יהדות מהי ?                                                         

היהדות היא: דת, תרבות, מסורת, לאום, חוקים ומצוות, אמונה, כתבי-קודש, גנאולוגיה,

               טריטוריה, שפה...

דת = חוק (מפרסית עתיקה). ההבדל בין היהדות לבין דתות אחרות הוא בעובדה שהיהדות הינה מערכת של כללי-התנהגות המחייבת את האדם מיום הולדתו ועד ליום מותו – מבוקר ועד ליל. היהדות היא דת שבה כל הכללים וכל הסיפורים באים רק על-מנת להסביר את החוקים/מצוות. הפרשנויות לחוקים/מצוות יכולות להיות שונות, אך העשייה תהיה זהה.

השפה העברית = לשון הקודש. ע"פ חוקי היהדות, לא ניתן לקיים את המצוות בשום שפה אחרת חוץ מאשר השפה העברית (הברכות, קריאת התורה – הכל בשפה העברית). מאחר ובתקופות מסוימות לא כל היהודים דיברו עברית, נעשו תרגומים של התורה לשפות שונות... אך קריאת התורה נעשית תמיד בשפה העברית – קריאת התורה שלא בעברית הינה בניגוד למצווה. (לכן גם השפה נשמרה משך אלפי שנים).

טריטוריה = חלק ניכר מן המצוות ניתנות לקיום אך ורק בארץ-ישראל.

חוקים ומצוות = קיימת חובה לקיום חוקי-התורה.

העשייה – הינה הגורם המשמעותי ביותר ביהדות – והיא העושה את היהדות לשונה מן הדתות האחרות ! מסיבה זו נבדלו היהודים משך הדורות מן העמים האחרים – בלבושם, בשפתם, במראם – ובכל העשייה היום-יומית.     

אקסיומת המונותאיזם = אמונה.                                    

תרומת היהדות לעולם הינה אקסיומת המונותיאיזם.

אקסיומה = הנחת יסוד שאינה זקוקה להוכחה.  בתיאולוגיה קיימת אקסיומת המונותיאיזם (האמונה)... ביהדות אין מצווה ו/או חוק המורים להאמין באלוהים !  את האקסיומה הזו אימצו גם הנצרות וגם האסלאם – דתות המגדירות עצמן גם-כן כמונותיאיסטיות.

המצוות נחלקות לשני סוגים:

מצוות שכליות = מצוות הנראות ונשמעות על פניהן כהגיוניות (דוגמת "לא תרצח").

מצוות שמעיות = מצוות שמקיימים אותן כי כך נשמעו !  (לדוגמא: כשרות.  הסיבה לקיומה איננה בריאותית.

                          אפילו הרמב"ם אמר כי : "האומר שמצוות כשרות הן מטעמי בריאות, הוא טיפש מטופש")...

                          ככל שאדם מקיים יותר מצוות-שמעיות הוא מוגדר כיותר מאמין.

מה אומרת אקסיומת המונותיאיזם ? :    

- העולם נברא על-ידי אל-יחיד, מופשט, אין-סופי במרחב ובזמן

  שברא את העולם ומנהל אותו מאז בריאתו.   

- תפקידו של האדם לקחת ולאמץ את התכונות הערכיות של האל

  ולהביאם אל הוויית חייו ("צלם אלוהים").

- בין בעלי החיים אין טוב ורע, אבל האדם כן נדרש

  למערכת חיים המבוססת על מונחים של טוב ורע.

בריאת האדם.                                   

" בצלם אלוהים ברא את האדם" – אלוהים לא ברא אלוהים כי אם את האדם. המבדיל את האדם מיתר היצורים, הוא עצם בריאתו בצלם האלוהים. מובן שאין מדובר בצלם בבחינת "מראה חיצוני", אלא ב- מערכת הערכים של האלוהים... ולכן האדם נדרש לדרכי-התנהגות שונות מאשר יצורים אחרים.  לאחר בריאתו נשלח האדם לגן-העדן לעבדו ולשומרו... ובמסגרת זו הוא מעביר לידיו את ה- אחריות... האחריות כוללת למעשה גם את ה- סמכות שהיא בעצם חופש הבחירה...  ולבחירה יש  כמובן תוצאות – היינו "שכר ועונש" שהם לא בהכרח יד-האלוהים, אלא תוצאה של מעשי האדם.  (המבול- אירע מאחר ובני האדם לא ידו להתנהג האחד עם השני – "הארץ מלאה חמס"...

הצבת "גבולות".                                   

כבר בגן-העדן אלוהים אומר לאדם כי מעץ אחד הוא רשאי לאכול ואילו מעץ אחר איננו רשאי לאכול... או במילים אחרות הוא מציב בפני האדם תביעה התנהגותית בדמות  גבולות האסור והמותר... אלוהים לא קורא לעץ "עץ הדעת" – כי אם "עץ הדעת טוב ורע"...  

דור המבול ו- שבע מצוות בני נוח.                                   

דור המבול לא נקרא בשם זה בגלל המבול, כי אם על-מנת לבטא תקופה שבה אנשים התנהגו בחוסר מוסריות... בני האדם כולם הושמדו במבול ונותרו רק נוח ובניו שהתנהגו  במוסריות וניצלו מן הטביעה. אחרי דור המבול אשר לא אימץ את הטוב... התפתחה התיאולוגיה ל- שבע מצוות בני נוח – מצוות המקובלות עד עצם היום הזה בכל הדתות המונותיאיסטיות, שבעצם הינן הפירוט הראשוני – של מה שנדרש מבן-האדם.

1.  כבוד לכוח עליון -  האדם איננו "בעל הבית" ויש כוח עליון מעליו !

     היינו – לא הכל מותר ויש מערכת ערכית להתנהגות).

2.  כבוד לחיי אדם -  הריגת אדם אחר ע"פ הכלל אסורה (להוציא מקרים בהם האדם הוציא עצמו מן

     הכלל – לדוגמא "הקם להרגך השכם להורגו" – מה שאגב איננו מופיע כפסוק בשום מקום).

3.  כבוד לתא המשפחתי – לכן ערך התא המשפחתי והעמדת צאצאים ביהדות - הינם בגדר מסר

     ערכי... לכן גם כל מערכת יחסי-אישות מחוץ לנישואין, איננה מקובלת ביהדות. 

4.  כבוד לתוצרת עמלו של אדם -  ומכאן נובעת "זכות הקניין".

5.  כבוד לבעלי חיים -  לדוגמא: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"...

     דוגמא אחרת: צייד לשם השעשוע (לא למטרות שימוש) אסור ע"פ היהדות.

6.  כבוד לבריאה כולה  - בעולם נועד לשימושו של האדם, אך השימוש חייב להיעשות מתוך כבוד

     לבריאה... או במילים אחרות: "חשוב בטרם תעשה" !

7.  כבוד למערכת "חוק ומשפט" – אפילו למערכות ה"פרועות" ביותר חייב שיהיה "קוד אתי"...

*  עולם המצוות רצוף דילמות וקונפליקטים – משום שהוא עוסק בערכים...

    (אין מצווה המתאימה ללא כחל וסרק בכל תנאי).

** עולם היהדות עשה הבדלה בין הערך ועצם העברה עליו,

     לבין יישומו בפועל ("טיעונים לעונש").

הגאולה.                       

ע"פ הנצרות   -  מי שמאמין ב- ישוע ינצל...

                       ולכן בעצם הנצרות היא דת מיסיונרית – ע"מ שהגאולה תבוא !

ע"פ האסלאם -  מי שמאמין באללה ובמוחמד (ו- "דין מוחמד ב-סייף" ),

                       ולכן האיסלאם מחייב לאסלם את כל העולם (ואפילו בחרב).

ע"פ היהדות   -  ייגאל כל מי שמקיים את שבע מצוות בני נוח...

                       ולכן הדת היהודית איננה מיסיונרית.

אולם מסתבר כי גם באותן שבע המצוות, האנושות לא כל-כך עמדה, עד שבא אברהם אשר הבין את כוונתו של האל והיה ה-אדם המושלם הראשון (ומכאן מכונה אברהם בשם ה-"מוסלם הראשון")... לכן גם אברהם נחשב ל-מונותיאיסט הראשון. ואז פנה אלוהים לאברהם ואמר לו בעצם: "ממך אני מצפה ליותר" !  וכך הפך אברהם ל- אדם הנבחר להתוות את הדרך לאנושות ("אור לגויים")...

לאברהם היו שני בנים - האחד (יצחק) היה מוכן לשאת על גבו את כל המשימות, ואילו השני פחות...  גם ליצחק היו שני בנים – ורק האחד (יעקב) המשיך לשאת על גבו את עול החוקים והמצוות... ליעקב היו 12 בנים – שכולם ביחד לקחו על גבם את עול החוקים והמצוות. 

ההתגלות.                      

לאלוהים יש שתי צורות התגלות :

התגלות פרטית – בכל הדתות מערכת הקשר עם האלוהים היא פרטית. אדם טוען כי האלוהים התגלה לו בחלום ו/או בחיים באופן אישי... הוא מספר על-כך לסובבים אותו ואם הם מאמינים לו הוא נעשה לדמות חשובה...

התגלות ציבורית – מצב שבו קבוצת אנשים גדולה חוותה את התגלות האל. דבר כזה קרה רק פעם אחת ורק ביהדות – ב- מעמד הר-סיני... במעמד זה הוגדרה הזהות הלאומית של הקבוצה (קולקטיב) "אני אהיה לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם"...

- לכן ח' אמר לפרעה: "שלח את עמי ויעבדוני" – היינו העם היהודי אמור היה להשתחרר לא לכל דבר אשר

   יחפוץ, כי אם על-מנת לעבוד את אלוהיו...  לכן גם הדיבר הראשון פותח במילים "אנכי ה' אלוהיך שהוצאתיך

   מארץ מצרים"... האל לא מציין את בריאת העולם, כי אם את היציאה ממצרים על-מנת לייצג מערכת ערכים

   חדשה (מערכת הערכים של האלוהים)...

- "יציאת מצרים" אם כן לא נועדה לשחרר את עם-ישראל לחופשי כי אם להביא את העם ל"מעמד סיני"

   ולשאול אותו האם הוא מוכן לקחת על עצמו את המשימה לייצג את הערכים והנורמות האלוהיות.

- במעמד "הר סיני" התורה נקראת "תורת משה". התיאולוגיה רואה בחמשת חומשי תורה ספר אחד שנכתב

   על-ידי משה מפי אלוהים. מאחר ו-8 הפסוקים האחרונים מתארים את מותו של משה, הרי שחלוקות הדעות:

   האם אלוהים הכתיב למשה גם את פרטי מותו ?  או שאת 8 הפסוקים האחרונים כתב יהושוע בן-נון ?

מעמד הר-סיני / מצוות מעשיות                                         

ע"פ המקרא וע"פ המסורת, נחשב המעמד הדתי-נבואי שבו ניתנה תורה לישראל – לאירוע מכונן בדת היהודית. ע"פ המסורת – מתן תורה הוא האירוע בו קיבלו עליהם היהודים את התורה ואת קיום המצוות. מעמד סיני הוא מעין כריתת-ברית (בהסכמה) בין העם לאלוהים – ומכאן גם השם "לוחות הברית".

תרי"ג (613) מצוות  הוטלו על העם היהודי... כיום אדם איננו יכול לקיים יותר מ- 45 מהמצוות! משום שכ- 1/3 מהמצוות קשורות לבית-המקדש (הקרבת קורבנות, בגדי הכהן ועוד) ובאין בית-מקדש הן אינן ישימות... 1/3 נוסף של המצוות תלויות באופן ישיר ב-בית המקדש (עליות לרגל, ביכורים וכד')... ומספר רב נוסף של מצוות הן "מצוות סקטוריאליות" – היינו כאלה המיועדות לבעלי מקצועות ספציפיים (לכוהנים, ללוויים, למלך, לסוחרים וכד')...  התורה מעולם לא הייתה רשימה שבה "מסמנים V " על מצוות שקוימו !   ניתן לקיים את התורה בתנאי שכל אדם יכול לקיים את המצוות הקשורות לסקטור הספציפי אליו הוא שייך. בניגוד לדתות האחרות שבהן הדרישות הן "דרישות אישיות", ביהדות – ניתנה התורה לקולקטיב (עם ישראל) ורק הקולקטיב יכול ל"החזיק" בה... היינו "עם ישראל ערבים זה לזה" !   ע"פ המחקר בשלהי בית-שני מנה העם כ- 2.5 מיליון איש. היום העם היהודי היה אמור למנות מאות-מיליוני אנשים... אך רובם עזבו את העם היהודי – לא עקב רדיפות – כי אם מרצונם החופשי.

ה ל כ ה = קובץ החוקים של העם היהודי.  בהלכה בא לידי ביטוי עולם המצוות של העם היהודי (מצווה מלשון צו). על-אף שמקורן של המצוות בתורה, פירוטן נעשה רק ב- תורה שבעל-פה.  עיקר "ספרות הקודש" היהודית הוא הדיון במצוות אלו ופירושן... מקובלת ביהדות הקפדה על קיום מצוות ללא תלות במקורן, עם זאת - בדיון המצוות אנו מבדילים בין מצוות שמופיעות בפירוש בתורה לבין מצוות שהוסקו על-ידי חז"ל :

מצוות דאורייתא (אורייתא=תורה) מצוות הכתובות מפורשות בתורה היינו "תורה שבכתב". ע"פ התיאולוגיה התורה נמסרה ישירות מ-ה' למשה והיא "חוקת היסוד של העם היהודי"...  ולפיכך יש משמעות לכל מילה, לסדר המילים וכד'– היא איננה ניתנת לשינוי ותקפה למשך כל ההיסטוריה של העם היהודי.      

מצוות דרבנן (התורה שבעל-פה) הן מקבצים של פירושי והסברי המצוות, ותוספות של חכמי ישראל. את המצוות דרבנן ץ אנו נוהגים לחלק לשלוש קבוצות ע"פ חלוקה היסטורית-כרונולוגית :

* דברי הנביאים = ספרי הנביאים שבתנ"ך, בהם התגלות האלוהים היתה התגלות אישית-פרטית לנביא,

                           והנביא הביא את סיפור ההתגלות ומשמעותו לעם בכתובים.

* דברי סופרים  = ספרי הכתובים שבתנ"ך, נכתבו על-ידי סופרים ומהווים בעצם אוסף כתבים מתקופות

                          שונות, ומסגנונות שונים (פיוטים, דברי חכמה, היסטוריה) שנרשמו עד סוף ימי בית-שני.

* דברי חכמים   = כל הדברים (בעיקר פסיקות) נאמרו ונלמדו מיום חתימת התנ"ך ועד היום. 

מובן שלספרים השונים יש תוקף ומעמד שונים.

כל אחד מחלקיה השונים של התורה שבעל-פה בנוי מארבעה רבדים שונים של מצוות :

1). הסבר-טכני לקיום המצווה – המתייחס בעיקר למצוות שהתורה אינה מפרטת כיצד בדיוק לקיימן...

    לדוגמא: כתוב "בסוכות תשבו שבעה ימים"... – מהי סוכה תקנית ?  איך בונים אותה ?

                או: "כבד את אביך ואת אמך"... – איך מבצעים בפועל את המצווה ?

2). תקנות עצמאיות – נושאים שאינם כתובים בתורה, וחכמי ישראל נדרשו לקבוע אותם כמצוות. לדוגמא:

     חנוכה הוא חג שאיננו מופיע בתנ"ך, אום עקב גודל המאורע של שחרור בית-המקדש וחשיבותו, החליטו

     חכמי ישראל לקבוע את החג ואת כלליו.

3). סייגים – (גדרות וגבולות) – ההיגיון של גדר הוא מניעת-תקלה וגובהה של גדר כגובהו של החשש שמישהו

     יעבור את הגבול... לפעמים הסייג הפוך מהתקנה שלשמה נחקק – לדוגמא: איסור מחסנית באקדח.

4). מנהגים -  נורמות התנהגותיות (כי ככה נעשה מאז ומתמיד)... התפתחות המנהג יכולה להיות דו-צדדית:

                  - מן העם אל ההנהגה : לדוגמא מינהגים עממיים כמו חג המימונה, או עליה לקברי-צדיקים.

ככל עולים במעלה הרשימה וככל שחוזרים אחורה בהיסטוריה, תוקפן של המצוות נעשה יותר ויותר מחייב ! לכן לדוגמא: חג החנוכה שתוקן על-ידי הסנהדרין, מחייב את כולם... בעוד שאת תקנות רבנו גרשום שתוקנו בימי הביניים קיבלו רק חלק מן היהודים. ככל שיש מחלוקות בתקנה שהיא – כך סביר שמדובר בתקנה מאוחרת.

כתבי הקודש

הספרים והכתבים החשובים לעם היהודי עברו לפחות שני שלבים בהתגבשותם:

א. שלב בעל-פה. 

ב. שלב הכתב...                        חלק מהטכסטים עברו שני שלבים נוספים: 

ג. שלב עריכה (מרכוז הטכסט)

ד. קנוניזציה = הפיכת הטכסט ל-"יחיד ומיוחד" שאין להוסיף ו/או לגרוע ממנו.

(תהליך זה קיים בכל הדתות, כאשר בין שלב אחד למשנהו יכול לעבור פרק זמן קצר או אף של מאות שנים).

* הטכסט הקדום ביותר – מגילות ים-המלח (מהמאה ה- 3 לפנה"ס).

ה ת נ " ך.

התנ"ך איננו ספר כי-אם קובץ ספרים שלוקטו יחדיו !  התנ"ך מונה לפחות 23 ספרים שאנו יודעים על קיומם. כנאמר הם כתובים "על ספר הישר" – היינו ב"דיברי הימים". מה שמעיד שלא כל הטכסטים נכנסו לתנ"ך. התנ"ך היהודי כולל 24 ספרים ונחלק ל- 3 חטיבות ספרים :

ה- ת ו ר ה – (5 ספרים = בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים = חמשת חומשי תורה).

מבחינה תיאולוגית נקבע כי הספרים הוכתבו על-ידי ה' למשה, ומכך בעצם הם שואבים את עוצמתם !  על-פי הידוע - קיום התורה כטכסט לפחות מהמאה ה- 8 לפנה"ס – השומרונים שהגיעו לארץ בשנת 722 לפנה"ס, העתיקו את התנ"ך כמו שהיה קיים אז ורק שינו את מקום המשכן מירושלים להר-גריזים). מאחר וע"פ האמונה התורה נמסרה על ידי אלוהים למשה – אין שום דיון ו/או ויכוח על תוכנה !

נ ב י א י ם – (8 ספרים = 4 נביאים ראשונים: יהושוע, שופטים, שמואל, מלכים.

                                 ו- 4 נביאים אחרונים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תרי-עשר).

חלוקת הספרים הינה מאוחרת יותר. כך למשל ספר שמואל חולק על-ידי הנוצרים לשני ספרים (שמואל א' עד מותו של שמואל, ושמואל ב' סיפור דוד)... כך למשל לוקטו בחלוקה מאוחרת סיפוריהם של 12 נביאים לספר אחד (תרי-עשר)...

כ ת ו ב י ם – (11 ספרים = תהילים, משלי, איוב, 5 מגילות, דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים).

חטיבה זו היא המעניינת מכולם מבחינת האקלקטיות שלה – יש בה ספרים עתיקים (דוגמת "מגילת רות") לצד טכסטים "מאוחרים" יחסית (דוגמת עזרא ונחמיה). 

עריכת התנ"ך – 

אנשי הכנסת הגדולה מוסד ההנהגה הלאומי של העם היהודי (מהמאה הראשונה לשלטון הפרסים = 500 לפנה"ס ועד בערך לשנת 330 לפנה"ס)  שפעלו לגיבוש זהות בלאום והדת היהודית, היו הראשונים שערכו את התנ"ך.  עד אז לדוגמא ניתן היה לברך איך שרצו... אנשי הכנסת הגדולה קבעו נוסחים לברכות (כמו לדוגמא "תפילת שמונה-עשרה" – שכיום כוללת 19 ברכות, מאחר ובדור יבנה – לאחר חורבן הבית נוספה ברכה נוספת).

עריכת התנ"ך על-ידי אנשי הכנסת הגדולה נעשתה על-פי כמה כללי יסוד... כך לדוגמא:

• לתנ"ך הוכנסו בעיקר טקסטים בעלי מסר חינוכי-תיאולוגי לדורות (לכן הוא רלוונטי לדורות).
• לתנ"ך הוכנסו טכסטים התואמים ל – אקסיומת המונותיאיזם.
• לתנ"ך לא הוכנסו טכסטים הנוגדים את אקסיומת המונותיאיזם.

במאה ה- 3 לפנה"ס הטכסט הערוך והסגור של התנ"ך תורגם ליוונית ("תרגום ה- 70").     

תהליך הקנוניזציה 

חכמים רבים דנו האם ספר התנ"ך כפי שהוא (לאחר העריכה) -  מתאים בכלל לעם ישראל... ???

כל הויכוחים בשאלה זו התייחסו בעצם לחטיבה של ה- "כתובים". כך למשל רצו להוציא מן התנ"ך באחד הויכוחים את "מגילת אסתר"... ובויכוח אחר את ספר "קהלת"... אך תמיד נמצאו הפרשנויות שהשאירו את הטכסטים הללו במסגרת התנ"ך... לדוגמא: כאשר רצו להוציא מן התנ"ך את "שיר השירים" בטענה כי שיריו ארוטיים מידי... טען ר' עקיבא  שהטכסט מבטא אלגוריה לאהבת עם ישראל את אלוהיו... וכד.

ספר אחד שכן הוצא מן התנ"ך (עוד בשלבי עריכתו) היה "ספר יהודית".  בתרגום ה-70 מופיע ספר זה בצמוד ל"מגילת אסתר"... והוא הוצא מן התנ"ך במאה ה- 2 לספירה. הספר מספר סיפור על צבא המגיע לא"י בכוונה לעלות על ירושלים. בדרך, בעוצרו באחת הערים, מתנדבת אלמנה בשם יהודית להקריב עצמה למען עם-ישראל... היא מתקשטת ומבקשת להיפגש עם מפקד הצבא, משקה אותו ביין וכורתת את ראשו...  אין יודעים ואין מקור היסטורי שיספר מדוע הוצא הטכסט הנ"ל מן התנ"ך, אבל ידוע שבתקופת ר' עקיבא שעשה קנוניזציה לתנ"ך – "ספר יהודית" איננו מוזכר.

הנוצרים ראו ב-"ספר יהודית" אלמנטים נוצריים, ולכן לטענתם הוצא טכסט זה מן התנ"ך ע"י היהודים. וכך הפכה בעצם יהודית (גבורת הספר) לדמות תיאולוגית נוצרית מרכזית.

כתיבת ספרי התנ"ך – התנהלה בין המאה ה- 11 למאה ה- 5  לפנה"ס.

עריכת ספרי התנ"ך – התנהלה בין המאה ה- 5 למאה ה- 4  לפנה"ס  ומצאה ביטויה ב"תרגום ה- 70".

הקנוניזציה של התנ"ך – הסתיימה בשנת 120 לספירה (תקופתו של ר' עקיבא) .

ה ת ו ר ה   ש ב ע " פ.                                                                                                       

במהלך ימי בית שני – מתפתחת התורה שבעל-פה... במאה ה- 2 לספירה מתחיל תהליך נוסף :

תנ"ך עד לחורבן בית-שני, לימוד התורה בעם ישראל היה לימוד אליטיסטי מרוכז. היינו רק בצמידות לבית-המקדש ובעלות כספית די נכבדה (ב-בית המדרש המרכזי שהיה בירושלים). כך מסובר הן על ניתאי הארבלי והן על אליעזר בן-הורקינוס שעברו לירושלים על-מנת ללמוד... כך סופר גם על הילל הזקן שהקדיש מחצית מכספו למשפחתו ואילו את המחצית האחרת נתן לשומר בית-המדרש על-מנת שייתן לו להאזין לשיעורים בבית-המדרש.

בשנת 40 נשלח רבן יוחנן בן-זכאי ללמד תורה (ולהיות הרב הראשי) בגליל, 18 שנה ישב בערב (עראבה) ונשאל אך ורק שתי שאלות הלכתיות... סיפור זה מלמד עד כמה היה מנותק העם באותה העת מלימוד התורה.  לאחר חורבן הבית-השני קם ר יהושוע בן גמלא וקבע תקנה ללימוד תורה חינם לכל ילד יהודי מגיל 5 ומעלה. תקנה זו חייבה בעצם הקמת בית-מדרש בכל כפר, ותכנית לימודים קבועה – היינו מערכת חינוך מובנית ומסודרת... ולכן אחרי תקופת בית-שני הסנהדרין בעצם הופכת למערכת שונה לגמרי מזו שפעלה בירושלים... כאשר בכל יישוב ויישוב יש נציג בכיר של הסנהדרין.

זוהי הסיבה שבמהלך המאה ה-2 לספירה (אחר חתימת התנ"ך) נוצר חיפוש אחר "טכסט-בוק" מרכזי...  שיטת הפעילות דאז היתה שתלמידים של רבנים שונים כתבו את הטכסטים מפי רבניהם... ריבוי הרבנים וריבוי "מחברותיהם של התלמידים" יצר חשש מ- "ריבוי תורות"... עד ש- ר' יהודה הנשיא בא ועשה מספר פעולות:

1). איסוף וסינון "מחברות התלמידים" מהמקומות השונים.

2). מיון החומר על פי נושאים (בתנ"ך למשל לא היה מיון ע"פ נושאים).

3). עריכת החומר – ע"פ שתי קטגוריות: עריכה טכסטואלית (ע"מ ליצור שפה אחידה)... ועריכה תכנית –

                          המביאה תחת "קורת גג אחת" דבריהם של חכמים מתקופות שונות. 

וכך בשנת 200 לערך  (ידוע כי המשנה נחתמה בציפורי, וידוע גם כי רבי יהודה הנשיא הגיע לציפורי  רק אחרי שנת 200), חתם ר' יהודה הנשיא את המשנה והוציא את הקובץ לאור.  המשנה נכתבה בעברית, בגליל, ובכתב המרובע. החכם הקדום ביותר המצוטט במשנה הוא שמעון הצדיק שפעל בשנת 333 לפנה"ס, אך רוב הציטוטים הם של חכמים שפעלו במהלך המאה ה- 2 לספירה...  עותק המשנה השלם העתיק ביותר שנמצא, הוא קובץ מהמאה ה- 6 לספירה שנמצא בגניזה הקהירית. ר' יהודה הנשיא הלך לעולמו בשנת 220 לספירה ועסק בליקוט ועריכת המשנה כ- 17 שנים.

ר' יהודה הנשיא ריכז את המשנה ב- 6 כרכים הנקראים ע"פ נושאי עיסוקיהם:

זרעים   -  כל הקשור לחקלאות ולמצוות הקשורות לארץ.

מועד    - שבתות וחגים.

נשים    -  משפחה.

נזקין    - דיני נזיקין.

קדשים - עבודת בית המקדש.

טהרות - דיני טומאה וטוהרה (בכללם בית-המקדש – למרות שלא עמד אז על תילו).

המשנה איננה ספר-הלכה, כי אם ריכוז דברי חכמים – כאשר חלק ניכר מהדברים הן הלכות. כל אחד מששת סדרי המשנה בנוי מ-"מסכתות".  במקור ש"ס = שישה סדרי-משנה. 

המשנה נקראת בשם זה משתי סיבות:

-        השינון והחזרה – שיטת הלימוד היעילה לידיעת המשנה.

-        משנה (בסיכול אותיות) = נשמה... (לכן גם לומדים משניות לעילוי נשמתו של נפטר).

המסורת מייחסת את הולדתו של ר' יהודה הנשיא, ליום מותו של ר' עקיבא ( 132-133 לספירה). 40 שנה מאוחר לחתימת המשנה (לאחר מותו של ר' יהודה הנשיא), מצאו תלמידיו קבצי חמרים של ר' יהודה הנשיא שלא נכללו במשנה – ולכן בשנת 240 לספירה הוציאו תלמידיו את ה- תוספתא שגם היא ערוכה ב-6 ספרים. השם הכללי לכל החכמים כותבי ומצותתי המשנה הוא – תנאים (תנא = שנה).  דברים שנאמרו על-ידי התנאים ולא נכללו במשנה – נקראו בשם "ברייתא" (כך למשל כל ה"תוספתא"), ולכן הספר הכולל את ה"תוספתא" ואת הדברים האחרים נקרא לעיתים בשם "משנה חיצונית"... לימים ה- "משנה" עברה תהליך קנוניזציה ולכן היא כלולה בספרי הקודש, בעוד שה"תוספתא" לא עברה קנוניזציה ולכן איננה כלולה ברשימת כתבי-הקודש של העם היהודי.

בתקופה שאחרי ר' יהודה הנשיא (משנת 240 לערך), שררה ברחבי האימפריה הרומית אנרכיה... בתקופה זו נפרדו תלמידי ר' יהודה הנשיא ונחלקו לשניים... חלק נשארו בארץ-ישראל, ואילו חלק ניצלו את תמיכת הפרתים ביהודים ואת האוטונומיה שניתנה ליהודים בבבל ועברו לשם.  וכך בעצם נוצרו שני מרכזי לימוד – האחד בבבל והשני בארץ ישראל, כאשר עקב התנאים החברתיים והפוליטיים השונים נוצרו הבדלים גם בדרך וגם בתכני הלימוד. בארץ ישראל הפכה באותה העת טבריה למרכז ולמקום שבתו של הסנהדרין... בשנת 400 קמו בטבריה שני חכמים: ר' עמי ו- ר' אסי  ועשו כמעשה ר' יהודה הנשיא – ריכוז דברי החכמים (שלוקטו משנת 200 ועד לשנת 400 לספירה) ועריכתם בפורמט זהה לשל ר' יהודה הנשיא (גם-כן ב- 6  ספרים).  השניים יצרו קובץ שהיה בעצם "פרוטוקול" של דיוני החכמים על המשנה – ספר זה נקרא גמרא.  המשנה (הכתובה עברית) , והגמרא הדנה בה (והכתובה ארמית) גם יחד הם "תלמוד" – הנקרא בשמו המלא "תלמודה של א"י" או בקיצור אנו קוראים ללקט "תלמוד ירושלמי" (למרות שנחתם בטבריה).

100 שנה מאוחר יותר, בשנת 500 לספירה לערך, רכזו ר' רבינא ו- ר' אשי בבבל את דיוני החכמים הבבלים באשר ל-משנה. הקובץ שמרכזים השניים נקרא לכן ה- "תלמוד הבבלי". ה-"תלמוד הבבלי" זהה לחלוטין ל-"תלמוד הירושלמי" בצורת עריכתו וחלוקתו... עם זאת התכנים בין השניים די שונים – בעיקר משום שבעוד שיהדות א"י היתה חברה חקלאית שדנה בעיקר בנושאים חקלאיים וכאלה הקשורים במצוות הקשורות לארץ, הרי שהתלמוד הבבלי מרבה לעסוק בענייני מסחר ומשפחה – כיאה לחברה עירונית בעיקרה.

חכמי התקופה שלאחר חורבן הבית, קרויים בשם "אמוראים".   

ארון "כתבי הקודש" של היהודית משנת 500 לספירה כולל כבר את הספרים:

* התנ"ך     * המשנה     * התוספתא     * התלמוד הירושלמי     * התלמוד הבבלי.

שפות החיים בארץ-ישראל באותה העת :

-        שפת הדיבור היומיומית = יוונית

-        שפת הדיבור בין היהודים = ארמית.

-        שפת הלימוד היהודית  =  עברית.

בין השנים 500 ל- 700 לספירה – עסקו מי שכונו בשם ה- סבוראים  בהסברתם של  הטכסטים הקדושים. במאה ה- 7 (סוף התקופה הביזנטית) חלה דעיכה של יהדות א"י ובמקביל פריחה של יהדות בבל... מה שגרם כמעט להיעלמותו של ה"תלמוד הירושלמי"... מאז ועד היום נהוג להסתמך בדיוני הלכות וכספר לימוד – על ה"תלמוד הבבלי".  מהמאה ה- 16 חזרו ללמוד גם ב"תלמוד הירושלמי" אולם הוא לא חזר למעמדו הראשוני.

משנת 700 ועד לשנת 1,000 נקראה התקופה בשם "תקופת הגאונים" כאשר בשם "גאון" הכוונה היתה לראש הישיבה המרכזית בבבל (סורא, פומבודיתא, נהרדעה וכד'), כאשר ה"גאון" נחשב בעצם גם ל- ראש העם היהודי.  בתקופת הגאונים נהגו לשלוח מכתבי שאלות לגאון, ולקבל ממנו מכתבי תשובות. וכך אט אט צמחה ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) – שהינה בעיקרה ספרות נקודתית-מקומית. ה"גאונים" ענו על שאלות ספציפיות ותשובותיהם כונו בשם "סדר".  שני ה- "סידורים" הידועים והמקובלים היו: סדר עמרם גאון, ו- סדר סעדיה גאון... ושניהם היוו את הבסיס ל- "סדור התפילה" הנהוג היום, הקובע אלו ברכות ותפילות ייקראו מתי, ובאיזה סדר.

בין השנים 1,000 ל- 1,500 קמו בנפרד וללא כל קשר ביניהם שלושה רבנים – ועסקו כל אחד בריכוז ועריכה של הלכות יהודיות והפצתם כספרים. השלושה כונו בשם "הראשונים"  :

-        הרי"ף = רבי יצחק אלפסי – שבילה את רוב ימיו בפס שבמרוקו.

-        הרמב"ם = רבי משה בן מימון – שנולד בקורדובה בספרד, עלה לישראל ועבר למצרים.

                                              הקובץ שקיבץ נקרא בשם "משנה תורה" (= היד החזקה).

-        הרא"ש = רבנו אשר בן יחיאל -  מחכמי דרום צרפת.

     ספריהם של השלושה הגיעו לפסיקות שונות זה מזה – היות והם בעצם ענו כל אחת לאוכלוסיה שחיה

      בתנאים שונים ובחברה אחרת... לדוגמא: שאלה כמו האם מותר להיכנס לבית-תפילתו של השכן  ? 

      קיבלה תשובה שונה בסביבת מגורים מוסלמית (מותר- כי אין בו "עבודה זרה") מאשר בסביבת מגורים

      נוצרית (אסור – כי נעשית בו עבודה זרה).

משנת 1500 ועד היום... – ר' יוסף קארו לקח את כל שלושת הספרים של ה"ראשונים" וכתב-ערך בסלוניקי את ספרו "בית-יוסף" (לערכת ספר זה הקדיש לא פחות מ- 32 שנה), היה זה קובץ אדיר של דעות ופרשנויות... ואז בשנת 1545 ערכו יוסף קארו מחדש וקיצרו לספר מקוצר של מסקנות בלבד – בשם "השולחן ערוך"... בדיוק באותה התקופה כתב בקראקוב ר' משה איסרליש (הרמ"א) ספר דומה, אך כשהגיע לידיו ספרו של קארו, הוא גנז את ספרו והסכים להוציא רק את קובץ ציוני ההבדלים בין מנהגי יהדות ספרד לבין מנהגי יהדות אשכנז – לספר זה הוא קרא בשם הסמלי "המפה" (ברמזו כי ספר זה נועד להשלים את ה"שולחן ערוך")...

אי לכך – כתבי הקודש של העם היהודי הם:

התנ"ך, המשנה, התלמוד (הבבלי), ה"משנה תורה" (לרמב"ם),

ה"שולחן ערוך" (קארו) + ה"מפה" (איסרליש).

ובנוסף: הזוהר, סידור התפילה, ו- מחזור התפילות לראש-השנה ויום-הכיפורים.

לוח השנה

לוח השנה הוא דבר מאוד משמעותי וחשוב בעולם היהודי, זאת משום שרבים מהמועדים מצוינים בדיוק כבר בתורה.  לחשיבותו לדיוקו של לוח השנה היהודי, אין אח ורע בשום דת אחרת בעולם (בנצרות למשל שלושה תאריכים שונים לחג ה"כריסטמס" בעוד שביהדות תמיד ראש-השנה או יום-הכיפורים או פסח יהיו באותו יום).

מסיבה זו, לוח השנה היווה עד לשנת 358 לספירה (בה הועלו הדברים על הכתב) את עיסוקה המרכזי והחשוב של ה-סנהדרין (קיומו של טקס קבוע מידי חודש חודשו ל"קידוש החודש").

המושג "ראש השנה" הוא מושג שרירותי :  

א' ניסן     – ראש השנה למלכים ולרגלים.

א' תשרי   – ראש השנה לשנים.

א' אלול    – ראש השנה למעשר בהמה.

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות (תרומות ומעשרות).

סביב כדור הארץ מסתובב הירח המחזיר את אור השמש...

למחזור שבין הסתרה מוחלטת של הירח ע"י כדור-הארץ

ועד להסתרה הבאה קוראים ירח והוא נמשך 29.5 יום...

כבר בעת העתיקה זיהו כי בזמן שכדור הארץ מקיף את

השמש – מקיף הירח את כדור הארץ 12 פעמים.  ולכן

ל- 12 ירחים קראו בשם " שנת לבנה ", והיא נמשכת

354 יום ועוד- 3/4 יום... ובעצם נוצר הפרש של 11 יום

בערך בין "שנת חמה" (365 יום) לבין " שנת הלבנה ".

(כדי לאפס ולאזן את ה- 1/4 יום מוסיפים אחת ל-4

שנים יום נוסף = 29.2 )...

היות ו"שנת החמה" שמרה על עונות השנה – הרי שחברות חקלאיות אימצו את הלוח הפועל ע"פ שנת-חמה, בעוד שציוויליזציות של נוודים אימצו את "שנת הלבנה"... וכך העולם הנוצרי משמר את חגיו בהתאם לעונות-השנה ואילו בעולם המוסלמי החגים מפגרים כל שנה ב- 11 יום...

בלוח היהודי – החדשים הם ע"פ הירח (ראש חודש ביום מולד הירח)... אבל החגים משמרים את עונות השנה...

על מנת לשמור על מנגנון זה חייבים להוסיף 7 ירחים לכל 19 שנים :

ולכן בשנים:     ג'     ו'     ח'       א'     ד'     ז'     ט'

                 3      6      8        11     14    17    19     אנו נוהגים לעבר את השנה (מוסיפים חודש).

לדוגמא: פסח ינוע בטווח של שלושה שבועות, אבל אף פעם לא יצא לפני ה- 21.3  !

שמות החודשים: תשרי (=איתנים),  מרחשוון (=בול),  כסלו,  טבת,  שבט,

                   אדר,  ניסן (=אביב),  אייר (=זיו),  סיוון,  תמוז,  אב,  אלול ...

הם כולם שמות מתקופת בית שני הלקוחים משמות של אלים בבלים, אשורים או פרסים (תמוז = אבי האלים הבבלי).  בתקופת בית-ראשון רק לארבעה חדשים (איתנים, בול, אביב ו-זיו) היו שמות... כל יתר החדשים נמנו כ: חחודש ראשון, חודש שני, חודש שלישי וכד'... (כאשר ניסן היה החודש הראשון)... חודש תשרי נחשב כיום כ- "ראש-השנה" – משום שע"פ המסורת היהודית א' תשרי הוא יום בריאת האדם (או בריאת האנושות).

מאחר והאביב היה ראשית השנה – ספירת החודשים בלוח השנה הקלנדרי היתה מ-מרץ (ולכן פברואר היה החודש האחרון ונשאר עם 28 יום בלבד – ולכן התיקון הוא לפברואר).  בלוח השנה העברי – שראשיתו בניסן, החודש האחרון הוא אדר – ולכן כאשר מוסיפים חודש (ע"מ לעבר את השנה) מוסיפים עוד חודש אדר. (על-מנת שחג הפורים יישאר בעונתו – מוסיפים אדר א'  ואת חג-הפורים חוגגים ב-אדר ב' )...   

ה ש ב ת.                                                               

השבת נקראת ע"פ רוב באחד משני השמות: "יום שבתון" או "מקרא קודש" (או שניהם גם יחד) .

ברעיון השבת גלומים כמה רעיונות תיאולוגיים הגורמים לנו לנהוג במחזוריות של  7 ימים:

1. זכר למעשה בראשית – מאחר והאלוהים ברא את העולם במשך 7 ימים, הרי שבעצם העובדה שאנו

    מקיימים מחזור זמנים של 7 ימים, אנו מזכירים ומנציחים את מעשה הבריאה (מחזור בן 7  ימים קיים אך-

    ורק בדתות המונותיאיסטיות). ולכן גם היום השביעי (בו שבת ממלאכתו) הוא היום היחידי שיש לו שם (רק

    ביהדות: יום ראשון, יום שני, יום... ו- שבת). מאחר ונאמר: "ויברך ה' את יום השבת ויקדש אותו"... הרי

    שה-שבת היא יום קדוש  (קדוש = מיוחד).

2. זכר ליציאת מצרים – היהדות קיבלה את רעיון ה-"שבת" ביציאת מצרים. ולכן הפיכת השבת ליום מיוחד

    (איסור עבודה, יום לנפש וכד' ) מהווה מבחינה תיאולוגית בנוסף על היותה הכרה במעשה הבריאה, גם

    תזכורת מתמדת ליציאת מצרים.

3. יום מנוחה סוציאלי אוניברסלי – המבדיל בין אנשים הינו ע"פ רוב מהות עיסוקם/תפקידם... יום

    המנוחה הוא יום היוצר את השוויון בין בעלי העיסוקים השונים ובין בעלי התפקידים השונים.

4. יום המשפחה – יום שבו יש את הזמן ל-"ביחד" המשפחתי... ולכן גם הפכו "סעודת השבת", "זמירות

    השבת" ומנהגי שבת נוספים לחלק מההוויה היהודית.

5. יום עיון והגות – נאמר על האלוהים כי ביום השביעי הוא "שבת ונפש"... ומכאן שיום השבת נועד למען

    ה- נפש.  למשל קריאה – אם היא למען ההנאה האישית הרי ש-"מצווה" לעשותה בשבת... אולם אם לדוגמא

    - היא נועדה לשם התכוננות לבחינה, הרי שהיא אסורה בשבת...

לאור חמישה רעיונות מרכזיים אלו, היהדות מגדירה במדויק דברים שנהוגים לעשייה בשבת, ודברים שיש להימנע מלעשותם ב-שבת...  ורק העשייה והאי-עשייה גם יחד, הם שהופכים את ה- שבת ל-יום מיוחד :

עשייה ( בביטוי היהודי – "זכור") -  על מעשים אלו נמנים:  הדלקת הנרות, ה- קידוש וה- הבדלה .

הימנעות מעשייה (בביטוי היהודי = "שמור") -  מוגדרות ארבע הגדרות ברורות – מן התורה :

1. איסור לעשות מלאכה        -  מלאכה = יצירת דבר חדש שלא היה קודם.  לדוגמא: הדלקת-אש הינה

                                              יצירת דבר שלא היה קודם, סגירת מעגל-חשמלי כנ"ל...

2. איסור ל"ט אבות מלאכה    - אסורות בנוסף גם  ל"ט אבות מלאכה  = 39  מלאכות המוגדרות ככאלה

                                             שנעשו לצורך הקמת המשכן ולכן אסורות בשבת - ביניהן : בונה, צובע,

                                             קוצר ( = תולש דבר ממקום חיותו – דוגמת פרח)...

                                           - נכללות בהגדרה זו גם "תולדות" – היינו עבודות שהגדרתן נובעת מ- ל"ט

                                             אבות המלאכה...  לדוגמא: אסור לדוג בשבת, משום שדיג הוא בעצם

                                             "קציר" (תלישת דבר ממקום חיותו)...

3. איסור הדלקת אש (שיא המלאכה) – איסור זה מופיע בתורה במפורש, על מנת להדגישו... זאת משום

                                                       שבתרבויות עתיקות, ראו ביצירת האש – מעשה בריאה ויצירה.

4. איסור יציאה מתחום השטח האורבני הבנוי – יותר מ- 1 ק"מ ( 2000 אמה ) – איסור זה קובע מידה

                                                                  ברורה וחד-משמעית ואין זה משנה מהו גודלו של היישוב !

*    ליהודי אסור גם ליהנות מעבודה שנעשתה על ידי יהודי אחר בשבת !

**  ליהודי מותר ליהנות מעבודה שעשה גוי למען עצמו או כשגרת-יומו, אבל אסור לו ליהנות ממלאכה שעשה

      הגוי במיוחד עבורו היהודי...   לדוגמא: אם יהודי משרת במילואים עם דרוזי – והדרוזי עשה לעצמו קפה

      בשבת והציע ליהודי כוס, אין ליהודי שום בעיה לשתות את הקפה... אבל אם הדרוזי בא ליהודי בשבת

      ושואל אותו מראש אם הוא רוצה קפה הרי שעשיית הקפה תהיה עבורו – ולכן אסור לו ליהנות ממלאכה

      זו שנעשתה בשבת...

ימי שבתון ומקרא קודש נוספים (חגים).  

היהדות מציינת מספר ימי שבתון ומקרא קודש בהם היא נוהגת מנהגים שונים :

קבוצת ראש השנה

(חגים דאורייתא):          ראש השנה    -   א' תשרי    - יום בריאת האנושות

                                 יום הכיפורים -   י'  תשרי

                                --------------------------------------------------------------------------------------------------

קבוצת שלושת הרגלים:  קבוצת חגים (דרבנן) חגים הקשורים לעונות החקלאיות ולהוויית עם-ישראל.    

                                 פסח      -  ט"ו-כ"א ניסן -  ציון יציאת מצרים, מבטא את בניית עם-ישראל

                                 שבועות -  ו'  סיוון       - ציון מתן תורה, מבטא את תורת ישראל

                                 סוכות    -  ט"ו-כ"א תשרי - מסמל את ארץ ישראל.

                                 שמיני עצרת -  כ"ב תשרי 

ראש השנה  -  הוא "יום הדין" ("ונתנה תוקף") !

לכן המצווה המרכזית בראש-השנה היא "תקיעה בשופר". מהסנהדרין של ימי בית-שני, מאחר וראש-השנה הוא החג היחידי החל בראש-חודש, הוחלט כי ראש-השנה יהיה יומיים ("יומא אריכתא") דבר שאיננו נעשה בשום יום אחר.  ראש השנה מוגדר כ- "יום שבתון מקרא-קודש" ולכן כל מנהגי ומצוות השבת חלים גם עליו... אך מאחר ומדובר בחג הנמשך יומיים מותר להעביר בו אש ל"צורך אוכל נפש".

כל עיקרו של ראש-השנה הוא להכניס אותנו לתהליך התשובה ("כי צדיק אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"...)  על-פי הנביאים אין ברצון האל להתנקם ברשעים כי אם להשיבם מדרכם... ומכאן נובע בעצם המושג "תשובה".  ע"פ חכמים – שופר נובע מהמונח "שפרו מעשיכם"...

מצוות תשובה (ולאו דווקא ביום הכיפורים) כוללת שלושה חלקים: הכרה בחטא, בקשת סליחה ("וידוי בפה") מהנפגע  ו- קבלה לעתיד... (ההבנה כי אין לחזור על המעשה)... "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין יום הכיפורים מכפר בעדו".

יום הכיפורים  -  גם הוא מוגדר כ- "יום שבתון מקרא קודש". 

המצווה העיקרית של יום-הכיפורים הינה  "עינוי הנפש".  חכמי ישראל קבעו 5 איסורים לצורך "עינוי הנפש" :

1. איסור אכילה ושתיה.

2. איסור רחיצה.

3. איסור סיכה (כיום בשמים דאודורנטים וכד').

4. איסור נעילת הסנדל (אסור לנעול נעל או סנדל עור).

5. איסור תשמישי המיטה (יחסי אישות).

המשותף לחמישה: שהם גורמים הנאה לאדם. אך איסורים אלה אינם מטרה, כי אם אמצעי המנתק את האדם מחיי היום-יום ומאפשר לו לעסוק בחשבון הנפש.  יום הכיפורים מוגדר כיום צום חמור המתחיל עם שקיעת החמה ומסתיים עם צאת הכוכבים למחרת. ביום זה נאמרות 5 תפילות: ערבית (אליה מסתפחת תפילת "כל נדרי"), שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. (בשונה מ- 3 תפילות בשבתון רגיל).  תפילת "כל נדרי" פותחת בהיתר להתפלל עם החוטאים, וזוהי בעצם מהות יום הכיפורים- יום המוקדש לאדם עם אלוהיו וביום זה כולם שווים.

ראש השנה, יום הכיפורים ועשרת הימים שביניהם – הינם בגדר חטיבה אחת שהיא בעצם תהליך !

בימים המיוחדים – קוראים בתורה. בטקס משתתפים אנשים במניין שונה המבטא את חשיבותו של היום :

• בימי שני וחמישי (ימי קריאת התורה) -   3  (כהן, לוי וישראל).
• בראש חודש ובימי חול-המועד          -   4  משתתפים.
• בראש השנה ובשלושת הרגלים         -   5  משתתפים.
• ביום הכיפורים                              -  6  משתתפים.
• ב- שבת                                       -   7  משתתפים.

- אם יום-הכיפורים נופל ב- שבת, הרי שצמים ומקיימים את מנהגי היום בשבת...  

פ ס ח  -  נמשך 7 ימים מ- ט"ו ועד כ"א בניסן.

היום הראשון והיום השביעי הם "ימי שבתון מקרא קודש" והימים המצויים באמצע - ימי חול לכל דבר, ולכן הם נקראים בשם "חול המועד"... המושג "פסח שני" הוא ב- י"ד באייר והוא נועד למי שהיה טמא לקראת פסח ראשון, ולכן הוא מקבל מועד נוסף לקיום מצוות הקורבן של ערב פסח (אדם טמא איננו מורשה לעלות למקדש להקריב קרבן). היום האחרון של פסח נקרא בשם "יום טוב אחרון של פסח". (היום אין כמעט משמעות ל- "פסח שני" – מאחר ואין מקדש ואין קרבנות).

לפסח כולו יש רק מצווה אחת – איסור חמץ !!!   ("בל ייראה ובל יימצא").

חמץ הוא בצק מאחד מחמשת מיני הדגן: חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון או שיבולת-שועל שעבר תהליך טפיחה.  לכן במהלך אפיית מצות לא מאפשרים לקמח לבוא במגע עם מים יותר מ-ח"י (18) רגעים.  משמעות החמץ שטופח היא בגדר "זכור מאין באת"... שהרי החמץ מתנפח (טופח) כמו גאוותן – ההיפך מתכונת הצניעות הנדרשת מיהודי...   ע"פ ההלכה "חמץ אסור בכלשהו" !  כלומר, אפילו הלכת "בטל בשישים" אינה חלה עליו. יש חכמים שקבעו כי רק חמשת הדגנים המוגדרים הם חמץ (כנהוג אצל חלק מעדות המזרח), ויש חכמים שהורו כי כל מה שטופח הוא בגדר חמץ (כמקובל אצל רוב האשכנזים).

שתי המצוות אשר צריך לקיים ב- ערב פסח :   

א. קרבן הפסח -  (כיום מצה ומרור) – מצווה זו היתה בעבר מצווה-דאורייתא אך מאחר ואין לנו כיום בית-

    מקדש ולא-ניתן לקיים את מצוות הקרבן, הרי שהיא הפכה למצווה דרבנן – היינו עושים כמו שעשו רבנינו

    או כאילו...

ב. והגדת לבנך – זוהי המצווה דאורייתא היחידה שנותרה לנו בק"ע חג הפסח.  בימי בית-המקדש היו קוראים

    את ה"הגדה" אחרי שהיו מקריבים את הקרבן, מביאים את הבשר הביתה ואוכלים... לא כמו היום שמאחר

    ולא מקריבים קרבן הרי שקודם קוראים את ההגדה ורק לאחר מכן אוכלים (לכן לרבים אין סבלנות לשמוע

    את כל ההגדה)...    

מהיום הראשון של חוה"מ מתחילה ספירתה 49 הימים של "ספירת העומר", וביום החמישים (לאחר שבעה שבועות) חוגגים את חג השבועות.  מקור הנ"ל מאחר שבתקופת בית-המקדש ביום החול הראשון של המועד (היום השני של פסח) היו נוהגים לצאת לשדות שליד ירושלים, לקצור את השעורים הראשונים ולהקריבם כקרבן.  ע"פ רוב ימים אלו היו הימים השמחים של השנה... אולם מאחר ותלמידיו של ר' עקיבא בימי מרד בר-כוכבא מתו בתקופה זו, לכן כיום מקושרת "ספירת העומר" עם מנהגי אבלות...

בחג שבועות - 

היו קוצרים לראשונה את קציר החיטים, אופים מהחיטים 2 כיכרות-לחם ומביאים אותם כקרבן לבית-המקדש... ולכן החג נקרא בשם "חג ביכורי קציר חיטים" (ולא "חג הביכורים" – כי אין בכלל ביכורים חוץ מחיטים בעונה זו של השנה).   משחרב בית-המקדש ואין יותר אפשרות לקיים את המצווה דאורייתא של "קרבן 2 הכיכרות"                     באו חכמינו והצמידו למועד זה את ציון "מתן תורה".  חג השבועות הוא גם כן יום- שבתון ומקרא-קודש.

בחג הסוכות - 

קיימותם שתי מצוות דאורייתא :  ישיבה בסוכה.  ו- ארבעת המינים. חג הסוכות מבטא את העניינים המביעים את כלל העולם. זהו חג האסיף – תקופת איסוף התוצרת. בתקופה זו החקלאי מסיים לגרוף את רווחיו, ולכן בתקופה זו הוא מוזמן לשבת בסוכה ("בצילא דמהימנותא" = בצל האמונה)...

ארבעת המינים הם: אתרוג - שישלו גם טעם וגם ריח.  לולב - שיש לו ריח ואין לו טעם.

                          הדס - שיש לו ריח אך אוי לאוכל מפריו. ו- ערבה  -  שאין לה טעם ואין לה ריח.

                           הטעם מבטא את שמירת התורה וקיום המצוות... ואילו הריח את ה-..........

                           חג הסוכות מסמל גם את ה-"ביחד" – ומכאן מנהג ה- אושפיזין.

בנוסף נהגו בתקופת בית-המקדש עוד שתי מצוות: האחת- הקרבת 70 פרים (במהלך 7 ימי החג) כברכה לכל עמי העולם... והשנייה – מצוות "ניסוך המים"- העלאת מים ממעין הגיחון, הבאתם בתהלוכה לבית המקדש (לתהלוכה קראו בשם "שמחת בית-השואבה") ונסיכתם על המזבח...

כל שאר המנהגים אינם מצוות דאורייתא  כי אם מנהגים מאוחרים יותר...

ביום האחרון של חוה"מ (כ"א תשרי) הוא יום "הושענה רבה" נוהגים להקיף את בימת ביהכנ"ס שבע פעמים ולבקש בקשות... זאת משום שיום זה נחשב ליום "חיתום הדין" ב- כ"ב בתשרי חל "שמיני עצרת" שהוא כבר חג אחר... זהו יום שנועד לבטא את הקשר בין עם ישראל לקב"ה. המצווה היחידה ביום זה הינה "תפילת הגשם".

יום טוב של גלויות – בעת העתיקה היו לוח השנה והחודש  מוכרז ע"פ ראייה והודעה... אלא שהמרחק בין א"י לקהילות היהודיות בבבל נמשך למעלה משבועיים... ולכן כבר בתקופת בית-שני נקבע כי מחוץ לארץ כל חג שהוא יום טוב ומקרא קודש – יחגג יומיים. מאחר ובחו"ל היו יומיים של חג, ולאחר נפילת בית-המקדש לא  היה בעצם מה לעשות עם "שמיני עצרת" (באין מקדש אי-אפשר להקריב  קרבן ולהתפלל לגשם)... הוקדשו היומיים הנ"ל לחגיגות סיום קריאת התורה.

ח ג י ם   ד ר ב נ ן

כל החגים דרבנן הם ימי חול, ולכן אם הם נופלים על שבת הרי שדוחים אותם. ע"פ רוב אנו מבחינים בשני סוגים של חגים דרבנן : ימי שמחה  וימי זיכרון/אבל.                         שני ימי שמחה נקבעו על-ידי חכמינו :

פורים –  נחגג יום אחד בלבד – בי"ד באדר בכל העולם, ובט"ו באדר חוגגים בערים שהן כמו שושן

               שהיו מוקפות חומה מימי יהושוע בן-נון (כמו ירושלים למשל)...

סיפור מגילת אסתר ( אי-שם במאה הראשונה לשלטון הפרסים – מאה 5 לפנה"ס) מתמשך ע"פ 13 שנים מעליית אחשוורוש לשלטון. עם עלותו לשלטון הוא עשה את הנשף הראשון, חצי שנה אחר-כך הוא עשה נשף נוסף אליו סירבה ושתי להגיע ולכן היא הודחה ממעמדה, והחל מהשנה השלישית נעשו נשפים לבחירת המלכה הבאה... אסתר נכנסה לתמונה בערך בשנה השביעית, ואז הוצא הגזר להשמיד את כל היהודים. וכך ב- י"ג בניסן נפגשו אחשוורוש והמן והחליטו לשחוט את היהודים 11 חודשים אח"כ (ב- י"א באדר)...  עוד באותו יום הגיע מרדכי אל אסתר וסיפר לה על הגזירה... היהודים (בהנחיית אסתר המלכה) צמו 3 ימים מ- י"ד עד  ט"ז בניסן  , יום אח"כ (י"ח בניסן) התרחש הסיפור בו הוביל המן את מרדכי ("האיש שהמלך חפץ ביקרו") על סוס בחוצות העיר... ובאותו היום גם נתלה המן... ובאותו היום גם זימן אחשוורוש את מרדכי ומינה אותו תחת המן, אך לא ביטל את גזירת ההשמדה... ורק ב- כ"ג בניסן  הצליחו לשכנע את אחשוורוש לאפשר ליהודים להתגונן... וכך ב- י"ג באדר יצאו כולם לפרוע ביהודים... והיהודים התגוננו והרגו 75,000 מהפורעים... ואיש מהיהודים לא נפגע.  לבקשת אסתר קיבלו היהודים יום נוסף למאבק במתנגדיהם בשושן הבירה - הרגו עוד 500 מרודפי היהודים ותלו את עשרת בני המן.

לכן פורים נחגג יום אחד בלבד – בי"ד באדר בכל העולם, ובט"ו באדר חוגגים בערים שהן כמו שושן שהיו מוקפות חומה מימי יהושוע בן-נון (כמו ירושלים למשל)...

לסיפור זה – מספר הצהרות תיאולוגיות שהחשובות בהן :

- כאשר  העם היהודי מתלכד להגן על עצמו ועל דתו – הוא מנצח ניצחון גדול.

- הצלתו של העם היהודי נוצרה עקב יכולתו של העם היהודי להתאחד...

וכל ארבעת מצוות החג קשורות ישירות למסרים תיאולוגיים אלו, ובאות להדגיש המסרים ואת חשיבות החג :

- קריאת המגילה – על מנת לציין ולהזכיר את האירוע.

- משלוח מנות איש לרעהו – מציין את הרעות והאחדות.

- מתנות לאביונים – מצווה האומרת כי מאחר ואנו עם מאוחד אנו דואגים גם לחלשים שבינינו.

- משתה – אירוע המחייב להזמין אנשים רבים ! 

בנוסף על ארבע המצוות הללו נוצרו כל מיני מנהגים כמו: תחפושות, שתייה, עדלאידע ועוד...

חכמי ישראל הבינו כבר בתקופת בית-שני את חשיבותו של החג ושל מסריו... ולכן הם קבעו ב- י"ג באדר יום-צום ("תענית אסתר") שיציין את הגזירה נגד היהודים... אך יום זה איננו נכלל בימי הזכרון/אבל כי אם משמש כהקדמה לחג הפורים – מתוך התפישה שללא הגזירות לא היה מתרחש הניצחון הגדול... (כמו שיום הזיכרון מקדים את יום העצמאות כמציין שללא חללי צה"ל לא היתה משיגה מדינת-ישראל את עצמאותה)... "תענית אסתר" מוגדרת כ- "צום-קל" (מזריחת החמה ועד לשקיעה – כ- 12 שעות). "צום-קל" שימש מודל למוסלמים ל"צום הרמדאן"...  

חג החנוכה –

מתחיל בכ"ה בכסלו ונמשך משך 8 ימים (היות ובמהלך החג יש ראש-חודש ומעיתים מוסיפים יום לחוד – הרי שמועד סיום החג איננו קבוע).  לחג-החנוכה שתי מצוות: הדלקת נרות ואמירת הלל... מעבר לזה כל היתר הם מנהגים (סביבון, סופגניות, דמי-חנוכה וכד'). 

* אמירה חסידית – מה ההבדל בין נס פורים לנס חנוכה ?  רעשן כדי לסובב אותו מחזיקים אותו מלמטה

                          וסביבון מלמעלה... כי בחנוכה היה הנס מלמעלה, ואילו בפורים הנס היה מלמטה (מהעם)...

במקביל יש לנו ארבעה תאריכים שנקבעו על-ידי חכמינו בימי בית שני לציון חורבן הבית הראשון :

י"ג בתשרי - יום רצח גדליה בן אחיקם והתפזרות העם...

י'  בטבת -  היום בו התחיל המצור הבבלי על ירושלים שנמשך 3 שנים...

י"ז בתמוז - היום בו פרץ הצבא הבבלי את חומות העיר לאחר המצור בן 3 השנים...

ט' באב - יום חורבן הבית

שלושת המועדים הראשונים הוכרזו כימי "צום קל" ואילו ט' באב הוכרז כיום צום חמור וחלים עליו כל המצוות החלות על יום הכיפורים.

בין י"ז בתמוז ל- ט' באב יש 3 שבועות "בין המצרים" בהם נוהגים מנהגי עצב....  לא חוגגים, לא מתחתנים, יש כאלה שאינם הולכים לים, ויש כאלה שבשבוע האחרון לפני ט' באב אינם שותים יין ואינם אוכלים בשר (סממנים של שמחה)...

מכיוון שתפישת היהדות היא ש- שום דבר לא קורה סתם... וביום שבו נופלים דברים גרועים, הרי שנופלים דברים רבים גרועים... באו חכמי התלמוד והצמידו למועדים אלו ובעיקר ל- ט' באב גם ציונים לאירועים גרועים נוספים... ומכאן הביטוי: "משנכנס אדר מרבים בשמחה, משנכנס אב ממעטים בשמחה"...  

אלו הם הימים ציונים דרבנן – היינו חגים להם נקבעו מצוות.

בנוסף על אלו יש ימי ציון נוספים בהם אין אנו מצווים במצוות דוגמת:

 ט"ו בשבט – יום תחילת תשלום המס החקלאי.

 ט"ו באב –

 יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 יום הזיכרון לחללי צה"ל.

 יום העצמאות.

 יום ירושלים.

 ל"ג בעומר.   ימים המלווים במנהגים שנועדו לציין את ייחודם.

מנהג ה"חלקה" ומנהגי התשטחות על קבי צדיקים:  

מנהג החלקה מקורו במאה ה- 14 בנבי-סמואל ומאז המאה ה- 16 בה נאסר על יהודים לקיים טקסי חלקה בנבי סמואל החליף קבר רשב"י את נבי סמואל... אך בעצם טקסי החלקה מתקיימים על קבריהם של צדיקים רבים...

מנהגי עלייה לקברי צדיקים מתחילים בסוף התקופה הביזנטית על-ידי הלנה ומאומצים על-ידי הדתות האחרות (המוסלמים מצו מינהגים אלה יותר מכל האחרים)... העדות משנת 910 מספרת על עלייה לקבר יוסי הגלילי ו"פתיחת שולחן" ליד הקבר ובקשת בקשות...  

עולם בית-הכנסת

בית הכנסת משמש היום כבית-התפילה . בתי כנסת קיימים מסוף תקופת בית-ראשון כ- "מקדש מעט" בעקבות קריאת עזרא הסופר לחייב את הקריאה בתורה בציבור. בתי כנסת היו קיימים בכל מהלך ימי בית-שני.  בתחום הארכיאולוגיה יש לנו לפחות שבעה בתי-כנסת המתוארכים לתקופת בית-שני : גמלא, הרודיון, מצדה, מודיעין, קרית-ספר, חורבת עטרי ויריחו...  בנוסף לכל יש לנו את כתובת תיאודוסיוס שנתגלתה בירושלים - המתוארכת למאה ה- 1 לפני הספירה "אני תיאודוסיוס בן וואטינוס בן ראש בית-הכנסת בין בנו של ראש בית-הכנסת"... גם הברית החדשה מספרת כי בכל מקום שאליו מגיע ישוע הוא מגיע לבית-הכנסת... אלא שבימי בית-שני תפקידו של בית הכנסת היתה לצרכי התכנסות (ע"פ רוב לשתי מטרות): לקריאת התורה ו/או ללימוד המצוות... ואכן מעניין לראות כי בשפה היוונית, בתי הכנסת של תקופת בית שני נקראים בשם סינגוגוס (בית-הקהל), בעוד שבתי הכנסת של אחרי בית-שני נקראים בתי הכנסת ביוונית בשם "פרוסיוכי" (בית-תפילה). קריאת התורה נעשתה בשלוש הזדמנויות ביום שני בבוקר ביום חמישי בבוקר (שהיו "ימי השוק") וב- שבת (חכמינו טענו כדי שלא יעברו שלושה ימים מבלי קריאת התורה).  בשבת קראו קטע יותר ארוך (כיום "פרשת השבוע").  ספר התורה היה בתוך ארון נייד שהיה בחדר סמוך או בבית סמוך, מאחר ולא רצו שהספר הקדוש יהיה במקום שבו מתקיימות גם התכנסויות שאינן לשם קודש... כשהפך בית-הכנסת לבית-תפילה נקבע ארון קודש קבוע בתוך בית-הכנסת.

קריאת התורה:

מאחר והתורה שייכת לכל עם ישראל הרי שהקריאה בתורה כללה לפחות שלושה אנשים: כהן, לוי וישראל.  ככל שהקריאה חשובה יותר כך ישותפו עוד ישראלים בקריאת התורה: הראשון כהן, השני לוי ומכאן ואילך ישראלים... (אין ההלכה קובעת מספר מירבי)... כיום אנו קוראים את קריאת התורה מ"פרשת השבוע". מספר האנשים הקוראים את פרשת השבוע בשבת הוא 7 , ולכן הפרשה מחולקת ל- 7 קטעים.  העולה לתורה עולה לבימה, מברך על מצוות הקריאה בתורה ואמור היה לקרוא בעצמו בתורה... אך מאחר והקריאה בתורה איננה פשוטה, הרי שהיום משתתפים בקריאה שני אנשים ה-"קרוא" העולה לבימה לקרוא בתורה, ו"בעל הקורא" הקורא בפועל... מספר המשתתפים בקריאת התורה מסמל ע"פ רוב את חשיבותו של היום : 

שני וחמישי  וימי צום       -  3

ראש חודש וחול המועד     -  4

ראש השנה ושלושה רגלים -  5

יום הכיפורים                  - 6

שבת                             - 7

בשבת קוראים ב"פרשת השבוע" (הלקוחה מ-חמשת חומשי תורה בלבד – סה"כ 54 פרשות)... בימים המועד האחרים אין קוראים מפרשת השבוע אלא קטע אקטואלי הרלוונטי לנושא אותו היום...  "פרשת השבוע" איננה בעלת אורך קבוע אבל תמיד היא תחולק ל- 7 קטעים...  בימי שני וחמישי קוראים רק את הקטע הראשון של פרשת השבוע הבא (ומאחר ויש שלושה משתתפים בקריאה – מחלקים אותו לשלושה חלקים)... את קטע הפתיחה של "פרשת השבוע" הבא קוראים פעם נוספת (רביעית) גם ב- תפילת מנחה של מוצ"ש... 

בתקופה ההלניסטית כאשר היוונים אסרו על היהודים לקרוא בספר התורה, נהגו היהודים לקרוא קטעי מהנביאים הקשורים לפרשת השבוע... מששוב התירו היוונים לקרוא בתורה, לא ויתרו היהודים על קריאה מספרי הנביאים וכך נוספה לקריאת התורה בשבת (לאחר סיומה ואמירת קדיש) קריאת ה"הפטרה" שהיא קטע מהנביאים הקשור לפרשת השבוע... וכדי שקטע זה לא יהיה מנותק מפרשת השבוע קוראים עוד פעם את הפסוקים האחרונים של "פרשת השבוע" וקוראים לקטע זה בשם "מפטיר"... ה"הפטרה" וה"מפטיר" אינן נקראים בכל יום אלא רק בחלק מימי הקריאה (רק בשבתות וחגים ובתפילות מנחה של ימי צום).

דברים אלו נקבעו בעצם כבר בימי בית-שני ומאז ועד היום אנו נוהגים כמעט אותם מנהגים.

התפילה

תפילה היא מצווה דאורייתא. אלא שבתורה לא כתוב מה, איך, או איפה צריך להתפלל ? זה מה שנקרא בתורה בשם "תפילת היחיד"... ללא קשר לכך, בבית-המקדש התקיימו מידי יום ביומו (בין זריחה לשקיעה) שלושה טכסים: טקס קורבן תמיד של שחר (נעשה בשליש הראשון של היום), טקס קורבן תמיד של אחה"צ (לנעילת הקרבת הקרבנות של כל היום, אך במחצית השנייה של היום), ו–"הקטרת איברים" (שנעשתה בלילה)... טקסים אלה התקיימו 365 יום בשנה. מאחר וע"פ האמונה בעת הקרבת קרבנות "שערי שמיים" פתוחים והתפילה עולה לשמים בצורה טובה יותר, החלה להשתרש מסגרת-זמנים מועדפת ל"תפילת היחיד"... עם הקמת בתי-הכנסת שבהם קראו בתורה, נוצר מצב שבו "תפילת היחיד" קיבלה דפוסים של מקום... וכך במהלך תקופת בית שני התעצבו דפוסים חדשים  לתפילת היחיד... אנשי הכנסת הגדולה עיצבו גם נוסחים אחידים לתפילות השונות, ובמקביל הם תיקנו את "תפילת העמידה" (מה שמכונה היום "תפילת שמונה-עשרה")... וכך לאט לאט קיבלה במהלך התקופה הפרסית (מאות ה- 5 עד ל- 3 לפנה"ס) "תפילת היחיד" דפוסים של מקום זמן וטכסט...          

בשנת 70 לספירה חרב בית המקדש וצריך היה להגדיר מקום במקומו... אמרו חכמי ישראל – יש לנו כבר משהו שהתפתח לצורך פולחנו של העם היהודי...         וכך בעצם הם הפכו את "תפילת היחיד" בבית-הכנסת ל"תפילה ציבורית"... מאחר וכבר בבית המקדש נקבע פורום ה"מניין" (10 אנשים מאותו המין) כהגדרה לפולחן בציבור. הרי ש- "תפילה ציבורית" מחייבת מניין.  וכך התפילה שהחליפה את טקס קרבן הבוקר נקראה "תפילת שחרית", והתפילה המחליפה את קרבן אחה"צ הינה תפילת מנחה, ואילו התפילה שהחליפה את טקס הקטרת האיברים נקראת "תפילת ערבית" – שלושת התפילות עוגנו כמצווה שהחליפה את מצוות הקרבנות.  מאחר וכבר בבית המקדש הוקרב גם קרבן מוסף, בשבתות נאמרת גם "תפילת מוסף" (אחרי תפילת שחרית ולפני תפילת מנחה).  בעצם בשבת בבוקר עושה היהודי שלושה טקסים שונים ברציפות: תפילת שחרית, קריאת התורה ותפילת מוסף...  כך גם בערב – מתפללים תפילת מנחה, מחכים עשר דקות ומתפללים תפילת ערבית. וכך בכל יום יש לנו שלוש תפילות ובשבת יש לנו 4 תפילות... יוצא מן הכלל יום הכיפורים שבו נוספת גם תפילת נעילה (5 תפילות) וכך ביום הכיפורים יש לנו 5 תפילות ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, נעילה... (האיסלאם אימץ פורמט זה לכל ימי השנה)...

תפילת 18 כוללת בתוכה 18 ברכות:

3 ברכות ראשונות: ברכת אבות, ברכת גבורת ה' וברכת קדושת ה'.

ו- 3 ברכות אחרונות: ברכת העבודה, הרכת ההודאה וברכת השלום

ברכות אלה זהות לחלוטין בכל ימות השנה וביניהן 6 ברכות אישיות ו- 6 ברכות ציבוריות.

מתכונת זו נקבה כבר על-ידי אנשי הכנסת הגדולה, ונקבעה כטכסט קנוני בימי בית שני.

לימים הוסיפו על 18 הברכות גם ברכה נוספת.

בשבת ובימי חג – מחליפה ברכה אחת (בענייני דיומא) את 6 הברכות האישיות ו- 6 הברכות הציבוריות.

ולכן חז"ל לא קראו לתפילה זו שהיא התפילה המרכזית והחשובה ביותר ביהדות תפילת 18 אלא

"תפילת העמידה" (הנאמרת בעמידה) או פשוט "התפילה" (כשאומרים "תפילה" הכוונה היא לתפילת 18).

* טכס קריאת התורה איננו נחשב כתפילה.

 
תקציר הרצאות – ד"ר חגי עמיצור