שולחן ערוך
שולחן ערוך אורח חיים סימן נא סעיף ט י מזמור לתודה (תהילים ק, א - ה) יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. הגה: וא"א מזמור לתודה (כא) בשבת [ט] וי"ט (טור) או בימי פסח, שאין תודה קריבה בהם (כב) משום חמץ, יא ולא בערב פסח, וע"ל סי' תצ"ט, ולא בערב יום כפור וע"ל סי' תר"ד, וכן נהגו במדינות אלו (מנהגים). מהיכן הוא לומד זאת?
שולחן ערוך אורח חיים סימן א סעיף ד <ג> טוב ו מעט תחנונים [ח] בכוונה, מהרבות (יב) בלא כוונה. אז מדוע צריך טקסט כתוב לתפילה?
שולחן ערוך אורח חיים סימן ג
סעיף יג לא ישתין מעומד, <יב> מפני יג ניצוצות הניתזין (כג) על רגליו, (כד) אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תחוח (פי' קרקע שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה).
סעיף יד * יזהר שלא יאחוז באמה וישתין, אם לא מעטרה (כה) ולמטה, (כו) מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, <יג> אא"כ (כז) הוא יד נשוי. ומדת חסידות ליזהר אפילו (כח) הנשוי.
סעיף טו אפילו מי שאינו נשוי, מותר לסייע (כט) בביצים.
סעיף טז * לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא טו להשתין, אבל (ל) להתחכך, לא. באלה הדברים צריכה להתעסק הלכה?
סעיף יז <יד> המשהה נקביו, עובר משום (לא) [טז] בל תשקצו. איך מקשר השולחן ערוך בין השהית הנקבים לשיקוץ?
ויקרא ז (כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
ויקרא יא (י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:(יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:--- (כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:--- (כג) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:--- (מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל:(מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם: (מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:
ויקרא כ (כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:
דברים ז (כו) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף ד ו ש"ץ, (יב) צריך שיהיה (יג) [ו] הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן (יד) מעבירות; (טו) ושלא יצא עליו שם רע ז אפילו (טז) בילדותו; ושיהיה עניו ומרוצה (יז) לעם; ויש לו נעימה; וקולו ערב; (יח) ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים. סעיף ט (כח) יא [יב] סריס, י"א שמותר למנותו אם הוא (כט) בן עשרים. מה פרוש סריס?
דברים כג (ב) לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְהֹוָה: אז הולכים לפי תורה או לפי יש אומרים?
רש"י פרשת כי תצא (ב) פצוע דכה - שנפצעו או שנדכאו ביצים שלו: וכרות שפכה - שנכרת הגיד ושוב אינו יורה קילוח זרע אלא שופך ושותת ואינו מוליד:
רשב"ם פרשת כי תצא (ב) פצוע דכא [וגו'] - מיני סריסים ומפורשים ביבמות:
אבן עזרא פרשת כי תצא (ב) פצוע דכה - ביצים בלא אבר. ואמרו המדקדקים, כי הטעם בשרם שהוא דכה, וזה רחוק. שפכה - זה האבר, שממנו ישפך מימיו והזרע. בקהל ה' - הטעם, שלא יחשב כאחד מקהל ה' שיקח בת ישראל,
שולחן ערוך אורח חיים סימן נט סעיף א
בא"י(ברוך אתה יהוה) אלהינו מלך העולם יוצר (א) [א] אור ובורא חושך - תקנו להזכיר מדת לילה ביום להוציא מלב האפיקורסים שאומרים שמי שברא אור לא ברא חושך. אם כך: האם זו ברכה רק כאשר יש אפיקורסים? ואם אין אפיקורסים האם זה לא נחשב כברכה לבטלה? ומדוע שיאמרו האפיקורסים שאת האור ברא האלוהים ואת הלילה לא, האפיקורסים מאמינים שיש בורא, איזה אפיקורס זה? ומדוע צריך להתפלל כדי להוכיח לאפיקורס, או כדי לדבר עם הבורא? מה אכפת לי מה חושב האפיקורס? ובהנחה שהאפיקורס טוען שהאלוהים ברא את האור ומפני שלא כתוב בבראשית שהוא ברא את החושך, לכן לא האלוהים ברא את החושך, הרי בישעיהו מה (ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה: אם כך: מה עניין להוכיח לאפיקורס? מדוע צריך להוציא מלב האפיקורס, האם עכשיו כשיש ברכה כזו האפיקורס מאמין שיש אלוהים, והוא בורא העולם? לכן: נדמה לי כי האפיקורס הוא זה אשר חיבר תפילה זו, וכדי להוציא מהרהורי לבו חיבר תפילה זו, כי אין אדם מדבר אלא מהרהורי לבו, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד ב אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר +דניאל ב'+ אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו, ואיבעית אימא מהכא +דניאל ב'+ ורעיוני לבבך תנדע. אמר רבא: תדע, דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא, ולא פילא דעייל בקופא דמחטא.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ עמוד ב גמרא. אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי, למה מהרהר? - אלא מאי הרהור כדבור דמי, יוציא בשפתיו! - כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי - יוציא בשפתיו! - אלא מאי - הרהור לאו כדבור דמי, למה
שולחן ערוך אורח חיים סימן עד סעיף א
* (א) היה ישן ערום בטליתו, * (ב) צריך לחוץ בטלית (ג) על [א] לבו ואז יקרא, * (ד) משום דלבו (ה) רואה את הערוה אסור. הגה: וה"ה אם לבו (ו) רואה א [ב] ערות חבירו, אסור (טור). אם אתה מתכסה עם טלית, הלב לא רואה? הלב יוצא מחוץ לגוף ורואה?
יש אפשרות לכסות מהלב?
סעיף ה שאר אבריו (יח) רואים את הערוה, מותר. אבל אם (יט) איזה מאבריו נוגע בין בערותו ט בין בערות חבירו, אסור לקרות ק"ש או להתפלל. ויריכותיו שהערוה שוכבת עליהן, צריך להפסיקן בבגד או להרחיקן בענין שלא יגע (כ) הגיד בהם. אז כל מי שיש לו תחתונים שאינם לוחצים עליו אסור בקריאת שמע?
סעיף ו היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו (כא) ממתניו ולמטה, (כב) אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום, (כג) <ה> מותר לקרות ק"ש. אבל להתפלל אסור, עד שיכסה (כד) לבו. איך מכסים את הלב? מותר להתפלל עם גופיה ותחתון?
