקבוצה וכל מה שדרוש לסדר בחוץ ,  ידעתי מעט רומנית שלמדתי בהיותי  בבוקרשט  ועבדתי במוסך לתיקון טרקטורים עבור הרוסים . יש דמיון בין שתי השפות רומנית –איטלקית . נסעתי לרומא לבית חולים עם בחורה אחת בת 16 סיגמונד אווי  הייה לה פצע עם מוגלה מאז שיצאנו ממיינקאופן גרמניה ולא התרפא . לקחתי אותה לבית חולים  . שמענו שיש תרופה חדשה בשם "אנטיביוטיקה" שיעזרו לה בבית חולים . אבל את התרופה הזאת שמרו לחיילים אמריקאים בלבד , ולה פתחו את הפצע וניקו את המוגלה בלי הרדמה , היא סבלה מכאבים חזקים מהטיפול . יצאנו מבית חולים ברומא . החלטתי לפצות אותה , נכנסתי איתה במסעדה במקרה מסעדה מאוד מפוארת . הצבעתי על אטריות והזמנתי שתי מנות , קיבלנו אוכל שנקרא

"פסטה שוטה "באיטלקית  . אטריות דקות וארוכות , אני התחלתי לאכול אבל הבחורה אווי לא ידעה איך מתמודדים עם אטריות הארוכות האלה . המלצר ראה שאנו לא יודעים איך אוכלים את זה . הוא ניגש לאווי ואמר .סיניוריטה , נתן לה סכין כדי שתחתוך . אני גם הקשבתי למה שהוא אמר באיטלקית , אבל עשיתי  כפי שהוא הסביר לסיניוריטה שלי . למדנו לאכול פסטהשוטה שהיה טעים מאוד .גם הכאבים ב יד שמאלית שלה פסקו . אני חיים המדריך ואחראי שלה בנשיאה לבית חולים ברומא . הייתי מאושר שעזרתי לה להמעיט את הכאבים , וגם דקלמתי בשקט שיר בצ'כית."מוז'נה ז'הה בודש נ'קדי מויה " בתרגום "יתכן שפעם תהיי שלי". חזרנו לבית ל נמי שנינו מרוצים .

אחרי ביקור בריאותי ברומא , אחרי זמן הצעתי לאווי טיול ביקור בצ'נזנו , היא הסכימה ביקשתי משויו את המצלמה ירדנו  בערב אחרי יום עבודה לצ'נזנו . אני מאוד התלהבתי , כמובן ששוחחנו על נושאים רציניים ואקטואליים לא היו לי הרבה הצלחות בחיזורים אחרי בנות  . כמובן אני בתור מדריך נמנעתי לפתח את השיחה בכיוון זה . והיא אווי ראתה בי איש רציני מדי בזמן שהיא אהבה יותר בילויים וריקודים . לי טיול זה הייה מאוד נעים . נכנסנו לבית קפה תפסנו מקום ליד שולחן של שניים שתינו קפה ועוגה בילינו שם זמן מה עד שהחלטנו לחזור הביתה ל-נמי . הדרך מצ'ינזו לנמי הייתה קשה בגלל העלייה הליכה למרום הגבוה של מקום מגורינו . אחרי שנפרדנו ואווי הלכה לחדר מגורים שלה , ואני הלכתי לחדר שלי נזכרתי שלקחתי מצלמה משיו וצריך להחזיר אותה . ואין בידי המצלמה ! מיד נזכרתי שהנחתי את המצלמה במדף של השולחן בבית קפה .

החלטתי לחזור מהר לצ'נזנו רצתי בירידה כדי להגיע מהר לבית קפה שישבנו בו ,לפני שמישהו ייקח אותה . אבל לשווא רצתי מהר , אני איחרתי , אף שהמצלמה הייתה מוסתרת בתוך המדף מתחת לשולחן . אני בטוח שהנחתי את המצלמה שם ונשארה שם . ואיננה .שאלתי את המלצר ששירת אותנו , הוא לא ראה כלום . נשארתי עם צער וכעס והעונש המיידי הוא לטפס חזרה הביתה לנמי .

הגעתי לחדר שלי עייף עם  הרגשה מאורבת , נהניתי לשוחח שיחות מעניינות ולבלות עם הבחורה שמאוד מוצאת חן בעני , ותיקווה שנגיע ארצה אנסה לחזר אחריה ולהמשיך עד לחתונה . שוי לא נזף בי , אבל אני לא שכחתי את המקרה , וזה מקרה שני שאיבדתי שכחתי משהוא וחזרתי ולא מצאתי את האבידה .

(זה הייה גרזן חדש שהנחתי ביער בקרצקי אחרי שנסעתי ליער להביא  עצי הסקה לבית , שכחתי  את הגרזן ביער  ואחרי שהגעתי הביתה נזכרתי שהנחתי את הגרזן החדש היפה על גזה עץ  ונשאר  שם . הכנסתי את הסוס לאורווה נתתי לו חציר לאכול ויצאתי רגלי בדרך מקוצרת ליער , אמרתי לאימא  שאני אחזור מהר . זה לקח יותר משעה הליכה לעבור נהר אפיק מים עליות וירידות עד שהגעתי למקום אבל הגרזן נאלם . סיפרתי לאימה על האבדה , היא ליטפה אותי ואמרה אין דבר) .  

אני חוזר ל- לגו- דה-נמי ליד צ'נזנו ורומא .

רומא 1947 . הקבוצה שלנו  נחשבת פליטים מלחמת העולם השנייה . כל השערים היו פתוחים לנו בלי תשלום . וניצלנו זאת במידה רבה . ביקרנו בוותיקן הצטלמנו למעלה ברקע של כיפת הוותיקן , לא הייה צורך במדריך ,  שיו התמצא בכל וידע על התמונות האמנותיות . שמעתי שקיים מקום בשם ווילה בורג'זה שם נמצאים הרבה דברי אמנותיים מפורסמים . החלטתי לבקר במקום הזה . בהזדמנות שנסעתי לסידורים ברומא רציתי לבקר במוזאון המפורסם זה . ביקשתי את אווי שתבוא איתי לראות דברים מאוד מפורסמים ריכוז אמנותי של כל המפורסמים . לצערי הרב אווי לא יכלה לבוא אני הבנתי שהיא אולי לא מעוניינת . אני זוכר ביקור זה במוזאון המיוחד הזה כהנאה מוחמצת . ראיתי דברים תמונות פסלים של מישל אנג'לו ועוד מפורסמים בדרגה כזאת , ואווי שכל כך רציתי לשתף איתה תענוג זה ולהנאות ביחד , גרמה לי עגמת  נפש ואני זוכר זאת עד היום . היו שביקרו בצינה צ'יטה מקום ייצור סרטים ופגשו שחקנים מפורסמים .

ערב אחד בחודש מארס 1947  קיבלנו התראה מחר נוסעים . לא נאמר לאן !  

התחנה הבאה בנדודים באירופה החרבה  בארי .

דרומה מרומא לא נראה כבר ההרס של המלחמה אנו נוסעים ברכבת לכיוון בארי . שם בתחנת הרכבת הציעו לנו לבלוע שבלולים חמוצים , אחת הבנות התנדבה ובלעה אחד השבלולים והראה לנו פרצוף חמוץ .

לא רחוק מעיר הדרומית של המגף האיטלקי ברי נמצא הכפר מטפונטו , לא נכנסנו לכפר אלא סמוך לו התיישבנו במקום בשפת הים כולנו הופתענו לראות איך נראה הים . לא ראינו ים לפני כך , כמובן שנכנסו למים . הבנו שאנו נצטרך לעלות לאנייה אבל לא ראינו בקרבת מקום נמל שעוגנות שם אניות .

ערב אחד התקרבה אנייה לקרבת המקום בו בילינו , ראינו נקודת אור חלש רחוק בים , לא ייחסנו שייכות לזה שנראה רחוק מאיתנו . פתאום ראינו משהו שחור מתקרב אלנו מהים . כמה אנשים יורדים מהסירה מדברים עם האחראי שלנו . לעלות על הסירה השחורה , סידרו אותנו שנים שנים ובאמצע כבל פלדה עבה . אנחנו היינו הראשונים שישבנו על הסירה אווי סיגמונד הייתה בין הראשנים שישבה קדימה בסירה ואנחנו מושכים את החבל ובעצם מקדמים את הסירה לאמצה הים , מרחוק רואים נורית אור ואנחנו מתקרבים אליו . אני ישבתי שלישי מקדימה ראיתי קיר ברזל שחור גבוה ממנו משתלשל סולם חבלים למעלה עומדים שני גברים וצועקים לעלות בכול השפות . אווי סיגמונד הייתה הראשונה שתפסה את הסולם בשתי ידיים רק  שלב אחד בסולם   והסירה מתרחקת עם הגלים מתרחקת מהאוניה , ולמטה היא רואה ים . מפחיד מאוד , אבל האנשים למעלה מושיטים ידיים ומעלים אותה לסיפון ושם ישר מובילים אותה למטה לפנים האנייה ומראים לה אצטבה ,היא שאלת אפה אני אשב ? האיש אומר תיכנסי פנימה לקח זמן שהבנתי שמשבצת של חצי מטר זה יהיה מקומי בתוך האנייה וגם התרמיל יהיה איתי שם . אחרי שהביאו עוד בנות ונכנסו למקום שלהם פנימה עם הראש בכיוון החוצה . המילה לופט לופט הייתה מילת קסם . אם מישהו עמד במקום ומדבר עם זה שנמצא בקומה שנייה או שלישית של האצטבאות הסתיר את האוויר לאלה ששכבו במגרה התחתונה ושפת הדיבור שלהם הייה יידיש , ביקשו לא לסתום את האוויר לנשימה . אוויר ביידיש  לופט .

כל מי שהייה בתוך האנייה ונאלץ לשכב במקום שהוקצף לו  לא ידע כלום מה קורה למעלה באנייה . אם זה כבר יום או לילה . רק אחרי זמן , לא ידוע כמה זמן, האנייה זזה ומרגישים שיש תנועה , תנודה ימינה שמאלה . האנייה שטה מתחילים להרגיש מחלת ים בחילות . זה ידועה מקווים שזה יעבור עד שנתרגל לתנודות של האנייה . התחילו לחלק אוכל שרים שירים גם השיר אנו עולים ארצה .כולנו מקרים את השירים האלה גם מי שמדבר יידיש או הונגרית .

פתאום ! התהפכות !   האנייה שקעה הצידה . המצרכים וכל מה שהייה לידנו ובמגירות   נפל לרצפה בקול רעש . מהומה . חשבנו שאנו טובעים בים .

מי שהיה קרוב למדרגות רץ למעלה . ניסו להרגיע אותנו , לא ידענו מה קורה אבל לא טבענו . האנייה סטה לצד אחד והמשיכה לשוט קדימה . הרב חובל  ניסה לייצב את האנייה , הזרים מים למיכל , מה שקרה האנייה התייצבה אבל סטה לצד שני . שוב הכניס אותנו לבהלה . לא קבלנו שום הסבר רק הבנו שזה המצב וכך אנחנו נגיע לארץ . הרב חובל עשה מידי יום  תמרור להתהפך לסטות לצד הפוך , אז קיבלנו אזהרה לא להיבהל האנייה תתהפך לצד שני . מידי פעם שינה הרב חובל את צד השקיעה . כבר התרגלנו לשמור את החפצים שלא יפלו למטה מהמגירות העליונות .

זכור לי מקרה שעליתי בלילה לסיפון , ביום הסיפון  ריק מאנשים כדי שהמטוסים של חיל אוויר האנגלי לא יגלו אותנו הסיפון הייה מוסווה שמוביל סכים  . בערב עליתי למעלה פגשתי שם את נוג' וורה מהקבוצה שלנו חברה של סיגמונד אווי עומדת ליד עמוד התורן של האנייה ..נשענת בו  העמוד נטה כ 30 מעלות שיפוע הצידה וגם היינו בקרבת הצד של הסיפון וראינו את הים קרוב לסיפון ואפשר לגעת ביד את המים . שאלתי אותה שאלה מאוד עניינית , האם את יודעת לשחות ? כי הרגשתי קרוב למצב שנצטרך לשחות בים כאשר האנייה בסוף תטבע .

בתור מכונאי ירדתי לחדר המכונות לראות מה קורה שם , קבלתי תפקיד לתדלק את תנור של מכונת קיטור להכניס פחם . לא הייתה לי שפה משותפת לדבר עם מפעילי המנועים . הם ביקשו ממני לעזור להכניס פחם לתנור בעט והם כיבדו אותי בקפה .גמרתי את העבודה  חזרתי למקום למגירה שלי פתחתי את התרמיל ועשיתי בו סדר .

מצאתי קובייה קטנה שוקולד ששמרתי לעת מצוקה . המשכתי למגורים של הבנות שלנו דיברתי עם אווי סיגמונד הצעת לה את חתיכת השוקולד , היא כמובן סירבה , שיקרתי , אמרתי לה שיש לי עוד בתרמיל . מידי לילה עליתי לסיפון לראות אם רואים את היבשה . לפעמים ראיתי אורות  של היבשה ממרחק , חשבתי אם נהייה במצוקה והאנייה תטבע אולי יכלו להציל אותנו . כי לשחות אני לא יודע .

אחרי כמה ימי הפלגה התקרבנו לארץ ישראל שלנו , מטוס חיל אוויר אנגלי גילה אותנו אחריו באו אניות קרב משחתת , דיברו עם רב חובל שלנו . בהכרזה אין לכם רשות להתקרב למים הטריטואליים של פלסטיין , עליכם להסתובב לחזור מאיפה שבאתם ! ובסוף חסמו אותנו שנעלנו לעצור את התקדמות השיות ביקשו שנעבור לאניית קרב שלהם ,

אנחנו סירבנו . בתשובה לאנגלים הכרזנו . הארץ היא שלנו אנו חוזרים הביתה לארץ ישראל . יש לנו זכויות למקום הזה מאז אלפיים שנה . כאשר המעצמה הרומית  גירשה אותנו ופיזרו אותנו לגלויות לארצות העולם .

הם התחילו בחבלים לעבור לאנייה שלנו , אנו לחמנו מולם בזריקת קופסאות שימורים חתכנו את החבל שחיבר את האנייה שלנו למשחתת שלהם . הם כמובן התגברו עלינו והתחילו להעביר אותנו לאנייה שלהם , אחרי שהעבירו את כולנו קשרו את האנייה שלנו וגררו אותה לחיפה . בחיפה   ירדנו  מהשחתת והעבירו אותנו לאניית שבויי מלחמה אניית בית סוהר מרושתת ברשתות פלדה בלי כל אפשרות לקפוץ למים או לברוח . שהתקרבנו לחיפה  שאלתי איפה הטכניון קיוויתי להמשיך הלימודים שהופסקו בגימנסיה במונקצ' צ'כוסלובקיה כדי להמשיך ללמוד הנדסת מכונות .

קפריסין   בשבי של האנגלים .

תאריך אשר קל לזכור :            ערב חג פסח  1947

הגענו לנמל פמגוסטה קפריסין ירדנו מאניית בית סוהר של האנגלים .

אנחנו אחרי שחיילים האנגלים הכניעו אותנו והפכנו להיות שבוים שלהם  הכרזנו שביתת אוכל צום . באונייה לא קיבלנו מהם כלום לא אוכל לא כל כיבוד אחר גם לא קשר לדבר איתם .

חשבנו שהשביתה תימשך לא הרבה זמן  עד שנגיע לקפריסין אבל הצום התארך ביום נוסף  מסיבה שהגענו למחנה ערב פסח . המחנה הייה כבר נקי מחומץ בלי לחם ומצות עדיין לא הגיעו , התוצאה השביתה התארכה ביום נוסף אחד . זה הכביד עלינו עוד יותר , היינו צמאים שתינו מים ממיכלית מים קטנה שהביאו האנגלים , אבל למים הייה טעם לא טוב ומי ששתה מהמים קיבל כאבי בטן .

אחרי שהכניסו אותנו לתוך המחנה , מחנה קיץ 55  שהוא כבר בניהול של היהודים . וקיבלנו ארוחה ראשונה הייה קשה לעכל בגלל המים והצום . ידענו שהאנגלים אחרי שיתפסו אותנו יעבירו אותנו לקפריסין כמו שקרה לאניית מעפילים קודמים .

בקפריסין קיבלנו אהלים הודיים תוצרת הודו . הבנות גילו יוזמה וחתכו הבד הפנימי של האוהל ותפרו מכנסיים קצרים לבנים וגם חולצות לבנות , הייה צורך להירשם לתור של מכונת תפירה ,כי לא היו מספיק מכונות תפירה .

הפגנה שלווה . ותגובה רצחנית .

מקרה הריגת בחור צעיר של נוער הציוני ופצועי ירי נוספים במחנה השבויים .  

בשהותנו בקפריסין .  אניית מעפילים שבתאי לוז'ינסקי  הצליחה לעקוף את ההסגר ולהנחית את העולים בדרום הארץ . האנגלים שנודע להם הדבר קיזזו  את מספר העולים שהצליחו להתחבר בין התושבים  בסביבה  ודחו עת עלייתנו ארצה. לכן יצאנו להפגנה נגד שלטונות המנדט.

ההפגנה אורגנה בצורת צעדה מסודרת תוך שירת שיר (קדימה הנוער). כמו בצופים, הראשונים  צעדנו אנחנו הקבוצה של שיו ובראש צעדו  ארבע  בנות שלנו . ולצידנו בצד יין צעדו קבוצת נוער ניצולי שואה פולניים , אך לפתע החיילים אנגלים, אשר שמרו בשערי המחנה החלו יורים עלינו!

אנחנו היינו במרחק של כמאה מטרים מהשער אליו התכווננו להגיע. השומרים בשער נראו רחוקים, אך פתאום הם פתחו בירי עלינו, הרגו בחור אחד מקבוצת הנוער הפולני ופצעו נערים נוספים ובחורה שלנו בת שבע נפגעה גם . לא נערכה כלל חקירה נגד הצבא האנגלי.

מחנה חדש המכונה מחנה חורף .

אחרי תקופה קצרה במחנה קיץ מספר 55 עברנו למחנה חדש מחנה חורף 66  בו שהינו חברה צעירה של עליית נוער , זה הייה מחנה גדול ורחב ובאמצע חוצה כביש. מצד השני של הכביש גרו עולים בוגרים ומשפחות עם ילדים . כדי לאפשר לבקר את העולים העצורים המבוגרים , בנו גשר גבהה ארוך כך הפכנו להיות מחנה אחד גדול עם הרבה אלפי פלטים יהודים שהאנגלים עצרו את אוניית מעפילים שלהם .

במחנה חורף זה  מספר 66 אנחנו קיבלנו צריפים מפח גג מעוגל צבע כתום חלודה  , בעבר זה שימש מחסנים של הצבא האנגלי . הצריפים  האלה היו לנו בית סוהר לוהט , חום לוהט אי אפשר לגעת ביד את הפח גם בלילה הייה קשה להיות בו . אני לקחתי יוזמה , השגתי אזמל ופטיש וחתכתי פתח חלון ליד המיטה שלי לאוורור להקטין את החום הלוהט . זה לא שינה בהרבה את המצב רק חתכתי חתך ביד ונפצעתי .

במסגרת תפקידי  מדריך ועוזר של שויו , עלה  רעיון לעשות גן ירק במחנה שלנו . השטח האדמה דומה לאדמה כמו בארץ בנגב . השגנו כלי עבודה מהיוונים שמובילם לנו מים במכליות וגם הביאו זרעים של ירקות וגם זרעים של פרחים . היועץ המקצועי שלנו הייה יהודי מבוגר אחד דובר הונגרית , הוא כינה שמות הזרעים בשמם המדעי הלטיני כי הייה בעל תואר לחקלאות הזדקקנו למים מי השקאה .

הילדים גלגלו חביות מים  מהמקלחות אשר גם קיבלו את המים על ידי מיכליות של הצבא האנגלי . אני הסגתי זבל עופות מנהג יווני אחד  שהוביל לנו מים במיכלית . יום אחד זכינו בביכור של מפקד הצבא האנגלי בקפריסין , מצא חן בפניו שבחורים צעירים עסוקים בעבודות פרודוקטיביות וגם ספורט .

ספורט : קבוצת כדורגל שלנו הייתה האלופה של המחנות קפריסין וגם ניצחנו קבוצת כדורגל של הצבא האנגלי בקפריסין . השחקן המצטיין שלנו מרצי גם המשיך בארץ ושיחק בנבחרת חיפה .

במחנה מעפילים בקפריסין היו הרבה שליחים מהארץ שבאו להדרך ללמד ולהרצות לתושבים העצורים

החלטה לא להמשיך לקיבוץ ניצנים .

באחד הפגישות ביררתי כמה דברים שבחלקם ידעתי בישיבות החברה בבוקרשט , שם התנהלה החברה לפי תנאי קיבוץ בארץ . שאלתי אותו אם תהיה לי אפשרות ללמוד הנדסת מכונות בקיבוץ ואני הייתי מועמד להתחבר לקיבוץ ניצנים בדרום ? התשובה הייתה שלילית . הבנתי שלא אוכל להמשיך הלימודים במסגר שייכות לקיבוץ . יזמתי שיחה עם שיו האיש בדרגת מייצג של התנועה בקפריסין . שיתפתי אותו על התלבטויות שלי , ש לא נעים לא רצוי ש אחד כמוני מדריך מפיץ את הרעיון הקיבוצי שיתופי , עובר לצד השני להיות פרטי רכושני . כדי לא לגרום נזק לנוער שלנו באימון לרעיון הקיבוצי . אפרוש כעת מתפקידי של מדריך . שויו הבין את התלבטות שלי וקיבל את התפטרות שלי . כינינו זאת תקופת צינון . המשכתי לסייע כל מה שדרוש עד שנגיע ארצה .

עלייה ארצה לה ציפינו כל כך .

סוף סוף הגיע הזמן לעלייה . מה שזירז לקדם את הטור שלנו  זה החלטת או"מ לחלוקת פלסטינה ליהודים וערבים  .

יצאנו מהמחנה קפריסין באנייה אזרחית תקינה  שוב בשם פטרייה מולדת .

לא אונייה גרוטאה שכמעת טבענו בים . מצב רוח מרומם פתאום הכול השתנה . מחשבות הלכו קדימה , איך תהייה הקליטה שלנו ואיפה . לצורך עלייה המשכתי ללכת עם קבוצת שויו . הילדים היו מאורגנים לפי גילם , חלקם המשיכו לבית הספר בארץ , חלקם  להתיישבות בקיבוצים קיימים ואו להקים לייסד קיבוץ חדש . יותר בוגרים התגייסו להגנה בטרם היו חייבי גייס .        

אני החלטי לנסוע לתל אביב , ההפך על מה שהשמעתי ברבים להתיישבות לקיבוץ . קצת הייה לי לא נוח אפילו למצפון האישי שלי .

האנייה אגנה בחיפה ,שם שוב המתינו לנו הצבא האנגלי ,עלינו על אוטובוסים יהודיים בליבוי צבא אנגלי שהובילו אותנו למחנה עתלית וחזרנו להיות שבוים של האימפריה הבריטית . שמרו על המחנה שוטרים יהודים וערבים בלבוש המשטרה ומפקדים אנגלים . שאבנו שוב את האבקת  די-די- טי , לבריאות וזה הייה ה-די-די- טי האחרון .        שהתחיל במחנה אמריקאי בלייפהיים ונגמר בעתלית הבריטית . בעתלית לקח עוד מספר ימים על אדמיניסטרציה האחרונה של שחרור ויציאה משליטת הצבא המשטרה של אנגליה המנדטורית . הטיפול בעולים החדשים עבר למחלקת העלייה של מוסדות התיישבות בארץ והמפלגות .

אותי בהתאם לתוכניות הקודמות לפני שביקשתי להפוך לפרטי , העבירו ל בנימינה שם נמצא הגרעין אליו אמור הייתי להצטרף . אני  התקבלתי שם קיבלתי מכשיר גילוח ומברשת שיניים ונשארתי ללון את הלילה הראשון בארץ ישראל .

למחרת יצאתי לדרך נסעתי למושב כפר מלל

שחברי גרינוולד דוד עבד אצל חקלאי אחד . בדיקת אפשרות לגור בסביבה ולעבוד . התברר שאין אפשרות  . המשכתי לכתובת השנייה תל אביב רחוב דיזנגוף 200 . לדוד קסטנבאום

פתחתי בית מלאכה לתיקוני  מכוניות משא בארץ

במלחמת השחרור הייתי מגויס ל מע"צ (מחלקת עבודות צבאיות)אחרי ההפוגה  הראשונה  פירקו את היחידה ושחררו אותנו מהצבא . התחלתי לעבוד בהובלות עם המשאית שמצאתי ותיקנתי . בו זמנית חיפשתי דירה כדי להתחתן  .ביאזור וביפו היו הרבה דירות שערבים השאירו אחריהם ,הלכתי עם חברי מאיר לדרמן שרוצה להתחתן עם אחותי חדווה לקבל דירה ב מחלקת הקליטה ברחוב העלייה , הייה טור ארוך , אנחנו  היינו במדי צהל ,עמדנו בטור הרבה זמן עד שנכנסנו ,

הייתי בטוח  שיש לי זכויות בתור , פעיל בעלייה ב וחבר בתנועה ציונית  חיפשתי נציג ציונים כללים  שאני הייתי חבר בתנועה של הנוער הציוני . הזדהיתי לפניו ואמרתי שאני רוצה להתחתן ועכשיו השתחררנו מהצבא . תשובתו הייתה , אחרי שתתחתנו תבואו . אנו מספקים דירה רק לנשואים . חיפשנו פיתרון אחר חיפשנו דירה ביאזור ומצאנו דירה של שני חדרים הרוסים שלא חשבו לשפץ  הקירות הרוסות  בלי דלתות וחלונות .

המשכתי להשתמש ביד הימנת בלבד בנסיעה חזרה הביתה .

בדרך בצומת הכביש שפונה לכפר שלי קרצקי גרה אישה זקנה בשם

הנייה מירל .היא הייתה ידועה שהיא נותנת טפול טוב לשברים עושה תחבושת ומקבעת את השבר בין לוחיות  מעץ עד שהשבר מתאחד .

ירדתי מהמזחלת נכנסתי לבית שלה ,היא קבלה אותי בסבר פנים ובהבנה שראתה אותי סובל מכאבים . דבר ראשון מזגה לי כוסית מים ממותק עם מיץ פטל , אני הרגשתי יותר טוב היא בדקה את היד בעדינות  שוחחה איתי בשקט לראות אם אני לא מתעלף  עד שהחזירה את עצם השבורה למקום , קבעה הזרועה השמאלית שלי בלוחיות דקות של עץ חבשה את היד  וקבע לי שאסור הרגשתי כאבים  ביד הפצועה . הפעם חזרתי להניה מירל בליווי  האבא שלי מסתבר שם  מכירים זה את זו דיברו ביניהם כמו מכירים וותיקים , שם בכפרים שלנו כולם מכירים את כולם .

שנים רבות הרגשתי כאבים בעתות החורף גם שנהגתי אופנוע בארץ . אבל בזמן האחרון לא מרגיש כאבים ביד הזו .

בילויים ותרבות  של  הנוער היהודי בכפר .

לבנים לא היה הרבה זמן לבילויים מלבד סוף שבוע  ובין הזמנים " לפני החגים חג פסח  וראש השנה " וכל "זמן לימוד" בנפרד הייה מיקוח עם המלמד על מחיר הלימודים .

לבנות היו ערבי מפגשים בעיסוק של עבודות בית המזדמנות כמו מיון נוצות של אווזים או  ניקוי הכרוב מלכלוך תולעים וזבובים  לפני החמצת הכרוב בחבית לשמירה לכל השנה . מפגש הבנות בערב  ל ניקוי התירס מהעלים העליונים והגרעינים ועוד . כשבאתי הביתה בלילה מהחדר מצאתי את הבנות בבית  גם להן זה היה עניין לראות את מבטים של הגברים הצעירים . זה היה מפגש פז  אני גם ידעתי למפרעה על המפגשים והלכתי גם לבתים אחרים לפגישות אקראיות  כאלה ,

בגילי ובכפר שלי לא הייה אפשרי לחזר ולשחוח עם בנות , וגם  לבנות היה עניין לפגוש את הבנים . מצאה  חן בעיניהן המפגשים האלה מלבד בילוי זמן ושרים שירים , המבטים של העיניים על הבחורים בגילם , זה  הביא להן אושר ומחשבות .

היו גם יציאות ליער לקטוף פטל לעשיית ריבה לחורף  . בזה אני הייתי המוביל כי הכרתי את השבילים המובילים  לפאתי היער כי הלכתי הרבה  עם אבא שלי ליערות שלנו . הבנות ארגנו יום קטיף  שלקח יום שלם עד שכל אחד מילא את הדלי שלו בפרות הפטל, גם אחותי פריידי השתתפה ביום קטיפת פטל היא הייתה מסוגלת ללכת בשבילים ובהרים . בשבילי זה היה יום מוצלח מעוד כי כאמור הייתי ביישן ולא הצלחתי לשוחח עם הבנות מלבד בימים ספורים שהיה חופש גם לבנים והיו פירות בשלות בפאתי היער , זה היה מרחק רב מהבית . בפאתי היער גדל  סבך ירוק של שיחים דוקרניים  בה גדל הפֶטֶל אני נתתי להן ביטחון לשמור מנחשים וחיות אחרות ..גם הובלתי את הטיולים מבית הספר הצ'כי , המורה הסתמכה על הכרת השבילים שלי.

הופתעתי והצטערתי כאשר פגשתי בערבי אזכרה לזכר הרוגי השואה אותן הנערות שהן כבר סבתות ,   הן סיפרו לי שאני בילדותי מצאתי חן בעיניהן  כי הייתי תלמיד טוב והתנהגתי יפה  . ואני כל כך לא הייתי מרוצה  עם עצמי הייתה לי הרגשת נחות  וחשבתי  שאני לא מספיק יפה ומוצלח  .

היסטוריה של ספירת הנוצרית של השנה .

סילבסטר הייה האפיפיור של רומא במאה השביעית לספירה .

הוא הכריז שהנצרות היא הדת הבלעדית וכולם חייבים להתנצר.בעיקר הוא רדף ורצח את היהודים והכריח אותם להתנצר .

בעשרים וחמישי לדצמבר חוגגים את חג המולד "כריסמיס "יום הולדת של הבישוף  האפיפיור הקדוש של רומא הוא מת ב 31 לדצמבר 335 לספירה.

מי ומתי קבע תעריכם  של הנצרות .

הארה נתונים אלה לקחתי מתוך כתבות בגוגל + ויקיפדיה .

הספירה הראשונה בימי שלטון של יוליאוס  קיסר ברומא היה 45 שנה לפני הספירה הנוצרית מכונה ספירת "יוליאני"

נזיר דיוניסוס אקסיגוס חמש מאות עשרים וחמש  שנה אחרי ש ישוע  הנביא , האל , של הנוצרים נולד קבע לוח שנה  חדש , שאנחנו היהודים מכנים "ספירת הנוצרים" או  בקיצור "לספירה" . ספירת השנה לפי לוח שנה היהודים מתחיל לפי בריאת העולם יותר מ אלף שלוש מאות שנה לפני הולדת ישוע הנוצרי

הנצחת זכרה של אימא שלי פאולה פריל קליין

אמי, פרל (פנינה) קליין זיכרונה לברכה, הייתה קרובת-משפחתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. מוצאה של אמי מטרנסילבאניה, מן העיר הואדין שברומניה. לאמי הייתה השכלה תיכונית בשפה הגרמנית. היא הייתה עדינת נפש. גם האידיש שהייתה שגורה בפיה הייתה עדינה. אני זוכר כיצד ערכה אמי קבלת שבת. היה זה ביום שישי כאשר עקב מחלה נשארתי בבית ולא הלכתי לבית הכנסת עם אבי. דקות מספר לפני כניסת השבת לבשה בגדי חג. השולחן כבר היה ערוך עם מפה, שתי חלות מכוסות במפית רקומה ליד מקום מושבו של אבי וממול הנרות מוכנים בפמוטים להדלקה. וכך בחיפזון הייתה מתיישבת במרכז השולחן ומקיימת מצוות כיבוד אב ואם בכך שהייתה כותבת את מכתבה השבועי לאמה שלה, סבתי. כתיבת המכתב הייתה מלווה בדמעות ובבכי חרישי. אם הספיק הזמן כתבה בהרחבה ואם לא - קיצרה וניגשה להדליק נרות של שבת.

פרשה שתי ידיה קדימה, כאילו מתכוונת לחבק את הנרות ולקדם את בוא השבת. כיסתה את פניה ועיניה בכפות ידיה העדינות והייתה לוחשת ומברכת על הנרות. הברכה נאמרה בשקט, עם דמעות בעיניה. יחד עם אור הנרות שהדליקה, אפשר היה לחוש כיצד החדר בו היינו שרויים מתקדש, כיצד התחלף יום חול לשבת קודש.

וכשם שהסמבטיון מפסיק עבודתו בשבת, כך אמי זיכרונה לברכה. עתה התיישבה לנוח מיום עבודה מפרך, נושמת עמוק ועושה חשבון נפש שבועי. בלחש הייתה מספרת לנו על ביתה אשר בהואדין. וזה במעבר חד בין חול לקודש. ישבה ליד השולחן הערוך כשהנרות דולקים הייתה פותחת את סידור התפילה שהיה מוכן על השולחן ומתפללת תפילת מנחה. בצניעות מילאה את הבית ברוח של קדושה. עתה המתינה לגברים אשר יכנסו לבושים בגדי שבת וברכת 'גוט שבת' בפיהם. כזאת הייתה אמי וכך מילאה את הבית תוכן יהודי ומסורת יהודית.

אמי דיברה גרמנית, רומנית והונגרית .את השפה האוקראינית רוסית למדה במקום .

היא סיימה בית ספר תיכון מקצועי, אשר נקרא היום עיצוב אופנה. היא קיבלה בקביעות חוברות-אופנה מעודכנות מפריז.

אבי פגש באמי בימי שירותו בצבא האוסטרו-הונגרי. הם התחתנו וגרו בווינה, שם שירת אבי עד אשר שלחוהו לחזית. כשעזבו את וינה, הגיעו לקרצקי וחיו שם את חייהם עד שמאורעות השואה השיגום. לאבי, שחי בתקווה שההונגרים יכירו בזכויותיו כחייל משוחרר והיותו נכה-מלחמה ממלחמת העולם הראשונה, נכונה אכזבה טראגית, שסופה הבאתו והבאת בני משפחתו לאושוויץ.

חיי המשפחתיים להורים שלי היו שקטים במידה מסוימת שלווים  . אבל אימא שלי אשר נולדה  וגדלה בעיר לא היו לה  חיים טובים בכפר נידח בין הרים . בכפר לא הייה  חשמל והתאורה  הייתה  ב עששית נפט .

לא היו  מים זורמים בבית . אני  הבאת שני מכלים מים מבאר אשר מול בית המגורים

הייה גם שוני בשפת הדיבור , החברה היהודית בכפר דיברו יידיש במבטא כפרי ,לאומת היידיש של האימא שלי  הייה יותר קרוב לשפת הגרמנית , אני זוכר איך הילדים צחקו על השוני בדיבור של אימא שלי כי הדיבור שלה הייה יותר עדין ושקט .

הסיבה שהם הקימו ביתם אחרי החתונה בקרצקי בשל העיסוק של  אבא שלי הוא קנה מהנסיכה חלקת יער באזור הצפון מזרחי של הכפר ביכרתי ביער שלנו עם אבא

עץ מוצרי בייצור, מהיערות בכפר שלו אשר נולד בו , קרצקי . , כאשר האדנים שיצר היו מוטלים ללא דרישה כי למזמינים לא ניתן לקבל אותם בגלל חרם של הונגריה לקנות מצ'כיה , כי האזור סופח לצ'כיה אחרי מלחמת עולם הראשונה , לפי הסכם  ורסאי,טריאנון, בתיווך המנהיג אמריקאי הנשיא וילסון

לנסיכה הייה  רכוש רב מקרקעין , יערות , אדמות ואחוזות , בין היתר רפת עם פרות  אשר סיפקו חלב ליהודי קרצקי על ידי סוכן שלה מר פרבנבלום .הוא גם הפעיל את תחנת קמח של הנסיכה אשר על הנהר בורז'בה .

ביקרתי  עם אבא שלי  בארמון מגורים של הנסיכה . קראו למקום בשם צ'וניק (אני חושב בגלל שהמקום הייה מורם מעל השטח  וזה נראה כמו ספינה (בהונגרית) המקום יפה עם עצים ענקיים יפים

הנסיכה לפי שאני זוכר אותה ראיתי אותה הייתה אישה יפת תואר לבושה לבוש ספורטיבי עם מגפי רכיבה  כובע ציידים  ונוצות על הכובע .  יש לי לספר מקרה אפיזודה מיוחד שהיה בין הנסיכה ואבא שלי .  זה הייה בחוץ בין העצים המיוחדים ודשאים  שם הייתה הפגישה . היא  עישנה סיגריה , אבא שלי הייה גם מעשן הייה מאוד מכור לעישון .שהיא שואבת בהנאה את הסיגריה שלה גם אני הרגשתי את ריח הנאים של הסיגריה , אבא ביקש בכניעה בעדינות רשות להדליק סיגריה ,והוא הוציא קופסת גפרורים כדי להדליק את הסיגריה שלו ,אז האישה העשירה עם אלפי דונמים יער עצים אומרת לאבי " אדון קליין צריך לחסוך בגפרורים ( בשפה הגרמנית  כיסם עץ  להצית סיגריה )  ונתנה לו אש מהסגריה שלה  .

אני חוזר לזיכרונות על אימא שלי, אימה יהודיה גאה שומרת מסורת מתונה . כאמור היא הייתה אישה עירונית אחת בכפר זה אשר תנאי החיים היו ברמה ירודה לאומת ביתה בעיר הואדין  ברומניה טרנסילבניה . השתתפה  בכל עבודות של משק חקלאי חידוש גן ירקות בכל שנה באביב ,זריעה ושתילת ירקות לצורכי הבית , גם שעועית . אני  קביעתי את המוטות עליו טפסו הצמחים של השעועית . אני השתתפתי בחפירת האדמה לקראת זריעה ושטילה וגם אני אשר קטפתי את הירקות כל בוקר בדרך מ החיידר לבית  לארוחת בוקר .

סיפור : כאשר למדתי בגימנסיה העברית קראנו את השיר שכתב ביאליק " האימא שלי"

בדיוק מה שאימא שלי פעריל  פנינה בעברית  עשתה , כל יום חמישי בלילה , כאשר לשה את הבצק לאפיית לחם לשבועה הבאה . אני ישנתי במיטה  בחדר בו אימא לשה , שמעתי איך הקערה מעץ , חורקת גונחת  תחת עומס הבצק ולחיצות  שתי הידיים עדינות של אימא שלי , וגם אימא משמיעה נהייה ובכי עם דמעות בכייה של עייפות . התעוררתי וראיתי אותה מתאמצת בכל הכוחות ובשארית הכוחות לשה ולשה , ובתנור האפייה העצים כבר דולקים ואימי בודקת אם כבר ניתן להכניס את בצק בתצורה של  לחם לאפייה . ובצק לבן שזור בתצורה של חלות  לשבת . אני ישנתי עד הבוקר ולפני לכתי ל חיידר קיבלתי מאפה רקיק ( פיתה ) חם טעים . ואימא התיישבה לראות אותי אוכל ויוצא לחיידר והיא ממשיכה בעבודות של יום שישי לקראת השבת .השיר הזה בגימנסיה העברית ריגש אותי עד בכי .

כאשר האח הגדול  שלי הרשי –יהודה צבי קליין החליט לעזוב את הכפר כדי לעבוד ולהתקדם יותר בערים של צ'כיה  לאומת הכפר שלא הייה בו עתיד לבחור צעיר כמוהו הקשר שלו עם הבית נמשך בכך שהוא כתב לנו על התקדמותו בעיר  וגם שלח הביתה את בגדיו לכביסה ,אימא ניקתה וגהצה את הבגדים וגם הוסיפה עוגות בחבילה  אני הביתי את  החבילות מהדואר ולדואר ,בכך הקשר שלו הייה שותף קבועה וגם מידי פעם בא לביקור ,כמובן זה הייה פעולת האם של המשפחה . אחרי שהפכנו אזרחי הונגריה שצ'כוסלובקיה התפרקה . אני חיים קליין נסעתי לעיר בודפשט לרכוש מקצוע במכונאות רכב הקשר שלי עם הבית הייה בהתכתבות במכתבים עם האימא וגם שליחת בגדי כביסה הביתה ובחבילות של בגדים מגוהצים היו כמויות דבש שמכרתי בבודפשט ואת הכסף שלחתי הביתה כי מצב של היהודים בכפר הייה גרועה . ידוע לי מאחותי חדווה שהייתה בבית עם ההורים ששארית הכסף שהייה להם לפני הגליה מהבית לאושביץ שלחו לי לבודפט , אני  לא קבלתי שום דבר כי גייסו אותי לעבודות כפייה של הצבא הנאצי .

סיכום הארכה אוביקטיבית שלי לאימא שלי : השיר שכתב חיים נחמן  ביאליק על "האימא שלי" , בדיוק מתאים ללישת הבצק  לקמח של אימי .

וגם ההשוואה  שלי לאימא שלי , לשיר אשר אנחנו שרים א—" יידישה מאמה " מתאים בדיוק

לאימא שקוראים לה פריל (פנינה ) קליין .

זיכרונות עֵדוּת של אווי קליין סיגמונד .

אווי ילידת בודפשט  בת של אידה  (יהודית ) ליבוביץ  ואבא סיגמונד שעמואל (שמואל)

קטעים מזיכרונות  הילדות ששמעתי ממנה קטעים  מאוד מרשימה ,  בסבל ושרידה עד קבלת מחסה  בתנועה הציונית .

בהיותה בת 11  התייתמה מאמה .

לנערה בגיל הזה אשר שייכותה וקרבתה  הייתה חזקה יותר לאימא שלה .

מסיבה אשר אפרט אחרי כן .

סבא – אפשר לפרט על החזיונות שהיא ראתה בחלומה ועל ה"חוש השישי" המפותח שלה – על הירח והכוכבים שהיא עמדה בצד וכל המשפחה בצד השני (חלום שניבא את מות משפחתה) ואת החלום בו היא ראתה את אחיה ופגשה אותו בדיוק איפה שנכנסה. וגם את העובדה שמצאה את קבר אביה מבין אלפי קברים בבודפשט.

מות האם של המשפחה ,  הפך והביא על הבת הצעירה תפקיד מרכזי על קיום נפשי רוחני של השורדים :האח המבוגר ממנה בשנתיים ו האבא שבור רוחנית

מה שאווי נאלצה לעשות לתמוך באב שלה המתאבל ומרגיש רגש אשמה על הרפתקאות שניהל טרם מותה .

סבא – אפשר לפרט על היחסים בין הוריה. איך אמה השקיעה את רוב זמנה ומרצה בילדים והאב כנראה היה לבד רוב הזמן. סבתא זוכרת שהיה מעורב מקרה של בגידה בין הוריה שגרם לאמה לסבל רב ואולי גם הביא עליה את מחלתה (סרטן השד?) שבעקבותיה נפטרה.

האב לא אהב להתארח אצל המשפחה של האם. זה גם גרם לכל מיני מחלוקות ביניהם.

אני גם זוכרת שסבתא מתארת את המשפחה שלה כמשפחה מאוד מודרנית יחסית לאותם זמנים בבודפשט. אביה עסק במסחר של פרוות מלאכותיות (אני חושבת) והם טיילו בהרבה מקומות עם המשפחה.

סבתא, כשהייתה קטנה עברה ניתוח של חיתוך החלק האחורי של הלשון ("לשון קשורה" זה נקרא) על מנת שתוכל לדבר בבהירות.

האח הגדול ממנה נשבר ולא פסק לבכות , הביקורים היומיים שערכנו בבית הקברות הוא רכן על המצבה ובכה ולא רצה  לעזוב המקום . אני היא אשר הצטרכתי להקים אותו ולחזור הביתה .כך תקופה ארוכה היינו יתומים מאימא והאבא גם לא חזר לנהל את הבית ולנחם אותנו .

אני היחידה אשר נאלצתי לקבל את האסון ולארגן את העניינים ותשומת לב גם לאבא וגם לאחי הגדול האהוב

נאלצנו לשלוח את אחי לסנטוריום לתקופה כדי שיחזור לחיים חדשים.

אני הקטנה במשפחה נאלצתי להיות גדולה כדי להמשיך את החיים .

אחרי תקופה אבי מצא אישה התחתן איתה  שמה ..... אישה זאת מאוד התאמצה לתרום  אהבה .חיבקה אותנו את הילדים ואני  לתקופת מה הרגשתי טוב בנוכחותה , הייתה לה קונדיטוריה ליד בית האופרה בבודפשט . הייתה גאה בי לקחה אותי להצגות ובילויים ,כמובן האימא האמיתית הייתה כל הזמן במחשבות שלי , אבל הרגשתי טוב לצידה ואיך שטיפלה בנו .

לדאבוני האבא שלנו לא הייה מאושר איתה התגרש ממנה  ומצא אישה אחרת

אנחנו לא יכולנו להסתגל לצידה , אחי הייה מאוד מאוכזב לא מאושר ,זה גם התבטא בהתנהגות שלו קלפיה . אני המשכתי לפגוש את אמה חורגת הראשונה בהסתר ולא התייחסתי לאימה החורגת השנייה .

פתאום אבא קיבל צוו גיוס לפלוגות עבודות כפייה עזב אותנו ויותר לא ראינו אותו .האישה החורגת השנייה נשארה בבית  עד אשר גם בבית התחילה הפורענות האנטישמיות לגבור , כל יום חוקים חדשים .

אני מצאתי עבודה בצילומים למדתי במקום והצלחתי בעבודה  , אחדים מהלקוחות היו נאצים ולא הרגשתי בטוחה שם .

אחי גם גדל עם הזמן  היה בחור מפותח ומצליח , נשארנו שנינו לחיות להתחלק במצבים של אנטישמיות גדולה

בגירוש היהודים מבודפשט אחי כבר היגיע לגבול הונגריה אוסטריה , בדרך הוא יצא מהשורה וחזר לבודפשט . הוא עלה על רכב  של נאצים אונגריים שלא חשדו בו שהוא יהודי הוא משעשעה  אותם ומספר בדיחות עד הגעתו חזרה לבודפדשט .

הוא העיז להסתובב בעיר אפילו  עבד תקופה בגסטפו הגרמנית . הוא התחבא תחת חורבות של בתים הרוסים מפצצות אמריקאיות ורוסיות .כאשר פגש אותי שהייתי בבית שבו היו ילדים קטנים ותינוקות ועזרתי לטפל בהם ,הוא שמע שהנילושים עומדים להוציא אתנו לשפת הדנובה לחיסול . אחי מסר לי סיסמה של שריקה  שאני אברח והוא ייקח אותי תחת חסותו . אחרי שברחתי ממקום זה כאשר לקחו את הילדים משם ברחתי והלכתי להמקום שאחי אמר שהוא מסתתר הגעתי לשם , שרקתי את השריקה מספר פעמים  אבל פחדתי שייראו אותי ויתפסו אותי כי הייתי בלי מגן דוד צהוב ( סימן שאני יהודיה ) לא יכולתי הרבה זמן להסתובב שם כי זה מעורר חשד עזבתי את המקום הסתובבתי בעיר לא הייה לי מקום להיכנס הבתים של היהודים היו תפוסים על ידי הונגרים שפלשו .אוכל לא הייה לי הייתי נורא רעבה . הייה לי בכיס מטבעה כסף קניתי לי קילו תפוחי עץ קטנים והתחלתי ללעוס שלא יראו אותי בוכה . לפנות ערב החלטתי להיכנס לתוך הגטו .

בשער הגטו הייתה שמירה , אם יתפסו אותי יחקרו אותי ויחסלו אותי . להרוג יהודי הייה נחוץ למען ייראו ולא יברחו החוצה . לפנות ערב התחיל להיות חשוך הייה קר הייתי כבר מיואשת , מה לעשות ? פתאום ראיתי שהשומר הסתובב לא הסכל בכיוון שלי נכנסתי פנימה בגטו . הוקל עלי המצב , אבל בתוך הגטו ברחובות לא הייתה נפש חייה . הלכתי בצידי הבתים ,פתאום בא הצלה , אישה אחת משכה אותי לתוך שער הבית . זאת הייתה ....קרובת משפחה הכניסה אותי לחדר אחד שהיו בו מלא אנשים צפופים שגרו שם .

העמידה בשפת הדנובה בליל סילבסטר הקר 1944 עם שערות רטובות

הייתי בבית שהיו שם ילדים קטנים אזרתי לטפל בהם . בערב אחד בחורף הקר רחצתי את השערות במים קרים כי לא היו מים חמים בגלל חוסר פחם לחימום

נכנסו הנ'ילושים הנאצים ההונגרים עם צלב כרס על השרוול , הוציאו אותנו מהבית  והובילו אותנו לשפת הדנובה .אני הייתי עם שער ארוך  עם צמות ארוכות רטובות ,הם העמידו אותנו בשורה אחת  כדי לירות בנו ולזרוק אותנו למים של הדנובה