האם רש"י(רב שלמה יצחקי) יודע או מנחש?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

בהנחה שגמרא זו נכונה, הרי הכול נמסר ממשה ל"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", ועבר מפה לאוזן, אם כך נשאלת השאלה: כיצד יש כל כך הרבה גרסאות, לפרשנות התנ"ך ע"י "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? הרי לא סביר שמשה מסר כמה גרסאות? ובהנחה שמשה מסר הכול בסיני הרי מסר רק גרסה אחת, הרי משה קיבל משמים מפי האלוהים, ולא יכול להיות שאלוהים אמר למשה את כל האפשרויות הבאות: "או או" "אולי" "דבר אחר" "יש אומרים ויש אומרים" "יש מפרשים ויש מפרשים" לכן בפרק זה נראה שפרשנות "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא נמסרה מאב לבן, ובטח לא ממשה, אלא כל "חכם" בדה ממוחו רעיונות פרשנות. ואולי לגיטימי שכל "חכם" ינסה לנחש מה היה? אבל לטעון שזו תורה משמים? על זה אמר שלמה החכם באדם במשלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: לכן בהמשך נפריך את הרעיון שפרשנות "חכמים" היא תורה מסיני,  והדוגמאות יוכיחו,

האם רש"י יודע? או מנחש? הרי מה פרוש? "דבר אחר"?

דברים כה (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: רש"י אשר קרך בדרך - לשון מקרה. ד"א(דבר אחר) לשון קרי וטומאה. שהיה מטמאן במשכב זכור. ד"א(דבר אחר)  לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך - מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך - חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע - עיף בצמא דכתיב ויצמא שם העם למים וכתיב אחריו ויבא עמלק: ויגע - בדרך: ולא ירא - עמלק: אלהים - מלהרע לך: מדוע רש"י צריך הרבה פירושים של "דבר אחר"? האם רש"י אינו סומך על הפרוש הראשון? ואפילו בהנחה שיש כמה פירושים למילה או מילים מסוימות לא יכול להיות שהפירושים יהיו כל כך רחוקים בפירוש שלהם, מקרה -- קרי וטומאה -- קור וחום? ואיך מסתדר בדיוק "וְאַתָּה... וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" = עמלק? איך עמלק כאשר מדבר משה אל עם ישראל, משה אומר לעם ישראל "וְאַתָּה" ומתכוון לעמלק? הרי אם דיבר משה על עמלק היה צריך להיות כתוב "והוא"?

לסיכום זה מה שאומר האבן עזרא על הנותנים פרושים רבים לכתוב אחד,

ובמיוחד מתייחס האבן עזרא לרש"י,

ה. מקור התוקף של המצוות לסוגיהן

על המפרש המציע פרושים רבים לכתוב אחד אומר הראב"ע: "בשומו טעמים רבים לפסוק (לא ידע) אי זה יכשר הזה או זה, גם יתכן שלא יחבר (נוסח אחר: ידבר) בפירושיו פרוש האמת" (יסוד דיקדוק עמ' 86) לדעתו יש רק דרך נכונה אחת בפרוש הכתוב והיא הפשט המבוסס על אדני הדקדוק וההיגיון "כי כל מחבר ספר נביא היה או חכם, טעם אחד לדבריו" (שם)

מהו, אם כן, יחסו של הראב"ע למדרשי הלכה המקודשים במסורת, שעליהם מבוססות מצוות והלכות רבות? מה תוקפם ומה תפקידם בעיניו?

אחד הניסוחים הברורים ביותר של עמדת הראב"ע מצוי בהקדמת "שפה ברורה" (מהדורת וילנסקי עמ' 286 )

"ועתה בני שים לבך, כי קדמונינו ז"ל מעתיקי המצוות פרשו פרשיות, גם פסוקים לבדם גם מילות גם אותיות, על דרך הדרש, גם במשנה, גם בתלמוד ובבריתות, ואין ספק שהם ידעו הדרך הישרה (= דרך הפשט) כאשר היא. על כן אמרו כלל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל (רש"י) שפירש התורה ונביאים וכתובים על דרך דרש והוא חושב, כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורינו יתהללו באלו הספרים". הועתק מספר "ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה" שכתב אבי דר' יוסף כהן בהוצאת  אוניברסיטת בר אילן עמ' 36- 35