סיפורים באויר
במדור זה נביא סיפורים- אמיתים ברובם, של אנשי תעופה.
הקוראים מוזמנים לספר לנו על חוייות משלהם


הסלע בפאתי המסלול בלוד
מאת דני שלום

שדה התעופה בלוד היה מגרש המשחקים של ילדותי. גרתי בצפון העיר העתיקה בלוד, ומהיום הראשון בו חלף מטוס מעל ראשי, והמשיך צפונה לעבר שדה התעופה, נלכדתי בקסמי המטוסים והתעופה בעבותות של פלדה. מבטי נמשכו לעבר המטוסים המגיעים ממזרח, נעלמים בין העצים גולשים לאי שם מסתורי ורחוק.

המרחק מביתנו לשדה התעופה היה כארבעה קילומטר. וכדי לרוות את סקרנותי הייתי יוצא ברגל או על עגלה של אחד החקלאים מכפר טרומן או מכפר יגל, כדי לראות את המטוסים עצמם, בגודל טבעי. נכנסתי לשדה, שהיה עדיין ללא שערים וללא אנשי בטחון זעפנים. שוטטתי בין שיכוני עובדי השדה, שגרו במבנים דו-קומתיים אחידים שהביטו לעבר רחבות החניה של המטוסים. קונסטליישן וסקיימסטר, דקוטות וקומנדו. כולם היו שם. לאחר תקופת מה החלטתי כי אני רוצה לראות את ההמראות והנחיתות- לחוות מקרוב את רעם מנועי המטוסים הממריאים ולראות אותם ברגעי השקט בהם גלשו בדממה, מנועיהם בסרק, בצלע הארוכה והאחרונה שהובילה אותם לנחיתה על למסלול.

 הקפתי את השדה מדרום, מצפון  וממזרח כדי למצוא מקום תצפית נוח. ליד הכביש שהוביל לפתח תקוה, גיליתי סלע גדול, שהוצב, מסיבות שאינן ברורות לי עד היום, בדיוק בהמשך המסלול השימושי היחיד של השדה. בפאה המערבית של הסלע הגבוה- כחמישה מטרים גובהו, היתה גומחה, שהתאימה לישיבה נוחה. מעתה היה הסלע שבפאתי השדה מקום התצפית העיקרי שלי. לשם הגעתי אחת לשבוע או למספר ימים, כדי לצפות במטוסים הממריאים במנועים רועמים מזרחה, או גולשים לנחיתה.

 היו שם מטוסי הקונסטליישן והבריטניה של אל על, או הסופר קונסטליישין של אייר פרנס ו-TWA, שחבטות להבי המדחפים שלהם משכו אותם מעלה בעוצמה של אלפי כוחות סוס. מטוסי הקארוול הנאים של אייר פרנס או סבנה. אולם מרשימים מכולם היו מטוסי הקומט של חברת BEA. כנפיהם האופקיים של מטוסים אלה, שעוצבו על ידי מהנדס בעל חוש אסטתי מפותח במיוחד, היו צבועים באדום לוהט. צבעים אלה חברו עם רעם ארבעת מנועי הרולס רויס אבון בשעת ההמראה, ועם העשן הסמיך ששרכו אחריהם, כדי ליצור חוייה מהממת עבור ילד קטן.

והיו שם גם המטוסים שיצאו משיפוץ או ייצור בבדק מטוסים. דקוטות עתיקות של חיל האויר האמריקני או הצרפתי, נורדים מגושמים, או מטוסי סטרטוקרויזר. החל מראשית שנות השישים היו שם גם הפוגות הצווחניות. מאד אהבתי לראות את המטוסים היפים האלה- ישבו בהם ודאי הוגו מרום, אברהם הכהן או יעקב מורגן, כשהם ממריאים לטיסה מעל השדה כדי לבחון אותם. הם ערכו תמרונים, לולאות, טיסות ישרות אופקיות. הקוים הנאים של מטוסים אלה, כנפיהם הארוכות וזנב הפרפר האופייני שלהם, היו ממש קלאסיקה של תכנון ויופי. והיו לי גם רגעים לא נעימים.

באחד הימים ישבתי בגומחה שלי, לידי אחי תלי, כאשר שמעתי צווחת פוגה מאחור. התרוממתי ממקומי והפנתי מבטי מזרחה, כדי לצפות בנחיתתה. המטוס התקרב ולפתע חשנו כי משהו עומד לקרות, אוושת המנועים והרוח שבאה בעקבות המטוס, ובעיקר גלגלי כן הנסע הראשי שלו שחלפו ממש עשרות סנטימטרים מעל ראשינו. הצלחתי לאחוז באבני הסלע ולא ליפול.
זה היה מהמם. הפוגה נחתה בשלום, אבל אנו נותרנו רועדים על מקומנו המומים מן החוייה שלא נשכחה מאתנו מאז.
לימים סולק הסלע, מתווה המסלולים השתנה. אני המשכתי להביט בשקיקה אחר המטוסים מאחורי גדרות, או עומד בפאתי השדה. 

מאת דני שלום

רעמי המטוסים מעל העיר לוד, שהיתה מתחת למסלול ההקפה של המטוסים בדרכם לנחיתה על המסלול הבודד של השדה, נשמעו סביבות העיר בכל שעות היום והלילה. ואנו עקבנו אחר המטוסים בשקיקה.

באחד הלילות שרר שקט מוזר מעל האיזור. היה זה לילה כהה וזרוע כוכבים. מטוס גדול חלף מעל העיר כשהוא עורך הקפה אחת ושניה, אבל לא נוחת. זה היה מצב מוזר שמשך את תשומת לב התושבים.

 רצתי לכיוון השדה הפתוח צפונית לעיר. המטוס המשיך לחוג. האם כן-הנסע שלו לא נפתח? אולי היתה לו תקלת מנועים אחרי ההמראה או לפני הנחיתה?. רק את הרעש של המטוס החג בשמיים שמענו, ופעם אחת אף ראינו את צלליתו הגדולה על רקע הירח שעלה ממזרח. והנה משהו מוזר. מאיזור מגדל הפיקוח הבהיקה קרן אור לבנה, שהאירה את השמים, סבה ונעלמה. אחריה היתה קרן ירוקה. מה מסמנים לטייס- לא ידעתי אותה עת. אבל המטוס המשיך לחוג ולהשמיע את נהמת מנועיו הגדולים.

בינתיים התאספו לידי עוד מספר תושבים סקרניים. "יש לו תקלה" אמר מישהו בקיא. ואחר הוסיף כי "יכול להיות שנשמע על אסון הלילה והמטוס יתרסק". "מענין כמה נוסעים יש שם" שאלה אשה אחת בהתרגשות. אצבעות הופנו לעבר המטוס שחג כבר דקות ארוכות מעלינו, וצלליתו נלכדה לא אחת  בקרנים הבוהקות של מגדל הפיקוח.

הלילה היה שחור והשעות נקפו. בכל פעם שהמטוס חלף מעלינו היה נדמה לנו ששמענו חריקות או כחכוחים של המנועים. "אולי הגלגלים לא נפתחים והוא שורף את הדלק" זרק מישהו הצעה נבונה. המחזה הסוריאליסטי התארך לתוך הלילה. קרניים לבנות וירוקות, רעם של מטוס גדול ולילה חשוך שירח האיר את חלקו בהילה לבנה.

לאחר שעה ארוכה פנה המטוס מערבה ונעלם אל תוך הלילה. קרני האור של מגדל הפיקוח כבו, שקט שרר בשמיים. האנשים התפזרו לבתיהם. ברדיו לא סיפרו דבר. המטוס המסתורי נעלם. האם נחת בשדה אחר? גם למחרת לא שמענו על אסון או על תקלה במטוס נוסעים מעל השדה בלוד. תעלומת המטוס המסתורי נותרה בעינה.

הטיסה הראשונה שלי

מאת דני שלום

מאד רציתי לטוס. בשדה התעופה דב בצפון תל אביב, היתה רחבת חניה למטוסים קלים מערבית למוסך הגדול. לא אחת הייתי נכנס לתא של פייפר קב מזדמן, שם עלי את האוזניות ומדמה שאני טייס. טייס אמיתי.

באותן שנים הופיעה סדרת כתבות של טוביה סיני, מהנדס מקצועי ולבבי, שפרסם בבטאוני חיל האויר סדרה על לימודי טיסה. קראתי בשקיקה כל פרק ומיד לאחר מכן יצאתי כדי לבחון את המצבים באחד המטוסים הקלים שאליהם התגנבתי בשטח שדה התעופה. למדתי על ההגאים ועל הפעלתם, על הדוושות ועל קוודרנט המצערת שם למעלה.

בשלב מסוים החלטתי שאני מוכרח לטוס. לא היו לי מכרים טייסים ולא מנהלי חברות, לכן החלטתי לעשות מעשה: קניתי כרטיס טיסה מאילת לתל אביב. המחיר היה 37 לירות לכל כיוון. אותה עת פעלה חברת ארקיע לשדה הדרומי. היא הפעילה מטוסי הנדלי פייג' הרלד ודקוטות שניהם דו-מנועיים. כדי לחסוך בהוצאות החלטתי לטוס לכיוון אחד בלבד. לאילת הגעתי בשעת לילה מאוחרת באוטובוס של אגד, ומשם עשיתי את דרכי לעבר בית הנתיבות ברגל. אילת היתה קטנה והמרחקים קצרים. שעה ארוכה עמדתי על גדר השדה והבטתי במטוסים הבודדים שנחתו בשדה. דקוטה או הרלד של החברה, נורד של חיל האויר וכמה מטוסים קלים. כאשר הגיעה שעת ההמראה נכנסתי לטרמינל הקטן, הצגתי את הכרטיס והותר לי להמשיך לעבר המטוס. אלפא-הוטל-טנגו היה רשום עליו.

הטייסים נכנסו וישבו במקומם ואני מספר שורות מאחוריהם. האיסורים בשעת טיסה היו חמורים. אסור היה לקום, ואסור היה לצלם מבעד לחלונות הגדולים. קבלנו סוכריה כדי לשחרר לחץ בזמן שהמטוס יעלה לגובה הנתיב. כאשר המריא המטוס לאויר בקשתי מן הדיילת לאפשר לי לבקר בתא הטייס. לאחר בקשה חוזרת ונשנית הסכים קברניט המטוס ואני ניגשתי אל מעבר לפרגוד הבד- אל קודש הקודשים של המטוס. מול המכשירים ישבו שני הטייסים והביטו במיומנות בנתיב הטיסה שהפעם היה מעל העננים. רעש מנועי הדארט היה חרישי בתא הטיס והמכשירים הראו את כיוון הטיסה, מהירות המטוס וגובהו- את המכשירים הרי הכרתי זה מכבר מן הפייפר קב הקטן.

היה מעונן באותו היום, ולא יכולתי לראות את פרטי הנוף מעליו אנו טסים. שבתי נרגש למקומי כשאני מאמץ את עיני לזהות פרטי נוף. רק כאשר הגענו, לאחר כשעת טיסה אל איזור תל אביב ולאחר שהמטוס ירד לגובה ההקפה, יכולתי לראות את הים הכחול. המטוס הקיף את העיר בפניה שמאלית מצפון ובא לנחיתה מדרום.

ה-135-KC המסתורי

מאת דני שלום

שדה התעופה בלוד היה מקום בו נחתו לא אחת מטוסים מסתוריים ועלומים. על חלקם ידענו, על חלקם פורסם ועל אחרים לא נכתב דבר. מי זוכר את מטוסי הנשק שהטיסו ציוד לאירנים בימי עמירם ניר ומשבר ווטרגייט העליזים, מפציצי B-17 משאריות חיל האויר שהטיסו נשק למדינות דרום אמריקה ומטוסים בעלי כתובות או סימולים מוזרים. לא אחת ראינו מטוסים עלומים כאלה יוצאים מן הרחבות הרחוקות של שדה התעופה וממריאים לאי שם.

היו בהם מטוסי גלובמסטר ענקיים בעלי ארבע מנועים, מטוסי הסטיננג, וולטה או יורק בריטיים שהטיסו לכאן גורמים מבית המלוכה ואחרים. אחד מאלה היה מטוס תובלה מסוג בואינג  135-KC של חיל האויר האמריקני שנחת בארץ באחד מימי שנות השישים. באותם ימים היה זה כמו לראות מפציץ נורת'רופ 2-B ספיריט בשמי תל אביב.

היו אמנם מטוסי בואינג 707 בשרות אל על וחברות אחרות, אבל מטוסים צבאיים מדגם זה ששמשו לתובלה, תדלוק אוירי, ביון  ומה לא-  שהגיעו לארץ, זה היה מחזה נדיר ממש.

בכל יום ראשון, בדרכי לפנימיה בה למדתי, נהגתי לבקר בשדה התעופה בלוד כדי להתעדכן במצב. שם גם פגשתי את המכונאי שהיה אחראי על עדכון ספרות האחזקה של חברת TWA. היה לנו הסכם קטן: תמורת שליחויות קצרות שעשיתי עבורו למשרדים בשדה, הוא נהג לתת לי דפים שיצאו מתוקף בספרי האחזקה של המטוסים של החברה. כך החלה אהבתי לשרטוטים טכניים. היו אלה בעיקר שרטוטים של הסופר קוני ולאחר מכן הבואינג 707.

והנה אני עמד לפני ה-135-KC הכסוף ומבטי היו מרותקים למטוס הגדול. של מי המטוס הזה הרהרתי. היו עליו סמלים של פיקוד התובלה של חיל האויר האמריקני. לא היה איש ברחבה ליד המטוס, והחלטתי להתקרב אליו כדי לצלם אותו טוב יותר ומקרוב. צלמתי תמונה אחת, ושתיים ושלוש, ובינתיים משהו החל להבשיל סביבי. לאחר מספר דקות הגיע לשם שוטר תמים ושאל מה אני עושה על רחבת חניה. "באתי לראות את המטוס הזה" אמרתי לו. הוא לא השתכנע שזה בסדר ולאחר שהגיע לתחנת המשטרה בקרבת מקום, דיווח על כך. לאחר מספר דקות הגיע מנהל התחנה בכבודו ובעצמו. הוא החרים לי את סרט הצילום, לקח ממני פרטים (כתובת- באותם ימים לא היו טלפונים לא בבתים וכמובן שלא היו ניידים). "תבוא בשבוע הבא" אמר לי.

משך ימים הייתי בחשש גדול מפני מה שעלול לקרות. ודאי יגיעו שוטרים לאסור אותי. בינתיים המטוס המריא מן הארץ, וכאשר הגעתי לאחר שבוע, לא היו מטוסים אמריקניים או אחרים ברחבה. הלכתי לתחנת המשטרה.

"צילמת את המטוס. אתה יודע של מי היה המטוס הזה?" הוא שאל אותי.

 "לא", עניתי. "ודאי סתם מטוס תובלה של אמריקה".

 "לא! הוא אמר- "היה זה המטוס של אוורל הרימן, השליח המיוחד של נשיא ארה"ב שבא לביקור סודי בארץ".

הוא החזיר לי את הסרט, שעליו הנצחתי את הטיסה המיוחדת הזו של אוורל הרימן. רק לאחר שנים נודע לי כי השליח המיוחד של נשיא ארה"ב נפגש בשליחותו של נשיא ארה"ב עם ראשי המדינה כדי לדון אתם בפתרון בעיית העמימות של ישראל בנושא פעילותה בתחום האטום.

הסוחוי החמקן

מאת דני שלום

את מלחמת ששת הימים עשיתי כאיש קשר בחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של מפקד פיקוד דרום, אלוף שייק'ה גביש. לאחר תקופת ההמתנה הארוכה, פרצה המלחמה ואנו יצאנו מקציעות וחצינו את נתיבי מדבר סיני, מאחורי הכוחות הפורצים ולא אחת יחד איתם. לאחר יומיים של לחימה, התמקמנו ליד ג'בל ליבני במחנה של יחידת יוגוסלבית מכוח החירום של האו"ם.

כחודש לאחר המלחמה, ואני חייל בגדוד קשר ארצי הוצבתי בטאסה, אחת הנקודות על הרכסים השולטים במערב סיני, כדי לתת קשר ליחידה 515 של אמ"ן. האנשים המקצועיים הציבו שם תחנת האזנה. אנטנות מסוגים שונים היו שם- אנטנות צלחת, ואחרות בצורת שוט שהוצבו על אחת הגבעות הנישאות. הביאו צריף עץ ואוהל, ואנו הגענו עם משאית סיקס פתוחה, ועליה תק"ש (תיבת קשר) וגנרטור. הדרך הרוחבית המרכזית של סיני היתה מלאה עדיין את מראות המלחמה- משאיות, טנקים ונגמ"שים שרופים וגם גופות של חיילים מצריים שטרם פונו. אבק, פיח שחור ומצבורי נשק שעלו באש אך זמן קצר לפני כן.

התארגנו והתמקמנו, כאשר האנטנות צופות לעבר המרחב הפתוח ויורד במתינות, שהוביל מטאסה לעבר תעלת סואץ. זו היתה נקודת תצפית והאזנה מעולה. מלמעלה יכולת לראות את קו המים הארוך, את החולות הבוהקים עד התעלה, את מערכת הכבישים שהובילו לעבר גשר הפירדן ואיסמעיליה.

לאחר ימים אחדים החלה הגזרה להתחמם. קרבות ארטילריה התפתחו בין צה"ל לבין הכוחות המצריים מעבר לתעלה. בשמיים נערכו קרבות אויר זמן קצר לאחר תום הלחימה, ואנו צפינו בהם בשקיקה. מירז'ים ומיג 21, מיג 17 וסוחוי 7. כולם חגו מעלינו במרדפי כלבים. ב-4 ביולי 1967 התאושש פיקוד חיל האויר המצרי ושלח מטוסי סוחוי 7 מצריים לתקוף את כוחות צה"ל באיזור ראס סודר. אחד הופל באש נ"מ והשני חמק מערבה. ב-11 ביולי שוב יצאו המטוסים החדישים, שנכנסו לשרות חיל האויר ערב המלחמה, כדי לתקוף במערב סיני. ב-26 באוגוסט הם תקפו ברפידים אחד מהם הופל. המצרים ערכו טיסות צילום תדירות מעל עמדות צה"ל ובסיסיו בסיני. מטוסי מיג 21 וסוחוי 7, ביצעו את הטיסות ומטוסי חיל האויר הוזנקו כדי ליירט אותם.

למרות שהפעילות שלנו היתה סביב השעון, השתדלתי לבחור משמרות בוקר, בהן האויר נעים ועדיין לא היה חם במיוחד. הפעילות הקרבית נערכה ברציפות. מטוסים שלנו יצאו לטיסות מעל התעלה במה שכונה "המחשת רבונות" וכדי לטמון מארבים למטוסים מצריים. גם המצרים פעלו. אחת למספר ימים היה זוג מטוסי סוחוי 7- המטוסים המהירים ביותר של חיל האויר המצרי, חולף מעלינו בגובה נמוך וטס לעבר בסיסי האויר השונים. המטוסים היו מצוידים במצלמות וסייעו למצרים ללמוד על היערכות צה"ל ויחידותיו. במיוחד עניין אותם בסיס רפידים או ביר גפגפה במרכז סיני, שהיה הבסיסי המבצעי העיקרי של חיל האויר הישראלי מול המצרים. שם פעלו מטוסי המירז' של אחת מטייסות הקרב, מסוקים ועוד. אנו היינו במסלול הקצר שהובל מפאיד לעבר כביש הרוחב של סיני שהוביל לביר גפגפה.

טייסי חיל האויר המצרי לא אהבו את הסוחוי בגלל טווחו הקצר יחסית - שהרי כמעט כל גוף המטוס היה הצינור שהוביל את האויר למנוע המטוס הענק. גם יכולת נשיאת החימוש שלו לא היתה גבוהה, אבל המטוס הזה היה מהיר בגובה נמוך והתאים למבצעי חמיקה.

בזמן שהייתי בסיני (כשנתיים ימים) היתה צמודה אלי מצלמת הישיקה הקטנה והפשוטה שלי, וניסיתי לתעד את הפעילות במרחב, בעיקר הפעילות האוירית. מאד רציתי תפוס את המטוסים המצריים בחולפם מעל טאסה, אבל הם היו מהירים מאד, ולא שמענו אותם אלא לאחר שחלפו מעל המקום.

החלטתי להציב את המצלמה על נאד המים שהיה צמוד למשאית של הקשר, כדי שאוכל, עם שמיעת רחש ראשון, לזנק וללכוד את המטוסים לפני שיחלפו מזרחה. באחד הימים כמעט שהצלחתי. שני מטוסי סוחוי 7 שהמריאו, ככל הנראה מפאיד, נראו כשהם נוסקים לתוך סיני. הם היו צבועים בשני גוונים של חום, נושאים שני מיכלי דלק מתחת לגחונם הכחלחל, ובעיקר הם טסו במהירות רבה בגובה נמוך. הספקתי לשמוע ולראות אותם, זינקתי לעבר המצלמה. "הנה הם!" שאגתי תוך כדי ריצה. אבל הם היו מהירים יותר- עד שהגעתי למצלמה ופתחתי את הכיסוי הם חלפו ונעלמו. לימים ניסיתי שיטות שונות אחרות, אבל את מטוסי הסוחוי החמקניים לא הצלחתי לצלם.

סולו

מאת דני שלום

קבענו לארבע אחר הצהריים. הימים ימי הסתיו. מזג האויר שקט ונעים בדרך כלל. הגעתי לשדה בהרצליה תוך ציפיה לראות את רשיון הטייס המתלמד שנשלח כבר ממינהל התעופה האזרחית, כפי שסיפר לי מיכה בטלפון. ביקשתי לראות את הרשיון לפני שנצא לטיסה ותך כדי כך פלטתי: "טוב אפשר כבר כעת לחשוב על סולו...". תוך עלעול בחוברת הכחולה הקטנה. כך זה היה פעם.

 בקשתי לבדוק מה דעתו של מיכה, המדריך הסבלני, על החניך שלו, שזמנו לסולו כבר הגיע אבל העיכובים של המינהל משכו עוד שעה ועוד שעה לחובתו בכרטיסיה.
"אתה לא כל כך רחוק מזה" הוא השיב לי, כאילו ציפה להערה שלי, "כבר עברת כל מה שצריך".

 המטוס, ססנה 152 "אלפא-לימה-ינקי" רישומו, כבר עמד על רחבת הכורכר של בית הספר של חברת "אויה". שני מטוסים חדשים מסוג זה, שהגיעו לארץ אך לפני זמן מה, פעלו בבית הספר של חברת "אויה". הליכה סביב, בדיקת דלק ושמן, אנו נכנסים לתא הטייס הצר. בדיקות שגרתיות של הדלק, לוח המחוונים ועוד. זו שעת האור האחרונה והמטוס כבר צבר היום שעות טיסה ארוכות. גם המנוע היה עוד חם מהטיסה הקודמת. יצאנו להקפות שנעשו בזמן האחרון מאד שגרתיות, אפילו אוטומטיות מעט. ה"לימה ינקי" היה מוכן כבר לכל ההטיות, ידע מתי אני מתכנן לקזז אחרי ההמראה, הכיר את כל נקודות הפניה לצלע עם הרוח וצלע בסיס, ומתי אמעך את ידית המדפים הקטנה כדי להביא אותם למצב נחיתה. נראה שאפילו כן הנחיתה החורק נואשות, בגלל השתחקות הרפידות, התכונן נפשית לנגיעה, לתיקון אל הרוח הקלה מדרום.

‏הקפה ראשונה. מיכה מעיר לי שהבלמים זקוקים לטיפול וכדאי לא להכביד עליהם בהסעה או בנחיתה. הרוח נעלמה בינתיים. השדה שקט והראות טובה למרות שהשמש במערב שולחת קרניים ישר לתוך העיניים, בהמראה על מסלול 29 ‏ או בנחיתה. עשינו שתי הקפות, שעברו בסדר. לאחר ההקפה השלישית, תוך כדי הסעה לעבר הקצה הרחוק של המסלול ביקש מיכה להסיע, וזרק לעברי: "אז מה, אתה חושב שאתה מוכן לסולו?" לא עניתי אלא בתנועת תמיהה של היד שאמרה: "הו, מזמן ... ".

מיכה לא המתין כלל לתשובה, "אתה יוצא לשלוש הקפות, בצע כל מה שצריך, בדיוק לפי מה שעשית כעת, אני אהיה במגדל". תוך כדי דיבור השתחרר מן החגורות ושחרר את נעילת הדלת. לקחתי הגאים והבאתי את המטוס קרוב למגדל הפיקוח. ‏שלא יצטרך ללכת הרבה. מיכה ירד.

ההרגשה היתה משונה. לא הייתי שמח. פתאום נחתה עלי הרגשה מוזרה של רצינות מכבידה. לא פחדתי. הרי את הטיסות וההקפות האלה עשיתי כבר עשרות פעמים בעבר. תרגלתי אותן לעייפה וכל עיכוב בקבלת רשיון המתלמד, אך הפך אותן למיכניות יותר ויותר- נחיתות עם רוח צולבת ועם רוח גב ועם מדפים ועם בלי-מדפים. אבל הרגשתי פתאום אחריות לעצמי, ולמטוס. ומיכה לא היה כאן כדי להתערב.

‏הסעתי באיטיות כאילו כדי להדגיש את חשיבות הרגע והשעה. וגם כדי לא להרעיד את הבלמים. תוך כדי כך שלחתי יד לעבר ידית הדלק, המחוונים היו כולם במקום וכאילו חייכו לעברי: נראה אותך ...

‏הבטתי לפנים. הייתי לבד במטוס שהסיע מהר מן הרגיל על מסלול ההסעה. הפעם צד ימין לא היה מלא בצדודיתו של מיכה שכה הסכנתי לה בשבועות האחרונים. הגעתי לסוף המסלול. בדיקות המצבים והמחוונים משמאל לימין. אין מי שיעיר אם שכחתי משהו. בדיקות הגאים, אני קשור, הדלתות נעולות. מבט החוצה ומסביב. אין מטוסים נוחתים.

‏רשאי להמריא
"לימה ינקי, להתישר".

"לימה ינקי, רשאי להתישר ולהמריא".

הקול קולו של מיכה. זהו זה. זה רגע האמת. פניתי שמאלה לעבר המסלול, התישרתי ועצרתי. בדיקות חוזרות של ברז הדלק, מצב השעונים, המדפים למטה. הכל במקום. דחפתי את ידית המצערת לכוח מלא, תוך שחרור של הבלמים. המטוס קל יותר והוא מנתר קדימה. פחות לחצים, מחוג מד המהירות רץ לעבר ה-40‏. אני מרים מעט את גלגל החרטום. הכל כל כך קל פתאום. מוריד מעט את חרטום המטוס וממשיך לרוץ, ותוך כדי ריצה המטוס מנתר מעלה ואנו כבר באויר. המהירות הרגילה להרמת גלגל חרטום היא50 ‏. אך במטוס הזה המחוון לא הראה מהירות נכונה אלא פיגר מעט. מיכה הצביע על כך באחת ההקפות שעשינו. המטוס קל יותר ובכל מקרה הכנף לא מספקת עילוי לפי מה שהיא רואה על מד המהירות, והיא כבר לוקחת ומרימה אותנו מעלה.

אנו מעבר ל-200‏ רגל. אני מכנס מדפים, מקזז את החרטום, וזה ממשיך להביט מעלה בנסיקה. בערך מעל המסילה אני מפנה את המטוס ימינה בתנועות מיכניות מעט, תוך שאני משתדל לא להגזים בהטיה. כמה קל.

‏אני מביט ימינה, ובמקום שהיה הפרופיל של מיכה אני רואה שדות ושדרת עצים. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם מן הזוית הזאת. מתיישר מול "בית לוינשטיין" בשליש צלע עם הרוח.
"לימה ינקי צלע עם הרוח".
"מספר אחת לימה ינקי", עונה לי מיכה מן המגדל.
בדיקות בצלע עם הרוח. ברז דלק, חגורות, מצב הדלק (כמעט מלא) לחץ שמן, לחיצה לבדיקת בלמים. הם לא רועדים באויר. הכל במקום, הכל תקין, ואני בדרך לנחיתה.

‏אני כבר בצלע בסיס. פונה מעט גבוה מדי. 10 מעלות מדפים. תיקון על ידי הורדת חרטום. 20 ‏מעלות תוך מבט לעבר המסלול, והמשכתי להוריד את הידית. התמונה כה מוכרת ואפילו פרטי הנוף. המבנים והעצים כבר צרובים בזיכרון. אני מקזז, מוריד מנוע לסרק. נמוך, "אתה נמוך מדי!" אני אומר לעצמי. מוסיף מעט מנוע. הגלישה נראית בסדר, רק מתונה משום מה. אני מגיע מעט גבוה מדי .

"לימה ינקי- פיינל".
"רשאי לנחות". עונה מיכה.

‏אני מיישר כנפיים למרכז המסלול, מוסיף רגל שמאל לכוונון החרטום. המטוס שוקע במהירות מעט לפני המסלול. אני מושך. צפצוף ההזדקרות. חבטה קלה, יישור, והבאת המטוס למרכז המסלול.
‏"הורדת את כל המדפים?" שואל מיכה.

"שלילי. רק 20 ‏מעלות" אני משיב לאחר שהבטתי על המתג. והוא אכן היה תקוע באמצע החריץ.
"הגעת גבוה מדי". הוא מעיר לי.
לא התמהמהתי על המסלול, אני כבר בהסעה.

‏המראה מספר שתיים. ההמראה כרגיל טובה. אף פעם לא היו לי בעיות בהמראה. מנוע בפנים עד הסוף, שמירת כיוון נכונה וקו האמצע של המסלול רץ לעברי. כך הפניות בצלע עם הרוח. רק מעט יותר קלות. "אך נשארה גח .. א .. לת עמומה" אני פולט לפתע משפט משיר ידוע. וואוו איזה כיף זה לטוס סולו! אני שולט במטוס, שולט בטיסה מרחף באויר לבדי!
עכשיו התפניתי כנראה גם לשיר. הפעם אני שולט בעצמי. לימים כאשר אצא לטיסות סולו באזורי האימון אהיה מעט יותר משוחרר. לא אחת ירדתי נמוך והסתכלתי לפרות בעיניים במהלך תרגול נ"א (נחיתות אונס) אבל לאט. לא עכשיו. לא היום.
שוב בצלע עם הרוח. אני מספיק להביט על הנוף, על העצים, על השדות הבוהקים באור שמש. העולם כל כך יפה מלמעלה.
אני בצלע עם הרוח. פניה ימינה. הגלישה בפיינל נראית בסדר. המטוס מעט מתנדנד בשל התיקונים שאני מבצע מול הרוח החלשה. הפעם אני מוריד את ידית המדפים עד הסוף, היא לא תסדר אותי. יש שלושים? יש!. אני מוסיף מעט מנוע ומהסס להעביר לסרק. כשהעברתי לסרק הייתי כבר כמעט המסלול ומשכתי גבוה מדי. "אתה צף" מתערב מיכה. דחפתי מוט לפנים, נגעתי מעט קשה.

‏הקפה שלישית. סיבוב אחרון להיום. הדבר נשמע לי כמו קרב בזירה, אבל אני מתמודד הפעם רק עם עצמי. "מת אב ומת אלול ומת חומם" אני ממשיך לזמזם את מילות השיר. פרויד היה שמח לקבל הוכחה נוספת שאמירות אינן נזרקות סתם. אכן עברו חודשי אב ואלול, ואנו בחודש תשרי, בין יום הכיפורים וסכות של שנת 1979 ‏.

‏יוצאים להקפת סולו שלישית, ההרגשה בעננים.

‏המטוס הכחול-לבן מסיע תוך צפצוף טורדני של הבלמים. אבל אנחנו כבר רגילים בשכאלה. בשיעורי ההדרכה עברתי כבר מחוונים לא יציבים, כני נסע חורקים ועוד מיני תקלות שהן לחם חוקם של מטוסי הדרכה משופשפים. כל אלה אך חיזקו את התחושה שלא נורא, גם זה יעבור עוד מעט.

‏מיד אחרי המגדל היה המוסך של "אויה". אליו הגעתי באוטובוס ובטרמפ, ברגל דרך השדות, או בדה-שבו הקטנה והמקרטעת שלי. במוסך עמד ה"אלפא-לימה-אקסריי", תאומו של ה"ינקי" וכאילו הביט עלי בהתרסה. את רוב טיסות ההדרכה עשיתי על המטוס הזה, כולל עשרות הקפות, סחרורים והזדקרויות, נחיתות אונס, ואת כל הכייפים שבעולם. אל מטוסי הססנה 152 החדשים עברתי לאחר שמישהו ריסק בנחיתה את ה"פייפר קב" הצנום, שעליו התחלתי ללמוד טיסה. אבל את הסולו אני לא עושה על ה"לימא- אקסריי", והוא מביט בי כמי שאומר: "בוגד שכמוך ...
עברתי ליד המגדל, וחשבתי על מיכה. מעניין מה חושב מדריך השולח חניך שלו לסולו. מיכה לא היה מן המלחיצים בהדרכה. הוא נתן הרבה חופש פעולה, כמי שאומר, "עשית טעות, תאכל אותה ותתגבר עליה לבדך!".

‏והוא גם אהב לטוס. אבל לא טיסות פראיות, אלא טיסות ליריות. באויר הוא אהב את המצבים המיוחדים כדי להדגים חוק באירודינמיקה, או להסביר תופעות הקשורות לטיסה. אומרים שכאשר המוזות היו שורות עליו הוא היה גם פורט על גיטרה, וגם עסק בשירה בציבור. אבל כאשר הייתי משדל אותו לצאת לסחרורים או טיסות מעט יותר "חמות" כדי לשבור את שגרת ה"ישרה ואופקית" באזורי האימונים, הוא היה תמיד דוחה אותי ב"עזוב, לא היום!" למרות זאת, בימים בהם המתנתי לרשיון לפני הסולו יצאנו לטיסות נמוכות, עשינו שמיניות מעל גשר באיזור השרון, וגם טיסה במצבים משונים- מהירות אפס למשל כאשר המטוס "עומד על מקומו".

‏ממריאים להקפה אחרונה. תוך כדי המראה הפעלתי את אורות הנחיתה. האור נעשה מעומעם יותר וגם כדאי שיראו אותי. השמש כבר מעבר לעצים ולא רואים אותה מן המסלול. עולים לגובה ההקפה ואז היא נראית שוב, כתומה ולוהטת, וצובעת את המטוס בגוון צהבהב של שקיעה. הכל נראה בסדר. ואני מבטיח לא להכזיב בהקפה האחרונה. אני תופס עצמי מרוכז מדי, ומחייך מעט.
"איזי" - אני אומר לעצמי, "איזי. הכל כבר כמעט מאחוריך ... ".

‏הקפה רגילה. אין רוח ואין סיבה לפספס. למדתי שצריך לשפוט לפי המצב, וזה המצב: אין מדריך ואתה קל ותשמור לא להציף· אין קל מזה.

‏הגלישה חלקה, הנחיתה רכה, והמטוס נוגע לא נוגע, עד לחריקת הבלמים. אני משחרר ומאפשר למטוס להתגלגל עד סוף המסלול בלי להטריד את הרפידות המשופשפות.

‏אני חוזר לאיטי לעבר רחבת החניה. רחבת הכורכר נמצאת פנימה מכביש ההסעה, לפני שסללו את הכביש ושינו את סדרי העולם. "תכנס בזהירות לחניה" קוטע מיכה את הרהורי. אני מסיע בין ה"שחפית" העירומה הנמצאת בשיפוץ, לבין ה-172 "לימה-טנגו" עליו אתחיל בקרוב את טיסות ההסבה. נכנס בזהירות בין המטוסים החונים, ומשתדל לא להרים אבק בפניה ליישור המטוס. משיכה של ידית תערובת, כיבוי מכשירים, כיבוי מנוע. רטט קל של המטוס. וזהו.

‏מיכה מתעקש לתחקר את ההקפות. אני קולט-לא-קולט ומרסן את הפיתוי להגיד לו שמאוחר מדי, ואני יודע מה לא עשיתי נכון. אבל הוא ממשיך במתודיקה קבועה, כמו אחרי כל טיסת הדרכה, על זוית הגלישה ועל תיקונים בגלל שאין מדריך והמטוס יותר קל, ועוד מיני תיאוריות. אחרי זמן הוא מסיים. אין טפיחות על השכם ואין דליים של מים או בעיטה. הכל רשמי כמעט. הרגשתי שאני חייב ללחוץ לו את היד.
‏עכשיו הייתי צריך לדאוג לטרמפ כדי לצאת אל מחוץ לשדה החשוך. מאיר המכונאי של "אויה", שמח בשמחתי והציע לי  להצטרף אליו. נסעתי הביתה בטרמפ ובעוד שלושה אוטובוסים.

‏לאחר מספר ימים המשכתי בטיסות הסולו, הפעם חזרתי ל"לימה-אקסריי" הנאמן.
(כתבה זו הופיעה בחוברת "באויר" ינואר 1997)

מבצעים מיוחדים
לגולשי האתר

ספר חדש:



פרשי האויר
מעל
ארץ הקודש
לוחמה אוירית בשמי ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה 1918-1914

כל המבצעים, המטוסים, והטייסים במלחמת העולם במזרח התיכון

מחיר מיוחד לגולשי האתר:
 85 ש"ח
(כולל אריזה ומשלוח)
במקום 128 ש"ח בחנויות

שלח צ'ק וקבל את הספר לביתך


רכוש את

אנציקלופדיה  יפעת

לתולדות התעופה והחלל בישראל

כל האנשים והמטוסים, המלחמות והאירועים, חברות התעופה והמטוסים הקלים, גלשנים ודאונים, רקטות וטילים משנת 1913 ועד היום, בתמליל מפורט ובצילומים

 מבצע מיוחד לגולשי האתר:
 70 ₪ לדיסק DVD

100 ₪ לדיסק-און-קיי.

שלח צ'ק
לבאויר פרסומי תעופה וחלל

ת"ד 8460 ראשון לציון 75183

והדיסקים ישלחו אליך

מחיר מיוחד לרוכשים מוסדיים.

   רוח רפאים
    מעל קהיר

חיל האויר הישראלי במלחמת   ההתשה 1970-1967

המחקר המקיף ביותר על פעילות חיל האויר במלחמת ההתשה, כולל תיאור קרבות אויר ומבצעי הפצצה, הלחימה בסוללות הטילים ובטייסים הרוסיים, מבצעים מוסקים, פיתוח מערכות נשק ועוד.

מעל 1160 עמודים

מחיר מיוחד לשני הכרכים:

150 ₪