קשה יש רק בלחם | נתנאל אלישיב

בשנים האחרונות עולם התרבות הדתי מוצף בחומרים נפלאים שעוסקים בחזרה בתשובה. סדרות, סרטים, דיסקים, ספרים, אתרים. שולי רנד, נועה ירון ואביתר בנאי הוכתרו כמועצת גדולי התורה, והציבור הדתי והחרדי מאמץ, בצדק, את התוצרת הרוחנית שלהם ושל חבריהם.

זה באמת מרענן מאוד את עבודת השם שלנו, של כל הדתיים מבית. אבל עם כל הריגוש שיש באדם שמגלה פתאום את אלוקיו באמצע טרק במזרח, או רוצה לשמור שבת אבל נאלץ לשלם על כך

מחיר כבד, יש תופעה מקבילה שכמעט לא זוכה לטיפול תרבותי: דתיים שנשארים דתיים. כן, כן, אני יודע שזה לא דרמטי אלא טריוויאלי, וזה בכלל לא מסעיר, ואי אפשר לתאר שום קנייה סודית של הפלטה הראשונה לשבת ושום הנחת תפילין בסתר. אבל נדמה לי שמדובר במהלך שראוי לעסוק בו ולהעריך אותו לא פחות: מי שנולד בבית דתי, גילה מתוך חייו את המאור שבתורה והחליט להמשיך ולדבוק בה ולהתחזק יותר ויותר. עכשיו, לראשונה, כתבו על זה ספר.

בעמוד 113 של הספר "קשה יש רק בלחם" אמרתי לעצמי שאני חייב לפגוש את נתנאל אלישיב לקפה. אלישיב, או "הרב אלישיב", הוא המחבר של הספר החדש 'קשה יש רק בלחם' בהוצאת

ספרי נגה. זה בכלל ספר שמיועד לילדים ולבני נוער, אבל הוא לגמרי דיבר אליי, כקורא בן 39. אלישיב כתב וערך עד היום ספרים תורניים אבל החליט שיש תועלת גם בהעלאת חוויות הילדות והנערות שלו על הכתב.

הספר כתוב בגוף ראשון, ורוב העלילות בו אכן התרחשו במציאות. במבט ראשון זה נראה לי ספר שכולו משובות נעורים, מהסוג של ג'ינג'י או חסמב"ה, רק עם כיפה קטנה. אלישיב עולה מארצות הברית עם משפחתו הציונית-דתית ישר לרעננה של שנות השמונים. בעצם, עד אמצע הספר לא מתוארת שום חוויה דתית משמעותית. רוב הזמן הוא וחבריו משתוללים, בורחים מהחוג המשעמם לנוער שוחר מדע, עושים תעלולים למורים ועוד ועוד. ואני, כמי שהיה חנון בילדותו, ועוד בן של רב, לא מתחבר לכל הבלגן הזה. אני דווקא הייתי קורא בהפסקה, ולא עולה כמוהם על הגדר של בית הספר ומנסה לברוח לקיוסק למרות שההנהלה מרחה שם גריז נגד המבריזים. כל האקשן הזה, שכלל לעתים גם אלימות ועבריינות קלה ומאבקים בין חבורות רחוב, ממש לא מדבר אליי.

אבל אז משהו התחיל לקרות. השעמום הוביל לידי חטא, והחטא הוביל לידי תשובה. בשלב מסוים הנער נתנאל מואס בריקנות ומתחיל לקחת את עצמו ברצינות. זה קורה כשמכבי תל אביב עולה לגמר, למשחק חשוב, שחל להיות בשביעי של פסח. נתנאל והחבר'ה משוטטים ברחובות רעננה כשלפתע הם מגלים בית שמחלונו אפשר לראות את הטלוויזיה הדולקת בסלון. כשכמה חברים שלו מסתתרים בשיחים כדי לצפות משם במשחק – הוא מבין שמשהו צריך להשתנות, שהוא לא יכול להיות יותר חצי דתי וחצי חילוני.

ובאותו עמוד 113 מכונן, הוא מתחיל לתאר את התהליך: "היינו קוראים בספרים התורניים ואחר כך מתבוננים בחיים שלנו, ומעצמנו הבנו שבמקרים רבים יש פער גדול מדי בין הכתוב בספר לבין אורחות חיינו. מעצמנו הרגשנו שרוב התכניות שצפינו בהן בטלוויזיה אינן מתאימות. מעצמנו הבנו שבסרטים שנהגנו לראות יש דברים רבים שאסורים לצפייה. היינו מתבוננים בבתי הכנסת של ההורים שלנו, ולא אהבנו את מה שראינו. ידענו שהתפילה נקראת עבודה שבלב, אבל לנו נראה היה שאנחנו מוקפים בעבודה בעיניים. אלה דיברו על פוליטיקה, אלה על ספורט ואלה על עסקים. ידענו שאמורים להיות לזמנים השונים בשנה היהודית אופי וצבע, טעם וריח, אבל לא ראינו בבתי הכנסת של הורינו תכונה מיוחדת שהתאימה לזמנים האלה". וכאן מגיע משפט נוקב: "המתפללים

לא נראו בעינינו שמחים יותר בימים הטובים, ולא עצובים יותר בימי אבל ותענית".

בפגישה גיליתי שהוא בן 39, ר"מ במכינה הקדם-צבאית בעלי ואב לשבעה. רעננה ועלי הן לא רק שתי נקודות על המפה בקורות החיים שלו. הוא מקדיש את רוב זמנו ליצירת החיבור בין רעננה ובין עלי, בין המקומות שנחשבים בורגניים ועירוניים, ובין העוצמות של בית המדרש שבו הוא לומד ומלמד. "אסור לזלזל ואסור להיפרד, יש דברים נפלאים שלקחתי דווקא מהדרך שבה גדלתי כילד", הוא אמר לי.

אגב, אחת הדמויות הבולטות בספר, שבעצם עוברת תהליך דומה לזה של נתנאל, היא זו של רועי, חברו הטוב: "למדנו לשיר את אותו השיר שוב ושוב, כדי שמילותיו יחדרו ללבנו וכדי שהמנגינה שלו תרומם את נפשנו. תוך כדי שירה, רועי כבר היה חושב על השיר הבא ועל התזמון המדויק להתחיל בו כדי לסחוף את כולם אחריו. כשהיה מצליח, אפילו על פניו האדישות בדרך כלל, נצפה חיוך קל

של סיפוק, אבל חיש מהר הוא היה מרצין ומתחיל לתכנן כבר את השיר הבא". בסוף הספר הקורא מגלה שהנער רועי הוא לא אחר מאשר רועי קליין הי"ד גיבור ישראל.

מהרגע שההרפתקאות בספר כבר לא מתרחשות מול חתולים בשכונה ובריונים במרכז העיר, אלא מול הנפש פנימה, הספר הופך למרתק מעמוד לעמוד. הוא מתאר, למשל, בהמון אהבה, את המפגש הראשון של הצעירים מרעננה עם ישיבת מרכז הרב והרב אברהם שפירא ("בסוף התפילה היה תור של אנשים ולכולם הוא ענה במאור פנים ובסבלנות. מדי פעם הוא תיבל את דבריו בסיפור מצחיק. לא כל כך הבנו את מילותיו כי הוא דיבר במבטא של פעם, אבל כשכולם צחקו צחקנו גם אנחנו"). אחר כך מגיע תיאור של הריקודים הנלהבים בהקפות שניות ברחבת יד לבנים ברעננה עם רב העיר, הרב יצחק פרץ ("רקדנו בעוצמה רבה כל כך, כפי שלא רקדנו בחיים, לא עד אז ולא מאז. בסוף הריקודים כינס אותנו הרב פרץ במעגל ואמר בהתרגשות של קודש: 'בחורים יקרים, אשריכם. קידשתם שם שמיים. הבה נקבל על עצמנו עול מלכות שמיים. שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!'. הרב פרץ המשיך ואמר: 'המבחן הגדול של הריקודים שלנו הלילה יהיה אם כל אחד יחזור לביתו וילמד פרק משניות ואם כל אחד יקבל על עצמו קבלה טובה בלב'. פרק משניות לא למדתי באותו הלילה, אבל קבלה טובה קיבלתי: לזכור רגעים כאלה כל החיים ולהשתדל לחיות לאורם").

סצנות מפתח הן השיחות של נתנאל הצעיר עם היצר הרע שלו. הוא מתמלל דיאלוגים שלמים בינו ובין היצר, כשזה האחרון מנסה להפריע לו בתפילה וממש מציק לו אחרי כל ברכה, וגם כשהיצר הרע מתחפש ליצר הטוב ומנסה לשכנע אותו לא לצאת עם החברים למסעדה אלא להמשיך ללמוד תורה ("אני הולך בהדרגתיות", מסביר לו נתנאל, "אני מפחד שאשבר ואזרוק את הכול, ואתה יודע את זה היטב, לכן אתה מנסה לשכנע אותי לוותר על החברים שלי ועל שמחת החיים שלי. אני עכשיו במלחמה על החיים שלי, ואתה האויב הראשי שלי").

על הדרך, הספר הזה הוא גם מנת נוסטלגיה קסומה. כל מי שהיה כאן ילד בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים – ייהנה מאוד. אלישיב כותב עם המון הומור על נעלי ריבוק ועל הערוץ הראשון, על מכנסי ליווייס ועל שעון סווטש, על חולצה מקורית של או-פי ועל סילבסטר סטאלון. עם סטאלון יש לו ויכוח שלם, בפרק שבו הוא מתאר איך החליף את הפוסטרים שעל קירות חדרו.

אחד אחד הוא עובר בין גיבורי התרבות הישנים שלו, ומתנצל בפניהם כשהוא מוריד את תמונותיהם מהקיר. את הפוסטרים של משינה ושל האחים ון-אריק מחליפות בסוף הפרק הזה תמונות של הרב קוק, הרבי מלובביץ' וירושלים. "תראי, ירדנה", הוא אומר לתמונה של ירדנה ארזי ברגע הפרידה, "זה לא משהו אישי, אני צריך לעשות שינוי בחיי, ואני לא רואה איך את משתלבת בו. תביני, החלטתי לעבור למצעד הזמר החסידי של ערוץ 7. בדיוק השבוע חל שם מהפך, האחים פיאמנטה עם 'סימן טוב' הצליחו להעפיל למקום הראשון על חשבון 'ומשפע מצוות תפילין' של מקהלת חסידי בעלז".

אז האם זה עומד להיות ה'מקימי' לנער הציוני דתי? בהחלט ייתכן.

 

השנים בתיכון יקרות לעיצוב ולבניין האישיות. תלמידים בישיבה תיכונית

הוא היה אז רק נער, תלמיד הישיבה התיכונית ברעננה, אבל הריקנות שחש ניקרה בו ללא הרף. חבריו הטובים מתחזקים, והוא עדיין פוסח על שתי הסעיפים. שומע מוזיקה חסידית, קורא ספרי אמונה, אבל מאידך חי גם את התרבות האמריקאית, את המותגים והג'ינסים, את הכוכבים והסרטים. הוא החליט לעשות מעשה.

בוקר אחד הוא הבין שכדי לעשות צעד רוחני נוסף עליו לשנות את האווירה שבה הוא חי, והמשמעות היא "לגייר" את חדרו הפרטי בבית. ראשונה נפלה מהקיר ירדנה ארזי. אחריה הוסר הפוסטר

של שחקן הקולנוע סילבסטר סטאלון, ובהמשך מצאו את דרכם לפח האשפה כרזות של זוג האחים המתאבקים ואן-אריק. הבאים בתור היו התקליטים והקלטות. הוא כמעט שמע את סולני להקת 'משינה' מנסים לשכנע אותו שלא להיפרד מהם לצמיתות. מול הקלטות של אריק איינשטיין התלבט זמן ממושך, ולבסוף הותיר אותן על המדף. לנגד קירות החדר החשופים והכונניות הריקות גמלה בו החלטה למלא הכול בתוכן חדש, כזה שמתאים יותר לתפנית שהלכה והעמיקה בחייו: החדר נמלא בדיוקנאות של הרב קוק, הרבי מלובביץ', הרב צבי יהודה, לוח שנתי של בני עקיבא וציור של ירושלים מעוטר בפסוקים. על המדפים הונחו קלטות של אברהם פריד, מרדכי בן דוד ופרחי מיאמי. הוא ידע שהעיצוב החדש הוא רק תיקון חיצוני, אבל קיבל ממנו כוחות להמשך החיפוש והתיקון הפנימי.

הנער המתלבט והמחפש מרעננה הפך לר"מ במכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי, וכיום הוא מלמד בחורים שבאו מרקע דומה לשלו ומבקש להתוות להם את הדרך שסלל לעצמו. הרב נתנאל אלישיב (40), אב לשבעה ותושב עלי, לא הסתפק בחניכיו במכינה, ולאחרונה הוציא את הספר 'קשה יש רק בלחם' (ספרי 'נגה') שמשתף את כלל הקוראים בהיסטוריה האישית שלו. אבל המטרה, הוא אומר, לא הייתה כתיבת ביוגרפיה סתמית. הספר מגולל את קורותיה של החבורה שצמחה יחד עם הרב אלישיב בשבט 'המבשר' בסניף בני עקיבא רעננה, אז סניף מרכזי ומשפיע. בין החברים היה גם רס"ן רועי קליין הי"ד, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. הספר משרטט את לבטי הנעורים, ובין התעלולים וההווי של הסניף מתרקמת אט אט חבורת צעירים שבוחרת לנטוש מאחוריה את הדתיות הבינונית והפושרת שאליה הורגלו בבית ובסביבה החברתית, ולהתקדם אל בנייה רוחנית בתוך עולם של תורה.

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, לפני כשנתיים, לא ידעתי בעצמי מה המטרה שלו, האם הוא סתם ספר לילדים או לחברים או שיש בו משהו מעבר", הוא מספר, "אבל אז חשבתי שיש בו משהו, כי במבט לאחור קרה משהו טוב לחבורה שלנו. אני כל החיים מנסה לחנך אנשים לרוח שהייתה בנו, ולא קל להגיע אליה. זה חיבור עמוק בין התורה לבין כוחות חיים חזקים, לזה אני מחנך פה במכינה".

בפרספקטיבה של שנים, גילו הרב אלישיב וחבריו מהסניף כי מי ששימשו מדריכיהם אז הפכו לימים לדמויות חינוכיות ותורניות בשדה הארצי. כך למשל הרב רן בן משה, מייסד המכינה בבית רימון וכיום ר"מ בישיבה בצפת, מדריך נוסף הפך לר"מ בישיבה גבוהה, ומדריך שלישי בשם אילן היה למפקד סיירת גולני ושימש כמח"ט. גם בין חניכי השבט ניתן למצוא כאלה שהמשיכו בעולמה של תורה ומשמשים כיום במשרות רבניות. "האנשים שחינכו אותנו היו אנשי מעלה – תורה ומעשה. נשבה שם רוח טובה. ניסיתי לחשוב מה היה שם ולמה כל כך קשה לחנך לזה היום. לכן חשבתי שיש פה משהו מעבר לאישי. אנשים בסביבתי ותלמידים שקראו את הדברים הרגישו שהם מזדהים, וכך התגלגל הספר".

הרב אלישיב רואה בין דפי הספר השתקפות של ארבעה שלבים "של תשובה בלי הטפה", כהגדרתו, שלדבריו משותפים לכל בני הדור: "יש את שלב הילדות עם תמימות, בלי תסביכים וגם בלי יותר מדי עומק תורני. שמחת חיים וכוחות. לאחר מכן מגיע שלב הריקנות, בו אתה מחפש משהו מעבר. השלב השלישי הוא התחברות לערכי הלאומיות, התחייה ועוד. בשלב האחרון מגיעים לתורה, וכזו שמחוברת לחיים. דרך הסיפורים בספר אני מנסה לשרטט את התהליך הרוחני".

תובנה נוספת שהתגבשה אצלו מהסיפור האישי מחד ומהעבודה החינוכית מאידך היא סרגל הזמן של התהליכים שעובר הנוער: "היום מקובל לחשוב שהתהליך הזה מתחיל אצל בני הנוער בגיל 18, כשהם הולכים לישיבה. אז הם נהיים רציניים. אבל אנחנו נהיינו רציניים בגיל התיכון. לדחות את התהליך לגיל 18 זה מאוחר מדי, זו טעות לחשוב שהחיים התורניים מתחילים בגיל הזה. השנים שלפני כן יקרות לעיצוב ולבניין האישיות. אפשר לחיות חיי נעורים בעוצמה ובשמחה,