מהי תפילה

מצות התפילה שונה במהותה משאר המצוות. אמנם יש לה ביטוי מעשי, אך שורש התפילה הוא בלב, כמו שדרשו על הפסוק (דברים י"א, י"ג): "ולעבדו בכל לבבכם", איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה.

על האדם להביא את עצמו למצב רוחני שבו הוא עומד לפני ה', בבחינת "בכל לבבך". הוא צריך להבין ולהרגיש, שכל מה שיש לו וגם כל מה שעדיין חסר לו, הכל תלוי בידי שמים. תלות מוחלטת זו בקב"ה, היא זו שמביאה את האדם למצב של עמידה לפני ה', של קירבת אלוקים בלתי אמצעית. התפילה, העומדת ברומו של עולם, מביאה את האדם למקום גבוה מאד מבחינה רוחנית.

המושג "עבודה שבלב" כולל את כל סוגי התפילות, גם את אלו המתרכזות בבקשת צרכי האדם. גם כשאדם מבקש מבוראו על צרכי גופו, בריאותו ופרנסתו, תפילה זו מהווה שפת ביטוי של הלב המבקש את קירבת קונו.

על האדם לעמוד שלוש פעמים ביום לפני ה' – בתחושה של חוסר אונים מוחלט ובידיעה ברורה שהכל בא מידו של הבורא. באופן זה הוא יוכל להשיג ולחוות את התחושה של עמידה לפני ה', וגם יוכל לצייר בנפשו שהוא נושא ונותן עמו, וה' מקשיב ושומע לו, כאשר ישמע איש את רעהו. וזוהי אמנם תכליתה של התפילה.

כל יהודי נדרש לקיים את כל מצוות התורה מתוך מלוא כוונת הלב, אולם בתפילה, דרישת הכוונה היא מרכזית יותר. המתפלל וליבו בל עמו, תפילתו לקויה. רבותינו הדגישו כי: "תפילה בלא כוונה - כגוף בלא נשמה", מכיון שעיקר מהות התפילה היא ה"עבודה שבלב", אם לב אין בה, מה יש בה?

מכיון שמהות התפילה היא בקשת קירבת אלוקים, היא דורשת שהאדם יחוש תלות מוחלטת ללא שיור בקב"ה. זוהי התפילה שעליה נאמר (תהלים ק"ב, א'): "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו".

כלות הנפש והכניעה שלובים ואחוזים זה בזה. כל עוד אין האדם נכנע לפני בוראו, דביקותו אליו אינה יכולה להיות מושלמת. בה במידה שתגבר הכניעה, תגדל עימה בקשת קירבת השכינה. כאשר האדם משיב אל נפשו, כי את כל אשר יבקש לא יוכל להשיג אלא מאת הבורא, הריהו מתעטף בתפילה ומביע בפיו את הכרתו שאין לו מעצמו מאומה.

*

החיוב להתפלל שלוש תפילות ביום, שחרית, מנחה וערבית נקבע ע"י האבות. אברהם היה זה שתיקן את תפילת שחרית, שנאמר (בראשית י"ט, כ"ז): "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם". הוא השכים אל המקום שקבע לו לעמידה לפני האלוקים. אברהם גילם בדמותו את תפילת "שחרית". כל חייו נעו במסלול של התחדשות והתקדמות. הוא נולד בבית של עובדי אלילים והתקדם בכוחות עצמו, עד להצלחה רבה בגשמיות וברוחניות. רבים הם האנשים השוכחים את הבורא ברגעי הצלחה. אברהם נהג אחרת. הוא מתקן את תפילת שחרית, כי רצונו להודות לה' ולא לתלות את הצלחתו בכוחותיו שלו.

יצחק תיקן את תפילת מנחה, שנאמר (בראשית כ"ד, ס"ג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", אין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהילים ק"ב, א'): "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו". יצחק, גילם בדמותו את תפילת הצהריים. יצחק נולד בחממה רוחנית בבית הוריו. הוא התקדש בעקידה ולא יצא לגלות. יצחק מתפלל את תפילת הצהריים, שמשמעותה שגם כשהכול מתנהל על מי מנוחות ואין עליות וירידות, גם אז צריך להתפלל.

יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, ככתוב (בראשית כ"ח, י"א): "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר (ירמיהו ז', ט"ז): "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תישא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי". יעקב, בשונה מאביו וסבו, ידע חיים רוויי צער, צרות ורדיפות. עשיו רוצה להורגו, לבן מרמה אותו במשך שנים, עשרים ושניים שנים של שכול... יעקב מגלם את תפילת הערב, את מצבי החושך של האדם. גם במצב של צרות, אין להתייאש ויש להמשיך ולפנות בתפילה אל בורא עולם.

רמז לכך שהאבות תיקנו את התפילות, ניתן למצוא בשמותיהם: האות השנייה בשמו של כל אחד מן האבות רומזת לזמנה של התפילה המיוחדת לו: אברהם – בוקר, יצחק –צהריים, יעקב – ערב.

התפילות קשורות גם לקורבנות התמיד שהיו מקריבים בבית המקדש בכל יום: תפילת שחרית היא כנגד קורבן תמיד של שחר. תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, שהיה קרב אחרי הצהרים, והתפילה השלישית – תפילת ערבית – נתקנה כנגד איברי הקרבנות שלא התעכלו על ידי אש המזבח במשך היום, שהיו קרבים במהלך הלילה.

בנוסף לשלוש תפילות אלו, נתקנה תפילה רביעית, כנגד קורבן מוסף, הקרב בראשי חודשים, בחגים ובמועדים, ושמה של תפילה זו – תפילת מוסף.

חשיבות התפילה נובעת מעובדת היותה תחליף מסויים לעבודת הקרבנות שבמקדש. שמעון הצדיק אומר (אבות א', ב'): "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אחד העמודים שעליהם העולם עומד הוא עבודת הקרבנות. בזמננו התפילה ממלאת במידה מסויימת את מקום הקרבנות.

אפשרות הקירבה אל השכינה, שהתבצעה בהיות המקדש על מכונו באמצעות הקרבנות, פתוחה גם היום בפנינו, באמצעות התפילה. כשניגש אדם אל התפילה מתוך הכנת לב מתאימה, הרי זה אופן נפלא של קירבה לבורא.

חז"ל תיקנו שלוש תפילות ביום – בערב, בבוקר ובצהרים, כדי שבכל עת יהיה האדם קשור לאלוקיו. בעת שמחה ובעת צער, בזמן שכוחותיו עמו ובזמן שעזבוהו, תמיד עומד הוא לפני בוראו. אילו היינו ממתינים עד שהאדם עצמו יחפוץ להתפלל, היו זמנים רבים חולפים ללא תפילה. לעומת זאת, בהיות התפילה קבועה, קריאת ליבו האמיתית והטבעית של האדם באה בתפילות אלו לידי ביטוי מלא.

*

יש לתפילה תפקיד נוסף. האדם, מורכב מגוף ונשמה. כשם שהגוף אינו חי ללא מזון, כך גם הנפש אינה מתקיימת ללא סעד. זאת ועוד, עיסוקיו התמידיים של האדם בענינייו הגשמיים, מעכירים את הטהרה של הנפש הרוחנית. גשמיות ורוחניות אויבים הם זה לזה, ובגבור האחד, יחלש השני. כדי לאזן את כוחותיו, צריך האדם לעסוק בעניני רוח, וכך תתחזק הנפש.

זמן התפילה מוקדש כולו לצרכי הנפש. באותה עת עוזב האדם את כל עיסוקיו, מסלקם ממחשבתו וכולו פנוי לעסוק בהתקשרות עם הקדוש ברוך הוא. כשם שגוף האדם זקוק לשלוש סעודות ביום, כך גם הנפש סועדת שלוש פעמים ביום: שחרית, מנחה וערבית. וכדברי הכוזרי (ג, ה): "הסדר לנפש, כסדר המזון לגוף – מתפלל לנפשו וניזון לגופו. ומתמדת עליו ברכת התפילה עד עת תפילה אחרת, כהתמדת כוח סעודת היום עד שיסעד בלילה".

זמנים אלו של התפילה הם זמני "סעודת הנפש", והן השעות שאותן מקדיש האדם לחלק הנכבד שבו, החלק שלמענו הוא נוצר.

*

לא זו בלבד שהקב"ה הכין לנו אפשרות שנוכל באמצעותה להתקרב אליו, אלא שהוא גם טבע בנפשנו פנימה כמיהה לקירבה זו.

לבקשת קירבה זו שורשים עמוקים בנשמת האדם. הקב"ה נפח באדם נשמה קדושה שחוצבה מתחת כסא הכבוד. בנשמה זו טמונה שאיפה להתקרב למקורה האלוקי. כמיהה זו באה לידי ביטוי בתפילה. זוהי התבטאות הזיקה שבין הנברא לבוראו. עבודת התפילה מביאה לידי גילוי את המתרחש בליבו של האדם, והיא מביאה לידי מיצוי את הנטיות הגנוזות במוקד הלב.

הכמיהה לתפילה המצויה בחדרי ליבו של האדם, היא הגרעין המרכזי שבנפש, ואחד המאפיינים הראשיים של האדם. אכילה ושתיה מצויות גם בעולמם של בעלי החיים. בקרב מינים מסויימים של בעלי חיים ניתן למצוא גם חיי חברה מסודרים. גם מידות נפש מסויימות כקנאה ותחרות מחד, וכאחווה מאידך, ניתן למצוא אצל בעלי חיים. תכונה שלא ניתן למצוא אלא אצל האדם זוהי התפילה. האפשרות להתעלות עד כדי התייצבות לפני ה', היא נחלתו הבלעדית של האדם, נזר היצירה.

לתפילה קיימות דרגות שונות:

יש מי שהשתוקקותו לתפילה כמוסה וחתומה בתוך ליבו, עד שאף הוא כמעט ואינו מודע לה. רק בעת מצוקה היא פורצת החוצה.

אמנם, לתפילה בעת צרה נודעת חשיבות רבה, גם אם אינה נאמרת במלוא כוונת הלב. אך מאליו מובן שתפילה כזו, לא ניתן להשוותה לתפילתם של צדיקים הנאמרת במלוא כוונת הלב. ה"עבודה שבלב" מקבלת את מלוא ביטויה דווקא ביישוב הדעת ובהכנת הלב. באופן זה גרעין התפילה המצוי בחדרי הלב, יכול להתפתח ולהתרחב עד שהוא מקיף את כל האישיות.

*

נוסח התפילה, המצוי בידינו, חובר על ידי אנשי 'כנסת הגדולה' בתחילת תקופת בית המקדש השני. בין אנשי 'כנסת הגדולה' נכללו גם הנביאים: חגי, זכריה ומלאכי.

אחד הספרים העמוקים ביותר בתורה שבעל פה הוא סידור התפילה. כלולים בו סודות עמוקים עד אין חקר. סודות אלו מתבססים על תורת הסוד והקבלה, והם נכתבו ברוח הקודש.

כאשר בן דורנו מתפלל לפי נוסח זה, הוא מתקשר לממדים הרוחניים הגנוזים העמוקים מאד של נוסח התפילה. בכוחה של תפילה זו, כאשר היא נאמרת בכוונה, לבקוע רקיעים ולהגיע עד לכסא הכבוד.

התפילה, הן ברובד הגלוי שלה והן ברובד הנסתר, כוללת את כל סוגי הבקשות האפשריות ואת כל מאוויי הנפש של היחיד ושל הציבור. המעמיק בנוסח התפילה ימצא ביטוי לתחושותיו הפרטיות, לרגשות הממלאים את לבו ולרעיונות שבהם הוא הוגה. אין אדם שלא ימצא בתפילה ביטוי לאישיותו.

תפילת הדורות, של כל אלו ששפכו את צקון לחשם לפני ה' במשך אלפי שנים, מצטרפת לתפילת כל יהודי בדורנו השופך את לבו לפני ה'. עולם התפילה הוא עולם רחב, עמוק ומלא רגש. לכן, הוא מתאים לכל מתפלל. אם תפילתו תהיה אמיתית ותנבע מפנימיותו, היא תתקבל ברצון לפני ה'.

ללא הנוסח הקבוע וללא החובה להתפלל שלוש פעמים מדי יום, היה עניין התפילה מתגמד והולך, ולא היה ממשיך ללוות את עם ישראל בכל עת. המסגרת הקבועה היא המשמרת את התפילה, והיא המקנה לה את עצמתה הרבה.

יחד עם זאת יש ערך רב גם לכל תפילה פרטית. האדם מבטא בה במלים משלו את משאלות לבו, ואת העובדה שהוא בוטח בה' שיסייע לו ויציל אותו מצרתו. התפילה הקבועה לא באה לשלול את חשיבותה של התפילה הפרטית. גם תפילה זו חשובה מאוד, כי היא תפילה הנובעת ממעמקי הלב.

*

ישנן סיבות העלולות לגרום לכך שהתפילות לא תתקבלנה. יש תפילות שאינן נענות בשל חטאים מסויימים של המתפלל. ולעתים להיפך, דווקא לטובת האדם מוצא הקב"ה לנכון שלא להענות לתחנוניו. אולם יש לדעת כי הסיבה העיקרית לאי מילוי בקשת המתפלל היא התפילה עצמה, כאשר היא פגומה ואינה ראויה להתקבל. נאמר בפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמ"ה, י"ח), לאמור: התפילה חייבת להיות אמיתית, ורק אז ה' ישמע ויאזין לה.

מהי קריאה אמיתית לה'? זוהי תפילה הנובעת ממעמקי ההכרה של האדם המתפלל. אדם המבין שרק באמצעות התפילה ניתן להוושע. כאשר נלווית לתפילה ההכרה העמוקה שכל האמצעים המצויים בידי האדם הינם אין ואפס ללא עזרת הקב"ה, והאדם מתייצב לפני בוראו כעני בפתח, קריאתו זו היא קריאה אמיתית.

התפילה היא היישום המעשי של האמונה. אדם המכיר בכך שהקב"ה לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, מבין שאם הוא רוצה לבקש דבר מה, אין באפשרותו לסמוך על כוחו העצמי ועל עוצם ידו, והכתובת היחידה לבקשותיו היא הקב"ה.

בשעה שאדם פונה מעומק לבו בתפילה אמיתית לה', מובטח לו שה' מאזין לתפילתו ומתקרב אליו. קירבה זו מביאה לעזרה ולישועה ממרום, והמתפלל חש בלבו ורואה בעיניו שתפילתו אמנם התקבלה אצל ה' שוכן מרומים.

 

מהו יסוד התפילה של היהודי? 

"תפילות אבות תקנום"
, או
"תפילות כנגד קורבנות תקנום"?

ההבחנה בין תפילת הציבור לתפילת היחיד היא הבחנה פונקציונאלית מיסודה, שכן היא נובעת מהשאלה האם חובת התפילה הבסיסית מוטלת על היחיד או על הציבור. עיון נוסף בשאלה זו בהקשרה הרחב הוא למעשה עיון בכל משמעותה ומעמדה של התפילה, ובכך יעסוק פרק זה. 

הדיון היסודי ביותר במשמעותה של תפילה מופיע בחז"ל, בשאלה היסטורית לכאורה: "על איזה רקע תוקנו התפילות במתכונת של שלוש תפילות ביום"? את התשובה אנו מוצאים בגמרא במסכת 'ברכות' במחלוקת אמוראים ארץ-ישראליים שמקורה במחלוקת תנאים קדומה יותר. אומרת הגמרא:¹⁷ 

"איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר:¹⁸ "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם..." יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר:¹⁹ "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב..." יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר:²⁰ "ויפגע במקום וילן שם...". ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות? שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות... ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב? שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד הערב... ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע? שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה. ומפני מה אמרו של מוספין כל היום? שהרי קורבן של מוספין קרב כל היום..." .

ועיקרה של המחלוקת: האם התפילות תוקנו על-ידי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, או שתוקנו כנגד קורבנות הציבור שהיו עולים על המזבח בבוקר ובזמן המנחה? מחלוקת זו שבין שניים מגדולי חכמי המדרש, רבי יוסי בר חנינא ורבי יהושע בן לוי, אין לה ולא כלום עם המחקר ההיסטורי או האנתרופולוגי בשאלה מי תיקן ומתי תוקנו התפילות. המחלוקת עוסקת בשאלה היסודית ביותר בנושא התפילה והיא שאלת המניע והמקור לתפילתו של היהודי, ואולי אף לתפילתו של כל אדם באשר הוא. 

"תפילות אבות תקנום" - תפילתו הטבעית והספונטנית של היחיד

רבי יהושוע בן קורחה הגורס כי "תפילות כנגד תמידים תקנום" רואה בתפילות תחליף שמקורו בחורבן בית המקדש. לאחר חורבן הבית וביטול 'קורבנות התמיד', התעורר צורך בתפילות כנוהג מסודר וקבוע. הכינוי הנפוץ לבית הכנסת - 'בית מקדש מעט' - הוא פועל יוצא של התפישה הזאת. כנגד זה אומר רבי יוסי ברבי חנינא כי"תפילות אבות תיקנום", דהיינו לא תפילה המחליפה קורבן, אלא תפילה העומדת בזכות עצמה גם בזמן קיום הקורבנות ובוודאי בהעדרם. 

רבי יוסי ברבי חנינא הרואה באבות את מתקני התפילות בלא כל תלות במקדש ובקורבנות, רואה בתפילה תופעה רוחנית עתיקת יומין. התפילה מופיעה עוד טרם מתן תורה ונובעת מנפשם הגדולה של האבות, ואולי מוטב לומר מנפשו של האדם. מאז ומעולם פנו בני האדם בבקשה ובתפילה לאלוקי המציאות, ואף אם הפכה התפילה לעבודת אלילים - מקורה ומניעיה הפשוטים חד הם. האדם המודרני, בדומה לאדם הקדום, עומד משתאה מול עוצמתה וקסמה של המציאות החובקת כל. התפילה האנושית ימיה כימי האנושות שכן מאז ומעולם חש האדם את קטנותו אל מול כוחות הטבע ולכן פנה בבקשות לאלוקים - אדון הכוחות כולם. ²¹ 

תפיסתו של רבי יוסי ברבי חנינא את התפילה כ'טבעית', נסמכת על שלושה מקורות שכולם עוסקים באבות ובפעולות הפשוטות והרגילות ביותר שלהם כבני-אדם, פעולות שהברייתא מייחסת (על-סמך מקורות נוספים) לענייני תפילה: אברהם עומד, יצחק שח ויעקב פוגע במקום - שלוש פעולות פשוטות המתבצעות יום יום בחייו של אדם מיוחסות לתפילה, כי גם תפילתם של האבות הינה פשוטה טבעית ויסודית. התפילה הטבעית של האבות מוגשמת בוקר צהריים וערב בתפילת הלחש של כל יהודי ויהודי הנושא כפיו ולבו לאביו שבשמים, בבקשות רפואה ופרנסה, חכמה וגאולה. 

"תפילות כנגד קורבנות תקנום" - התפילה כקורבן ציבור

רבי יהושוע בן קורחה הרואה בתפילות תחליף להקרבת קורבנות, מסיט את משמעות התפילה מהספונטניות הטבעית לטקס ולנוהל קפדני הקשור בקרבת אלוקים. קורבנות, כנרמז משמם, נועדו לקרב בין אדם לאלוקיו, ויש לנקוט זהירות והקפדה בהתקרבות לאש האלוקית הגדולה, תרתי משמע. מעשה הקורבנות מבוסס על הגבלות וגזרות רבות ומפורטות המגדירות מי המקריב, מתי מקריבים, היכן מקריבים, ואיך. כל סטייה ולוּ הקלה ביותר אסורה בתכלית וכרוכה בפיגול הקורבן ובמקרים רבים, בעונש חמור. די לעיין בסיפור חנוכת המשכן ובמותם של נדב ואביהו שהקריבו אש זרה שלא צוּוו, כדי להבין עד כמה דרישת ההקפדה מוחלטת. ²² 

רבי יהושוע בן קורחה לומד את זמני התפילות מדיני 'קורבנות התמיד' בבוקר ובמנחה, ואת תפילת ערבית שאין לה קבע ושאינה חובה,²³ מהמצב שבו שאריות קורבנות היום מוקרבים ונשרפים במהלך הלילה. לימוד זמני התפילות מ'קורבנות התמיד' ולא מ'קורבנות נדר נדבה וחטאת' אינו מקרי. רבי יהושוע המעוניין להדגיש בלימודו את הדרישה הציבורית שבתפילה, מביא את המקור המתאים ביותר לכך - 'קורבנות התמיד' שהם קורבנות ציבור. חובת הקרבת 'קורבן תמיד' בבוקר ובמנחה היא חובה שמקיימים בפועל רק הכוהנים, עבור כל עם ישראל. אסור בתכלית על כל יהודי, תהיה מעלתו אשר תהיה - להקריב 'קורבן תמיד' פרטי משלו, שכן הקרבתו היא מצווה הקשורה בגילוי השכינה שבבית המקדש. 

על רקע תפישה זו של התפילה כדין המוטל על הציבור ולא על יחיד, אפשר להבין את דעתו של רבן גמליאל המוסבר בגמרא שם:²⁴ 

"אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות...".

רבן גמליאל הרואה את 'חזרת הש"ץ' כעיקר בתפילה, מסכים עם שיטת רבי יהושוע בן קורחה כי תפילה היא דין המוטל על הציבור כ'קורבן התמיד', ומשום כך גם אותו ציבור שאינו נוכח בבית הכנסת אלא מצוי בשדות בעת 'חזרת הש"ץ' נפטר על-ידי תפילת החזן. 

חכמים החולקים על רבן גמליאל ורואים בתפילה חובה פרטית, מקבלים כמובן את שיטת רבי יוסי ברבי חנינא כי"תפילות אבות תיקנום". החובה, או שמא הזכות להתפלל, היא תופעה אנושית טבעית ואישית. התפילות תוקנו לא כפרוצדורות וטקסים הנובעים מקדושה והבדלה של גילוי שכינה, אלא כערגה טבעית של היהודי לטמיר ונעלם, הוא הקדוש ברוך הוא. 

תפילת הציבור ותפילת היחיד - "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"

על-אף ההבדל המהותי בין תפישות התפילה של רבי יוסי בר חנינה ושל רבי יהושוע בר קורחה - קיימת למעשה הסכמה במסקנת הדיון בגמרא שם:²⁵ "אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא: לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקורבנות...". כשם שדיוננו בפרק הקודם הסתיים בהסכמה מעשית בין רבן גמליאל לחכמים, כך מסיימת הגמרא את המחלוקת בהסכמה כי תפילות אבות תקנום, ורבנן, שבאו לתקן את התפילות הקבועות, מימשו את תיקון האבות בזמן שפסקו הקורבנות. משמעות ההסכמה היא כי תפילת היהודי מבוססת על שני כוחות הפועלים יחד על-אף מקורם הסותר. היהודי גם מתפלל את תפילתו בלחש כאברהם יצחק ויעקב אבותיו שפנו בערגה לאלוקיהם, וגם מתפלל בציבור ושומע את תפילת שליח הציבור שמשמש כנציגו וכמקריב קורבנותיו לפני אדון הכל. 

"תפילות אבות תקנום", או "תפילות כנגד קורבנות תקנום"? 
"תפילות אבות תקנום" - תפילתו הטבעית והספונטנית של היחיד 
"תפילות כנגד קורבנות תקנום" - התפילה כקורבן ציבור 

תפילת הציבור ותפילת היחיד - אלו ואלו דברי אלוקים חיים

נקודת המחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל מקבלת משנה תוקף בימינו, כשסידורי תפילה נמצאים בשפע בכל בית כנסת, ומעטים הם הבאים בשערי בתי הכנסיות שתפילתם אינה סדורה לפניהם. על-פי רבן גמליאל, אין צורך, לכאורה, בתפילת הלחש של היחידים, אלא די בתפילת החזן הסדורה לפניו. על-פי חכמים אין צורך ב'חזרת הש"ץ', כי רוב רובם של באי בית הכנסת יודעים להתפלל בכוחות עצמם. המחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל, בעניין זה, מקיפה את כל 'תפילת עמידה', וגם כאן, רבן גמליאל רואה ב'חזרת הש"ץ' חיוב של ציבור המיוצג על ידי שליח הציבור, ואילו חכמים רואים בתפילת הלחש חיוב פרטי של כל יהודי ויהודי. 

על-אף המחלוקת הגורפת שבין חכמים לרבן גמליאל, בעולם ההלכתי המעשי הנוהג בבתי כנסיות בארץ ובעולם, התקבלו שתי הדעות, על-אף הסתירה לכאורה הגלומה בכך. וכאמור, תפילת הלחש של היחידים וחזרת התפילה של שליח הציבור - שתיהן חובות המוטלות על היחידים ועל שליח הציבור כאחד. מצב כזה שבו מחלוקת גורפת נעלמת לחלוטין מעולם הפסיקה המעשי, פירושו קבלת שתי הדעות החלוקות. עם ישראל במנהגי תפילתו מכריז קבל עם ועדה כי תפילתו היא תפילה של כל יחיד ויחיד שבו, ולכן מתפללים את תפילת הלחש. עם זאת, התפילה היא גם תפילתו של הציבור, ולכן החזן, המייצג את הציבור כולו, מתפלל לבדו בשנית במסגרת 'חזרת הש"ץ'.