העיר בודפשט בתקופת המלחמה, מלבד היותה עיר הבירה של הונגריה ועיר תעשייתית, הייתה גם עיר מקלט ובית לרבים מיהודי הונגריה. 

בימי הנאצים הגרועים, ארגון הקהילה היהודית היה כנקודת-אור לפליטי המדינות בסביבה. החוקים החדשים גרמו לפיטורי יהודים מהאוניברסיטאות, לאחר מכן ממפעלים ממשלתיים וכך הלאה, אך יהודים אלו, תודות לארגון הקהילה היהודית, מצאו תעסוקה על-ידי שרות התעסוקה היהודי אשר דאג להם לעבודה במפעלי תעשייה יהודיים. לכן ניתן להגיד כי במסגרת הבעיות האנטישמיות, בודפשט הייתה מאורגנת עבור היהודים.

בודפשט הוותה מרכז הפעילות של כל התנועות הציוניות ובה רוכזו כל ההשקפות ההפוליטיות אשר התאחדו למען הצלת הנרדפים.

הקהילה היהודית בבודפשט קיבלה נוער מהפריפריה הכפרית מהקרפטיים, מצ'כיה המפורקת ואת חברי התנועות הציוניות שברחו מפולין. הם דאגו להם למקום לינה, הכניסו אותם למוסדות ללימוד מקצועות, אכסנו אותם בכפרי נוער והם התערו עם יהודים אחרים. לא ראו אותם כשונים את אותם כפריים, שלבשו, דיברו והתנהגו אחרת אלא קיבלו אותם  ואיפשרו להם להתערות בתוכם.

מתוך סיפורי אני מעיד על פעולות התנדבות והצלה שעשו חברים אלה.

ברור שבמצבי חירום, כל איש מבקש לחלץ את עצמו מסכנות ולא להסתכן למען אחרים, אך אני, שהייתי זר בעיר בודפשט ולא הכרתי איש מאלה שבאו לעזרתי, ניצלתי הודות לפעילות חברים של הנוער הציוני. רצוני להביע את תודתי והוקרתי לחברים אלה!

עלינו גם להזיכר את זכרם של אחדים, חברי הנוער הציוני מקבוצת ישעיהו רוזנבלום (המכונה בהונגרית "שעיו", שמסרו את נפשם ונפלו בקרבות על המדינה במלחמת השחרור:

• אלבוגן ארבין (קשתי), נפל בקרב על קולה (גבעת כ"ח)
• פולק אונטי, נפל בואדי עארה
• קליין טיבי, תלמיד הגמנסיה העברית במונקץ', נפל במלחמת השחרור.

כולם התנדבו טרם היו חייבים גיוס. סגל טיבי נפטר ממחלה בזמן מלחמת השחרור. שמם ייזכר בליבנו לעולם.

שאפתי ללמוד הנדסת מכונות, אך בהונגריה, בשל חוקים אנטישמיים, לא אפשרו ליהודים ללמוד וגם לא ידעתי אז את השפה ההונגרית. החלטתי ללמוד את מקצוע מכונאות הרכב, כדי להתקדם בהמשך למקצוע ההנדסה, לאחר שאעלה לארץ-ישראל.

אני מספר את הקורות ממבט של בחור צעיר שנקלע לבודפשט. הגעתי ללא אמצעי מחייה ובלי לדעת את השפה ההונגרית ואולי בשל כך הרשים אותי המפגש הראשון עם צעירי התנועה, שבכדי להקל על מצוקת שהייתי בעיר הגדולה, העניקה לי ארוחה אחת ביום במרתף בית-הספר היהודי לבנות ברחובVeselenyi  (השייך לקהילה היהודית).

התחברתי לתנועה הציונית והשתתפתי בפעילויות הנוער של בני-עקיבא, כיוון שהם התאימו להשקפותיי הדתיות שספגתי בבית משפחתי, אך במוסך שבו עבדתי כמתלמד ושוליה, העמידו אותי בפני עובדה כי עליי לעבוד גם בשבתות. עובדה זו בתוספת האווירה האנטישמית החזקה, גרמה להתנתקותי מהחוג הדתי של שומרי-השבת.

עד אשר פגשתי חברה ציונית לא דתית, היה לי קשה לחיות בעיר כל כך רחוקה מהבית, אך בתנועה הציונית של הנוער הציוני, מצאתי את עצמי שוב בין חברים. שם השתתפתי בפעילות תרבותית וחברתית והייתי חבר בקן של צעירים ילידי בודפשט. הם לימדו אותי הונגרית ואני לימדתי אותם עברית.

יום שישי אחד, לאחר ארוחת הערב, נכנסתי למטבח ומשם ראיתי ילדים רצים בלבוש של שבת למקום כלשהו. הסתקרנתי והלכתי אחריהם. נכנסתי לפרוזדור ארוך למדי שבקצהו, התגלה לי עולם שונה לחלוטין לעומת מה מה שהייתי מורגל לו. ראיתי חדר התעמלות גדול ומואר

ובו שולחנות וספסלים, שעליהם ישבו בני נוער לבושים חולצות לבנות. על במה קטנה, זה עתה סיים את דבריו המדריך. הבנתי כי מתקיימת במקום קבלת שבת חגיגית. המדריך נתן אות וכל הקבוצה פתחה בשירה ואז גם הוא חזר למקומו ליד השולחן. השירים, מלבד שיר הפתיחה שהיה "היום שבת קודש", היו שירי ארץ-ישראל. שירים שלמדתי בגימנסיה במונקץ'. עמדתי בכניסה והיססתי אם להתקדם. לבושי לא היה חגיגי. לפתע קיבלתי אות שאני מוזמן להיכנס ובהיסוס מה התקדמתי והתיישבתי ליד אחד השולחנות ולקחתי חלק בשירה עד גמר קבלת השבת. שמעתי את המדריך, עמיקם רייכמן, מדבר עברית ומתרגם את תוכן השירים ואחר כך מספר בשפה ההונגרית על ארץ-ישראל. הבנתי מדבריו, שהוא בא מארץ-ישראל ומכיר את הארץ. בסיום הערב ניגשתי אליו ובקשתי להצטרף לקבוצה והוא שמח לקבל אותי.

זה היה המפגש הראשון שלי עם תנועת הנוער הציוני. הצטרפתי לאחת הקבוצות של הקן. החברים בקבוצה זו היו סטודנטים, תלמידי תיכון. השקעתי מאמץ ללמוד את השפה ההונגרית, שהייתה חיונית על מנת  להתקיים ולשרוד. באותם ימים, לא הרשו ליהודים לצאת מהונגריה והאנגלים לא הסכימו לקבל עולים בארץ-ישראל, כך שלא חשבנו שקיימת אופציה של לעלות ארצה.

התנועה הציונית בכלל ותנועת הנוער הציוני בפרט פעלו,התארגנו, מצאו שבילים להברחות חברים לעבר הגבול לרומניה ומשם לנמל קונסטנצה - לעליה ב'. התנועה גם חיפשה והכינה מקומות מקלט, מרתפים לעת צרה בבודפשט. אני זוכר את הימים הקשים האלה ומה הייתה התנועה הציונית  עבורי, בחור צעיר ובודד בעיר עויינת ושונאת יהודים.

 

 

בימים המקוצרים של חודש דצמבר, הרוסים חנו בפרברי העיר. כל לילה נמשך כשנה וכל יום נראה בלי קץ. כל לילה התארך בציפייה לבוקר, בו אולי הצבא הרוסי ישחרר אותנו. אך נראה היה שהרוסים לא מיהרו ולא התרשמו מהסכנה בה היינו ומהאבידות שספגנו מהנאצים ההונגרים וגם מההפגזות של הרוסים עצמם שפגעו בנו ובשונאינו ללא הבדלה.

לא יכולתי להיות במחבואי כל הזמן ומדי פעם עליתי לעליית הגג שלנו, של הנוער הציוני וגם שם ישבו החברים וספרו את הרגעים עד שיגיעו הגואלים.

זה היה השכם בבוקר. עוד היה חושך, אך השלג הבהיק. הם פרצו בסערה מן הרחוב, דרך השער של המוסך שהיה מוגף בתריס. במקביל פרצו גם דרך הכניסה הראשית. היינו במוסך שלושה אנשים - שני חברים מהנוער הציוני שהיו לבושים במדי צבא הונגריה ואני.

אני אמור הייתי להסביר בשפה הרוסית לחיילי רוסיה, שאלה יהודים שלחמו נגד הגרמנים, אבל בסערת הקרב לא הקשיבו לי עד הסוף והחייל המשחרר שמע רק "יבריי!" (יהודים) וזה זיכה אותי בבעיטות באחוריי בנעליים כבדות וקפואות ובקללות אנטישמיות. בתוך תוכי קיבלתי את הבעיטות בשמחה ובאהבה ושמחתי שסכנת הנאצים חלפה ועל כך אני מודה עד היום.

בכיכר בית-לחם היה בניין גדול אשר הכיל את אחד מהמוסדות היהודיים בבודפשט. בכיכר הייתה תנועה ערה, אנשים הסתובבו וחיפשו לפגוש את יקיריהם. המקום הפך להיות מרכז לפליטי האסון שהסתיים רק שלשום.

ב- 20 בינואר 1945, יומיים אחרי שחרורי מסכנת הנאצים ההונגריים, שוטטתי בעיר בזמן שהמלחמה התנהלה בבודה, בצד השני של הדנובה. עדיין לא היה לי זמן לערוך חשבון נפש, כיוון שלא היה הרבה זמן לחשוב. האינסטינקט אמר לי להמשיך בדרך שהמלחמה שיבשה. אני ממשיך לשאוף להגיע לארץ-ישראל. כמוני הלכו והתאוששו גם יתר חבריי מהתנועה הציונית. חברי ההנהגה לא איבדו זמן ומיד החלה ההתארגנות לצאת את הונגריה השנואה,

אך בשל היותנו חברים בארגון, לא היינו אנשים פרטיים שדאגו לעצמם בלבד, אלא הרגשנו מחוייבות לעזור במשימות שונות למען הכלל . לאט לאט, החלו אנשים לצאת ממחבואם.

רובם חולים, מורעבים ומוכי הלם. נפתחו בתי ילדים ובתי יתומים. צריך היה לנקות בתים ששימשו בעבר כמוסדות יהודיים ולאכלס בהם את מעט הניצולים שנותרו. צריך היה להקים מטבחים, לספק מצרכים, לתמוך בפצועים ולאושש את המורעבים. 

 

מי יכול היה לתאר לעצמו מה עבר במחשבתו של ילד יהודי?

מצד אחד, שמחה על שיום שלם עובר ללא חיילים גרמניים. מצד שני, רעש המלחמה עדיין בעיצומו. היריות וההתפוצצויות נמשכו עוד יום-יומיים ואז המלחמה מתרחקת ואנו עוברים דרומה, שם רעש המלחמה עמום יותר.

אנו מתרחקים הלאה, לעורף החזית, רואים הריסות ואיכרים המנסים לשקם את בתיהם, תוך שהם מתקנים את הגגות והגדרות. גם הם סבלו מהמלחמה. אמנם חלקם הגדול היה לצד הנאצים ונהנה מגזל רכוש היהודים, אך היו גם כאלה שהסתייגו מהם. אצל כולם המלחמה הסתיימה. המנצחים מתקדמים והמנוצחים נסוגים. 

אבל איפה אנחנו? אפה הבית שלנו? אין לנו יותר בית וממשפחתי לא נשאר שריד! האנגלים היו בעיניי אשמים בכך שלא הרשו לנו לעלות לארץ-ישראל, נחלת אבותינו. אילו הרשו, חלק  גדול מהנספים יכול היה להינצל ולהימלט מהשואה.

כעסתי על שהצדק והאנושות נרמסו על ידי מגפי הנאצים הגרמניים וההונגריים ושל כל העמים באירופה אשר שיתפו פעולה עמם! החורבן והשואה שעברה על העם היהודי באירופה, גרמו לכך שלכל איש, אישה, ילד וילדה יהודיים, אחרי שחרורם ויציאתם לחופשי, לא היה לאן ללכת. אנשים חיפשו את משפחתם והיא איננה! הם נספו ונשרפו באושוויץ.

 

התגייסותי למען הכלל ולפעילות בתנועת הנוער הציוני

 

מיום שחרורי מ"בית הזכוכית" בבודפשט ב-18 בינואר 1945 ועד דצמבר 1947, התגייסתי לפעילות בנוער הציוני לשלוש שנים. ידיעת השפה הרוסית בתור בוגר בית-ספר רוסי, הייתה לעזר רב, כיוון שזו הייתה השפה בה דיברו המשחררים הרוסיים. וכך, עד מהרה קיבלתי תפקיד להעביר ילדות מבודפשט לעיר סגד, אשר הייתה מרוחקת מהחזית וניתן היה להשיג בה מזון. מהעיר סגד העברתי את הבנות לעיר ארד. בשל השתייכותי לקבוצת פעילי התנועה בבודפשט, הפנו אותי לבוקרשט רומניה, במטרה לעלות ארצה. שם התרכזו גרעינים לקיבוצים. פה ניצלתי את זהותי הצ'כית ונסעתי ברכבת המהירה ללא תשלום יחד עם חברה בתנועה בשם  ריצ'ר אווה, אשר הייתה פעילה במחתרת הציונית בבודפשט בתפקיד של עובדת דואר וביצעה שליחויות להצלת חברים. 

 

בבוקרשט הצטרפתי לפלוגת הנוער הציוני ברחוב בשם "עליה סוטר". חלק מהחברים עברו  לחווה חקלאית בגרדישטאה, אשר התקיימה בו הכשרה חקלאית עד שהאנגלים יספקו לנו סרטיפיקטים (אשרות כניסה) לארץ-ישראל. אבל האכזבה הייתה גדולה כאשר גילינו שהאנגלים לא מתכוונים לשנות את גזירות הספר הלבן ולפתוח את השערים לארץ-ישראל. גם לאחר שהתגלה גודל האסון שעבר על העם היהודי, לא השתנתה ההחלטה. הדרישה של הסוכנות היהודית, שפעלה כנציגת העם היהודי בעולם, הייתה לאשר מיידית אישורי כניסה למאה אלף יהודים ניצולי שואה השוהים במחנות הפליטים בערי אירופה החרבה, אך גם לדרישה זו השיבו האנגלים בשלילה ולא נכנעו לא ללחצי המדינות הידידותיות ולא להפגנות ניצולי השואה והם אף החמירו את רוע הגזירה בכך שסגרו את הכניסות הימיות ועצרו את האניות בדרכם לארץ.

 

סוף למלחמה

בוקרשט, 9 במאי 1945 - מפנה חשוב בחיים שלי. בשורה טובה - אחי הבוגר חי והוא חייל בצבא הצ'כי!

מלחמת העולם השנייה הסתיימה. גרמניה הובסה. תנועות הנוער יצאו להפגין הפגנת שמחה בחוצות העיר בוקרשט. אחרי ההפגנה זומנתי לשגרירות האנגלית להירשם לקבלת סרטיפיקט (אשרת כניסה לארץ), אותה קיבלו מספר עולים מצומצם בהתאם לספר הלבן.

בהמתיני בחדר הטרקלין פגשתי שתי בנות יהודיות, הראתי להן תמונות של בני משפחתי והן הראו לי תמונות של יקיריהן. בתקופה של אחרי המלחמה כל ניצול חיפש אחרי בני משפחתו וגם רשם את שמו בתחנות הרכבת וברשימות חיפושי קרובים.

הבנות, בראותן את התמונה של אחי, אמרו שהן בטוחות שהוא חייל בלגיון הצ'כי וכי הוא חילק מתנות ליהודים ניצולים שפגש. בצער רב ויתרתי על תורי לקבל אשרת עליה מיידית ויצאתי בזריזות לחפש את אחי.

 

דף חדש בחיים שלי

 

הודעתי לרכז התנועה על רצוני למצוא את אחי קודם עלייתי ארצה, עזבתי את בוקרשט ובדרך לפראג, בירת צ'כיה, ביקרתי בריכוזים של נוער יהודי על מנת להביאם לתנועת הנוער הציוני השואף לעלות לארץ-ישראל. רובם עדיין היו בהלם השחרור ובבדידות, תוך חיפושים אחר קרובי משפחה ובלי תוכניות לעתיד. בכל המפגשים שלי עם ניצולים אלה בתחנות הרכבת, העברתי להם את הרעיון הציוני והפניתי אותם למרכזים של הציונים כדי שיוכלו להצטרף לקבוצות מאורגנות שבראשם מדריכים שנסכו באותן קבוצות תקווה וביטחון אישי לשהות בקבוצה, להשתתף בפעילות חברתית, לקבל מקום מגורים ולהמתין יחדיו עד לעליה לארץ-ישראל.

הגעתי לפראג ואכן, אחי, יהודה צבי קליין, אשר שינה את שמו הגרמני מ"קליין" ל"מלי אבג'ן" (קליין בצ'כית), נמצא בפראג ונמנה עם החיילים הצ'כים ששחררו את פראג.

קודם לכן הוא היה מגויס לפלוגת עבודות הכפייה ההונגרית שפעלו בחזית הרוסית תחת פיקוד הגרמנים. הם עסקו בפינוי מוקשים ובעוד עבודות מסוכנות תחת אש החזית. רבים מחבריו מתו מכפור ועשרים ותשע נוספים נרצחו בהוצאה להורג באמצעות רובים על ידי מפקד הפלוגה. אבל אחי נִיצֵל את ההזדמנות ולילה אחד, בכפור של חורף 1943, חצה את הקווים והתחבר לצבא הרוסי. לאחר מכן הוא התנדב לצבא הצ'כי ולחם בגרמנים עד שהגיעו לפראג.

בפראג, התבשרנו על עוד ניצולת משפחה, אותה מצאנו ברשימות שהתפרסמו משוודיה על ניצולים - אחותי חדווה (פריידי), ששרדה את מחנות ההשמדה באושוויץ. היא עבדה בקיפול בגדי הקורבנות שהתפשטו טרם היכנסם לתאי הגזים. אחרי נסיגת הגרמנים מאושוויץ היא עבדה במפעלים של נורות רדיו בגרמניה והגיעה עד להמבורג, שם עבדה בחפירות ובאפיסת כוחות, ניצלה על-ידי הצלב האדום ונלקחה לשבדיה לבית חולים להחלמה.

אחותי חדווה, הצטרפה אלינו לקבוצת עליית-הנוער ובעזרת ישעיהו רוזנבלום ואנוכי, הגיעה איתנו לאחר נדודים רבים ארצה.

הוריי ויתר בני משפחתי נספו באושוויץ. גם שתי  משפחות אחיו של אבי ז"ל, אשר גרו בבתים סמוכים לנו, נספו בלי להשאיר שריד אחד. יהי זכרם ברוך!

לאחר פגישת אחי ואחותי, לא חזרתי  לבוקרשט. הצטרפתי לפעילות התנועה בבודפשט וביצעתי עבודות שליחות בארגון. אספנו את הניצולים - ילדים ונוער אשר חזרו מהתופת אובדי עצות, חסרי-כח לחיות והיינו להם בית ומשפחה. חיבקנו אותם והכנסנו אותם לבית חם עם אוכל ותמיכה חברתית.

אני ביצעתי שליחויות ועבודות בבודפשט ואף יצאתי לפראג להביא מכונית חדשה מדגם טטרה שאחי העניק לנו בליווי של חבר בשם פהייר טוהי, סטודנט לרפואה. את המכונית החרימו לנו הסלובקים בגבול להונגריה.

בסוף דצמבר 1945 קיבלתי תפקיד הדרכה שמטרתו הייתה ליווי קבוצת נוער לעליה ב' לארץ-ישראל.

 

סיפור עלייה של קבוצת הנוער בהנהגתו של "שעיו" (ישעיו רוזנבלום)

 

בסוף דצמבר 1945, יצאתי לדרך הארוכה במטרה לעלות לארץ-ישראל. יום קודם לכן קיבלתי הפנייה מהנהלת התנועה שלי, תנועת הנוער הציוני בבודפשט, להתחבר לקבוצת ילדים בהנהגתו של ישעיהו רוזנבלום "שעיו" ולהיות לו לעוזר. מיום זה הייתי שותף למסע נדודים ארוך בן שנתיים, על פני מערב אירופה, עם מאה ילדים מגיל שמונה עד שש-עשרה ובתאריך ה-26 בדצמבר 1947 הגענו לארץ והאנגלים הביאו אותנו בשריוניות עד עתלית. 

 

שחזור תחנות הנדודים שלנו

 

בלילה אחד בסוף דצמבר 1945, יצאנו ברכבת מבודפשט, הונגריה והגענו למחרת לווינה, אוסטריה. שם התאכסנו במקום שהיה בית-חולים על שם רוטשילד וישנו על הרצפה.

המשך, בחודש ינואר 1946, הגענו לעיר זלצבורג בגבול אוסטריה-גרמניה. התאכסנו במחנה מעבר לפליטים ועלינו על משאיות של אנשי הבריגאדה הישראלית שהביאו אותנו למחנה פליטים גדול בעיר לייפהיים בגרמניה. שם חגגנו חג חרות ראשון וערכנו סדר פסח ראשון עם יין תוצרת הארץ.  

לייפהיים, גרמניה, 1946

 

הכשרות חקלאיות בגרמניה

 

במהלך שהותנו בגרמניה, עברנו הכשרות חקלאיות במקומות שונים וביניהם:

• דכאו - מסיבות רגשיות, בשל קירבת המקום למחנה ריכוז, עזבנו לאחר זמן קצר
• אייסולצריד -  שהינו זמן קצר בשל איומים אנטישמיים
• מיינקהופן (ליד דגנדורף) - שהינו זמן ממושך בחווה חקלאית של מוסד פסיכיאטרי. מנהל המוסד פינה לנו שני מבנים דו-קומתיים. קיבלו אותנו יפה והשתלבנו בכל העבודות החקלאיות בשדה וגם ברפת ובמחלבה. השתמשנו בפסנתר של המוסד לפעילות תרבותית, שם גם הפעלנו בתי מלאכה ארעיים, כדי ללמד את הבחורים מקצועות כמו: נגרות, סנדלרות, חייטות ומכונאות רכב. קבוצת נערים אספה אופנועים פגועים מהמלחמה ועשתה תיקונם בהדרכתי המקצועית. וכך, הנערים למדו שיעורי מכונאות וגם היו לנו עשרה אופנועים תקינים ופעילים לנסיעה. בסוף חודש דצמבר 1946, מסרנו את האופנועים ובתי המלאכה לקבוצה אחרת של הנוער הציוני יוצאת פולין ועזבנו את מיינקהופן למחנה פליטים בגרמניה ליד העיר אולם (Ulm) ומשם יצאנו לדרך

 

תמונות ממיינקופן, גרמניה, 1946:

 

אופנועים שתוקנו בקורס מכונאות שהעביר חיים קליין בהכשרה בדרך לארץ. נוהג על האופנוע השני מימין - ישעיהו רוזנבלום,

נוהג על האופנוע השלישי מימין - חיים קליין

 

 

מחסן מצרכים בהכשרה החקלאית בדרך לארץ. משמאל: חיים קליין, במרכז: ארווין אלבוגן (קשתי), אשר התנדב

לצה"ל ונפל במלחמת השחרור

 

 

 שיעור מכונאות בהדרכתו של חיים קליין. הנער מימין, אונטי פולק ז"ל, התנדבר לצה"ל ונפל במלחמת השחרור

 

 

 

 בחשמליה

 

 

 במסגריה - משמאל: חיים קליין ומימין מאחור: אונטי פולק ז"ל

 

 

נוער יהודי משוחרר מהנאצים על-ידי האנגלים

אנו, שארית הפליטה, משוחררים מהנאצים, נודדים על פני אירופה ונרדפים מפני ה"בלשים", המרגלים האנגלים שרדפו אחרינו כל הזמן ולאורך כל הדרך, כדי למנוע את עלייתנו לספינות של עלייה ב'.

במחנה פליטים ליד העיר אולם (Ulm), העלו אותנו שוב למשאיות של הבריגאדה היהודית עם כיסוי ברזנטים ונסענו בחשאיות כדי שהאנגלים לא יגלו אותנו בדרכנו. חלק מהנסיעה עשינו ברכבת שהעלתה אותנו יחד עם המשאיות על קרונות משא.

הגענו לגבול איטליה וצעדנו בהליכה חפוזה בחצות הלילה במעבר הברנר של האלפים. כשהתקרבנו לראש ההר ולגבול האיטלקי, התברר ששומרי הגבול הידידותיים לא המתינו לנו ונאלצנו לחזור למטה ולהסתתר בצריף קטן, בו הצטופפנו בלחץ ובשקט, בלי להתקרב לחלון האחד שהיה בו, על מנת שלא להתגלות לשומרי הגבולות. בלילה לאחר מכן יצאנו מוקדם יותר למסע הטיפוס אל פסגת הגבול האיטלקי. הדרך היתה שביל בתולי בשלג ונאלצנו ללכת תוך שאנו מקפצים מעל פלגי מים זורמים חצי-קפואים. הייתה זו דרך שרק נוער צעיר ונחוש היה יכול לעבור. אני, חיים, הובלתי לצידי שתי נערות חלשות, העברתי אותן על מכשולים אחת אחת עד הגיענו לפסגה, לגבול אוסטריה.

במורד ההר, ירדנו בשלג בהחלקה על הישבן - ונכנסנו לשטח איטליה. מרחוק שמענו את האיטלקים שרים וחוגגים את חג הסילווסטר של שנת 1947 החדשה ואנחנו, התגנבנו ורצנו בשקט עד לכביש.

 

בבוקר קר של ה-1 בינואר 1947, המתינו לנו משאיות פיאט ענקיות מכוסות ברזנט ונסענו דרך ארוכה בעמידה מאוד צפופה עד למילנו.

 

קובץ' ישי וחיים קליין על רקע הדום באיטליה

 

 

מילנו, איטליה

 

במילנו התאכסנו בבית-ספר בשם "סקולה קדורנה". ישנו על הרצפה, המים בברזים שבשירותים היו קפואים, אבל ביקרנו בעיר וראינו את האופרה. אחרי שהייה של שבועיים בכפור של מילנו,  עברנו דרומה לרומא.

 

1947, רומא איטליה על רקע כיפת הותיקן, יושבים בשורה התחתונה מימין: ארוין

אלבוגן (קשתי), טיבי קליין ואונטי פולק אשר נפלו במלחמת השחרור.שורה שניה

משמאל: חיים קליין ושניה מימין: חדווה קליין

 

משמאל לימין: בורי, בת-שבע, חיים וחדווה קליין

 

 

קיבלנו מגורים ב”לגו-דה-נמי" (Nemi), כפר קטן ליד צ'נז'נו. גרנו במבנה גדול "ווילה מורפוגו", שהיה שייך ליהודי עשיר. הנאצים החרימו את המבנה אך עזבו אותו בנסיגתם מפני החיילים האנגליים והבריגאדה היהודית. ביקרנו ברומא ובוותיקן ולמדנו על המפורסמים באמנות האיטלקית. "שעיו" (ישעיהו רוזנבלום), איש חינוך, ארגן מחדש את בית הספר הנייד שלו והמשיך את הלימודים של הילדים לפי כיתות גיל. היו גם שיעורים על אומנים  מפורסמים ומוזיקה קלאסית – תחום בו היה ידען גדול.

 

תחנה אחרונה ביבשת אירופה

 

מטפונטו, כפר השוכן ליד העיר הדרומית באיטליה "בארי", הייתה התחנה האחרונה בנדודינו באירופה. שהינו בשפת הים, מקום מרוחק מכל יישוב והמתנו לאוניה שתאסוף אותנו ותביא אותנו לארץ המובטחת - ארץ-ישראל.

 

העפלה באניית המעפילים "מולדת"

בחודש מרץ 1947, בשעת לילה חשוכה, ראינו מרחוק אור קלוש. זאת הייתה הספינה שלנו ומשם הגיחו אנשי ההגנה הישראליים, עם סירת גומי וכבל פלדה שנקשר בחוף.

אנחנו, חברה צעירים, נכנסנו בסירת הגומי הארוכה, יושבים שניים בשורה, תופסים את הכבל וכך מושכים את הסירה עד לאנייה. 

הלילה היה חשוך ורק הפנס הבודד שנראה רחוק באופק הפך להיות המטרה שלנו. הים היה גלי והאוניה הייתה רחוקה מהיבשה, אך אנו היינו צעירים ויותר מכל נחושים להגיע. זה היה מצב מאוד מפחיד - משיכת הכבל בים הסוער כאשר היבשה לא נראית וגם הפנס של האניה שנראה עד עתה באופק נעלם מאחורי הגלים הגבוהים. ואני, אחראי על חיי הילדים שבסירה, נלחצתי במחשבה שאנו בסכנה וקיוויתי שנגיע בהקדם ונעלה לאנייה. לבסוף, התקרבנו לגוש שחור בים. מלמעלה הורידו סולם חבלים כדי שנוכל לתפוס ולטפס בו למעלה לסיפון האנייה.

הגלים בים לא היו לצידנו והרחיקו את הסירה מהאנייה. אחרי שתפסנו בחבל בידיים, היינו תלויים בין שמיים וארץ, בין קיר הברזל של האוניה ובין הים, כי הסירה התרחקה בינתיים. תרמיל הגב הכביד עלינו. תרמיל של ילדה אחת נפל לים...

 

שיוט באנייה רעועה נוטה לטבוע

 

באניית משא גרוטאה שהייתה לפני החרבה והריסה, התקינו מגירות אחסון. כמו "משבצות" של שבעים סנטימטר רבועים כל אחת, שלוש קומות אחת על השנייה. באותן מגירות התבקשנו לשהות בזמן ההפלגה. היינו אלף וחמש מאות פליטים צעירים, כל אחד קיבל מגירה כזאת אליה השתחל, רצוי עם הראש כלפי חוץ. וכך, לאחר שכל הקבוצה הגיעה ועלתה לאנייה, הפלגנו ללב הים. אסור היה לנו אפילו לעלות לסיפון לשאוף אוויר, כיוון שהצבא האנגלי שלח מטוסים שירגלו וימצאו ספינות כמו שלנו בים.

 

טלטלה, התנודדות ובהלה מטביעה

 

פתאום, האנייה נטתה על צידה! צלחות שהיו במגירות בהם שהינו וחפצים אישיים נפלו לרצפה. הייתה בהלה של איבוד שיווי משקל. מאותו יום ועד סוף המסע, האנייה שטה בנטייה על צידה בזווית של שלושים מעלות, כך שהסיפון בצד אחד היה קרוב מאוד לפני המים. לאחר יום אחד, הקברניט עשה תמרון פתאומי בניסיון לאזן את האנייה. האנייה עברה מנטייה של שלושים מעלות על צד אחד, לנטייה של שלושים מעלות על הצד השני, על מנת לאפשר למנוע לקבל מספיק שמן. וכך, מדי פעם, התריע הקברניט על שינוי בכיוון הנטייה של האנייה. המים חדרו פנימה והמשאבות עבדו כל הזמן, אך המנוע החזיק מעמד עד לסוף המסע. השיוט היה איטי. אינני יודע כמה ימים שהינו בים. בשל האיסור לצאת לסיפון לשאוף אוויר, לא ראינו אור יום ואיבדנו את תחושת הזמן.

 

ההיחשפות למטוס האנגלי

 

אחרי טלטולים רבים ופחד מטביעה, התגלתה האנייה שלנו על-ידי צי אנגלי, אשר שלח מטוסים לעברנו. בנוסף, התקרבה אלינו אניית מלחמה ודרשה שנעבור אליהם בלב הים. אנו התנגדנו וביקשנו שיפנו לנו דרך לארץ שלנו וטענו כי אין להם כל זכות לעצור אותנו. המפקד האנגלי נתן הוראת פינוי בכח והחיילים החלו לקפוץ ולעבור לספינה שלנו שנטתה על צידה. אנו התנגדנו וזרקנו עליהם בקבוקים וקופסאות שימורים. בתגובה הם ירו בנו זה היה  מחיר ההתנגדות. לבסוף, הם הצמידו אלינו את הספינה שלהם, עברו לאנייה שלנו והחלו להעביר אותנו לאניית המשחתת שלהם בלב הים.

האנגלים הביאו אותנו לנמל חיפה שכל כך השתוקקנו להגיע אליו, אבל הם לא שיחררו אותנו וכך הפכנו להיות אסיריהם.

 

בשבי הצבא האנגלי

 

מנמל חיפה הועברנו לאניית גירוש, אניית בית-סוהר עם רשתות פלדה סגורים ונעולים. אנחנו הכרזנו על שביתת רעב והבענו התנגדות ומחאה על נטילת החופש שלנו ומניעת הגעתנו לארץ שלנו. האנגלים הפצירו בנו ועשו כל אשר ביכולתם לגרות אותנו לאכול, אבל אנחנו, כולל הילדים, לא אכלנו עד שהגענו לקפריסין, שם נכנסנו למחנות שבויים.

 

מחנה השבויים בקפריסין

 

הגענו לקפריסין בערב פסח 1947 חג חרות ללא חירות, אחרי שביתת רעב באניית הגירוש. בדרכנו למחנה, עברנו נוף פרדסים ולבסוף ירדנו מהמשאיות שהסיעו אותנו במדבר שממה ובחום הכבד למחנה מגודר עם מגדלי שמירה שנקרא "מחנה קיץ 55". לאחר שלושה ימי צום, הגענו בערב פסח למחנה שבו היה מטבח כשר ונטול לחם כאשר המצות עדיין לא הגיעו... זאת הייתה שביתת רעב ארוכה מאוד. בנוסף, סבלנו מאיכות המים הגרועה, שגרמה לכולנו קלקולי קיבה.

את התרמילים שהיו אתנו באניית המעפילים, העבירו החיילים האנגלים לקפריסין והערימו אותם בערמה אחת גדולה, לאחר שפתחו ובדקו כל חבילה ותרמיל. נוצר הר של חפצים! התחלנו סריקה וחיפשנו ארוכות אחר החפצים שלנו עד שויתרנו על הרכוש והלבוש שהיה שם. אבל היו  גם תמונות משפחתיות יקרות ערך, תעודות וספרים - הכול היה זרוק וקרוע מרוע לב. לאחר זמן קצר עברנו ממחנה הקיץ ל"מחנה 63". היה זה מחנה מיוחד לנוער. שהינו שם עד דצמבר 1947. מחנה זה היה גדול מאוד ונבנה בו גשר שחיבר בין מחנה המבוגרים למחנה הנוער בו אוכסנו אנו.

החיים בקפריסין היו בתנאים של מחנה עונשין. מים סיפקו במכליות קטנות, המגורים היו או בצריפוני פח אשר התלהטו מהשמש והיה בלתי אפשרי לשהות בהם הן ביום והן בלילה או באוהלים צפופים. האוכל היה גרוע כל כך, שהיום, במבט לאחור אני מגדיר זאת כהתנהגות פלילית ממש - להאכיל אסירים ושבויים באוכל שמחליא את הגוף! סיפקו לנו בשר פגום ומסריח, תפוחי אדמה בקופסאות-שימורים שלא היו אכילים. קיבלנו קופסת פח גדולה של בוטנים וכשפתחנו אותה הייתה בה אבקה. בתום לב חשבתי שזו אבקת בוטנים, אך כאשר ראיתי את התולעים, הבנתי שאלו הן השאריות שהתולעים השאירו לנו.

עם כל האי נוחות והסבל במחנה הענישה של האנגלים, ישעיהו רוזנבלום כבר היה מתורגל לניידות וארגן את בית הספר הנייד גם בקפריסין. הוא המשיך בלימוד השפה העברית ובכל המקצועות האחרים, שהופסקו עם יציאתנו מנֶמי (Nemi) אשר ליד רומא. אני, חיים קליין, קיבלתי תפקיד לארגן גן ירק, להעסיק את הילדים וללמד ולתרגל את המשך ההכשרה החקלאית. עשיתי זאת עם הבחורים הבוגרים. קנינו זרעים וזבל מהאזרחים היווניים שהביאו את המים, שתלנו וגידלנו ירקות.

 

מפקד המחנה ביקר אצלנו ושיבח אותנו על פעולתנו הקונסטרוקטיבית. זה לא הפריע לו לתת פקודה לירות בנו כשצעדנו לכוון שער המחנה בהפגנה שלווה נגד הקטנת שחרור מספר העצורים ממחנה קפריסין, בשל הסתננות כמה עולים לארץ. היה זה מעשה של אניית מעפילים בשם "שבתאי לוז'ינסקי". בהפגנה זאת איבדנו חבר מהתנועה שלנו, יוצא פולין ואנחנו היינו לצידו ונרטבנו מדמו. נפצעו גם חברים בני-נוער שלנו. אנחנו, קבוצת ישעיהו רוזנבלום, היינו מאורגנים יפה וצעדנו בשורות של ארבעה בנים ובנות , בשירת "קדימה הנוער!". לצידנו צעדו חברים מתנועת הנוער הציוני יוצאי פולין, גם הם מסודרים בשורות של ארבעה-ארבעה,  אף שהיינו רחוקים מהשער כשהאנגלים פתחו באש לעברנו! והתוצאות - חבר אחד הרוג ומספר פצועים.

 

 

קפריסין - צריף מפח לוקט, בלי חלונות - המגורים שלנו

 

 

סוף הנדודים

 

לאחר שנתיים, בסוף חודש דצמבר 1947, עלינו על אניית נוסעים אזרחית שנקראה גם היא בשם "מולדת" והגענו למחוז חפצנו. האנגלים קיבלו אותנו בנמל חיפה, העלו אותנו לאוטובוסים ובליווי שריוניות הביאו אותנו שוב למחנה מעצר עתלית, שם שהינו שבועיים ורק אז השתחררנו.

 

תהליך הקליטה שלי בארץ

 

הכתובת הראשונה שלי בארץ הייתה אצל חבר מהמחתרת הציונית בבודפשט בשם דוד גרינוולד, שעבד אצל חקלאי בכפר מלל. הייתי בלי כסף ובלי בגדים - רק עם מכנסים קצרים אותן תפרו הבנות שלנו בקפריסין מבד שנלקח מהשכבה הפנימית של האוהלים בהם גרנו. קיבלתי ממנו לירה שטרלינג אחת ופיג'מה ועם זה הגעתי לתל-אביב.

ישנתי עשרה לילות על כורסא אצל משפחתו של גיסי דוד קסטנבאום בתל-אביב ברחוב דיזנגוף 200. ביום שבו הגעתי לתל-אביב, פניתי לשירות התעסוקה של ההסתדרות לקבל עבודה ומשם הפנו אותי למוסך "השלושה", אשר עסק בייצור והסבת משאיות לשריוניות עבור ההגנה בטרם נוסד צה"ל. למחרת כבר עבדתי במקצוע שלי כמכונאי רכב, למען ביטחון המדינה בדרך. אחרי הכרזת המדינה התגייסתי לצבא והמשכתי בעבודות תיקון והסבת משאיות מרכבי משא מושבתים של הצבא האנגלי לשריוניות. המגורים של הפלוגה המיוחדת היו בשכונת פרדס-כץ ליד בני-ברק. בלילות עברנו קורס שימוש ברובה ושמירה.

אחרי שנה השתחררתי מהצבא והתחתנתי. יחד עם גיסי, מאיר לדרמן ואחותי, חדווה, בנינו קירות לבית ערבי הרוס באזור משמר-השבעה ושם גרנו שני זוגות צעירים.

 

התחלתי לבנות סככה שתשמש לבית-מלאכה לתיקון מכוניות ליד הבית עם שותף חבר ממחנות הכפייה בהונגריה, מרדכי הראל. לפני סיום ההתארגנות קבלתי צו קריאה ונדרשתי להתייצב במחנה ליד בית-ליד. נסעתי לשם עם משאית שתיקנתי, אבל הקריאה להתייצבות הפכה לגיוס מחדש לצבא ההגנה לישראל, שהתארגן מחדש לאחר הפסקת האש של מלחמת השחרור.

אשתי הצעירה המתינה לי בבית דואגת, אבל רק אחרי עשרה ימים קיבלתי חופשה והצלחתי לבשר לה שגוייסתי שנית לשרות צבאי וגם להחזיר את המשאית. גיוסי הפתאומי גרם לביטול השותפות עם חברי ולדחיית מועד בניית בית-המלאכה ליד ביתי באזור.

בצבא עברתי אימונים טירוניים. עדיין לא היה הסדר תגמול לחיילי סדיר נשואים ואישתי ביקשה עבודה כדי להתפרנס והתקבלה לעבוד בחברת "הבורג" בנחלת יצחק בתל-אביב, ליד תנור התכת ברזל ועשיית ייצור ברגים. העבודה הייתה פיזית, קשה ובחום והיא לא התלוננה, אך הייתה בעיית תחבורה קשה ביותר. האוטובוסים היו קטנים והכילו 20 מקומות ישיבה בלבד וכך האוטובוסים שהגיעו מדרום הארץ היו כבר מלאים לגמרי. גם בחזרה האוטובוסים היו מלאים לגמרי והנסיעה, שהייתה ברובה בעמידה, הצריכה שלושה אוטובוסים והרבה מאוד זמן.

אחרי שנת שירות השתחררתי. אשתי כבר הייתה בהריון ואני התחלתי לעשות במשאית שלי עבודות הובלה. הובלתי אבנים לסלילת כבישים - כביש בורמה עוקף לטרון בדרך לירושלים, כבישים חדשים למושבים החדשים באזור יבנה-אשדוד ובכביש תל-אביב נתניה. עבדתי גם בתיקון משאיות של חברים - עולים חדשים שגם הובילו אבנים לכבישים. בהיותי מכונאי צעיר, אהבתי את המקצוע ולמדתי מהניסיון. תיקנתי גם את המכונות של המחצבה.

לאחר זמן מה, מחצבת אבן וסיד שכרה נהג למשאית שלי ואני הפכתי להיות איש תחזוקה ואחראי על מיכון המגרסות במחצבת טירת-יהודה מול מושב בני עטרות (ווילהלמה).

בשנת 1955 ערב ראש השנה נעתרתי לחבריי הנהגים ועזבתי את המחצבה. פתחתי בית-מלאכה לתיקון משאיות ביפו. בלי הון בסיסי שכרתי חדר ברחוב שניצלר, הכנסתי מעט מכשירים ואת עבודות התיקונים עשיתי ברחוב מול החדר הזה. בלילה הכנסתי את המכשירים פנימה וסגרתי את הדלת. ביצעתי תיקונים וגם אילתורים של נגררים, דבר שהצריך ידע במסגרות, אותו רכשתי בעבודות התחזוקה במחצבה. שביעות רצונם של לקוחותיי, עודדה אותי לשכור מקום ראוי תחת גג. כך התחילה דרכו של מפעל  ח. קליין ובניו בע"מ.

 

אווי וחיים עם בנם הבכור באזור

 

 חיים ומאיר, שני חיילים בונים את ביתם באזור

 

 

מילה על אשתי רחל קליין

 

אשתי, נערת עליית הנוער, רחל (אווי) סיגמונד, היום רחל קליין, הייתה מרותקת לבית עם שני ילדים קטנים, ניהלה משק-בית צנוע והסתפקה במעט. כשהילדים גדלו, הפכה להיות שותפה מלאה בניהול העסק, רישום כרטיסי ייצור, ידיעה והתמצאות בשרטוטים טכניים. גם היום היא לוקחת חלק חשוב בניהול הפיננסי של המפעל. בעזרתה הפעילה הגענו להשגים אלה.

 

רחל קליין