נושא: עבודה שבלב – סיכום חוברת

מחבר: יהודה רוזנברג

כיתות: ז-ט

"עבודה שבלב" – סיכום חוברת.

החובה להתפלל – פרק 1 (עמוד 5).

למה ומתי מתפללים?

אדם מתפלל כאשר הוא רוצה לבקש בקשה ("הלוואי שאצליח במבחן", "הלוואי שהמדריכה תשחרר אותי לשבת ..."), כאשר הוא עצוב, והוא רוצה לספר לקב"ה מה עושה אותו עצוב, או כאשר הוא דווקא שמח, והוא רוצה לספר זאת לקב"ה.

כאשר אדם מתלהב ממשהו שהוא רואה, והוא מבין שהקב"ה עשה זאת, והוא רוצה להודות לקב"ה.

ובקיצור – אדם מתפלל כדי להודות לקב"ה, לשבח את הקב"ה או כדי לבקש משהו מהקב"ה.

האם חייבים להתפלל?

הרמב"ם – להתפלל זו מצווה מהתורה, והמצווה היא "ואותו תעבוד" – אותו = את הקב"ה. "תעבוד" = עבודה של הלב, להתפלל.

הרמב"ן – לא חייבים להתפלל מהתורה. אבל הקב"ה עשה לנו דבר טוב ("חסד") שהוא מוכן להקשיב למי שמתפלל אליו.

מה שהגמרא אומרת "ואותו תעבודו" (שכתוב בתורה) זו תפילה, הכוונה שהפסוק הוא רק "אסמכתא" – חכמים הציעו לנו להתפלל, ומצאו פסוק שבעזרתו אפשר לזכור את הצורך להתפלל. אבל המצווה "ואואתו תעבודו" היא לא מצווה להתפלל.

הרמב"ן אומר שהתורה מציעה להתפלל כאשר יש דבר מיוחד שאנחנו רוצים להודות (להגיד תודה לקב"ה) או לבקש במקרים מיוחדים. אבל זה לא חובה.

הפסוק רק מציעה להתפלל, אבל לא חובה להתפלל.

בהתחלה – לא הייתה תפילה מסודרת, אלא כל אחד התפלל מתי שהוא רצה, ועל מה שהוא רצה. לא היה בית כנסת, ולא היו תפילות שמונה עשרה, שחרית, מנחה, ערבית וכדומה.

הרמב"ן מסביר כי כתבו את התפילות, כי כאשר אדם כותב מה הוא צריך, או על מה הוא רוצה להגיד תודה, כאשר יקרא מה שכתב, הוא יזכור מה רצה לבקש או להגיד.

אבל אם לא מכינים הכל כתוב, מתבלבלים ושוכחים הרבה. לכן כתבו את התפילות שבהם כתוב כל מה שצריך להגיד תודה, או כל מה שצריך לבקש מהקב"ה. כמו "שאדם יהיה בריא" – "רפאנו ה'" – וכל אחד יחשוב על החולה שהוא רוצה במיוחד לבקש שיהיה בריא, וכדומה.

למה חיברו את התפילה?

הרמב"ם – כי כאשר בני ישראל יצאו לגלות, הילדים שנולדו להם בכל העולם כבר כמעט לא ידעו עברית, ולא היו מסוגלים להתפלל. לכן עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה הכינו את התפילות, הכתובות בצורה יפה, ברורה, ויש בהם את כל מה שאנחנו צריכים להתפלל עליו.

למה התפילות הם על רבים, ולא על אחד? ("רפאנו" = תרפא אותנו, ולא מתפללים "רפאני" = תרפא אותי)?

ספר החסידים: הקב"ה אוהב לעזור למי שעוזר לאחרים. לכן אם אני מתפלל גם על החולים האחרים, הקב"ה יראה שאכפת לי גם מהחולים האחרים, ואני לא חושב רק על עצמי, ולכן הוא יעזור לי יותר.

יתרונות מול חסרונות בתפילה כתובה ותפילה מהלב.

יתרונות בתפילה מהלב: (למה זה יותר טוב?)

1. אדם שמתפלל על דבר שכואב לו, או על דבר שהוא מאוד רוצה, הוא יתפלל מכל הלב, והתפילה תהיה הרבה יותר אמיתית.

2. אדם יתפלל בזמן שנוח לו, בזמן שהוא ירגיש רצון להתפלל, ולא בזמן שאמרו לו להתפלל.

יתרונות בתפילה כתובה:

1. כאשר יש תפילה כתובה, ויש לה זמנים קבועים, (מתפללים בבוקר שחרית ...), לא שוכחים להתפלל.

2. כאשר יש תפילה כתובה, לא שוכחים לבקש דברים, כי הכל רשום. כמו אדם ההולך לקניות, ואם הוא לא כותב מה הוא צריך לקנות, הוא שוכח חלק מהדברים.

3. אנו מתפללים לקב"ה, וצריך להתפלל לקב"ה בצורה מסודרת ויפה. ואם חכמים כתבו איך לבקש, איך להגיד תודה, הם יודעים איך לדבר עם הקב"ה, ולכן ברור שנוכל להתפלל בצורה יותר יפה, מאשר אם סתם נתפלל מהלב.

מניין התפילות –פרק 2 (עמוד 9).

כמה תפילות צריך להתפלל בכל יום? ומתי?

הרמב"ם אומר כי אין מצווה מהתורה להתפלל, אבל מתוך התורה לומדים להתפלל, ולומדים מתי להתפלל.

1. בתורה יש מצווה להקריב בכל יום, 2 קורבנות. הקורבן הראשון ביום – נקרא "תמיד של שחר" – וכיום – שלא מקריבים אותו –מתפללים בשחר – בבוקר – תפילת שחרית.

2. הקורבן האחרון שמקריבים בכל יום הוא "תמיד של בין הערביים" – קורבן שמקריבים תמיד לפני הלילה, וזו תפילת מנחה. (לא מתכוונים ממש לפני הלילה, אלא אחרי חצי היום, כאשר השמש מתחילה להתקרב לים).

3. והוסיפו תפילה בלילה, כי בלילה היו שורפים את החלקים של הקורבנות שלא הספיקו לשרוף ביום. וזו תפילת ערבית.

מהיכן למדו שיש 3 תפילות ביום? – הגמרא.

הגמרא מביאה 3 סיבות שונות ל 3 התפילות ביום. כל רב מביא הסבר אחר.

הסבר א'. רבי שמואל בר נחמני: כמו שהיום משתנה 3 פעמים, מתפללים 3 פעמים.

1. בבוקר (שחרית) שזכינו לצאת מהחושך של הלילה.

2. בצהרים (מנחה) – מודים לקב"ה שעברנו את היום בחיים, וזכינו לראות גם את סוף היום.

3. בלילה (מעריב) – מתפללים שנזכה לקום בבוקר, ונראה שוב את אור השמש.

הסבר ב'. רבי יהושע בן לוי. לומדים את התפילות מאבותינו אברהם יצחק ויעקב.

1. שחרית – מאברהם שקם מוקדם בבוקר - והוא קם להתפלל. ("וישכם אברהם בבוקר").

2. מנחה – מיצחק שעמד להתפלל לפנות ערב. ("ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". ו"לשוח" הכוונה להתפלל. והוא עשה זאת לפני החושך).

3. ערבית – מיעקב. שהתפלל בלילה לפני שהלך לישון, כאשר ברח מעשיו. ("ויפגע במקום, וילן שם" – לפגוע = להתפלל). הוא התפלל לפני שהלך לישון ("וילן" = לישון).

הסבר ג'. חכמים. לומדים מהקורבנות. (כמו שהבאנו לפני כן).

1. שחרית – קורבן תמיד של שחר. (שחר = בוקר).

2. מנחה – קורבן תמיד של בן הערביים. ("בין הערבים" = לפני הלילה).

3. ערבית – א'. באמת אין לה הוכחה מהקורבנות, אלא חכמים החליטו להוסיף אותה.

ב'. בלילה שרפו את החלקים של הקורבנות שלא הספיקו לשרוף ביום.

תפילת ערבית.

1. באמת אין לה הוכחה מהקורבנות, אלא חכמים החליטו להוסיף אותה.

2. בלילה שרפו את החלקים של הקורבנות שלא הספיקו לשרוף ביום.

3. הרמב"ם – לומד זאת מהפסוק "ערב (= ערבית) בבוקר (=שחרית) וצהריים (=מנחה) אשיחה (=אתפלל) ואהמה, וישמע קולי".

האם חייבים להתפלל ערבית? (עמוד 13).

הגמרא (ברכות כ"ז עמוד ב'): לפי רב יהושע – לא חייבים להתפלל ערבית – זו תפילת רשות.

לפי רבן גמליאל - חובה. חייבים להתפלל מעריב.

הרמב"ם:

לפי ההלכה – לא היו חייבים להתפלל ערבית. אבל בגלל שרוב העם התפללו תפילת ערבית, כי הם רצו להתפלל, ומאז חייבים להתפלל ערבית.

למה אין חזרת הש"צ בתפילת ערבית?

1. הרמב"ם – לא חייבים להתפלל ערבית, אבל העם קיבל על עצמו (החליט) כן להתפלל ערבית בכל יום. אבל זה עדיין רשות, ולכן לא חוזרים על התפילה בקול, כי אף אחד לא צריך לצאת ידי חובה בתפילה, כי אין חובה להתפלל ערבית. אבל בגלל שהעם החליט להתפלל ערבית – אנחנו כן חייבים להתפלל.

2. ה"משנה ברורה" – מסכים עם הרמב"ם, ומוסיף שלא רצו סתם לעשות את התפילה ארוכה, כי היא רשות. לכן לא הוסיפו את חזרת הש"צ.

השעון בתקופת המשנה והתלמוד – שעון שמש.

בזמן שכתבו את המשנה, עוד לא היה שעון כמו שלנו.

השעון היחידי שהיה הוא "שעון שמש". אבל שעון שמש לא עובד בלילה, כי בלילה אין שמש שתעשה צל על המקל שבמרכז השעון.

את היום – השעות שבהם השמש כן מאירה, חילקו ל12 חלקים. כל חלק נקרא "שעה זמנית". בקיץ – היום ארוך, ולכן כל שעה זמנית היא ארוכה.

בחורף – שעות האור מעטות יותר מאשר בקיץ, ולכן כל שעה היא קצרה יותר מאשר בקיץ.

ישנה מחלוקת ממתי מתחילים לחשב את שעות היום, ועד מתי זה עדיין נחשב ליום.

לפי המגן אברהם מעלות השחר (בערך 50 דקות לפני שהשמש זורחת, יוצאת בבוקר) עד צאת הכוכבים (כאשר מתחילים לצאת כוכבים בלילה).

לפי הגר"א מהזריחה (הרגע שהשמש יוצאת בבוקר) עד לשקיעה (הרגע שבו השמש יורדת לתוך היום בערב).

כאשר חכמים אומרים "סוף שעה רביעית" – הכוונה היא שעברו 4 שעות מהרגע שהיום התחיל, (ולא מתכוונים לשעה 4 אחר הצהריים או 4 בבוקר) וכדומה.

ב"חצות היום" זה בדיוק אמצע היום, ואז השמש נמצאת בדיוק האמצע השמים.

ב"שקיעה" השמש נעלמת לתוך הים בערב.

מתי מתפללים? – פרק 3 (עמוד 16).

התפילה	ממתי?	עד מתי?
שחרית	מותר – מעלות השחר, בערך שעה לפני שהשמש זורחת. הכי טוב – להתחיל שמונה עשרה בדיוק כאשר השמש זורחת = "תפילת ותיקין".	רבי יהודה – עד 1/3 היום. חכמים – עד אמצע היום. (חצות היום).
מנחה	מ 6.5 שעות מהבוקר.	רבי יהודה – עד "פלג המנחה" – 10 שעות ו 45 דקות מהזריחה. חכמים – עד לערב.
מנחה גדולה	מ 6.5 שעות מהבוקר.
מנחה קטנה	מ 9.5 שעות מהבוקר.
מוסף		חכמים – עד לערב. רבי יהודה – עד שעה שביעית.

המאירי בספר "בית הבחירה מסביר:

1. לפי רבי יהודה אפשר להתפלל שחרית עד 4 שעות (1/3 היום) – כי זה עדיין בוקר. אחר כך מתחיל להיות חם כמו בצהרים (ערוך השולחן העתיד).

2. הכי טוב להתפלל שחרית כך שמתפללים בדיוק בזריחה שמונה עשרה, כי הגויים היו מתפללים לשמש, ואנו מראים שאנו לא מתפללים לשמש, אלא למי שעשה אותה- לקב"ה.

3. מתחילים מנחה ב 6.5 שעות, למרות (אפילו) שאפשר להתפלל מנחה ממש באמצע היום. רק לא רצו שבטעות יתפללו קצת מוקדם את תפילת מנחה, ולכן אמרו לחכות עוד חצי שעה – עד ל 6.5 שעות.

"מנחה גדולה" מ 6.5 שעות – כי מאז היה כבר מותר להקריב קורבן תמיד של בין הערביים".

"מנחה קטנה" מ 9.5 שעות – כי אז היו רגילים להקריב קורבן "תמיד של בין הערביים" (אבל היה מותר להקריב כבר מ 6.5 שעות).

סוף זמן מנחה לפי רבי יהודה: עד 10:45 שעות. כי עד אז כבר שחטו את קורבן "תמיד של בן הערביים".

זמן תפילת שחרית – להלכה בימינו:

הכי טוב – "תפילת ותיקין" (להגיע לשמונה עשרה ברגע שהשמש זורחת - יוצאת בבוקר).

מי שצריך להתפלל לפני כן – יכול להתפלל כ 50 דקות לפני הזריחה.

מי שצריך להתפלל עוד יותר מוקדם – יכול להתפלל מ"עלות השחר" - שזה הזמן שמותר להתפלל שחרית מהתורה.

מי שצריך להתפלל עוד יותר מוקדם, יכול להתעטף בטלית ולהניח תפילין, להתחיל להתפלל עד ברכות קריאת שמע, ואז כאשר יגיע "עלות השחר" – ימשש את התפילין והטלית ויברך עליהם. וימשיך בתפילה.

השולחן ערוך פוסק להלכה - כמו רבי יהודה – שאפשר להתפלל עד שעה רביעית מהזריחה.

עדיף – להתפלל עד תחילת השעה הרביעית.

לא הספיק – יכול להתפלל עד סוף השעה הרביעית.

לא הספיק – יכול להתפלל עד חצות היום (שהשמש בדיוק באמצע השמים). אומנם לא יקבל שכר תפילה בזמנה, אבל יקבל שכר תפילה שלא בזמנה, וזה יותר טוב מכלום.

תפילת מנחה – כל אחד יכול להחליט בכל יום כמו מי הוא פוסק.

(לכן יש אנשים שבשעון קיץ מתפללים מנחה מוקדם, לפני 10:45 שעות (כמו רבי יהודה). ואז הם יכולים להתפלל ערבית מ10:45 שעות. כך שהם מסיימי ם ערבית של שבת, כאשר יש עוד אור בחוץ. ולא כל כך מאוחר, והילדים הקטנים עוד יכולים לאכול עם כולם את סעודת ליל שבת).

מי שלא הספיק להתפלל מנחה עד לשקיעה (שהשמש "יורדת" לתוך הים) יכול להתפלל עוד כ 13 דקות.

תפילת ערבית - מותר להתפלל מ 10:45 שעות – אם התפללנו לפני כן מנחה, או מהשקיעה.

בכל מקרה – מי שהתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים (הלילה) – צריך לחזור ולהגיד קריאת שמע כאשר יגיע הלילה.

תפילת מוסף – רצוי - עד 7 שעות. לא הספיק – נקרא "פושע" – אבל יוצא ידי חובה בתפילת מוסף – עד לשקיעת השמש .(זאת אומרת - שאם לא הספקתי להתפלל מוסף עד שעה 7, אני יכול להתפלל עד לשקיעה).

תפילת שחרית – פרק 4 (עמוד 33).

תפילת שחרית מתחלקת ל 6 חלקים:

1. ברכות השחר.

2. הקורבנות.

3. פסוקי דזמרא.

4. קריאת שמע, והברכות שלפניה ואחריה.

5. תפילת "עמידה" = "תפילת שמונה עשרה" עם "תחנון".

6. מ"אשרי יושבי ביתך" עד סוף התפילה – "מנחה קטנה".

ברכות השחר:

1. קמים והולכים לשירותים, נוטלים ידיים ומברכים "אשר יצר" – אומרים תודה לקב"ה שאנחנו יכולים להוציא את מה שהגוף לא צריך בשירותים.

2. אומרים "אלוקי נשמה" – מודים לקב"ה שנתן לנו בבוקר בחזרה את הנשמה שעזבה אותנו קצת בזמן שישנו.

3. "אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה" – מודים לקב"ה שעוזר לנו להבין שצריכים לישון בלילה, והיות ערים ביום.

4. "פוקח עיוורים" – מודים לקב"ה שאנחנו יכולים לראות.

5. "זוקף כפופים" – מודים לקב"ה שהגוף והעברים יכולים להמשיך לזוז, כמו שהיו לפי שהלכנו לישון.

6. "מלביש ערומים" – אומרים תודה לקב"ה שיש לנו מה ללבוש.

7. "מתיר אסורים" - מודים לקב"ה שעוזר לנו לישר את הגוף שבדרך כלל בלילה אנחנו ישנים מקופלים. ואנחנו מודים לקב"ה שעוזר לנו להתיישר

8. "רוקע הארץ על המים" – שיש לנו מקום בטוח לעמוד עליו, כמו הרצפה והאדמה.

9. "המכין מצעדי גבר" – כאשר מניח את הרגליים על הרצפה – מודה לקב"ה שהוא יכול לעמוד על הרצפה.

10. "שעשה לי כל צורכי" – נתן לי מה שאני צריך, והכוונה בעיקר לנעליים.

11. "עוזר ישראל בגבורה" – מודה לקב"ה על הכוח והגבורה שנתן לנו.

12. "עוטר ישראל בתפארה" – מודים על זה שהשכינה – הקב"ה נמצא כל הזמן אתנו ומעלינו.

13. "הנותן לייעף כוח" – מודים לקב"ה שנתן לגוף העייף יכולת לישון, כדי שיהיה לו כוח ביום החדש.

מתי מברכים את ברכות השחר?

רמב"ם – כל ברכה בזמן שעושה כל דבר. "אשר יצר" – אחרי השירותים. "שעשה לי כל צרכי" אחרי שנעל נעליים. אם לא עשה את אחד הדברים – לא מברך. לכן אם לא הלך לשירותים לא יברך "אשר יצר",

שולן ערוך - בגלל שהידיים לא נקיות מהלילה, והרבה אנשים לא יודעים מה לברך, החליטו לברך את כל הברכות בבית הכנסת.

ברכות התורה – ("לעסוק בדברי תורה...").

צריך לברך – ומיד ללמוד תורה. לכן מיד אחרי ברכות התורה אומרים 3 דברים בשביל לימוד תורה.

1. פסוקים מהתורה (ברכת כהנים – "יברך ה' וישמרך...".

2. משנה – האומרת שצריך ללמוד תורה כמה שיותר. ("אלו דברים שאין להם שיעור ... ותלמוד תורה").

3. משנה – המסבירה למה כדאי ללמוד תורה? כי מקבלים שכר בעולם הזה, וגם בעולם הבא.

למה בחרו דווקא בקטעים אלו?

התפילה היא במקום הקורבנות (לפי חלק מהדעות). בזמן שהיו מקריבים קורבנות, הכהנים היו מברכים את המקריב, ולכן אנו קוראים את הברכה שהכהנים היו מברכים את מקריב הקורבן.

מביאים משנה שאומרת שמצווה ללמוד תורה כמה שיותר, ולא צריך להגיד "כבר למדתי היום, זה מספיק" צריך ללמוד כמה שיותר.

ואז מביאים משנה שמסבירה שכדאי לנו ללמוד, כי הקב"ה נותן שכר – פרס – למי שלומד הרבה תורה.

קורבנות.

אין לנו היום בית מקדש להקריב בו את הקורבנות, ולכן במקום להקריב את הקורבן, אנחנו אומרים את הפסוקים שבהם כתוב על הקורבן, ואומרים, שבזה שקראנו, זה כאילו הקרבנו את הקורבן.

פסוקי דזמרא (עמוד 39).

אומרים פרקים מספר תהילים, שבהם אנו משבחים את הקב"ה (אומרים כמה שהקב"ה טוב וגדול) .

לומדים להתחיל את התפילה בעזרת שבחים לקב"ה ממשה רבנו שרצה להיכנס לארץ ישראל, והתחיל לשבח את הקב"ה, ורק אחר כך ביקש להיכנס לארץ.

רבי שמואל אלטער בספר "ליקוטי בתר ליקוטי" מסביר שאנחנו לא "מתחנפים" לקב"ה. אלא מסבירים לקב"ה שאנחנו יודעים כמה הוא גדול ויכול לעשות הכל (וזה השבח שאנחנו משבחים את הקב"ה), ולכן דווקא ממנו אפשר לבקש, כי הוא גם יכול לתת לנו מה שנבקש.

הטור (המחבר רבי יעקב, הידוע בכינוי "בעל הטורים") כותב כי מטרת פסוקי דזמרא היא להכניס את המתפלל לכובד ראש, לתפילה רצינית מתוך מחשבה. קריאת פרקי התהילים של פסוקי דזמרא מכניסים שמחה בלב, כי אלו פרקים המדברים על דברים טובים ומשמחים. פרקים המזכירים לאדם כמה הקב"ה גדול וטוב, ויכול לעשות כל מה שהוא רוצה.

הברכה הפותחת את פסוקי דזמרא – היא ברכת "ברוך שאמר".

הברכה המסיימת את פסוקי דזמרא – היא ברכת "ישתבח שמך לעד מלכנו".

קריאת שמע וברכותיה – פרק 5 (עמוד 42).

פרקי קריאת שמע:

1. "שמע ישראל". מדבר על האמונה בקב"ה, ועל שאנו רוצים לשמוע בקול הקב"ה.

2. "והיה אם שמוע" – מדבר על השכר והעונש – על מה שקורה לעם ישראל כאשר הם מקיימים מצוות. (ירד גשם, יגדלו פרות וירקות טובים, ועוד). לכן מדברים בפרשה על עם ישראל שמקיימים מצוות.

3. "פרשת ציצית" – המצווה ללכת עם ציצית, כדי לזכור את הקב"ה. (מי שיראה את הציצית – ייזכר בקב"ה, ויקיים מצוות).

הפרשות בתפילה לא נאמרות לפי הסדר שבהם הם כתובים בתורה, אלא חכמים סידרו אותם לפי סדר הגיוני.

בגמרא יש הסבר של רבי יהושע בן קורחה לסדר של הפרשות בתפילה.

1. מתחילים ב"שמע ישראל" – קודם אומרים לקב"ה – אנחנו מאמינים בך, מכל הלב.

2. "והיה אם שמוע". אחרי שאמרנו שאנחנו מאמינים בקב"ה, אנחנו אומרים שאנחנו מוכנים לקיים מצוות. את כל המצוות. מצוות שעושים ביום, ומצוות שעושים בלילה, בכל זמן ובכל ימות השנה.

3. "ציצית" – מצווה שעוזרת לנו לזכור את הקב"ה, כאשר אנחנו רואים את הציצית עלינו, ולכן נרצה לקיים מצוות. מסיימים בציצית, כי ב"והיה אם שמוע" (הפרשה השניה) – מדברים על לקיים מצוות ביום ובלילה, ואת הציצית צריך ללבוש רק ביום.

רבי שמעון בר יוחאי מביא בגמרא הסבר אחר לסדר של הפרשות:

1. בפרשת "שמע" – יש מצווה ללמוד ("ודברת בם"), ללמד ("ושננתם לבניך"), ולקיים מצוות ("וקשרתם לאות על ידיך...").

2. "והיה אם שמוע" – ללמד ("ושננתם לבניך"), ולקיים מצוות ("וקשרתם לאות על ידכם").

3. ציצית – רק לקיים.

בקיצור – יורדים בדברים.

1. שמע – ללמוד, ללמד ולעשות מצות.

2. והיה אם שמוע – ללמד ולעשות מצוות.

3. ציצית – רק לקיים מצוות.

רמב"ם הלכות קריאת שמע:

א'. מצווה לקרוא קריאת שמע בבוקר ובערב. (בבוקר = "בקומך".

בערב = "בשכבך".)

ב'. מתחילים ב"שמע" – כי בפרשה אומרים שאנחנו אוהבים את הקב"ה, שהוא מעל כולם, והוא יכול להחליט ולעשות כל מה שהוא רוצה.

ג'. ממשיכים ב"והיה אם שמוע" – שמדברת על קיום מצוות.

ד'. ובסוף "ציצית" – לזכור שצריך לקיים מצוות. (והיה אם שמוע – לקיים מצוות. ציצית – לזכור את יום המצוות).

ה'. את מצוות ציצית קוראים גם בלילה, למרות (אפילו) שאין מצווה ללכת עם ציצית בלילה, כי מזכירים בה את יציאת מצריים. ויציאת מצריים זה דבר חשוב לכל יהודי לזכור בכל זמן.

ו'. מתחילים את "שמע" בקול, וממשיכים בשקט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מילים אלו אומרים בשקט, כי משפט זה הוא לא פסוק שכתוב בתורה, אלא המדרש מספר שיעקב אמר את המשפט הזה לפני שמת – לכל הילדים שלו. בגלל שזה משפט חשוב – אומרים אותו. בגלל שזה לא פסוק מהתורה – אומרים אותו בשקט. (בלחש).

ברכות קריאת שמע.

את קריאת שמע אומרים בתפילות פעמיים ביום.

1. בתפילת ערבית (בלילה).

2. בתפילת שחרית (בבוקר).

לפני כל קריאת שמע, ואחרי כל קריאת שמע, מברכים ברכה או ברכות.

יש שני סוגי ברכות:

1. "ברכה קצרה" – ברכה שאומרים בה "ברוך אתה ה' ", רק פעם אחת. כמו בברכה על הפרות "ברוך אתה ה' ... בורא פרי העץ". מתחילים ב"ברוך", אבל לא מסיימים ב"ברוך". לכן זו נקראת "ברכה קצרה".

2. "ברכה ארוכה" – ברכה שאומרים בה פעמיים "ברוך אתה ה' ". כמו ברכה ראשונה של שמונה עשרה שמתחילה "ברוך אתה ה' ..." ומסתיימת ב"ברוך אתה ה' מגן אברהם".

סיכום ברכות קריאת שמע.

תפילת שחרית:

לפני קריאת שמע:

2 ברכות. ארוכה (מ"יוצר אור ועד "יוצר המאורות".

קצרה – (מ"אהבת עולם" ועד "הבוחר בעמו ישראל באהבה")

אחרי קריאת שמע:

ברכה אחת קצרה (מ"מאמת ויציב" ועד "מי כמוך ... גאל ישראל".

תפילת ערבית:

לפני קריאת שמע בערבית:

2 ברכות:

א'. ארוכה: מ"ברוך אתה ... אשר בדברו מעריב ערבים" עד "ברוך אתה ה' המעריב ערבים".

ב', קצרה: מ"אהבת עולם אהבתנו" עד "ברוך ... אוהב עמו ישראל".

אחרי קריאת שמע בערבית:

2 ברכות קצרות.

א'. - מ"ואמונה כל זאת" ועד "ברוך ... גאל ישראל".

ב'. - מ"השכיבנו ... עד "שומר עמו ישראל לעד".

חייבים לשמור על הברכות האלו, כמו שאמרו לנו. אסור להוסיף או להוריד "ברוך".

וכמו שכתוב בגמרא "מקום שאמרו להאריך ("ברוך" בהתחלת הברכה ו"ברוך" בסוף הברכה = ברכה ארוכה) אסור לקצר" (להגיד "ברוך" פעם אחת, במקום שתי פעמים באותה ברכה).

כל הברכות לפני ואחרי קריאת שמע בשחרית וערבית, הם 7 ברכות.

רש"י מסביר כי זה לפי הפסוק "7 ביום הללתיך" = ב 7 ברכות אנחנו "מהללים" אומרים לקב"ה כמה הוא טוב, ועושה הכל.

"אהבת עולם" או "אהבה רבה"? – הברכה לפני קריאת שמע בשחרית.

הגמרא מביאה מחלוקת איך מתחילה הברכה השנייה לפני קריאת שמע בשחרית?

רב יהודה – אמר להתחיל ב"אהבה רבה".

חכמים – מתחילים ב"אהבת עולם". חכמים לומדים זאת מהפסוק "אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד".

(כיום, הספרדים אומרים "אהבת עולם – כמו חכמים. האשכנזים אומרים "אהבה רבה" – כמו רב יהודה, אשר הגמרא מביאה משנה האומרת שצריך להגיד "אהבה רבה").

למה בבוקר אומרים אחרי שמע "אמת ויציב", ובערבית אומרים "אמת ואמונה"?

לומדים זאת מהפסוק "להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות". בבוקר אנחנו רואים הכל, הכל ברור, אנחנו אומרים את החסד שאנו רואים. אבל הלילה הוא הזמן שבו לא רואים, זה הזמן להאמין, גם בלי לראות ממש. להאמין בקב"ה גם שאנחנו לא רואים שהוא עוזר לנו, כמו אדם שלא רואה בלילה, ומאמין כי יגיע למקום הנכון.

לכן ב"אמת ואמונה" אנחנו אומרים כי אנחנו מאמינים שהקב"ה יעזור לנו בעתיד. אנחנו לא יודעים, אנחנו כמו בחושך, לא רואים, לא בטוחים, אבל כן מאמינים.

וב"אמת ויציב" – אנחנו רק אומרים תודה על מה שאנחנו כבר יודעים, על מה שהקב"ה עשה לנו ביציאת מצרים, וכדומה.

ביהדות יש 3 דברים חשובים שצריך לחשוב עליהם ולזכור אותם כל הזמן.

1. בריאת העולם – שהקב"ה ברא את העולם.

2. מתן תורה – התורה שלנו ירדה אלינו מהקב"ה בעזרת משה רבנו. אבל בני אדם לא כתבו אותה, אלא הקב"ה כתב אותה, ואסור לשנות שום אות בתורה.

3. גאולה – הקב"ה יעשה נסים שתבוא הגאולה השלמה לעם ישראל, המשיח יבוא, והקב"ה יהיה המלך של כל העולם, וכל העולם יאמין בו.

גם בברכות קריאת שמע של שחרית (בבוקר) אנחנו מזכירים את 3 הדברים האלו:

1. בריאת העולם – בברכה הראשונה "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל".

2. מתן תורה – לאחר קריאת שמע, "אמת ויציב .... הדבר הזה עלינו לעולם ועד..." – כל מה שאמרנו בקריאת שמע- שאנחנו מאמינים בקב"ה, ורוצים לקיים את המצוות הכתובות בתורה, הכל אמת ונכון. כי התורה נכתבה על ידי הקב"ה.

3. גאולה – סיום הברכה – לפני תפילת שמונה עשרה "צור ישראל קומה בעזרת ישראל, ... ברוך אתה ה' גאל ישראל" – הקב"ה יגאל את עם ישראל.

ה"כל בו" (ספר הלכה שנכתב לפני כ 900 שנים על ידי הרב אהרון בן יעקב הכהן בצרפת) אומר כי בברכת "אמת ויציב אפשר למצוא 3 דברים חשובים:

1. קבלת עול מלכות שמים – "אמת אלוקי עולם אלוקינו, ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים".

2. קבלת עול מצוות - להסכים לקיים מצוות, ולשמוע בקול הקב"ה. – "אשרי איש שישמע למצוותיך, ותורתך ישים על ליבו".

3. יציאת מצריים – "אמת ממצרים גאלתנו ...".

מה אומרים קודם בתפילת שחרית, קריאת שמע או שמונה עשרה?

בשחרית, לפי כולם, אומרים את קריאת שמע, ומיד אחר כך את תפילת שמונה עשרה. כי "צריך להסמיך גאולה לתפילה" = צריך שהגאולה (= "גאל ישראל") יהיה "סמוך" = צמוד, ליד, "תפילה" = תפילת שמונה עשרה. (הגמרא ובהלכה, כאשר אומרים "תפילה", או "מתפלל" – הכוונה דווקא לתפילת שמונה עשרה).

ובקיצור: בתפילת שחרית צריך לסיים את קריאת שמע בברכה "גאל ישראל" ומיד להתחיל את תפילת שמונה עשרה.

מה אומרים קודם בתפילת ערבית, קריאת שמע או שמונה עשרה?

הגמרא (ברכות ד':) מביאה שתי דעות:

רבי יוחנן – כמו בתפילת שחרית, קודם קריאת שמע והברכות שאחריה ("אמת ואמונה") ומיד אחר כך – תפילת שמונה עשרה.

רבי יהושע בן לוי – אומר שבתפילת ערבית – קודם מתפלל שמונה עשרה, ורק אחר כך אומר קריאת שמע. (אם נחבר את התפילות של שחרית וערבית, נקבל סנדוויץ' שבצדדים יש את קריאת שמע, והממרח באמצע זו תפילת שמונה עשרה).

שניהם לומדים זאת מפסוק אחד "בשכבך ובקומך" (מתוך קריאת שמע, שיש מצווה לקרא את קריאת שמע בזמן שהולכים לישון, ובזמן שקמים).

רבי יוחנן לומד – כמו שבבוקר – קודם קורא קריאת שמע, ומיד אומר תפילת שמונה עשרה , כך צריך לעשות בתפילת ערבית. כי הפסוק אומר את שניהם ביחד, וזה סימן שיש להם את אותו הדין.

רבי יהושע בן לוי לומד – כמו שבבוקר, קריאת שמע יותר קרובה לזמן שהיה במיטה, (לכן אומרים קודם קריאת שמע, ואחר כך שמונה עשרה), גם בערבית – קריאת שמע צריכה להיות קרובה יותר לזמן שהולכים למיטה. ולכן קודם נתפלל שמונה עשרה, ואחר כך, יותר קרוב לזמן השינה (אבל מיד אחרי שמונה עשרה) נתפלל קריאת שמע.

שאלה: אם צריך להתפלל מיד לאחר "גאל ישראל" תפילת שמונה עשרה, אז למה בערבית אומרים לפני שמונה עשרה גם את תפילת "השכיבנו"?

תשובה: "השכיבנו" זה חלק מהברכות שלאחר קריאת שמע, והיא חלק מברכת "גאל ישראל. בבוקר – ברכת גאל ישראל היא קצרה, ובערב – ברכת גאל ישראל היא ארוכה, כי יש לה המשך של "השכיבנו".

וזה בדיוק כמו שגם בבוקר, לפני שמונה עשרה אומרים "ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך", וזה חלק מברכת "גאל ישראל".

בעל "ספר האשכול" מסביר כי את תפילת "השכיבנו" אמרו בני ישראל בפעם הראשונה, ביציאת מצריים, כאשר משה אמר להם לעשות את ליל הסדר בבית, ולא לצאת מהבית בזמן שתהיה מכת בכורות. ובאותו זמן שהם חיכו בבית לגאולה – ליציאת מצרים (שהייתה יום אחרי בצהריים) הם אמרו את "השכיבנו", ולכן "השכיבנו" זה חלק מתפילת הגאולה "גאל ישראל".

זמן קריאת שמע של שחרית – פרק 6 (עמוד 58).

ממתי מותר לקרוא קריאת שמע בבוקר (בתפילת שחרית)?

המשנה ובגמרא במסכת ברכות (דף ט:) יש מחלוקת:

תנא קמא – מהזמן שיש מספיק אור בחוץ, שיכול לראות דבר, ולהגיד אם הוא בצבע

תכלת או בצבע לבן, אפילו שהצבעים דומים. (הגמרא מסבירה שמדובר

על ציצית שהחוטים שלה בצבע תכלת, ולפעמים נשאר חלק מהחוט

בצבע לבן, ויש לו מספיק אור כדי לראות איפה החוט לא צבוע טוב.

רבי אליעזר - מהזמן שיש מספיק אור בחוץ, שיכול לראות דבר, ולהגיד אם הוא

בצבע תכלת או בצבע תורכיז, אפילו שהצבעים דומים.

רבי מאיר – מהזמן שיכול לראות אם החיה מולו היא כלב או זאב (הם מאוד

דומים).

רבי עקיבא – מהזמן שיכול לראות אם החיה מולו היא חמור או ערוד (=חמור בר).

אחרים אומרים - מהרגע שאראה את החבר שלי במרחק של 4 אמות (2.4 מטר),

ואני אדע מי הוא, כי יש לי מספיק אור כדי לראות אותו.

(רבי מאיר ורבי עקיבא מדברים על חיות, אולי כי הם חושבים שבלילה זה מסוכן ללכת כי חיות רעות כמו הזאב או הערוד יכולים לפגוע בנו. לעשות לנו דברים לא נעימים).

* המצווה שאותה לקיים כמה שיותר מוקדם, היא מצוות ציצית. במצווה זו כתוב "וראיתם אותו", ולכן יש מצווה ללכת עם ציצית רק בזמן שרואים את הציצית בלי מנורות פנסים וכדומה. ואם רוצים לקיים את המצווה כמה שיותר מוקדם, צריך להחליט מתי זה נקרא שכבר רואים.

את זה אפשר ללמוד גם מהפסוק "יראוך עם שמש" - נראה – נתפלל לקב"ה (תפילת שמונה עשרה) "עם שמש" מיד שהשמש זורחת (יוצאת).

עד מתי מותר לקרוא קריאת שמע בבוקר (בתפילת שחרית)?

רבי מאיר – עד הנץ החמה – הזמן שהשמש מתחילה לזרוח. (מתחילים לראות את

השמש עולה לשמים). וזו נקראת "תפילת ותיקין", וזה הזמן הכי טוב

להתפלל בו שחרית. לפי מה שכתוב בפסוק "יראוך עם שמש" – יראו –

יתפללו אליך מיד שהשמש יוצאת.

רבי יהושע – עד 3 שעות מאז שהזמש זרחה (יצאה), כי זו השעה שהמלכים שקמים

מאוחר – קמים. ולכן זה עוד נקרא "בקומך" – בזמן שאנשים קמים.

קיצור שולחן ערוך חיים דוד הלוי פרק י"ד.

ממתי מתפללים שחרית?

1. מי שחייב להתפלל מוקדם (כי הוא צריך לנסוע, או חייב להגיע לעבודה מוקדם) – יכול להתפלל מ"עלות השחר".

2. פועלים שחייבים להתפלל לפני עלות השחר, יתעטפו בטלית ויניחו תפילין לפני התחלת התפילה, אבל לא יברכו עליהם. רק כאשר יגיע עמוד השחר – יברכו עליהם.

3. הטוב ביותר – להתפלל "ותיקין" – להגיע לתפילת שמונה עשרה מיד בזריחת השמש.

4. לא יכול להתפלל ותיקין, יתפלל כמה שיותר מוקדם, אבל לא אחרי 1/3 היום, (עד תחילת שעה רביעית). אם לא הספיק – אומר השולחן ערוך – שיתפלל בשעה הרביעית. לא הספיק – יקרא קריאת שמע עד לערב, אבל לא יברך את הברכות של לפני ואחרי קריאת שמע.

5. מי שלא התפלל עד 4 שעות, יתפלל עד הערב, אבל לא יקבל שכר של מי שהתפלל בזמן, אלא יקבל שכר של אחד שהתפלל, אבל לא בזמן הנכון. (וזה יותר טוב ממי שלא התפלל בכלל).

תפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) – פרק 7 (עמוד 63).

הסדר של תפילת שמונה עשרה.

1. שבח (להגיד כמה הקב"ה טוב ויכול לעשות הכל) – שלוש ברכות ראשונות.

2. בקשות – א' – 6 בקשות לדברים שלי.

ב' – 6 בקשות לדברים ששיכים לציבור.

3. הודיה – 3 ברכות אחרונות – להגיד תודה לקב"ה.

תפילת לחש בשבת וחגים.

ברוב השבתות והחגים – לא מתפללים תפיל שמונה עשרה, אלא 7 ברכות.

1. שבח – 3 ברכות ראשונות, כמו בשמונה עשרה.

2. ברכה אחת שמדברת על השבת או אותו החג.

3. הודיה – 3 ברכות בסוף, כמו בשמונה עשרה.

מי כתב את תפילת שמונה עשרה?

הגמרא (מגילה י"ז: - י"ח .) מביאה מחלוקת:

1. המשנה אומרת – ששמעון הפיקולי סידר את תפילת שמונה עשרה לפני רבן גמליאל.

2. רבי יוחנן אמר שיש משנה אחרת שאומרת ש 120 חכמים, שחלק מהם היו נביאים, חיברו את תפילת שמונה עשרה.

3. בסוף הנושא בגמרא, הגמרא מחברת את שתי הדעות, ואמרת כי ה 120 חכמים חיברו את תפילת שמונה עשרה, אבל רוב האנשים כנראה לא התפללו את התפילה הזאת, ואחר כמה שנים בא שמעון הפיקולי, וסידר מחדש את התפילה של ה 120 חכמים, ומאז התחילו להתפלל תפילת שמונה עשרה.

מי היו ה 120 אנשים האלו?

ה 120 החכמים שחיברו את התפילה בהתחלה, הם נקראו גם "אנשי הכנסת הגדולה", והם חיו בסוף בית שני.

ברכת "למינים ולמלשינים על תהי תקוה".

את "ברכת המינים" חיברו אחרי שחיברו את תפילת שמונה עשרה. (תפילת שמונה עשרה נקראת תפילת שמונה עשרה, כי היו בה 18 ברכות. אבל אחר כך, כאשר הוסיפו את ברכת המינים – בתפילה יש 19 ברכות. אבל לא רצו לשנות את השם "שמונה עשרה" – (אולי כי זה "חי" בגימטריא)).

שמואל הקטן חיבר את התפילה הזו, נגד אלו שרוצים להרוג אותנו, או להפוך אותנו ללא יהודים.

הרב קוק מסביר למה דווקא שמואל הקטן, שהיה אדם צנוע, ואהב את כולם, ואמר כל הזמן "בנפול אויבך – אל תשמח", זאת אומרת שאסור לשמוח אם קורה משהו רע למי שאני שונא אותו.

הרב מסביר כי דווקא לברכה כזאת צריך לקחת אדם שבאמת לא שונא את האנשים האלו, הוא רק לא רוצה שהם יצליחו, ואין לו ברירה, והוא מקלל אותם. כי הוא לא מקלל בגלל שהוא שונא אותם, אלא רק בגלל שאין לו ברירה אחרת.

נגד מי אנחנו מתפללים בברכת המינים?

1. הרמב"ם – מתפללים שאלו שמנסים לשכנע את היהודים לא להיות יהודים, שהם ימותו.

2. הגניזה בקהיר – התפילה היא נגד היהודים שהפכו את עצמם לנוצרים..

3. רב עמרם גאון – בסידור שלו הוא כותב שימותו אלו שלא מאמינים בקב"ה, או אלו שעזבו את היהדות, וניסו לשכנע עוד יהודים להפסיק להיות יהודים (ללכת להיות נוצרים).

האם מותר להוסיף תפילות בתפילה?

מותר להוסיף בקשות בזמן של התפילה.

אסור להוסיף בקשות ב"אמת ויציב" (הברכה שלפני תפילת שמונה עשרה), כי אמרנו שצריך להגיד את קריאת שמע והברכות שלה, ומיד להתחיל את תפילת שמונה עשרה.

הוספת תפילות אחרי תפילת שמונה עשרה ("תפילת עמידה").

התוספתא (כתבו אותה במקביל לכתיבת המשנה, והיא כמו משנה) כותבת כי אחרי תפילת שמונה עשרה מותר להוסיף איזו תפילה שרוצים, ואפילו להוסיף תפילה שהיא כמו ווידוי של יום כיפורים.

היום אנחנו באמת מוסיפים דבר דומה ל"ווידוי של יום כיפורים, וזה "נפילת אפיים" או יש שקוראים לתפילה "תחנון", וזו התפילה שאומרים בה "...ה' ה' אל רחום וחנון...".

סיום תפילת שחרית – פרק 8 (עמוד 73).

"תפילה קטנה" – זו התפילה מסוף תפילת שמונה עשרה, ועד סוף תפילת שחרית.

בשביל מה יש את סוף התפילה?

סוף התפילה נכתב במיוחד לאלו שבאו מאוחר לתפילה, והיא מביאה בצורה קצרה חלק מהדברים החשובים שאמרנו בתפילה.

"אשרי יושבי ביתך"

פרק זה הוא פרק קמ"ב בתהילים. אבל הפסוק "אשרי יושבי ביתך ... אשרי העם שה' אלוקיו", הוא הפסוק האחרון של הפרק הקודם (פרק קמ"א).

למה מוסיפים את הפסוק הזה לפרק הבא? למה לא מתחילים בפרק קמ"ב במילים "תהילה לדוד"?

הגמרא (ברכות ל"ב.) אומרת שמאוד חשוב לחכות לפני התפילה, לחשוב על התפילה, ורק כשאנחנו מרגישים שאנחנו מרוכזים בתפילה, נתחיל להתפלל. וזה מה שאומר הפסוק "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלע...". טוב להיות בבית של הקב"ה = להתפלל אליו.

את הפרק הזה אומרים 3 פעמים ביום:

1. בתפילת שחרית – ב"פסוקי דזמרא".

2. בתפילת שחרית – לאחר תפילת שמונה עשרה, ב"תפילה קטנה".

3. בהתחלת תפילת מנחה.

"למנצח מזמור לדוד,יענך ה' ביום צרה...".

את הפרק הזה אומרים אחרי תפילת שמונה עשרה, כי אחרי שהתפללנו על הרבה בעיות שיש לנו, הקב"ה יעזור לנו.

"ובא לציון גואל...".

האבודרהם מסביר למה אומרים את "ובא לציון" לאחר שמונה עשרה. ולמה חלק ממנו כתוב בארמית? הוא מסביר כי בתוך תפילת "ובא לציון" יש מחדש את ה"קדושה" – למי שלא הספיק להגיע לתפילה עד ל"קדושה". מי שהרבה פעמים הגיעו מאוחר, היו החקלאים, שידעו טוב ארמית. לכן אמרו את הפסוקים של הקדושה ("קדוש, קדוש....", "ברוך כבוד ה' ממקומו"), ומיד תרגמו אותם לארמית, כי האנשים הפשוטים לא ידעו עברית, כי הם דיברו בארמית, ורצו שהם יבינו את הפסוק.

לפי האבודרהם, תפילה זו היא במקום תפילת שמונה עשרה, למי שאיחר לתפילה, ולא יודע להתפלל בעצמו. ומעניין שבתפילה זו יש את השם של הקב"ה "ה'" 18 פעמים, כמו תפילת "18".

שיר של יום, וסוף (סיום) התפילה.

אחרי שהתפללנו ובקשנו דברים מהקב"ה, זה לא יפה מיד לעזוב אותו. לכן הוסיפו בסוף את "שיר של יום", "אין כאלוקינו" ואת תפילת "עלינו לשבח". שהם תפילת שאנחנו מודים ומשבחים את הקב"ה.

ולכן בתפילת "עלינו לשבח" אנחנו משבחים את הקב"ה, ואמרים "הוא אלוקינו, אין עוד...", ואנחנו אומרים כי הקב"ה הוא האלוקים היחידי בעולם, והכל שלו.

תפילה בציבור – פרק 9 (עמוד 77).

למה חשוב להתפלל בציבור ? ומה יעשה מי שלא יכול להתפלל בציבור?

הגמרא מסבירה כי כמו בני אדם, אם אחד בה לבקש דבר מהמלך או האחראי, קל להגיד לו "לא". אבל אם קבוצה שלמה מבקשת, קשה להגיד כל כך בקלות "לא". לכן אם מתפללים קבוצה ביחד, הקב"ה שומע את התפילה.

הרמב"ם מוסיף שהקב"ה מקשיב יותר לתפילות שמתפללים אותם בבית הכנסת.

הוא קורא לאדם שלא מתפלל בבית הכנסת "שכן רע" – כי זה כמו שכנים (עם ישראל והקב"ה) אם השכנים אוהבים אחד את השני, הם ייכנסו לבית אחד של השני. אבל אם הם לא חברים, כל אחד יישאר בבית שלו. ככה גם יהודי שלא מתפלל בבית הכנסת, זה נראה כאילו הוא שונא את הקב"ה, ולכן הוא לא רוצה לבקר את הבית של הקב"ה – בית הכנסת.

לכן:

1. צריך לנסות להתפלל במניין (עשרה גברים יהודים שהם מעל גיל 13).

2. הכי טוב להגיע בין ה 10 הראשונים לבית הכנסת, ואם הצליח לבוא בין 10צ הראשונים, הוא מקבל שכר של כולם.

3. לא יכול להגיע לבית הכנסת, ינסה להתפלל במניין גם אם זה לא בבית הכנסת.

4. אם אין לו מניין, יתפלל לפחות באותו הזמן שמתפללים בבית הכנסת.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מסביר:

1. בתפילה של אדם לב, הוא יכול להתפלל על דברים שאולי טובים לו, אבל מפריעים לשני. וזה דבר לא טוב. בתפילה בציבור – מתפללים בצורה מסודרת, שחכמים לא הכניסו תפילות שיכולות לעשות בעיות לחלק מהאנשים.

2. כל אדם מתפלל, אבל כמעט תמיד, הוא שוכח לבקש חלק מהדברים. לכן אם מתפללים במניין (בעשרה), כל התפילות של כולם ביחד, עולה לקב"ה תפילה של כולם יחד, ומה שאני שכחתי, בטוח שאחד אחר זכר, ומה שאדם אחר שכח, יכול להיות שאני זכרתי, וזה יעזור למי שכן שכח.

3. מי שלא מתפלל בציבור (במניין) הוא כמו אדם שיודע שיש מלחמה, ובמקום לעזור להלחם באויב, ולנסות להציל את כולם, הוא הולך לשמור רק על הבית שלו, וחשב רק איך להציל את עצמו, וזה מאוד לא יפה.

דבר שבקדושה.

יש דברים בתפילה, שאסור להגיד אותם, אם אין מניין. כמו "קדושה", קדיש או קריאת התורה.

איך לומדים שמניין זה לפחות 10 אנשים?

הגמרא לומדת זאת בעזרת "גזרה שווה" – בעזרת השוואה של מילים בין שני מקומות בתורה.

לגבי התפילה כתוב בתורה "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

בסיפור קורח ועדתו (כאשר הם רצו לקבל את תפקיד הכהן הגדול, והאדמה נפתחה...) כתוב "הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת".

בחטא המרגלים (כאשר 12 מרגלים יצאו לארץ ישראל, ו10 מתוכם אמרו שלא כדאי לנסות לכבוש את הארץ, כי כולם שם ענקים...), הקב"ה קורא ל 10 שאמרו לא להיכנס לארץ "עדה" – "עד מתי לעדה הרעה הזאת".

לכן: מחטא המרגלים אנו לומדים כי "עדה" זה 10 אנשים.

לכן בקורח מוזכר "מתוך העדה" = מתוך ה –10.

לגבי תפילה לומדים שצריך להתפלל "בתוך", וכבר למדנו ש"בתוך" = 10 אנשים, כמו בעדת קורח, כי "עדה" זה 10 – כמו בחטא המרגלים.

לכן המסקנה: המניין = 10 אנשים (לפחות).

דינים הנוהגים בתפילה בציבור.

קדיש.

בקדיש אנחנו מתפללים שכל העולם יאמין בקב"ה (השם של הקב"ה יתגדל = יעשה גדול – בעולם. ואומרים שתמיד הקב"ה ברוך, כי כל מה שהוא עושה זה לטובה.

את הקדיש כתבו בשפה הארמית, כי בצורה הזו דיברו רוב האנשים בתקופה ההיא, ורצו שכולם יבינו את התפילה.

בקדיש – כל הציבור עונה לחזן ואומר "יהא שמיא רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא" – במשפט הזה – אנחנו, כל האנשים בבית הכנסת, אומרים יחד "יהא שמו הגדול (השם של הקב"ה) מבורך לעולמי עולמים = לתמיד.

קדיש יתום.

מי שנפטר לו קרוב משפחה כמו אחד מההורים, ב11 חודשים הראשונים אחרי המוות של קרוב המשפחה, הבנים אומרים "קדיש יתום" על ההורה (האבא או האמא, או אח או אחות שמתו).

ש"י עגנון (סופר יהודי ידוע מהתחלת המאה הקודמת) מסביר למה אנחנו אומרים "קדיש יתום" על מי שמת.

הוא אומר שהקב"ה אוהב אותנו, ובשבילו כל יהודי הוא מאוד חשוב, והוא כמו עולם מלא. וכאשר אדם מת, זה עושה רע לקב"ה, ופוגע בו, כי יש פחות יהודי שחי ומקיים את המצוות. לכן אנחנו אומרים לקב"ה שאנחנו רוצים שהוא יהיה גדול בעולם על ידי שיהיו הרבה יהודים בעולם, ולכן לא כדאי שהוא יעשה שעוד יהוים ימותו.

שליח ציבור.

למה חוזרים על תפילת שמונה עשרה?.

1. 1.הרמב"ם: מי שלא יודע,יכול להקשיב לתפילה בקול שהחזן חוזר על תפילת שמונה עשרה (=חזרת הש"ץ), והוא רק עונה "אמן" אחרי כל ברכה, וזה כאילו הוא התפלל בעצמו.

2. אבל מי שיודע להתפלל לבד, לא מספיק שיענה "אמן", אלא חייב להתפלל לבד את כל התפילה.

3. השולחן ערוך: אפילו שהיום כולם יודעים להתפלל, אומרים חזרת הש"צ כדי לשמור על מה שחכמים אמרו לנו.

4. המשנה ברורה – אומרים חזרת הש"צ, כי אולי בכל זאת יש בבית הכנסת אפילו אדם אחד שלא יודע להתפלל, ויוכל לענות "אמן".

5. טור (אורח חיים): אומרים את חזרת הש"צ, כדי שנוכל להגיד "קדושה". (אבל אם ננסה לבדוק, נגלה כי בחזרת הש"צ מוסיפים גם "מודים" מיוחד לקהל בחזרת הש"צ.

מי יכול להיות חזן?

השולחן ערוך: רק אדם ישר וטוב, שלא עשה כמעט עבירות, שכולם מכירים אותו בתור אדם שהיה בתור ילד, ונשאר אדם טוב.

וכן חשוב שידע להתפלל יפה, ושיהיה לו קול נעים.

אם אין אחד כזה, ייקחו את הכי קרוב לאדם הזה.

על מה צריך לחשוב כאשר עונים "אמן" על הברכה?

שולחן ערוך: כאשר אומרים "אמן", צריך לחשוב על הקב"ה, ויחשוב במילה "אמן" – שאני מאמין לכל מה שאמרו בתפילה.

ה "בית חדש" (ספר שנכתב על ארבעת הטורים) – המילה "אמן" היא מהמילה "נאמן" – אני סומך על הקב"ה שיעזור לי על כל מה שהתפללתי.

חייבים להיות לפחות 9 אנשים שיענו "אמן", אם אין 9 שיענו אמן, הברכות שאמר – הם כאילו ברכות שסתם ברך, שמגיע אליהם עונש שסתם ברך אותם.

נשיאת כפיים = "ברכת כהנים".

בחזרת הש"צ (כאשר החזן חוזר על תפילת שמונה עשרה בשחרית) הכהנים עולים לדוכן (ליד ארון הקודש), מכסים את הפנים שלהם בטלית, מרימים את הידיים מתחת לטלית, ומברכים את כל מי שנמצא בבית הכנסת.

הם מברכים את בני ישראל בברכה של אהרון הכהן הגדול "יברכך ה' וישמרך, ....".

למה מברכים דווקא בסוף התפילה?

האבודרהם מסביר, כי אמרנו שהתפילות הם במקום "קורבנות התמיד" שהיו במקדש. גם בבית המקדש, אחרי שהקריבו את קורבנות התמיד – הכהנים ברכו את העם.

למה לא מסתכלים על הכהנים בזמן של "ברכת כהנים"?

לא מסתכלים על הכהנים שמברכים את העם.

למה?

כדי שיהיו מרוכזים בתפילה ובברכה, ולא יחשבו על דברים אחרים.

קריאת התורה וההפטרה.

מי תיקן (אמר) לקרוא בתורה?

יש לכך מספר תשובות:

1. הגמרא – "רושמי רשומות" – למדו מהתורה שלא טוב לעבור יותר מ 3 ימים בלי קריאת התורה. ולכן קוראים בשבת, יום שני ויום חמישי.

2. הירושלמי – משה אמר לקרוא בשבתות וחגים. עזרא אמר לקרוא גם ביום שני וחמישי, ובשבת במנחה.

3. הרמב"ם – משה אמר לקרוא בשבת, חג,יום שני ויום חמישי. עזרא הוסיף גם את תפילת מנחה בשבת, כדי שגם האנשים שעובדים כל השבוע, ולא יכולים להגיע לבית הכנסת בבוקר, ישמעו את הקריאה לפחות במנחה בשבת.

בהתחלה קראו את כל התורה פעם ב3.5 שנים. היום אנחנו קוראים את כל התורה בשנה אחת. מתחילים בשמחת תורה מסיימים את התורה, קוראים את החלק האחרון של ספר דברים. מיד אחר כך קוראים את החלק הראשון של ספר בראשית, וכך מתחילים את כל התורה מיד מההתחלה.

לעולה לתורה של סוף התורה קוראים "חתן תורה", ולעולה של התחלת התורה קוראים "חתן בראשית".

ההפטרה.

לאחר קריאת התורה בשבת, קוראים עוד קטע מהנ"ך (=נביאים כתובים). לקריאה זו קוראים "הפטרה".

המנהג לקרוא את ההפטרה התחיל בתקופת החשמונאים (המכבים – שקשורים לחג חנוכה). הרומאים באותו הזמן לא הרשו לקרוא בתורה. ולכן החליטו כי במקום לקרוא בתורה, יקראו בנ"ך.

מכיוון שבשבת עולים לתורה לפחות 7 אנשים, וכל עולה צריך לקרוא לפחות 3 פסוקים, החליטו שיקראו מהנ"ך את ההפטרה שיש בה לפחות 21 פסוקים או יותר (7 עולים * 3 פסוקים לכל אחד = 21 פסוקים) .

למרות שהיום מותר לנו לקרוא בתורה, השאירו את המנהג לקרוא את ההפטרה. אבל הספרדים לא אומרים שצריך לקרוא גם היום לפחות 21 פסוקים, ומספיק לקרוא גם פחות מ 21 פסוקים.