יואב הכהן, שפה לשון הקודש.

שפה לשון הקודש

דברים יא (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:(כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: רש"י לדבר בם - משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה שיהא זה למוד דבורו מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלה"ק(בלשון הקודש) ומלמדו תורה ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו': האם יידיש זה לשון הקודש? איך תרגום אונקלוס נכנס לפרשנות התנ"ך, האם ארמית זה לשון קודש?

תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק א דף ג טור ג /ה"ג

תני בשם רבי מאיר כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוק' ובערב מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא.

ישעיה לו (יא) וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל רַבשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה:

ישעיה לו (יג) וַיַּעֲמֹד רַבשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

אומרים "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא נגאלו בני ישראל ממצרים אלא מפני שלא שינו שפתם שמם ולבושם? אם כך איך נכנסה ארמית לסידור התפילה?

רמב"ם סדר תפילות (מא) ברכה אמצעית של מוסף ראש חודש שחל להיות בשבת: אתה יצרת עולמך מקדם, כילית מלאכתך ביום השביעי; ובחרת בנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, מה עניין בחר בנו מכל הלשונות? אם לא חשוב באיזה שפה מדברים, קוראים, כותבים? הרי היה מספיק "בחרת בנו מכל העמים" ולא חשוב הלשון? אם כך: אז מה זה כל הארמית, וכל הקדיש וכל התרגום לארמית? ומדוע צריך שבעים לשון אם בחר בנו מכל הלשונות? רש"י מסכת מגילה דף כא עמוד ב ובנביא אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין - שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש, והתרגום הוא לעז הבבליים, ובתרגום של תורה צריכין אנו לחזור שיהו מבינין את המצות, אבל בשל נביאים לא קפדי עלייהו כולי האי.

זהרה של תורה פרשת נח פרק כג (זהרה של תורה- הנפש אשר באדם- יצחק שוקרון- עמ מז ) בבל ושפת קודש

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם מכוון שכולם יחדיו הם באחדות על כן כולם יעשו ויצליחו במעשיהם מה כתוב ויפץ אותם משם ואם מדוע לשונם נתבלבל מכיוון שכולם היו מדברים לשון הקדש זה הלשון היה עוזר להם לפי שהמעשה והדבור הפה תלוים כל עניני האדם יחד עם כוונת הלב אלא שנתחלף לשונם לא הצליחו בכל מעשה שעשו לפי שהחיל שלמעלה אין יודעים ואין מכירים רק לשון הקדש וכאשר נתבלבל לשונם נחלש כוחם ונשברה הגבורה שלהם, אם לשון הקודש עוזר? מדוע הגמרא ועוד כאילו דברי קודש כתובים בארמית? ומדוע תרגום אונקלוס לתורה בארמית? ומדוע אידיש? ואם בני אדם רעים ומדברים בלשון הקודש ומאוחדים האם גם יצליחו? אם החיל שלמעלה מבין רק לשון הקודש אז איך אמרו "חכמים" שיש שרים לכל העמים שהרי באיזה שפה דיברו העמים? והשרים שלהם בשמים איך הבינו? אולי עכשיו אפשר להבין מדוע אנחנו לא נגאלנו כבר אלפיים שנה, האם מפני שהאלוהים לא מבין ארמית ויידיש, לכן הוא לא קיבל עד עכשיו שום תפילה,

מה רוצה/רצה לומר רב הונא בשם בר קפרא בשמות רבה (שנאן) פרשה א, כח וירא איש מצרי (/שמות/ ב'). אמר רב הונא בשם בר קפרא: בשביל ד'(4) דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גלו סודם ושלא הפקירו נשותיהן. האם רב הונא רוצה בעצם לטעון שאם עם ישראל ישנה לשונו לא יגאל? מעניין שבין בית ראשון לשני היו שבעים שנה, שרצה לומר נגאלו לאחר שבעים שנה, ואנו כבר כאלפיים שנה לא נגאלים, האם לא צריכים היינו לחפש/להבין היכן מתחילות הבעיות? ואחת מהן היא בעיית השפה שאנו מדברים, מדוע לקרוא בארמית לתפילין? מדוע חלק מהתפילה בארמית? מדוע לקרוא לכנסת ישראל סנהדרין ביוונית? מאין הגיע המשחק של הפיכת אותיות למספרים, ומכאן להסיק משמעויות אחרות? הרי גימטרייה זו מילה יוונית או רומית, אין צורך להוסיף כי אני מקווה שהעיקרון הובן,

הגדה של פסח לרשב"ץ שאמרו חכמים במדרשם בזכות שלשה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את לשונם ולא שינו את שמם ולא פרצו בעריות אחת היתה ביניהם שלומית בת דברי והיתה אנוסה ופרסמה הכתוב (ויקרא כד, יא) אין לך ציון יותר גדול מזה וזהו שאמר ויהי שם לגוי גדול שהיא אומה מיוחדת:

אבן עזרא קהלת ה א והדבר השני שפיוטיו מעורביים בלשון תלמוד וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקדש וכן אמרו לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד ומי הביאנו בצרה הזאת להתפלל בלשונות נכריות הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית ואף כי בעת התפלה ולמה לא נלמד מן התפלה הקבועה שהיא כלה דברי צחות בלשון הקדש ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל,

נחמיה יג (כג) גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים <אשדודיות> אַשְׁדֳּדִיּוֹת <עמוניות> עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת:(כד) וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם:(כה) וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם: מדוע כל כך משנה לנחמיה שאינם מדברים יהודית? מעניין מה היה אומר היום נחמיה על כל החרדים המדברים יידיש שזו אחות של האשדודית? מה היה אומר על התרגום לארמית של התפילות והתנ"ך?

סדור תפלה - נוסח ספרדי - סדר תפילת עמידה

ומקרא הש"ץ - יְבָרֶכְךָ יְהוָה (כלפי ההיכל) וְיִשְׁמְרֶךָ (לצד ימין): יָאֵר יְהוָה פָּנָיו (כלפי ההיכל) אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ (לצד שמאל):

יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: (וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם):

אין מברכין אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאות כפים, ובקול רם, וכל זה לעיכובא. ואם ברכו בלשון אחר, או בישיבה, או בלא נשיאות כפים, או בקול נמוך, צריכים לחזור ולברך ברכת כהנים. כשמתחיל הש"ץ שים שלום מחזירים הכהנים את פניהם להיכל דרך ימין ואומרים:

שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף יד (נ) כא אין מברכין אלא <ט> בלשון הקודש; (נא) כב [כה] ובעמידה; (נב) ובנשיאת כפים; (נג) כג ובקול רם.

וכל התפילות הבאות מאיזה ספר לקחו? ומה זה הדבר הזה? ומה זו השפה הזו? ממתי היא הפכה להיות שפת קדש?

סדור תפלה - נוסח ספרדי - סדר פתח אליהו

פָּתַח אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב וְאָמַר רִבּוֹן עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חָד וְלָא בְּחֻשְׁבָּן. אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל. אַנְתְּ הוּא דְּאַפַּקְתְּ עֶשֶׂר תִּקּוּנִין וְקָרֵינָן לוֹן עֶשֶׂר סְפִירָן לְאַנְהָגָא בְהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָן וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָן. וּבְהוֹן אִתְכַּסִּיאַת מִבְּנֵי נָשָׁא. וְאַנְתְּ הוּא דְקָשִׁיר לוֹן וּמְיַחֵד לוֹן. וּבְגִין דְּאַנְתְּ מִלְּגָאו כָּל מָאן דְּאַפְרִישׁ חַד מִן חַבְרֵיהּ מֵאִלֵּין עֶשֶׂר אִתְחַשִׁיב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַפְרִישׁ בָּךְ. וְאִלֵּין עֶשֶׂר סְפִירָן אִנּוּן אַזְלִין כְּסִדְרָן חַד אָרִיךְ וְחָד קָצֵר וְחַד בֵּינוֹנִי. וְאַנְתְּ הוּא דְּאַנְהִיג לוֹן. וְלֵית מָאן דְּאַנְהִיג לָךְ לָא לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא וְלָא מִכָּל סִטְרָא. לְבוּשִׁין תַּקַּנְתְּ לוֹן דְּמִנַּיְהוּ פַרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא. וְכַמָּה גוּפִין תַּקַּנְתְּ לוֹן דְּאִתְקְרִיאוּ גוּפָא לְגַבֵּי לְבוּשִׁין דִּמְכַסְיָן עֲלֵיהוֹן וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִקּוּנָא דָא. חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא. גְּבוּרָה דְרוֹעָא שְׂמָאלָא. תִּפְאֶרֶת גּוּפָא. נֶצַח וְהוֹד תְּרֵין שׁוֹקִין. יְסוֹד סִיּוּמָא דְּגוּפָא אוֹת בְּרִית קׂדֶשׁ. מַלְכוּת פֶּה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינָן לָהּ. חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו. בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין. וְעַל אִלֵּין תְּרֵין כְּתִיב הַנִּסְתָּרוֹת לַיהׂוָה אֱלֹהֵינוּ. כֶּתֶר עֶלְיוֹן אִיהוּ כֶּתֶר מַלְכוּת. וְעָלֵיהּ אִתְמַר מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. וְאִיהוּ קַרְקַפְתָּא דִתְפִלֵּי. מִלְּגָאו אִיהוּ אוֹת יוֹ"ד אוֹת הֵ"א אוֹת וָא"ו וְאוֹת הֵ"א דְּאִיהוּ אׂרַח אֲצִילוּת. אִיהוּ שַׁקְיוּ דְּאִילָנָא בִּדְרוֹעוֹי וְעַנְפּוֹי. כְּמַיָּא דְאַשְׁקֵי לְאִילָנָא וְאִתְרַבֵּי בְּהַהוּא שַׁקְיוּ:

רִבּוֹן עָלְמִין אַנְתְּ הוּא עִלַּת הָעִלּוֹת וְסִבַּת הַסִּבּוֹת דְאַשְׁקֵי לְאִילָנָא בְּהַהוּא נְבִיעוּ. וְהַהוּא נְבִיעוּ אִיהוּ כְּנִשְׁמְתָא לְגוּפָא דְּאִיהוּ חַיִּים לְגוּפָא. וּבָךְ לֵית דִּמְיוֹן וְלֵית דִּיּוּקְנָא (דְּגוּפָא) מִכָּל מַה דִלְגָאו וּלְבַר. וּבָרָאתָ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. וְאַפַּקְתְּ מִנְּהוֹן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא וְכוֹכְבַיָּא וּמַזָּלֵי. וּבְאַרְעָא אִילָנִין וּדְשָׁאִין וְגִנְּתָא דְעֵדֶן וְעִשְׂבִּין וְחֵיוָן וְעוֹפִין וְנוּנִין וּבְעִירִין וּבְנֵי נָשָׁא. לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוֹן עִלָּאִין וְאֵיךְ יִתְנַהֲגוּן בְּהוֹן עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְאֵיךְ אִשְׁתְּמוֹדְעָן מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְלֵית דְּיָדַע בָּךְ כְּלָל. וּבַר מִנָּךְ לֵית יִחוּדָא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְאַנְתְּ אִשְׁתְּמוֹדָע אָדוֹן עַל כּׂלָּא. וְכָל סְפִירָן כָּל חַד אִית לֵיהּ שֵׁם יְדִיעַ. וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאָכַיָּא. וְאַנְתְּ לֵית לָךְ שֵׁם יְדִיעַ דְּאַנְתְּ הוּא מְמַלֵּא כָּל שְׁמָהָן וְאַנְתְּ הוּא שְׁלִימוּ דְּכֻלְהוּ. וְכַד אַנְתְּ תִּסְתַּלָּק מִנְּהוֹן. אִשְׁתְּאָרוּ כֻּלְּהוּ שְׁמָהָן כְּגוּפָא בְלָא נִשְׁמָתָא. אַנְתְּ חַכִּים וְלָאו בְּחָכְמָה יְדִיעָא. אַנְתְּ הוּא מֵבִין וְלָאו מִבִּינָה יְדִיעָא. לֵית לָךְ אֲתָר יְדִיעָא. אֶלָּא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא תֻּקְפָךְ וְחֵילָךְ לִבְנֵי נָשָׁא. וּלְאַחְזָאָה לוֹן אֵיךְ אִתְנְהִיג עָלְמָא בְדִינָא וּבְרַחֲמֵי דְאִינוּן צֶדֶק וּמִשְׁפָּט כְּפוּם עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּין אִיהוּ גְבוּרָה. מִשְׁפָּט עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. צֶדֶק מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא מׂאזְנֵי צֶדֶק תְּרֵין סַמְכֵי קְשׁוֹט. הִין צֶדֶק אוֹת בְּרִית. כּׂלָּא לְאַחְזָאָה אֵיךְ אִתְנְהִיג עָלְמָא. אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִין.

וְלָאו מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְאִיהוּ רַחֲמֵי. וְלָאו מִכָּל אִלֵּין מִדּוֹת כְּלָל. קוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן וְיִתְחַדְּשׁוּן מִלִּין עַל יְדָךְ. דְהָא רְשׁוּתָא אִית לָךְ לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל יְדָךְ מַה דְלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה לְשׁוּם בַּר נָשׁ עַד כְּעָן:

קָם רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר לְךָ יְהׂוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְכוּ'. עִלָּאִין שְׁמָעוּ אִנּוּן דְּמִיכִין דְּחֶבְרוֹן וְרַעְיָא מְהֵימְנָא אִתְּעָרוּ מִשְּׁנַתְכוֹן. הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר. אִלֵּין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְהַהוּא דְּאִתְמַר בָּהּ אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. וְלָאו אִנּוּן מֵתִים. וּבְגִין דָּא אִתְמַר בְהוֹן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ וְכוּ'. רַעְיָא מְהֵימְנָא אַנְתְּ וַאֲבָהָן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ לְאִתְּעָרוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי יְשֵׁנָה בְגָלוּתָא. דְּעַד כְּעַן צַדִּיקַיָּא כֻּלְּהוּ דְמִיכִין וְשִׁנְתָּא בְחוֹרֵיהוֹן. מִיָּד יָהִיבַת שְׁכִינְתָּא תְּלַת קָלִין לְגַבֵּי רַעְיָא מְהֵימְנָא וְיִימָא לֵיהּ:

קוּם רַעְיָא מְהֵימְנָא - דְהָא עֲלָךְ אִתְמַר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק לְגַבָּאי בְּאַרְבָּע אַתְוָן דִּילֵיהּ. וְיִימָא בְהוֹן פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי. דְהָא תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ. שֶׁרׂאשִׁי נִמְלָא טָל. מַאי נִמְלָא טָל? - אֶלָּא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אַנְתְּ חָשַׁבְתְּ דְּמִיּוֹמָא דְאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּעָאלְנָא בְּבֵיתָא דִילִי וְעָאלְנָא בְיִשּׁוּבָא, לָאו הֲכִי, דְּלָא עָאלְנָא כָּל זִמְנָא דְּאַנְתְּ בְּגָלוּתָא. הֲרֵי לָךְ סִימָנָא שֶׁרׂאשִׁי נִמְלָא טָל, הֵ"א שְׁכִינְתָא בְּגָלוּתָא. שְׁלִימוּ דִילָהּ וְחַיִּים דִּילָהּ אִיהוּ טַל. וְדָא אִיהוּ אוֹת יוֹ"ד אוֹת הֵ"א אוֹת וָא"ו. וְאוֹת הֵ"א אִיהִי שְׁכִינְתָּא דְלָא מֵחֻשְׁבָּן ט"ל, אֶלָּא אוֹת יוֹ"ד אוֹת הֵ"א וְאוֹת וָא"ו דִּסְלִיקוּ אַתְוָן לְחֻשְׁבָּן טָ"ל. דְּאִיהִי מַלְיָא לִשְׁכִינְתָּא מִנְּבִיעוּ דְּכָל מְקוֹרִין עִלָּאִין. מִיַּד קָם רַעְיָא מְהֵימְנָא וַאֲבָהָן קַדִּישִׁין עִמֵּיהּ. עַד כָּאן רָזָא דְיִחוּדָא. בָּרוּךְ יְהׂוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

ואומר קדיש על ישראל:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אמן):

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵיהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. (אמן):

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכׂל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן):

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (אמן):

לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן):

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אָתָר וְאָתָר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן):

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא. חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן):

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ. וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן):

סדור תפלה - נוסח ספרדי - סדר שחרית של שבת - הוצאת ספר תורה

ופותחים ההיכל ואומרים:

בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָארֵי עָלְמָא בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ. יְהֵי רְעוּתָךְ. עִם עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְעָלַם. וּפוּרְקַן יְמִינָךְ אַחְזֵי לְעַמָּךְ בְּבֵית מִקְדָּשָׁךְ. לְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ. וּלְקַבֵּל צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמִין. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתוֹרִיךְ לְן חַיִּין בְּטִיבוּ. וְלֶהֱוֵי אֲנָא עַבְדָּךְ פְּקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא. לְמִרְחַם עָלַי וּלְמִנְטַר יָתִי וְיַת כָּל דִּי לִי וְדִי לְעַמָּךְ יִשְׂרָאֵל. אַנְתְּ הוּא זָן לְכׂלָא וּמְפַרְנֵס לְכׂלָא. אַנְתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כּׂלָא אַנְתְּ הוּא דְשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא וּמַלְכוּתָא דִילָךְ הִיא. אֲנָא עַבְדָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִן קַמֵּהּ דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכָל עִדָּן וְעִדָּן. לָא עַל אֱנָשׁ רָחִיצְנָא. וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סָמִיכְנָא. אֶלָּא בֶאֱלָהָא דִשְׁמַיָּא דְּהוּא אֱלָהָא דִקְשׁוֹט. וְאוֹרַיְתֵהּ קְשׁוֹט וּנְבִיאוֹהִי קְשׁוֹט. וּמַסְגֵּי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט. בֵּיהּ אֲנָא רָחִיץ וְלִשְׁמֵהּ יַקִּירָא קַדִּישָׁא אֲנָא אֵמַר תֻּשְׁבְּחָן. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתִפְתַּח לִבִּי בְּאוֹרַיְתָךְ. (וְתִיהַב לִי בְּנִין דִּכְרִין דְּעָבְדִּין רְעוּתָךְ). וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלִין דְּלִיבָּאי וְלִבָּא דְכָל עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְטַב וּלְחַיִּין וְלִשְׁלָם אָמֵן:

סדור תפלה - נוסח ספרדי - סדר שחרית של שבת - תפלת מוסף

הנצחת רעיונות זרים (האגדה ומהותה עמ 79 שכתב אברהם קורמן)

עם ישראל הוא עם קשה עורף אמנם תכונה זו עזרה לו להתגבר על תופעות היסטוריות חולפות ולהתמיד באמונתו המונותאיסתית אך קשיות ערף זו גרמה גם להנציח מנהגים ורעיונות זרים שאימצו במשך ההיסטוריה ( ראה ירמיהו מד שהוא כבר אז צווח על כך)

מי שסבור שהשפעות זרות לא חדרו לכרם ישראל אינו אלא טועה די לראות את המנהגים והלבוש של יוצאי ארצות שונות כדי להרגיש בזה רק בגלות מצרים הקפיד העם על לבושו כפי שחזל מספרים שלא שינו את לשונם ולבושם ושמותיהם לא כן היה המצב ביתר הגלויות

"כי דרך האדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו לפי כך צריך אדם להתחבר לצדיקים..." (רמבם הלכות דעות פו הא) הבעיה היא שאת ההשפעות הזרות האלה החלו להנציח ולהציג כחלק מן היהדות וכמנהגי ישראל ואף לקדשם

"כמו שמנהג הנכרים כן מנהגי היהודים ברוב מקומות כגון אם הנכרים גדודים בעריות כך יהו בני היהודים הנולדים באותה עיר" (ספר חסידים סי' תתשא)

גם לפי הרמב"ם חדרו השפעות זרות בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת עדויות פרק א משנה [ג] שמעיה ואבטליון הם רבותיהם של שמאי והלל כמו שיתבאר באבות והיו עליהם השלום גרים ונשארה בלשונם עלגות הגוים והיו אומרים במקום מלוא הין מלא הין, והיה הלל אומר כך מלא הין כמו ששמע מהם והוא אמרו שחייב אדם לומר כלשון רבו. ויש מי שקורא מלוא חין ואומר כי השינוי היה בין הין וחין. והקריאה הראשונה היא אשר קבלתי מאבא מארי זצ"ל שקבל מרבו ורבו מרבו זכרם לברכה.. שמעיה ואבטליון היו עילגים? הלל למד מהם ודיבר כמוהם?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב אמר ליה: אי תניא - תניא. מאי תניא? - אמר רב אשי, כדתניא: אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ומגילה עד שתהא כתובה אשורית, על הספר ובדיו.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יח עמוד א קראה תרגום לא יצא וכו'. היכי דמי? אילימא דכתיבה מקרא וקרי לה תרגום - היינו על פה! - לא צריכא, דכתיבה תרגום וקרי לה תרגום. אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכו'. והא אמרת קראה בכל לשון לא יצא! - רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בלעז יווני. היכי דמי? אילימא דכתיבה אשורית וקרי לה יוונית - היינו על פה! - אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: שכתובה בלעז יונית. ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל? - שנאמר +בראשית ל"ג+ ויקרא לו אל אלהי ישראל. דאי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב אל - ויקרא לו יעקב מיבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל - אלהי ישראל. מיתיבי: קראה גיפטית, עברית, עילמית, מדית, יוונית - לא יצא. - הא לא דמיא אלא להא: גיפטית לגיפטים. עברית לעברים, עילמית לעילמים, יוונית ליוונים - יצא. - אי הכי, רב ושמואל אמאי מוקמי לה למתניתין בלעז יוונית? לוקמה בכל לעז! [אלא מתניתין כברייתא], וכי איתמר דרב ושמואל - בעלמא איתמר. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לעז יווני לכל כשר. - והא קתני יוונית ליוונים - אין, לכולי עלמא - לא! - אינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל - דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. - ולימרו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל! - אי אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא: הני מילי - שאר ספרים, אבל מגילה דכתיב בה ככתבם אימא לא - קמשמע לן.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לב עמוד א /מתני'/. אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קרית שמע ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם. מקרא ביכורים כיצד? +דברים כו+ וענית ואמרת לפני ה' אלהיך, ולהלן הוא אומר: +דברים כז+ וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש.

משנה מסכת סוטה פרק ז משנה ב [ב] ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם: אם רק אלה נאמרים בלשון הקודש את השאר אפשר בכל שפה? אם כך מדוע בא הסיפור שבני ישראל לא שינו לשונם אם מותר להם לשנות לשונם?

רמב"ם סדר תפילות

(מא) ברכה אמצעית של מוסף ראש חודש שחל להיות בשבת: אתה יצרת עולמך מקדם, כילית מלאכתך ביום השביעי; ובחרת בנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, מה עניין בחר בנו מכל הלשונות אם לא חשוב באיזה שפה מדברים, קוראים, כותבים? הרי היה מספיק "בחרת בנו מכל העמים" ולא חשוב הלשון? אם כך אז מה זה כל הארמית וכל הקדיש וכל התרגום לארמית? ולמה צריך שבעים לשון אם בחר בנו מכל הלשונות?

השפה והשפות(וצוה הכהן בילגורייא תקפ"ג)(קדש הלולים)

שאלו לו לרבי פנחס: "מה כוונת הדבר, שלפני בנין מגדל בבל הייתה להם לאנשים שפה אחת, ואחר כך כשבלל השם את לשונם, הייתה לכל קבוצת אנשים שפה משלה?" איך אפשר שכל עם התחיל פתאום מדבר בשפה מיוחדת והאנשים הבינו זה את דברי זה?"

השיב הרבי: לפני בנין המגדל היו כל העמים מדברים זה עם זה בלשון הקודש, ומלבד זאת הייתה לכל עם לשון מיוחדת שלו, שהיה מדבר בה בינו לבין עצמו, ולכן נאמר: "ויהי כל הארץ שפה אחת" היינו לשון הקודש, "ודברים אחדים" היינו הלשונות הנוספות של העמים השונים, שבהן היה כל עם מדבר בינו ובין עצמו, ואילו בשפה ההיא היו מדברים העמים זה עם זה, מה עשה השם כדי להענישם? נטל מהם לשון הקודש". (אור הגנוז מ בובר עמ' 135)