כתבה על הספר מתגלגלים באתר "מקור ראשון":
ניסיתי להיכנס לעיניים של בן 15 ולראות מה קורה סביבי
בדידות, דיכאון והתמכרויות, לצד הרבה הומור וצחוק: הסופר יובל פרוינד בספר חדש על עולמה של חבורת נערים בפנימייה דתית־לאומית
מאת אריאל שנבל כ״ז באלול ה׳תשע״ח (07-09-2018)
ההשוואה מגיעה מהר מאוד, אחרי עמודים ספורים: האם "מתגלגלים" הוא הגרסה הדתית־לאומית ל"אליפים" המיתולוגי של אסתר שטרייט־וורצל? שני הספרים עוסקים בחוויותיו של נער מתבגר בפנימייה. "אליפים" הפך לאחד מאבני היסוד של ספרות הנוער בארץ, "מתגלגלים" אך יצא לאוויר העולם. הסופר יובל פרוינד מעדיף להצטנע: "זה בכלל לא התחיל מרעיון לכתוב ספר. ראיתי את היובש אצל הילדים שלי, שפשוט אין להם מה לקרוא. יש לי שלושה באזורי הגיל המדובר – בת שעולה לי"א, ושני בנים שעולים לכיתות י' וט'. אמרתי להם, 'בואו נשחק. אני אתחיל לכתוב משהו, אתם תקראו ותגידו לי מה דעתכם'. לאט־לאט זה התגלגל, ובסוף יצא ספר. באמת שלא התכוונתי".
"אליפים" יצא לאור בתחילת שנות השמונים, בתקופה שהפנימיות עוד היו מוסדות מפוארים שאכלסו את מיטב הנוער. כיום נדמה שקרנן ירדה בחדות, גם בקרב הציבור הדתי־לאומי. "אתה בעצם שואל למה למקם את הסיפור בפנימייה, למה להחיות את הדינוזאור?", שואל פרוינד ומשיב: "אני עצמי הייתי בפנימייה שנתיים. שניים מהילדים שלי נמצאים בפנימייה – גם אם מאוד שונה מהפנימיות של פעם – אבל נראה לי שבפנימייה יש משהו מטאפורי שמאפשר לומר לילד בן 14־15 'אתה עצמאי ויכול להיות גם בלי ההורים שלך שבוע רצוף. יכול לבנות מרחב שהוא שלך לגמרי'. יש בזה משהו מסקרן ומזמין למסע שונה מהרוטינה הרגילה של לנוע בכל יום מבית ההורים לבית הספר וחוזר חלילה. ברור שיש הרבה שטויות וסכנות בפנימייה, אבל גם זה חלק מהסיפור. יש פה הזמנה להרפתקה שלא קיימת בתיכון הרגיל".
בגובה העיניים
גיבור "מתגלגלים" הוא עודד, נער דתי־לאומי מרעננה שמחליט – למורת רוחם של הוריו – לעבור ללמוד בפנימייה בצפת. שם הוא יפגוש את מי שיהפכו לחברי הנפש שלו בשנים הקרובות: שאול (שרוולי), שלא סותם את הפה לרגע, מיכאל (בבי) המתנחל שלא פוחד מכלום, רועי (ג'חנון) מפתח־תקווה ויחיאל (דוס־פצצות). החמישה מייסדים את "חדר 34" האגדי ונסחפים מהרפתקה להרפתקה.
קריאה בספר תגלה שיש בו ממש "סימון וי" על כל אחד מאתגרי הנער הדתי המתבגר.
"זה לא שעשיתי רשימה שאני חייב לעבוד על פיה. ניסיתי להיכנס לעיניים של בן 15 ולראות מה קורה סביבי, מה עובר עליי, מה אני מרגיש ואיך החברים שלי נראים. לא איזה משהו מלאכותי, אלא תהליך טבעי של סיפור. למשל, בנושא ההתמכרות לסרטים לא צנועים לא ידעתי איך לטפל. פגשתי איזה רב שאני מחובר אליו ואמרתי לו שאני באמצע כתיבה ולא יודע איך לגעת בזה, איך להציף.
הוא שאל אותי כמה דמויות יש בספר, אמרתי שיש חמש קבועות. הוא המשיך ושאל כמה מהם מכורים, אמרתי שבעיקר אחד. הוא אמר לי: '20 אחוז? עשית לנו הנחה גדולה'. לא הלכתי על סיפור ביזארי. אלה דברים שאתה חייב לעבור בהם. זה מה שקורה במציאות של הנוער היום".
בין השורות בספר אפשר לזהות ביקורת גם על הצוות החינוכי- למשל, על חוסר היכולת שלו לשים את עצמו בנעלי המתבגרים.
"לא באתי למתוח ביקורת, אבל אני מרגיש שאין מענה אחד לבעיה הזו. אין מישהו שיכול לומר 'יש לי פתרון'. לכן, גם אם יש ביקורת, וגם כשאני מתאר צעד שנראה כמוטעה, זה כי מישהו השתמש במענה קיצוני אחד ולא פלא שהוא נכשל. אם יש מענה להורים ולמחנכים, הרי שהוא יבוא רק בשילוב כוחות ואג'נדות".
מחנכים שגדלו בעולם בלי סמארטפון יכולים בכלל לתת פתרון לדור הזה, או שנחכה לדור של מחנכים שגדלו עם סמארטפון?
"זה תלוי ברצון של המחנך. מי שרוצה להכיר, לצלול לעומק העולם שהוא חי בו, בלי לפוצץ את המציאות, יוכל. עם כל הפער. בסוף אתה צריך לדחוף את הידיים שלך 25 שנה קדימה, ולנסות להבין מה קורה שם. זה דורש הרבה. זה קשה. הרבה פעמים קל יותר לפוצץ את המציאות, כי הרבה פעמים היא באמת מטורפת".
יובל פרוינד, בן 43, הוא כפר־סבאי במקור שגר כיום עם משפחתו בבית־רימון, בגליל התחתון. מלבד שלושת התיכוניסטים בביתו, יש לו שני ילדים נוספים בגילאי יסודי. בעבר לימד שלוש שנים בישיבה תיכונית ברעננה, ולאחר מכן עבר לעולם המכינות הקדם־צבאיות כר"מ. לפני כשלוש שנים עבר להתעסק בכתיבה פובליציסטית־רוחנית, במוזיקה ובלימוד תורה לחילונים במסגרות כמו "השומר החדש" ותיכונים.
סיפרת שהכול החל במשחק כתיבה פנימי מול ילדיך. איך הם הגיבו?
"הם אכן היו קבוצת מבחן מצוינת בשבילי. שאלתי אותם לא על התוכן, אלא פשוט אם כיף להם לקרוא. אם זה משעמם, נראה לא אמין וכדומה. הם נתנו לי הערות חשובות, אפילו ברמת שמות הדמויות או דברים שלא יכולים לקרות. היו מבקרים מצוינים. הפידבק החיובי שקיבלתי מהם היה שזה תופס אותם, ושהם שמחים שהנושאים האלה צפים".
מה השאיפה שלך לגבי הספר?
"החלום שלי הוא שכמה שיותר בני נוער יעברו לידו, יתחילו לקרוא את הפרק הראשון, ויהיו חייבים להמשיך – כי הם ימצאו בו את עצמם".