מסורת מאבות? או ניחוש?
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. האם קיבלו את הגמרא בסיני עם מחלוקות?בהנחה שגמרא זו נכונה והכול "נמסר" ממשה ל"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", ועבר מפה לאוזן, אם כך: נשאלת השאלה: כיצד יש כל כך הרבה גרסאות, לפרשנות התנ"ך ע"י "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? הרי לא סביר שמשה "מסר" כמה גרסאות? בהנחה שמשה "מסר" הכול בסיני הרי "מסר" רק גרסה אחת, הרי משה קיבל משמים מפי האלוהים, ולא יכול להיות שאלוהים אמר למשה "או או" "אולי" "דבר אחר" "יש אומרים ויש אומרים" "יש מפרשים ויש מפרשים" לכן: בפרק זה נראה שפירוש "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא "נמסר" מאב לבן, ובטח לא ממשה, אלא כל "חכם" בדה ממוחו רעיונות פרשנות. ואולי לגיטימי שכל "חכם" ינסה לנחש מה היה? אבל לטעון שזו "תורה משמים"? על זה אמר שלמה החכם באדם במשלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: לכן הרעיון שפירושי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" זו "תורה מסיני", הוא הבל ושטות, לכן בהמשך נפריך את הרעיון שפרשנות "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" היא תורה מסיני, והדוגמאות יוכיחו,
בראשית ו (ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: רש"י אלה תולדות נח נח איש צדיק - הואיל והזכירו ספר בשבחו שנא' (משלי י) זכר צדיק לברכה ד"א למדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים בדורותיו - (סנהדרין קט) יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כ"ש שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום: מה קיבלו ב"מסורת" מדור לדור? האם כל אחד קיבל משהו אחר? הרי מדוע "מרבותינו" חלקם דורשים לשבח, וחלקם דורשים לגנאי?
בראשית ו (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ: רש"י צהר - י"א(יש אומרים) חלון וי"א(ויש אומרים) אבן טובה המאירה להם (ב"ר שם): יש אומרים ויש אומרים? האם לא קיבלו כולם את אותה "מסורת" פרשנות? אם כך: האם הם מנחשים? או יודעים מתוך "מסורת"?
בראשית ח (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים: רש"י בעשירי וגו' נראו ראשי ההרים - זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. וא"ת הוא אלול ועשירי לכסליו שפסק הגשם כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה אי אפשר לומר כן על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון והעשירי א"א למנות אלא לירידה שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב וכ"א יום הוחיל בשליחות היונה הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה וא"ת באלול נראו נמצא שחרבו במרחשון והוא קורא אותו ראשון ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם ולרבי יהושע הוא ניסן: "רבותינו" ה"חכמים" קיבלו במשך אלפי שנים "תורה" "בע"פ", ובאיזה חודש התחילה בריאת העולם יש להם מחלוקת? האם אלוהים החליט לשנות את החודש שהיה ראש השנה, בבריאת העולם? הרי ביציאת מצרים אלוהים מצווה שניסן הוא החודש הראשון? שמות יב (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: ויקרא כג (ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָֹה: במדבר ט (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
שמואל א טו (כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהֹוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:(כה) וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהֹוָה:(כו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהֹוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהֹוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:(כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע:(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהֹוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ:(כט) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם:(ל) וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(לא) וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהֹוָה: רש"י (כז) ויחזק בכנף מעילו - לפי פשוטו משמעו שכשפנה שמואל ללכת מאחרי שאול אחז שאול בכנף של שמואל לפי שהיה שאול מבקש ממנו שישוב עד שישתחוה בגלגל שהיה שם אהל מועד, ומדרש אגדה חולקים אמוראים יש אומרים מעילו של שמואל קרע שאול ויש אומרים מעילו של שאול קרע שמואל ומסר לו סימן זה מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו, והוא שאמר לו שאול לדוד ביום שכרת את המעיל ידעתי כי מלוך תמלוך (לקמן /שמואל א'/ כ"ד כ'): יש אומרים ויש אומרים? האם לא קיבלו כולם את אותה "מסורת"? אם כך: האם הם מנחשים? או שיודעים מ"המסורת"?
תהלים כב (א) לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד: רד"ק למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. יש אומרים (רש"י וזולתו), כי אילת השחר הוא כלי מכלי הניגון. ויש מפרשים (התרגום, מנחם, וזולתם) אילת, מן אילותי לעזרתי חושה (להלן פסוק כ), כלומר: שהיה נאמר זה המזמור בכח עלות השחר. ויש מפרשים כי אילת שם כוכב הבוקר, וכן בדברי רז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"א ועוד) קורין כוכב הבוקר: אַיַּלְתָּא. והם אמרו (שם, שה"ש רבה ו, שו"ט כאן ועוד), כי על אסתר נאמר זה ועל ישראל שהיו בגלות באותו זמן. ויש מפרשים אותו על דוד בעודנו בורח מפני שאול. והנכון כי אילת השחר נאמר על כנסת ישראל שהיא בגלות הזאת, וסוף המזמור יוכיח זה. וקראהּ אילת כמו שהמשיל אותה בשיר השירים (ב, ז; ג, ה) בצבאות או באילות השדה. והשחר פירושו יופי וזוהר, כמו שאמר עליה (שם ו, י): מי זאת הנשקפה כמו שחר. ועתה היא בחשכה בגלות הזאת כאילו היא נשכחה ונעזבה, וקוראה מן הגלות: יש אומרים? יש מפרשים? והם אמרו? כל ה"חכמים" האלה שהיו לפני הרד"ק לא קיבלו את אותה "מסורת", "תורה" "שבע"פ" אחת? אם כך: מדוע כל אחד מנחש פירוש אחר? האם כול אלה שהיו לפני הרד"ק לא ידעו את מה שהרד"ק ידע? הרי הרד"ק אומר את "הנכון". אם כך: האם אלה שלפניו טעו?
ולסיכום: זה מה שאומר האבן עזרא על הנותנים פרושים רבים לכתוב אחד,
ה. מקור התוקף של המצוות לסוגיהן
על המפרש המציע פרושים רבים לכתוב אחד אומר הראב"ע: "בשומו טעמים רבים לפסוק (לא ידע) אי זה יכשר הזה או זה, גם יתכן שלא יחבר (נוסח אחר: ידבר) בפירושיו פרוש האמת" (יסוד דיקדוק עמ' 86) לדעתו יש רק דרך נכונה אחת בפרוש הכתוב והיא הפשט המבוסס על אדני הדיקדוק וההגיון "כי כל מחבר ספר נביא היה או חכם, טעם אחד לדבריו" (שם)
מהו, אם כן, יחסו של הראב"ע למדרשי הלכה המקודשים במסורת, שעליהם מבוססות מצוות והלכות רבות? מה תוקפם ומה תפקידם בעיניו?
אחד הניסוחים הברורים ביותר של עמדת הראב"ע מצוי בהקדמת "שפה ברורה" (מהדורת וילנסקי עמ' 286)
"ועתה בני שים לבך, כי קדמונינו ז"ל מעתיקי המצוות פרשו פרשיות, גם פסוקים לבדם גם מילות גם אותיות, על דרך הדרש, גם במשנה, גם בתלמוד ובבריתות, ואין ספק שהם ידעו הדרך הישרה (= דרך הפשט) כאשר היא. על כן אמרו כלל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל (רש"י) שפירש התורה ונביאים וכתובים על דרך דרש והוא חושב, כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורינו יתהללו באלו הספרים". הועתק מספר "ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה" שכתב אבי דר' יוסף כהן בהוצאת אוניברסיטת בר אילן עמ' 36- 35
