הרב סולוביצ'יק מצביע על כך שדיני אבלות על קרוב שנפטר מתפתחים מן הכבד אל הקל ואילו על החורבן דיני האבלות הם בבחינת מוסיף והולך.
ההסבר לכך הוא בפער הרגשי שבין שתי התופעות. אדם שמת לו קרוב כואב את כאבו וזועק את זעקתו בכל כוחו מעומק לבו. אין הוא זקוק להלכה לעודד אותו לבכות אלא כדי לעזור לו לבטא את כאבו ולהתמודד עמו. לעומת זאת, האדם הממוצע אינו חש עצב ואינו מתאבל מעצמו על אובדן שהתרחש בעבר הרחוק כמו בית המקדש. לכן יש צורך להעצים בהדרגתיות את תחושת האבל והצער על החורבן עד ליום השיא, תשעה באב. הרב סולוביצ'יק ראה בתשעה באב מועד בעל חשיבות דתית וקיומית לעבודת ה' והבין את הצורך לחנך את האדם בן-ימינו לחוש את חוויית האבלות על המקדש.
הוא היה מודע למחסומים הלשוניים והספרותיים הניצבים בין האדם המודרני לבין הלשון הפיוטית של הקינות העתיקות, ולקושי לחוות רגשי אבלות על מקדש שחרב לפני קרוב לאלפיים שנה.
כמי שלאורך כתביו ושיעוריו הכיר בעומק הדתי החבוי בין מילות התפילה, הרב סולוביצ'יק שקד מדי שנה על ביאור הקינות לקהילתו בעת אמירתן. ספר זה, שזכה לעיבוד ולהתאמה לקהל הישראלי, הוא פרי מאמציו אלה החושפים את עושר מחשבתו ומקוריותה.
