 ב-29 בנובמבר 1947, י"ז בכסלו תש"ח, הצביעה העצרת הכללית של האומות המאוחדות בעד התוכנית בדבר חלוקת ארץ-ישראל (החלטה 181). החלטה זו הובילה למעשה להכרזה על מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם נערכה בעקבות המלצת רוב חברי הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ-ישראל ( UNSCOP – United Nations Spcial Committee of Palestine). את הוועדה מינתה עצרת האו"ם ב-28 באפריל 1947, לאחר שממשלת בריטניה החזירה לאו"ם את כתב המנדט על פלשתינה-ארץ-ישראל. ועדת החקירה הגישה את המלצותיה לקראת כנס עצרת האו"ם שנועד לסתיו. חברי הוועדה, נציגי 11 מדינות – אוסטרליה, אורוגואי, גואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, פרס, צ'כוסלובקיה, קנדה ושבדיה – הגיעו לארץ-ישראל ביוני 1947 ושהו בה כחמישה שבועות. הערבים בארץ-ישראל החרימו את הוועדה ואת פעילותה. גם הבריטים נמנעו מלהשפיע על דיוניה, ואילו נציגי הסוכנות היהודית הפעילו על חברי הוועדה את מלוא השפעתם. הוועדה התרשמה מן האירועים שהתרחשו אז בארץ, ולדברי חבריה, השפיע עליהם במיוחד גירוש המעפילים שבאו באונייה "אקסודוס", שנעשה לנגד עיניהם בחיפה. בתום שהותה בארץ-ישראל ערכה הוועדה סיורים קצרים בסוריה, ירדן ולבנון. בלבנון פגשו חברי הוועדה את נציגי המדינות הערביות באזור ואת נציגי הוועד הערבי העליון. הוועדה ביקרה גם במחנות הפליטים באירופה שניצולי מחנות הריכוז שהו בהם. ב-31 באוגוסט 1947 פרסמה הוועדה המיוחדת לענייני ארץ-ישראל את מסקנותיה. חברי הוועדה המליצו פה-אחד על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל. רוב חברי הוועדה הציעו לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, המאוחדות איחוד כלכלי. על-פי הצעה זו ייכללו בשטחי המדינה היהודית מישור החוף מאשדוד עד עכו, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, וכן רוב אזור הנגב, עד מפרץ אילת. במדינה הערבית היו אמורים להיכלל הגליל המרכזי והגליל המערבי, מישור החוף הדרומי עד אשדוד, רצועה בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים, חלקו המזרחי של הנגב – ובאר-שבע בתוכו, וכן גב ההר ובקעת-הירדן. האזור שירושלים ובית-לחם נכללות בו היה אמור להיות שטח נייטרלי בחסות האו"ם. לפי הצעת הוועדה נועדו למדינה היהודית כ-15,000 קמ"ר (כ-57%) מכלל שטחה של ארץ-ישראל המנדטורית (כ-26,000 קמ"ר), ולמדינה הערבית-פלסטינית נועדו כ-11,000 קמ"ר (כ-43%). למובלעת הבין-לאומית של ירושלים נועדו כ-100 קמ"ר. מיעוט חברי הוועדה הציעו להקים מדינה פדרלית דו-לאומית שתקלוט עלייה יהודית במידה מוגבלת. אף שמפת החלוקה שהציעה ועדת האו"ם השאירה בידי המדינה היהודית חלק קטן משטחה של ארץ-ישראל המערבית, הסכימו ההסתדרות הציונית ומוסדות היישוב היהודי בארץ-ישראל לקבל את תוכנית החלוקה, שכן היתה בה הכרה בזכות העם היהודי למדינה, ולא רק ל"בית לאומי", כלשון הצהרת בלפור משנת 1917 וכתב המנדט על ארץ-ישראל שנתן חבר הלאומים לבריטניה בשנת 1922. עצרת האו"ם דנה בהמלצות הוועדה בכנס הסתיו שלה בניו-יורק. ב-29 בנובמבר 1947 נערכה ההצבעה בעצרת האו"ם. בעד אישור התוכנית הצביעו 33 מדינות, 13 מדינות הצביעו נגדה ועשר מדינות נמנעו מלנקוט עמדה. שלא כהרגלן תמכו ארצות-הברית וברית-המועצות באותה עמדה – קבלת ההמלצות של רוב חברי הוועדה. על סמך דוח אונסקו"פ נקבע בהחלטת האו"ם כי המנדט הבריטי יסתיים עד 1 במאי 1948, וכי בריטניה תשלים את פינוי כוחותיה מארץ-ישראל בתוך שלושה חודשים לאחר מכן. למידע נוסף ותמונות הקליקו כאן.   לפתיחת הקובץ הקליקו על התמונה או על הקישור  לפתיחת הקובץ הקליקו על התמונה או על הקישור https://drive.google.com/file/d/1-2sZy9W5U5IrhBk_x_h34JZt7YnyOvLA/view?usp=share_link  https://drive.google.com/file/d/1BlNf8aEJfpfSjEeoPovqHD1j4HPDCYBo/view?usp=share_link
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
