תקציר הספר:
כשחלה אבי ז"ל במחלת הסרטן הבנו שהוא רוצה שלא ייכנס עובד זר לביתו לטפל בו בתקופה הקשה של מחלתו, אלא אנחנו, ילדיו, נטפל בו. מכיוון שאנחנו עשרה ילדים, שמונה בנים ושתי בנות, עשינו חלוקה מסודרת שבה כל אחד מהילדים הגיע ל־24 שעות לטפל באבא היקר. שלושה שבועות לפני שנפטר הייתי בתורנות שבת עם אבא בבית החולים. בשבת בבוקר הסתכלתי עליו, ובעדינות שאלתי אם יש לו כוח לשוחח איתי. אבי התבונן בי במבט אוהב ונענע את ראשו בחיוב. שאלתי: "אבא, מה סוד החינוך שלך? גידלת עשרה ילדים שבסך הכול הלכו בדרכך. המשפחה האישית שהקמת כבר ענפה ורחבה, וכולנו משתדלים לעשות טוב, כל אחד במקום שבו הוא נמצא. אז אבא, מה הסוד?"
אבא הסתכל עליי במבט מהורהר ואמר: "אתה זוכר שבגיל שבע לקחת לי כסף מהארנק בלי רשות כדי לקנות קלפים?" ומייד מנה עוד ועוד דברים שעשיתי, והופתעתי שזכר.
חייכתי במבוכה ואמרתי: "אבא, הייתי בטוח שלא ראית שעשיתי את כל הדברים האלה."
"ראיתי הכול, אבל התמקדתי בדברים הטובים שעשיתם."
הסתכלתי באבי, דמעות בעיניי, ואמרתי לעצמי: ואוו! כמה שזה קשה ליישם את הסוד הזה שנראה פשוט כל כך, ואז נזכרתי בשבתות שבהן שהייתי מאחר לתפילה בבוקר. כשהייתי מגיע סוף־סוף לבית הכנסת זה היה ממש לקראת סוף התפילה, ובמקום לכעוס עליי היה אבא מניח את ידו על ראשי ואומר: "איזו נחת רוח אתה עושה לקדוש ברוך הוא ולי כשאתה מגיע."
האמת היא שניסיתי ליישם את השיטה הזאת על בניי, ורק אז הבנתי את הקושי של אבא שלי, שהיה עומד בתפילה בשבת, התפילה הולכת ומתקדמת, ו"התכשיט" שלו איננו מגיע. ולבסוף, כשהוא כבר מגיע, כמה זה קשה להגיד לו מכל הלב, ללא שום הקפדה או הצגה (הרי ילדים קולטים מייד שאתה מזייף) את המשפט שאבא היה אומר: "איזו נחת רוח אתה עושה לקדוש ברוך הוא ולי כשאתה מגיע."
