לווה רשע

תהלים לז (כא) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן: מדוע נכתב המשפט הזה כך? הרי המשפט הזה כאילו לא נכתב נכון, והיה צריך להיות כתוב כך לֹוֶה וְלֹא יְשַׁלֵּם, רָשָׁע, הרי רק אם הוא לא ישלם, הוא הופך להיות רשע? האם רצה כותב תהילים ללמד משהו כאשר כתב את המשפט כך, "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם"? ובהמשך הפס' מצהיר הכותב שה"צַדִּיק חוֹנֵן"(חונן=מוותר=סולח) "וְנוֹתֵן", והאם הצדיק ממשיך לתת גם אם לא הוחזרה ההלוואה?

כדי להבין מדוע קורא כותב תהילים ללֹוֶה רשע, עוד לפני שידוע אם החזיר, או לא? צריכים אנו להסתכל  

בדברים כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:(ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:(ה) בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ:(ו) בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ:(ז) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ:(ח) יְצַו יְהֹוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:(ט) יְקִימְךָ יְהֹוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:(י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:(יא) וְהוֹתִרְךָ יְהֹוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:(יב) יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה: כאשר אתה שומע למצוות האלוהים, אתה המלווה, ולא הלווה,

(יג) וּנְתָנְךָ יְהֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת:(יד) וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם:(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:

(מג) הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה:(מד) הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב: כאשר אינך שומע למצוות האלוהים אתה הלווה ולא המלווה

(מה) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

"וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת" מגדיר האלוהים את צורת ההבנה שלך, זה הסימן שלך, כך אתה יודע האם אני בדרך האלוהים או לא, אני הלווה? או המלווה? אני המבורך? או שאני המקולל?

לסיכום: המשפט "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" נכון!! וכותב תהילים רצה לומר, מאותו רגע שאתה הלווה ולא מלווה, אתה רשע, מפני שאינך עושה את מצוות האלוהים, ולכן: יש גם סיכוי שלא תחזיר את ההלוואה, אמנם לצדיק זה לא משנה, אבל אנחנו כאן כדי לטפל בלווה ולא במלווה, כי במלווה מטפל האלוהים, משלי יט (יז) מַלְוֵה יְהֹוָה חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ: ישלם לו? ע"י מי? אל לו לצדיק לדאוג, זה שנתן את ספר הספרים(התנ"ך), זה שהבטיח את כל ההבטחות בתנ"ך, זה שעשה אותך מלווה ולא לווה, יכול גם להחזיר,

תהילים א (א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:(ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶֹה יַצְלִיחַ:(ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אְַשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:(ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְהֹוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדרך רשעים תאבד:   

משנה מסכת בבא מציעא פרק ה 

(יא) וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶֹה. הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כה), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקָּח מֵאִתּוֹ (שם), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כב), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִֹימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאת מאלהיך אני יי:

תוספתא מסכת עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק א הלכה (י) ארבע אבקאות הן אבק ריבית אבק שביעית אבק עבו' זרה ואבק לשון הרע: הלכה (יא) אבק ריבית לא ישא אדם ויתן בהלוואתו של חבירו מפני אבק ריבית: תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קסד עמוד ב אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע. בהנחה שקיים המושג "הרהור עבירה", הרי אם הרהור עברה הוא דבר חמור עבירה, הרי מקל וחומר, אבק ריבית אינו כן?  אוצר המדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו עמוד 172 ד'(4) אבקות הן: אבק רבית, אבק ע"ז, אבק הרשות, אבק לשון הרע. אבק רבית כגון שהלוה לו חבירו מעות וכשפורע לו אומר לו ה' ישלם לך חסד שעשית עמדי, אבק ע"ז כגון שהיה לו משא ומתן הרבה עם עכו"ם, אבק הרשות נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו, אבק לשון הרע דכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה. מיכן אמרו שני צדיקים לקו זה מזה יעקב ויוסף, יוסף שסיפר לשון הרע גרם בית האסורים לעצמו י"ב שנה ויעקב שקבלה נסתלקה ממנו שכינה כ"ב שנה, הא למדת שכל המספר לשון הרע לוקה פעם אחת והמקבלו לוקה שתים וגורם לעצמו גיהנם. אמר הקב"ה לגיהנם פתח פיך וקבל בעלי לשון הרע,

רש"י ויקרא פרק כו (א) לא תעשו לכם אלילם - כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו. ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (ויק' כה יד), מה כתיב ביה או קנה מיד עמיתך (שם), דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לוה ברבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי:

ויקרא ה (כ) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהֹוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ:(כב) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה:(כג) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:(כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ:(כה) וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן:(כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:

בן סירא, תרגום בן זאב (128)

מלוה לרעהו איש חסד, ומחזיק בידו נוצר תורה,

השה ברעך לעת מחסור, והוא ביומו ישיב כספו,

קיים מבטחך למועדו, ובכל עת ידו פתוחה תמצא,

רבים ילוו לעת מחסור, ויאחרו מועד ליום שִלום,

ישק ידיו לעת קחת, ועל כיס רעו ירחיב קולו,

וביום בוא נׂשה, מפח נפשו, לימים רבים יתן לו,

אף אם מצאה ידו חציו ישלם, ויהי בעיניו כמצׂא חפץ,

ויש ישיב פניו ריקם, וינקה נפשו ברעת עתו,

ויש בריב ובנאצה יפטירהו תחת כספו, וחלף תודה, קלון:

רבים יאספו ידם מגמול טוב, מיראתם פן ישובו ריקם:

טוב טוב חונן דל, ומאשר לך, האכילהו, ואם ערום כסהו, כי בשרך אתה מכסה, ולאלהים אתה מלוה, והוא יגמלך שבעתים,