הבדלים בהנחת יסוד

כאשר יש הנחת יסוד שונה, מובן מאליו שנגיע לוויכוח, וויכוח יכול לנבוע מההבדלים בהנחת יסוד,

הוויכוח בין דתיים לחילונים נובע מהנחת יסוד שונה, האחד חושב שהרב הוא הקובע והוא הסמכות העליונה, והשני חושב שאין סמכות עליונה באדם כי אם בקבוצה,

הוויכוח ביני לבין הדת נובע גם הוא מהנחת יסוד שונה, בעוד שהדתי מקבל בהנחת יסוד ראשונית שכל כותבי התושב"ע חכמים, ואין ולא ניתן לערער על קביעתם או על כתביהם, אני בא בראש נקי וחושב כל אדם יכול לטעות, שיהיה חכם ככל שיהיה, לאורך התנ"ך ישנם סיפורים על דורות של האבות המייסדים של האומה, ובכולם הם עושים טעויות, והדוגמאות למכביר, אדם הראשון שלפי חכמים היה נזר הבריאה, רמב"ן בראשית ה (ד) אדם הראשון, מעשה ידיו של הקב"ה, נעשה בתכלית השלימות בנוי, בכח, בקומה.

השנאה בין אבות השבטים ליוסף אחיהם,

משה, אהרון, מרים, שאול המלך, דוד המלך, שלמה המלך והחכם באדם, ואלה חלק מהמייסדים, והחלק הטוב,

התנ"ך לאורכו מלא בחסרונות/וטעויות של האבות המייסדים, האם רצה המספר לרמוז על משהו מסוים? שהרי אצל כל העמים הדגישו את גדולת המייסדים, ולא את חסרונותיהם, ואצלנו בתנ"ך שהוא ספר ההיסטוריה של העם הישראלי/יהודי מספר הכותב על חסרונותיהם של המייסדים, אפילו שלמה המלך שנחשב לחכם באדם טעה, תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: הרי קוראים לכל אלה אשר כתבו את התושב"ע "חכמים", האם לא היינו צריכים להבין שאם החכם באדם טעה, הרי שכל אחד אחריו יכול לטעות, על משה אבי הנביאים אשר קיבל תורה מפי האלוהים אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שטעה,

קשה לשכנע אדם, אשר מבחינתו, יש לו את "האמת שלו", האם זו תמימות, או נאיביות, או שזו האמת לאמיתה?

רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר: מדוע לקבל את הסמכות של ה"חכמים" הרבנים ללא ערעור?

מי קובע שהם "חכמים"? לפי איזה קריטריון נקבע מי הוא חכם? ואם זה אוסר וזה מתיר בהלכות של הנהגת דרך?

לאחר שראינו שכל פרשן בעצם מחווה דעתו על הסיפור, הרי ברור שאין כאן שום "מסורת" מאב לבן, הרי היו צריכים כולם להיצמד לגרסה אחת, ולא כל אחד בודה ממוחו ומהרהורי ליבו. 

"האמת אינו נעשה יותר אמת אם יסכימו עליו כל העולם, ואין אמיתתו נגרעת אם כל העולם יעמדו נגדו",(מורה נבוכים עמ' שטז) עשרת אלפים או יותר בני אדם האומרים דבר שטות, האם נקבל את דברם כאמת מוחלטת? הרי אין חשיבות לכמות בני האדם שאמרו את דבר השטות, הוא נשאר דבר שטות!!!!!

קבוצת אנשים גדולה המשקרת, האם הופכת היא את השקר לאמת? ברור שלא, השקר נשאר שקר ואין קשר לכמות האנשים שמספרים אותו!!

"הויכוחים הגדולים מתרכזים בנושאים שאותם לא ניתן להוכיח."ברטראנד ראסל 

הגיגים על תושב"ע

בהנחה שיבוא פרופסור בפילוסופיה ויטען שחול הוא זהב, או שיטען שמים הם נפט, או יאמר שלא הבנו את הכתוב, וכאשר נכתב אחד התכוונו לשלושה, האם נקבל את דבריו? וזאת רק משום שהוא פרופסור לפילוסופיה? לכן השאלה המתבקשת איך הצליחו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לשכנע שמילה כתובה או טקסט מסוים עם משמעות מסוימת, בעצם המשמעות היא שונה? הרי אם ניקח את ה"חכמים" של הדורות הראשונים כל הידע שלהם הסתכם בידיעת ספר או שניים או עשרה, הרי עוד לא היה דפוס, ואנשים אשר כתבו בעצם כתבו לעצמם, או למסגרת של קבוצת אנשים קטנה מאוד, ואם כבר הייתה איזו שהיא תקשורת בין בני האדם היא לא הייתה מפותחת, והכול נסב דרך שמועה, וכדרכן של שמועות המשחק "טלפון שבור" מתקיים בם, ונוסף הרי לכל אדם יש דעה משלו, ולכן כאשר הוא מעביר ידיעה מסוימת יכול להיווצר מצב שהוא יוסיף או יחסיר בדרך שתציג את עמדתו כנכונה, הרי גם "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כדי להצדיק רעיון מסוים הביאו כהוכחה כך ראיתי בבית אבי, או שמעתי שכך נהג רב אלמוני, מדוע צריך אדם להצדיק ולנסות להוכיח דרך שהיא חוק בל יעבור, על ידי הוכחה שכך פעלו אנשים מסוימים? הרי אם התורה מסיני, והיא חוק אלוהי, מה עניין אבי נהג כך או רבי פלמוני נהג כך? הרי כך צריך להיות, ואין קשר אם אבי או רבי נהג כך או כך.