דברים שאמרתי בלילה ,,ה,19/03/2011 בתוכניתו של משה טימור

 "ששי אישי"  לאחותי מירי פירסטנברג שהיתה בת  5  בעת האסון:

לזכרם של כל קורבנות אסון מעלה עקרבים:

שלום לך אחותי היקרה ,כי אין לי מלבדך אחות אחרת:

היום הוא יום האזכרה לקורבנות מעלה עקרבים מהתקרית המצמררת:

אני וכל משפחתי משתתפים בצערך,מירלה,שעדיין ,כואבת,כותבת,וזוכרת:

התרגשתי שפתחתי את החוברת וקראתי פרטים מאד כואבים שאת כותבת:

נרכין את ראשנו,ונזכור את אפרים וחנה ,ההורים,, אשר היו זוג ,לתפארת:

הסתכלתי והתעמקתי בתמונותיהם,אפרים גיבור,איש,לח"י ואימא הנהדרת:

נזכור את חיים שנפטר לאחר 32 שנות שיתוק ,כי בראשו היה כדור ,עופרת:!

כולם נרצחו בידי חבורת מרצחים אכזריים,שמסרה את הנשק לחוליה סוחרת:

הערכתי אלייך את יקירתי שסבלת מהבדידות כל השנים,שלא בקלות עוברת:

אחרי הרצח המתועב במעלה עקרבים נרצח לנו,יאיר פלד שהיה מפקד הסיירת:

והותקף גם הגיפ של עמי רדיאן באחד העיקולים ונפצעה נוסעת,שהיתה תיירת:

אותן חוליות הרגו את שלושת השומרים,בעין עופרים,וגנבו את נשקם והמשקפת:

צה"ל רתח ,והמערכת המדינית געשה,ויוחלט על פעולות תגמול,ופעולה מטהרת:

עברו כמה שנים עד שחוסלו כל המרצחים,,מפני שכל הבדווים גורשו לארץ אחרת:

היו הרבה חילוקי דעות בין החוקרים המשטרתיים לבין החוקרים הצבאיים בצמרת:

המפקדים  הבכירים הורו לפעול ביסודיות ולשמור על שתיקה,ללא רעש וברברת,!!

העיתונים,דבר,מעריב,ועל המשמר כתבו דברים נסבלים,ובעיתון הארץ נימה סותרת:

עליאן אלעתיקה וסלימאן אלחויטאת והמלווים חוסלו ב,1964 והייתי בראש הנבחרת:

וראש הנחש (סעיד אבו אלבנדק) חוסל ב 1968 ע"י עמוס ירקוני,,,בפעולה מאוחרת:

בבורות עודד ,בעין המערה בהר עיירים,חוסלו הרבה מרצחים,, בפעילות מתגלגלת:

מאז ומתמיד האיזורים האלה,היו,ויהיו,איזורי רציחות ווהברחות,בהם ארצנו מופקרת:

כיום מוברחים,סמים,מסתננים,שחורים (ולבנות ולבנים),והסכנה ,,,מתעצמת וגוברת:

שלום לך אחותי כי אין לי מלבדך אחות אחרת:

ממני ,מאשתי +9 ילדים+36 נכדים+6 נינים,וכל השושלת:

שלום מזיאד,

אני מצדיע לך המפקד, החזרת אותי אחור לשנות השבעים והשמונים, לאירועים שרובנו שכחנו.

גם אם נזכרתי עכשיו באירועים, לא זכרתי את האנשים שלחמו במקום. פתחתי לך ספרייה במחשב.

והערת אגב: איך הצלחת לשמור שיער מלא עד היום? הבלורית שלי מזמן כבר צנחה ונזנחה.

שמור על הבריאות, אשתדל להגיע בקרוב לביקור.

17/04/2011

על כביש מעונה הם תקפו טנדר שהסיע פועלות מכפר אתא לכיוון פאסוטה, אחת הפועלות נהרגה ואחרות נפצעו. 

נהג הטנדר נפצע אף הוא אך המשיך בנסיעה.
בחצות וחצי אור ליום שני נמסרה הודעה על הפיגוע למשטרה ולפיקוד צפון. חוליות צבא סרקו את הסביבה אך לא 

איתרו את המחבלים.

בבוקר יום שני יצאו 102 תלמידים מכיתות ט-י"א בבית הספר הממלכתי בצפת לטיול שנתי. ביום שבו טיילו 

התלמידים בגליל המערבי שמע מפקד הטיול, המורה לגדנ"ע יונא אמרוסי על חדירת המחבלים. 
הוא ביקש וקיבל אישורים ממשטרת עכו להמשיך לטייל בתנאי שהתלמידים לא ירדו מהכבישים הראשיים.

ב-17:00 הגיעו המטיילים ומלוויהם למעלות והתארגנו ללינה בבית הספר "נתיב מאיר". הבנים התארגנו ללינה 

בפרוזדור הקומה הראשונה והבנות בפרוזדור הקומה השניה.

ב-3:30 נכנסו שלושת המחבלים לבית מספר 134 הנמצא בשולי העיירה מעלות. הם נתקלו בפורטונה כהן בת

ה-35 שהחזיקה בבנה אלי בן ה-4, ורצחו אותם.
מיד אחר כך רצחו את האב ז'וז'ו בן ה-45 ופצעו את הבת. רק התינוק החירש אילם יצחק כהן שהיה בן שנה וחצי 

לא הרעיש ולכן גם לא נפגע. המחבלים יצאו מהבניין לכיוון בית הספר "נתיב מאיר", הם לא ידעו שבאותו הזמן לנים 

במקום יותר ממאה תלמידים.

ב 4:00 יצא לעבודתו פועל הנקיון שמעון קדוש, כשהגיע לאזור בית הספר פגש שלושה אנשים ובירך אותם לשלום, 

במהלך חילופי הדברים בעברית ובערבית שאלו אותו על הדרך לבית הספר. לאחר מכן ירו בו ופצעו אותו.

דקות ספורות אחר כך הגיעו המחבלים אל המורה פנחס וקנין, שישן במכונית שליוותה את המטיילים. הם דרשו 

ממנו באיומי נשק את המפתחות לרכב, אך מרוב לחץ ובלבול הוא לא מצא אותם. וקנין צעק למורה ציון כהן שיפתח 

את מנעול השער.
אחד המחבלים נשאר בקרבת דלת הכניסה, והשניים האחרים עלו לקומות הראשונה והשנייה שבהן ישנו התלמידים.

אחד מהם העיר את הבנים וריכז אותם בסוף המסדרון, השני עשה זאת בקומה השנייה והוריד את הבנות לקומה 

הראשונה שם התרכזו כולם.
באותן שניות התעורר אחד המלווים, החייל גבי אלפסי שישן בקומת הקרקע, הוא הבין מה קורה ונמלט אל מחוץ 

לבניין מאחורי גבו של המחבל ששמר בקומת הקרקע. אחותו שולה נשארה שבויה בבניין.

המורה וקנין טיפס במדרגות כשהוא צועק:"מחבלים ! כל מי שיכול שיברח". רוב התלמידים חשבו שזאת מתיחה 

אבל הבינו מה קורה ברגע שנשמעו קולות ירי.
מספר תלמידים ומלווים הספיקו לברוח ע"י קפיצה מחלון אחת הכיתות- 17 תלמידים סך הכול, עם התלמידים 

נמלטו חייל, שני מורים, הרב, ונהג האוטובוס.

המחבלים ראו את ההימלטות והחליטו לרכז את כל התלמידים בכיתה אחת.
85 תלמידים בגילאי 15-17, שתי חובשות, ושני מורים, זה מניין בני הערובה.
המחבלים מילכדו את הכיתה, את חדר המדרגות והמסדרון.

הדרישה שלהם היתה שחרור 20 מחבלים מבוקשים והטסתם לדמשק.
שעת הגג נקבעה ל 18:00 ולא- הם יפוצצו את בית הספר על יושביו.
במהלך הבוקר הוטסו למעלות במסוקי יסעור עשרות לוחמים מסיירת מטכ"ל בפיקודם של סא"ל גיורא זורע שהיה 

מפקד הסיירת ורס"ן עמירם לוין סגנו.
את שר הביטחון משה דיין הדרישות לא עניינו, לא היתה לו שום כוונה לשאת ולתת עם המחבלים, הוא אמר 

ללוחמים: "כשתהיה לכם הזדמנות-תדפקו אותם".

המלווים הבוגרים של התלמידים לא תפקדו- דווקא חלק מהתלמידים הם אלה שגילו יוזמה, תושייה וקור רוח.
המנהיג שהתגלה שם היה יעקב קבלה מכיתה י"א, נער שקט ומופנם אשר בשעות השבי הקשות התגלו בו כוחות 

נפש יוצאי דופן. הוא הרגיע את חבריו, העז לבוא בדרישות למחבלים, דאג לאספקת מים ומזון לכיתה ואף דיבר 

במגפון עם אנשי השב"כ.

ב- 11:00 החל "טקס" מבעית, מדי חצי שעה נבחרו 5 תלמידים אשר הועמדו בשורה מול חלון הכיתה, נופפו לשלום 

ומאחוריהם נורה צרור יריות לכיוון הריצפה.

ב 14:00 שודרה ברדיו הידיעה שממשלת ישראל החליטה להכנע לדרישה לשחרור האסירים, ידיעה אשר שימחה 

את המחבלים ואת בני הערובה. התלמידים אף מחאו כפיים, כאשר ראו את המחבלים מנתקים את פתילי ההשהיה 

מהמטענים אשר הוטמנו בכיתה ובבניין.

במקביל לפעולות המדיניות נערכה סיירת מטכ"ל לקראת מבצע החילוץ.
זורע מפקד היחידה תדרך את לוחמיו ופיצל אותם למספר כוחות.
שלוש חוליות צלפים תפסו את מקומן: חוליה אחת נערכה מדרום לבניין, משקיפה על החלון שבו עמד אחד 

המחבלים. אחד הצלפים בחוליה הזאת היה י' מנהלל- בכיר הצלפים ביחידה. שתי חוליות נוספות נערכו מצפון 

לבניין מול חלונות הכיתה.

קצין מהיחידה שהיה בשטח ציין כי רובי הצלפים היו מדגם לא משוכלל- רובים לא מתאימים ותחמושת לא מתאימה 

כדבריו.
עמירם לוין מונה כמפקד כוח הפריצה העיקרי, מוקי בצר (שהיה ממקימי שלדג מאוחר יותר) מונה למפקד כוח 

פריצה נוסף שתפקידו היה להגיע ליד החלונות של הכיתה ולהרוג את המחבלים.
אל הכוח של לוין הצטרף אלוף פיקוד הצפון רפאל איתן. הכוח עשה איגוף גדול מסביב לבניין וכך גם הכוח של בצר. 

שני הכוחות הגיעו ללא התגלות של המחבלים.

בינתיים נבחנו עוד מספר אפשרויות לחילוץ אך כולן נפסלו- כניסה מהגג ונסיון לצליפה מרחוק היו חלק מהן.

הכוחות הפורצים המשיכו להמתין לפקודת הפריצה, המתנה אשר ארכה כמעט 5 שעות.
בבית הספר המחבלים החלו לגלות סימני מתח ועצבנות, ואחד מהם ראה חייל משקיף על החלון- ירה בו והרגו, 

החייל ההרוג היה סילבן זרח בן 20 מחצור.
המחבלים זכרו היטב את פעולת "סבנה" שארעה שנתיים קודם לכן ונזהרו לא ליפול בפח- הם לא הסכימו לחלק 

מהדברים שביקשו מהם והזהירו מנסיון להוליך אותם שולל.

ב -15:15 אישרה הממשלה למשה דיין להורות על פעולה צבאית.
הרמטכ"ל מוטה גור החליט לעכב את הפעולה עד 16:30.
תוכנית הפעולה הסופית כללה ירי צלפים וכניסה מהירה של כוח הפריצה העיקרי בפיקוד עמירם לוין.
אחרי עוד מספר עיכובים שנבעו מידיעה אשר התבררה כלא נכונה על כך ששגרירי רומניה וצרפת בדרכם למקום 

על מנת לשכנע את המחבלים לשחרר את בני הערובה, פקד מוטה גור על פתיחת המבצע. השעה

היתה 17:15, 45 דקות לפני פקיעת האולטימטום. גיורא זורע עידכן מייד את כל החוליות.
כל הכוחות נדרכו ועשו הכנות אחרונות לקראת הפריצה שאמורה להתחיל בירי צלפים.

כוח הפריצה של עמירם לוין החל בפריצה, הלוחמים נכנסו לחדר המדרגות ופתחו בירי. הלוחמים המשיכו לכיוון 

הכיתה ובדרך נתקלו באחד המחבלים אשר ירה לכיוונום ופצע שלושה לוחמים.

החוליה השנייה המשיכה ואז התפוצץ רימון זרחן שזרק אחד הלוחמים ונוצר מסך עשן.
הבעיה עם עשן של רימון זרחן היא שזה עשן דחוס מאוד, אי אפשר לראות דרכו וגם לנשום. 
מישהו תיאר את מה שאירע בתוך העשן- "חיילים רצים כמו בוקים". בגלל העשן הם פיספסו את הפנייה לקומה 

הראשונה ועלו בטעות לקומה השנייה, ממש בכניסה לקומה השנייה הם הבינו שטעו וחזרו למטה.
הטעות גרמה לעיכוב של כ 7-15 שניות.
בזמן הזה הספיק המחבל שנפצע בכתף לרצוח את התלמיד יעקוב קבלה אחרי שקבלה נאבק בו וניסה לנטרל 

אותו.

אותו מחבל המשיך לירות לעבר התלמידים והוא זה שאחראי על רוב הפגיעות בהם.
עקב הצפיפות בכתה- 85 תלמידים ב 48 מ"ר כמעט כל הכדורים פגעו ו 22 תלמידים נהרגו, 18 בנות 4בנים.

החיילים בינתיים חיסלו את שאר המחבלים אך הזמן היקר שאבד עקב הטעות בכניסה לקומה וההחטאה של 

הצלף גרמו לאבידות הרבות.

רשימת הטעויות של היחידה:
1. הצלף י' נכשל ולא הצליח להרוג את המחבל זיאד רחים.
2. בקרב כל הכוחות היה חוסר בהירות לגבי מתן ההוראה לפתיחה באש ותחילת המבצע.
3. הכוח הפורץ ירה צרורות במהלך הכניסה לבניין בצורה בלתי מבוקרת, ירי אשר סיכן חלק מהתלמידים.
4. סרן צ' ל' טעה וזרק רימון זרחן על המחבל. הרימון החטיא וגרם למסך עשן מחניק אשר עיכב את ההתקדמות.
5. רס"ן עמירם לוין טעה בקומה וגרם לעיכוב של 7-15 שניות.
6. היה היסוס לגבי המשך הריצה לכיתה עקב מסך העשן שנוצר.
7. אי הבנה בשרשרת הפיקוד בין מפקד היחידה לבין מוקי בצר אשר פיקד על החוליה שהיתה אמורה לטפס אל 

חלון הכיתה.
8. נגרם עיכוב גדול בפריצת הכוח מהחלון משום שהם הופתעו מעיתוי תחילת הפעולה. הם פרצו לכיתה רק לאחר 

רוב הירי.

לחיליק ידידי שלום רב: לזכר אותה תקופה,,להלן פרק ,שייכתב בספרי הרביעי:

******************************************************

מאחר ואני מסיים את כתיבת ספרי הרביעי,אשר בו אפרט כמה טעויות ,,בכמה תקריות:

ומאחר ועברו בדיוק ,,37,,שנים על שתי התקריות ,הכואבות והמזעזעות,בקרית שמונה ומעלות:

להלן ,רשימת הטעויות :ב ,:13/05/1974  באסון מעלות:

א,,,המחבלים דרשו שחרור אסירים פלסטינים רבים:וביקשו לדבר עם השגריר הצרפתי,ולקח הרבה זמן כדי להביא את אלכס מראש הנקרה ולהלבישו בחליפה ועניבה ולהציגו כשגריר צרפת לצורך ניהול המיקוח :

ב,,,דיין נאלץ לטוס ממעלות לירושלים בכדי לקבל את אישורה של גולדה ולהחליט ,,או שחרור אסירים ,,או פריצה(מכיון שבדיוק היתה ועדת אגרנט,בשיא פעילותה,,ואיש לא העז לקחת על עצמו אחריות),,!!

ג,,,חיילי הכוח הפורץ התיבשו ליד הקיר הצפוני ,,6,, שעות עד לאישור הפריצה פנימה:ולכן ארעו השגיאות הבאות:
1. הצלף י' נכשל ולא הצליח להרוג את המחבל זיאד ע,אלרחים.
2. בקרב כל הכוחות היה חוסר בהירות לגבי מתן ההוראה לפתיחה באש ותחילת המבצע.
3. הכוח הפורץ ירה צרורות במהלך הכניסה לבניין בצורה בלתי מבוקרת, ירי אשר סיכן חלק מהתלמידים.
4. סרן צ' ל' טעה וזרק רימון זרחן על המחבל. הרימון החטיא וגרם למסך עשן מחניק אשר עיכב את ההתקדמות.
5. רס"ן עמירם לוין טעה ,,בקומה,, וגרם לעיכוב של 7-15 שניות.
6. היה היסוס לגבי המשך הריצה לתוך הכיתה עקב מסך העשן שנוצר.
7. אי הבנה בשרשרת הפיקוד בין מפקד היחידה לבין מוקי בצר אשר פיקד על החוליה שהיתה אמורה לטפס אל חלון הכיתה.
8. נגרם עיכוב גדול בפריצת הכוח מהחלון משום שהם הופתעו מעיתוי תחילת הפעולה. הם פרצו לכיתה רק לאחר רוב הירי.

אסון מעלות מוגדר עד היום ככישלון הצורב ביותר :

ה סיפור במלואו  מאד מרגש,, ומזעזע:

 

******************************************************************************

 

 

זו היא אחותי ,,אשר היתה בת ,,5,,כש המחבלים הרגו את הוריה באוטובוס הדמים במעלה עקרבים:

יחד עם כל הנוסעים

והיא היחידה שניצלה

ונשארה עד ליום המחרת, בין ההרוגים,,

ובעזרת השם ,כאשר הייתי סגן צעיר,תודרכתי אישית ע"י, מר,צבי זמיר"וחדרתי בראש ,,6,,לוחמים,,

בהליכה רגלית של 21 ,ק"מ,,לכיוון הגבול המצרי,ל ,3,ימים:במיסוה של מסתערבים, התחקינו אחרי שניים מן המרצחים,ושני מלווים,וביצענו את המשימה:בהתאם לתדריכים:

כיום אחותי אשר היתה  אז בת,,5,,הינה בת 55,,ובעזרת הרדיו ומושיק טימור,,סגרה איתי מעגל:

ורואה בי ובמשפחתי ,,כקרוביה,,הקרובים:

********************************************************************

 

תודה לך אחותי, ,על התמונה:

חבל שלא לקחתי אותך על כתפי ביום החתונה

בספרי,,ה,,3,, השתדלתי להקדיש למענך ,מנה די הגונה:

הספר,הינו למכותב בלבד אינו להעברה לשכן ולשכנה:

אם כי הוא מיועד למשפחה,לילדים לאח ולאחות הנאמנה:

עמדתי,תמיד היתה חזקה ואיתנה:

חונכתי ליושר, ולאומץ לב,שלא השתנה:

וכך העליתי את הדברים על הכתב,ללא המתנה:

ובעזרת השם ידנו תמיד על העליונה,וללא כל טענה:

בשביל זה תתכונני ,שנחיה,לפחות ,,עוד חמישים שנה:

עייני בינתיים בעמודים,,,,

40—99---100---106—122—204—205—250—251—304,

ואם תדקדקי ,,תמצאי עוד,,מנה!!

********************************************************

 

---

לאחי היקר,

לצערי רק היום הצלחתי לקחת את ספרך (סגרו את סוכנות הדאר שליד ביתי). הספקתי לעלעל בו לא מעט ומה יקרה העובדה שסיפור חיים כה אדיר, אמין ומלא אהבה לארץ הזו ולזולת הוא סיפורך האישי אחי.

אני כל כך גאה להיות אחותך ועוד יותר מכך גאה על שהינך אחי.

תודה על שהפכת אותי לחלק ולו קטן מספרך המפואר בסיפוריו ובעושרו התרבותי.

לאחר כל כך הרבה שנות בדידות ממשפחתי,  החום אותו מקבלת אני ממך - מחזיר הרבה נועם לחיי.

מי ייתן אחי ונדע הרבה שנים של יחד !!!

חובקת, מעריצה ואוהבת אותך וכל משפחתך!

מירי פירסטנברג:

טבח מעלה עקרבים !!