פרק 5חלק 1 ~~~~~~~~ "הארו, אנחנו מטפסים ככה כבר שלושה ימים, ולא הגענו לשום מקום!" התלוננתי. שלושה ימים עברו מאז מקרה ההזייה המוזרה, ובכל לילה חלמתי את אותו חלום, את אותו איש במסכה אומר לי "אני תמיד צופה בכם. תמיד", ובכל בוקר מחדש קמתי כשאני סורקת את האיזור סביבי- מחפשת אחר האיש במסכה, אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי. עם המסכה הירוקה שלו הוא יכול להתחבא בכל מקום ולהסוות את עצמו בצורה מושלמת. אני אף פעם לא מתלוננת, אבל פה זה רציני. אנחנו ממש לא זזים. טיפסנו כבר שלושה ימים עם הפסקות רק ללינה בלילה, ולא הגענו לשום מקום חדש. בבית, אם היינו הולכים בקצב הזה- היינו מסיימים כבר 100 קילומטרים לפחות (בהתחשב בעובדה ששם זה מישור, ופה זה... הר...). "משהו מסריח כאן. וזה לא אתה. זה מפתיע." אמרתי ורחרחתי את האויר. אחי גלגל את עיניו והמשיך לטפס. "תגיד, מה זה הדיכאון הזה? תתעודד קצת! דני לא מנסה להבהיל אותך כל שנייה, רידה לא מפחיד יותר עם העיניים המצוממות והצלקות על הפנים שלו" אמרתי בחיוך, אבל אחי התכווץ למשמע התיאור המדוייק של יום רגיל אצלנו בכדור הארץ. "תסתמי כבר, בסדר! אני לא נהנה להיות פה! אני לא רוצה להישאר כאן כמוך! אני רוצה לחזור הביתה" אמר. 'אני מתגעגע לדני ורידה' המשכתי אותו במחשבתי. אי אפשר להאשים אותו. הוא נחת למקום שקרא רק בספרים, למקום בו כל הרפתקאות גיבוריו הגדולים מתחילות, למקום שבו הרשע טהור ואין רחמים. למקום שבו...- 'זה כמו כדור הארץ...' הגעתי למסקנה. העולם הזה יותר מידיי דומה לכדור הארץ!' ' המקום בו הרפתקאות מתחילות, המקום שבו הרשע טהור ואין רחמים.... זהו זה!' רציתי לספר את זה להארו, אבל לא ידעתי איפה להתחיל. לא ידעתי איך להסביר. ניסיתי, עד שהתייאשתי לבסוף. "למה את שותקת פתאום?" שאל הארו מעט בדאגה. "סתם.. מהרהרת לי...." אמרתי בחיוך קל, ואז הוא חזר למבט האטום שלו וטמן את מבטו ברצפה. "תגיד, אתה תמיד כזה? אני לא זוכרת שהיית ככה בכדור הארץ" אמרתי, ונתתי לו אקרוף קל לכתף. הטיפוס עכשיו היה הרבה יותר קל. לא היינו צריכים להיעזר בידיים יותר קדי לטפס. אוליי רק מידיי פעם כשהייתה חומת סללעים לעקוף. "ככה.. איך?" שאל הארו בתמימות מוזרה. הנחתי את ידי על מצחו. הוא היה בסדר. "א-אתה מרגיש טוב? אתה מדוכא לגמרי מאז שהתחלנו לטפס על ההר הזה.. ואתה גם שותק יותר מידיי" אמרתי, ואז הוא התחיל לצחוק. "ה-הארו? אתה בסדר? אכלת פירות יער??" שאלתי. "ל-לא, ל-לא!!" אמר תוך כדי צחוק. "אני פשוט מנסה לשנן את המסלול שהלכנו בו כדי לבדוק אם אנחנו הולכים במעגלים" הסביר "ובגלל זה אתה נראה כל כך מדוכא."אמרתי, והתעלמתי מההסבר הלא הגיוני שוודאי המציא עכשיו. הדבר היחיד שקיבלתי הוא משיכת כתפיים, וקול גדול. קול גדול מידיי. זה נשמע כמו... "מפולת!!" צווח אחי, והשכיב אותי על הרצפה. זחלנו כמה סנטימטרים למעלה- להיות בטוחים מתחת לסלע גדול, אבל כשהאדמה לא רעדה, וההר לא זז- קמנו, והחלפנו מבטים מבולבלים בזמן שטיפות קטנות נחתו עלינו. ואז חייכנו אחד לשני. "זה- היה רק רעם" אמרנו בתזמון מושלם, והנחנו לטיפות הגשם הזועפות לשטוף אותנו כשאנחנו רצים וצוחקים במעלה ההר- כשתיקינו הם היחידים שמגנים עלינו....
