מי מרום חלק ד' - הגדה של פסח | הרב חרל"פ

הרב יוסף דב סלוביצ'יק

מה בין אבלות שבה אדם מתאבל על אדם קרוב אליו שנפטר, לבין אבלות על אירוע היסטורי רחוק, כמו חורבן המקדש?

הרב סולוביצ'יק מצביע על כך שדיני אבלות על קרוב שנפטר מתפתחים מן הכבד אל הקל ואילו על החורבן דיני האבלות הם בבחינת מוסיף והולך.
ההסבר לכך הוא בפער הרגשי שבין שתי התופעות. אדם שמת לו קרוב כואב את כאבו וזועק את זעקתו בכל כוחו מעומק לבו. אין הוא זקוק להלכה לעודד אותו לבכות אלא כדי לעזור לו לבטא את כאבו ולהתמודד עמו. לעומת זאת, האדם הממוצע אינו חש עצב ואינו מתאבל מעצמו על אובדן שהתרחש בעבר הרחוק כמו בית המקדש. לכן יש צורך להעצים בהדרגתיות את תחושת האבל והצער על החורבן עד ליום השיא, תשעה באב. הרב סולוביצ'יק ראה בתשעה באב מועד בעל חשיבות דתית וקיומית לעבודת ה' והבין את הצורך לחנך את האדם בן-ימינו לחוש את חוויית האבלות על המקדש.
הוא היה מודע למחסומים הלשוניים והספרותיים הניצבים בין האדם המודרני לבין הלשון הפיוטית של הקינות העתיקות, ולקושי לחוות רגשי אבלות על מקדש שחרב לפני קרוב לאלפיים שנה.
כמי שלאורך כתביו ושיעוריו הכיר בעומק הדתי החבוי בין מילות התפילה, הרב סולוביצ'יק שקד מדי שנה על ביאור הקינות לקהילתו בעת אמירתן. ספר זה, שזכה לעיבוד ולהתאמה לקהל הישראלי, הוא פרי מאמציו אלה החושפים את עושר מחשבתו ומקוריותה.

בספר ה”חפץ חיים” נכתבו הלכות לשון הרע והלכות רכילות. לאחר מכן כתב החפץ חיים את ספרו “שמירת הלשון”, ספר המוסר על ענייני שמירת הלשון.

בחלקו הראשון של הספר שלושה שערים: שער הזכירה, שער התבונה ושער התורה, והקדמה כללית שפותחת את הספר.

בספר זה, שיעורי הרב משה בלייכר על ההקדמה לספר ועל שער הזכירה. שיעורים שניתנו בישיבת שבי חברון בשנים תשנ”ו-תשס”ג.  

"שמירת הלשון אינה נוגעת רק לדיבור. היא דורשת טהרה מהסתכלות על הרע שבמציאות, טהרה מהסתכלות על הצד השלילי שבזולת. שמירת הלשון נובעת מתוך הסתכלות כללית, מתוך הרגשת הקשר והאהבה כלפי כל אדם מישראל…

לצערנו יש היום רגילות לדבר לשון הרע, עד שהדבר נעשה כהיתר. הרב צבי יהודה היה מקפיד מאוד על ענייני שמירת הלשון, והיה אומר שההקפדה על כך שייכת לטהרה הציבורית שלנו. כלומר, זה לא רק עניין של הלכות לשון הרע. זה שייך לטהרה הציבורית שלנו, להרגשת הבריאות שלנו, הכלליות שלנו.

ההרגשה שאנו עם אחד נוסכת באדם עדינות כלפי הזולת, כלפי השכן, כלפי המדינה: זה שלי, זה חלק ממני, וממילא אם אני מספר לשון הרע אני לא מדבר על מישהו אחר, אלא על עצמי!

את היסוד הגדול הזה, את הטבעיות הגדולה הזאת אנחנו צריכים ללמוד בדור הזה. זה היסוד הגדול של התחדשות הטהרה הנפשית הציבורית, של הרגשת הטבעיות הישראלית הבריאה: לדבר טוב, לראות טוב, “אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי”.