חרם דרבנו גרשום מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חרם דרבנו גרשום הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה מגדולי חכמי לותרינגיה וראש ישיבת מגנצא, בקהילות אשכנז סביב שנת 1000 לספירה, וגזר עליהן בעונש חרם.

במספר בתקנות ישנם מחלוקות רבים, ויש החולקים על תקנות שונות באם רבנו גרשם הינו המקור הראשון לתקנות אלו.

פירוט התקנות

שלוש התקנות הידועות ביותר שמיוחסות לרגמ"ה הן:

·                     איסור על נשיאת יותר מאישה אחת. (ביגמיה או פוליגמיה).

• איסור על גירוש אישה בעל כורחה.
• איסור על קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות.

נוסף על אלו, כלולות בחרם תקנות נוספות של רבנו גרשום, ביניהן:

• שלא לייבם אלא רק לחלוץ
• חרשת יוצאת בגט, אפילו שנישאה כשהייתה בריאה.
• איסור הגהת ספרים על-פי סברה (תקנה זו נזכרת על ידי רבנו תם ואינה מופיעה ברשימות אחרות, אך קדמות דבריו של רבנו תם מעידה על אמינותה).
• בעל שאשתו נפטרה בתוך השנה הראשונה לחתונה מחזיר את הנדוניה.
• על הקהילה לפרנס אישה שנעזבה מבעלה או שלבעלה אין במה לפרנסה.
• שלא יתרחק אדם מאשתו יותר משמונה עשר חודשים.
• כתובה דאירכסא (כתובה הניתנת במקרה של איבוד הכתובה המקורית).
• בעל לא יהנה מגזל שגנבה אשתו.
• שלא לקנות אביזרים המשמשים תשמישי הנוצרים.
• שלא לשכור מגוי דירה שגר שם יהודי בשנה האחרונה. (על מנת שלא יעלה את דמי השכירות).
• שלא לקרוע מספר על מנת לכתוב עליו.
• קנס מסוים למכה את חברו, וכפול למכהו בבית הכנסת
• איסור להוציא תשמישי קדושה מבית הכנסת ללא רשות.
• איסור להפוך את ביתו למקום תפילה על מנת לאסור מיחיד להתפלל שם.
• מותר על כל יחידים לבנות עוד בית הכנסת בעיר, ואין יכולים מתפללי בית הכנסת הקודם לעצור בידם.
• במקרה של מניין מדויק (בדיוק עשרה גברים), אסור לעזוב את התפילה, ואם עזב אחד המתפללים, ממשיכים בלעדיו.
• אסור לתבוע את חברו בערכאות של גויים אם לא מדובר בהפסד מרובה.
• זכותו של מאבד אבדה לדרוש מהציבור לחייב את כל היודע על האבדה ליידע אותו.
• רשות לחייב נתבע לעמוד לדין במקום שבו תבעו אותו.
• אדם לא יוכל למנוע משונאו להתפלל בבית כנסת שאותו הקדיש עבור הרבים.
• על המיעוט להיכנע לרצון "רוב טובי העיר".
• על עוברי אורח להשתתף במתן מתנות לאביונים בפורים.
• איסור לעכב ספרים שניתנו בפיקדון כערבות לתשלום חוב.
• איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (תקנה זו לא הוזכרה בכל המקורות, אך נראה שהיא מתאימה לשיטתו של רבנו גרשום שפסק כי אין להזכיר לחוזר בתשובה את חטאו)

תוקף התקנות

על פי כמה מקורות, שאמינותם אינה ברורה, נקבע שתוקף התקנות יעמוד עד סוף האלף העברי, דהיינו עד שנת 1239 לספירה, שבה הסתיים האלף החמישי, והחלה שנת 5000 ליצירה. בכל מקרה, מרבית קהילות ישראל קיבלו עליהם את התקנות הללו גם לאחר מכן, למעט קהילות כמו יהדות תימן, שאמנם לא קיבלה אותן, אך כפופה לחלק מהן מתוקף הדין הרבני הנוהג בישראל. חלק מיהודי תימן המשיכו בפוליגמיה גם לאחר תקנות רבנו גרשום.

חיזוק התקנות

רבי יעקב תם חיזק את התקנות, והוסיף עליהם.

ייחוס התקנות לרבנו גרשום

יש שטענו כי התקנות העיקריות בענייני אישות אינן של רבנו גרשום עצמו, שכן יש מקורות בהן תקנות אלו אינן מיוחסות לו, והדבר עדיין שנוי במחלוקת החוקרים.
יצחק בער סבר שרק האיסור לשאת שתי נשים, הוא לבדו תקנה של רבנו גרשום, ואילו השאר לא.

פרופ' אברהם גרוסמן כותב על הרקע לתקנות האישות:

גרוסמן משער שיש קשר בין עליית מעמדם הכלכלי של היהודים לבין תחושת חובה שהרגישו לדאוג למעמד בנותיהם. דבר דומה אירע בחברה הנוצרית.

נראה, בכל מקרה, שתקנותיו של רבנו גרשום נעשו בכינוס של קהילות גרמניה, וכי רבנו גרשום לא התכוון מתחילה שתקנותיו יחייבו את כל הדורות ואת כל הזמנים ורק מתוקף קבלת הקהילות על עצמן תקנות אלו, הן נחשבות כחובה.