- לונה.    - סול.

--------------------------------------♣ התחלה! ♣----------------------------------------
"סול, אני הולכת. אני לא יכולה להישאר כאן יותר." ~אמרה לונה בצער. סול הבינה אותה. כל הפיות בכדור הארץ היו חייבות לעבוד כל היום, אבל לונה פחדה. היא פחדה מהשמש. היא אהבה את הלילה, את הגחליליות הקטנות, את הרוח הקרירה, את השמיים הבהירים, ואת העננים הלבנים. היא רק הצטערה שאפשר לראות את צבעם היפה של הפרחים רק אם ממש מתקרבים אליהם.~
"בסדר. אבל לאן תלכי?" ~שאלה סול בדאגה~

"יש לי מקום." ~אמרה לונה חרישית. סול הנהנה. לונה העירה אותה לפני כמה חודשים באמצע הלילה כדי להראות לה את המקום הזה. הוא היה רחוק. מאוד. יותר רחוק מכל מקום שפייה הגיעה אליו בכל חייה.~

"אבל תמהרי! שטוליפ לא תגלה!" דחקה בה סול. טוליפ הייתה האחראית על כל הפיות בכדור הארץ.  ואם היה משהו לא כשורה- אותה פיה שגרמה לכך הייתה נידונה להשלכה. הפיות הנידונות להשלכה מצאו את עצמן ברִיק לבן- חסר אוכל מים, או כל עצם, חי או דוממת במקום. פשוט רִיק... לבן... איש לא שמע מהן מעולם, ולא ידע מה קרה להן.~
~לונה הבינה את הרמיזה של סול. היא לא התכוונה לבוא איתה. בהרכנת ראש ושתיקה, הרימה את עצמה סנטימטרים ספורים מעל האדמה בעזרת כנפיה הקטנות.היא עזבה את כדור הארץ ואת כל הפיות יחד איתו כשהיא מותירה שתי דמעות צער מעיניה על האדמה.~
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
~ היא הגיעה לשם אחרי דקות ספורות, כי מצאה לא מזמן דרך קיצור לשם- דרך חור שחור, לא רחוק מכדור הארץ. היא לא לקחה עימה דבר. פיות ידועות בבגדיהן המיוחדים- שלא מתלכלכים או נקרעים לעולם.  גם שערן נשאר טהור תמיד- חסר קשרים או סיבוכים.~
~לונה התיישבה על ברכיה על האדמה הרכה, ופרצה בבכי חרישי ומעורר רחמים. דמעות רבות ניגרו מעיניה, ונספגו בבגדיה ובאדמה עליה ישבה. הוטארו הגיע אליה במעוף קל. הוא ידע על התוכנית שלה לעזוב את כדור הארץ, ולא היה בעדה. אבל הוא היה יכול להבין את המצוקה שלה. הוטארו היה גחלילית שפגשה לונה כשסקרה את המקום לראשונה. תחילה הוא זעף בה על שפרצה כך לעולמו, אבל כשסיפרה לו את סיפורה-הוא הסכים לערוך לה סיור קצר.~
~הוא התיישב לה על הכתף, וגופו זהר בצבע אפור של צער. לונה ניגבה את עיניה בשרוולי חולצתה הארוכים, והתרוממה לעמידה במעוף קל.  היא הניחה את הגחלילית הקטן על ידה, וזה הרים את מבטו והסתכל בעיניה. הן הקרינו צער רב, אך הקלה מרובה עוד יותר.~
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
~לונה הביטה בשמיים שכל כך אהבה. הירח היה ממש מעליה- לא משנה לאן הלכה, ועננים לבנים חלפו עליו מדיי פעם, והשוו לו מראה מטושטש וקסום. השמיים נותרו כך. קבועים כל הזמן. לא הייתה שמש. לא היה אור יום. היה בכוכב הזה לילה תמידי- וזה מה שכל כך אהבה בו. היא הביטה סביבה. היא הייתה מוקפת בדשא שהיה בגובה ראשה- גובה מותן של בני אדם. היא המריאה לשמיים, ועופפה מעל השדות הרחבים. פרחים בכל מני גוונים וצורות ססגוניות זהרו באור הירח. הדשא גם הוא זהר, כאילו מילאו אותו עשרות אלפי גחליליות ירוקות. היא החליטה לעוף אל תוך היער האפל. היערות בעולם הזה היו המקום היחיד בו צמחים לא זהרו. אם משהו זהר בתוך היערות- היו אלו יכולות להיות שתי אפשרויות- גחלילית שהלכה לאיבוד, או פרח. פרחים היו נדירים בתוך היערות, אך הם האירו את סביבתם, והזמינו יצורים חיים לבנות את ביתם בקרבתם. אם היה פרח באופק היער, הוא נראה כמו אש מרצדת בצבעו של הפרח, כשהרוח הקרירה הניעה אותו מצד לצד, כמו מאיימת לתלוש אותו בעדינותה. לונה צעדה ברגליה היחפות- מעמיקה יותר ויותר אל תוך היער. כמות הפרחים סביבה הלכה ופחתה, וכך גם הדשא, הגחליליות המעופפות מפרח לפרח, והפרפרים בצבעיהם הזוהרים והששגוניים. הוטארו, שחזר כעת לנוח על כתפה- הצטמרר מכל רגע. גחליליות היו ידועות בפחדן מהחושך- זו הסיבה שתמיד הסתובבו בקבוצות, וביתם היה בקרבת מים, שהירח השתקף בהם.~
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
~עברו חודשים רבים, ולונה לא חזרה לכדור הארץ. בתוך היער האפל היא בנתה לה בית, ליד קבוצת פרחים נדירה מאוד,וכמו כן גם קשת וחצים. היא השתדלה מאוד לא לפגוע בסנאים או בציפורים כשתלשה את חתיכות העץ. קרה לא פעם שסנאי רגזן נאלץ לזרוק בלוט או אגוז על ראשה. ואיכשהו, הרהרה לונה, הם אף פעם לא מפספסים...~
~היא התאמנה בחץ וקשת על גזעי עצים בקרבת מקום, וביקשה מהארנבונים הקטנים, שלמרבה הפתעתה- ידעו לדבר, להראות לה אילו סוגי צמחים ראויים לאכילה, כדי שלא תיאלץ לצוד בעלי חיים. הארנבונים הסבירו לה שכל יצור חי על הכוכב הזה יודע לדבר, ובשמחה הסבירו לה על הצמחים באיזור היער. הוטארו לימד את לונה, ושיבח אותה על התקדמותה  במיומנות החץ וקשת. הוא לימד אותה להבחין בין היום והלילה, שקשה היה מאוד להבדיל בניהם, והוא סיגל את ראייתה לחושך בכך שכיסה את עיניה, וביקש ממנה להצביע לכיוון שבו הוא נמצא. הוא לימד אותה להקשיב ולראות, להרגיש- גם אם עיניה עצומות...~
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
~יום אחד, זמן לא רב לאחר מכן, שמעה לונה קולות פיצוץ מחרישי אוזניים ובלתי פוסקים. כמו הוטארו ושאר בעלי החיים סביבה- היא נבהלה עד עמקי נשמתה. אבל כיוון שהייתה היצור החי הגדול ביותר בסביבה, וכנראה על כל הכוכב, היא אזרה אומץ, העמיסה על עצמה את הקשת שלה, ואשפת עץ מלאה בחצים, ועפה ישירות למעלה- לצמרות העצים הגבוהים. זה זמן רב לא עפה, והיא כשלה לא פעם בניסיון לעוף. אבל היא הייתה נחושה בדעתה. כאשר ראתה שהמעוף חסר כל סיכוי, היא טיפסה על אחד העצים- עד לצמרתו. כשהגיעה לצמרת העץ- חבולה ופצועה (אך בגדיה נותרו שלמים ומושלמים), השקיפה אל האופק. היא לא הצליחה לראות דבר- שכן הייתה במרכז היער, וגבוה מאוד מעל פני הקרקע. היא קפצה על עלי העצים הגדולים- לכיוון ממנו הגיעה לכאן כשנה קודם לכן. יותר ויותר פרחים החלו להקיף את האדמה רחוק מתחתיה, וכך גם הדשא הזוהר- שאליו כל כך התגעגעה. כשהגיעה לקצה היער, ונחתה על האדמה( בקושי)- נשימתה נעתקה למראה עיניה.
"סול..."
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"מה לכל הרוחות קורה כאן?!" ~נזפה לונה בחברתה התשושה. היא נראתה נורא. כנפיה היו חבולות וכל גופה היה קר וחיוור. פיות רבות החלו מגיחות מהחור השחור- הכניסה לכוכב.
"מה קורה כאן?! סול?! מה הולך?!"~ניערה לונה את חברתה בפרעות. סול נראתה חסרת אונים.~

"הפיות... בני האדם גילו אותנו- אז נאלצנו להימלט. הותרנו אותם מבולבלים. אין להם הוכחה על קיומנו, אבל רבים מהם ראו אותנו. המקום היחיד שהיינו יכולות לבוא אליו הוא לכאן." ~הסבירה סול בייאוש- מתחננת שחברתה תבין אותה.~
"מה?! אבל...-"~ סול הביטה בהוטארו שהתיישב על כתפה- עיניו קרועות לרווחה, והוא הביט בכל הפיות נאספות סביבם, וממשיכות להגיח דרך החור השחור.~

"מה קורה כאן?!"~ שאל בקולו הנמוך.~

"אני....-"~ קטעה לונה את עצמה.~

"איך יכולת לעשות לי את זה?!" ~ניערה שוב את חברתה, שהחלה בהדרגה להיראות טוב יותר.~
"אני מצטערת- אבל את יודעת שהיינו חסרות סיכוי שם. ו.....-" "ו- מה?! יש עוד משהו?! מה זה?!"~ קטעה לונה את דבריה של חברתה וניערה אותה פעם נוספת. סול התנתקה מאחיזתה של לונה, ונשמה עמוק.~

"כשיצאנו... מיהרנו כל כך להגיע לכאן... אז... יכול להיות... ש....-" 
"מה?!" ~צווחה לונה~
"יכול להיות שהרחבנו את החור השחור."~ עיניה של לונה נפקחו לרווחה, והיא איבדה את קולה.~

"אני מצטערת. אני יכולה לתקן את זה, ואני יודעת גם איך, אבל..."~ השתתקה סול~
"רציתי להיפרד....."~ אמרה, ולא הייתה מסוגלת להסתכל בפניה של חברתה~
"מה...? לא.... חייבת להיות עוד דרך! אני לא אניח לך לעשות את זה! אז בני אדם ייכנסו. לא אכפת לי. את לא הולכת לשם. מובן?!"~ לונה הייתה נסערת. חברתה עשתה טעות חמורה, אבל היא לעולם לא תניח לה לתקן אותה במחיר חייה.~

"אין עוד מישהו שיעשה את זה. רק אני יודעת איך, ורק אני יכולה. כי אני סול (שמש בספרדית). רק אני מסוגלת לזה. כל אחד אחר כאן ייכשל עוד לפני שיגיע לחצי מהדרך." ~היא אמרה. דמעות עלו בגרונה של לונה, והיא פרצה בבכי כשחיבקה את חברתה. היא לא רצתה שהרגע הזה ייגמר לעולם. אבל לא הייתה ברירה. בקרוב- כל כדור הארץ יישאב לכאן, ושני העולמות יושמדו.~
"להתראות...." בכתה לונה חרישית כשסול לקחה את כנפייה ועופפה חזרה אל תוך החור השחור. כל כפר הפיות צפה בזה. גם טוליפ. כולם בכו. גם טוליפ.~
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
~עברו שניות....שהפכו לדקות....שהפכו לשעות- וכל כפר הפיות היה עדיין על הרגליים, ערניים לגמרי, מחכים שהחור השחור ייסגר. כעבור יום וחצי של צפייה, החליטו לישון על האדמה שתחתיהם. תחילה הם רק ישבו ובהו בחור שלא נסגר, אך ולאחר זמן מה שכבו ונרדמו. חוץ מלונה. לונה נשארה עירנית למרי. רגליה כבר כאבו, והיא הסכימה לשבת אבל היא לא נרדמה. אפילו הגחלילית שעל כתפה כבר התייאש. עיניה של לונה צרבו למראה הנקודה השחורה הענקית שלא נגמרת. לא מפסיקה להתקיים כפי שהייתה אמורה. עברו ימים.. על גבי ימים... בני אדם התחילו להיכנס. ילדים ונערים. אחד- אחד. תוהים מה מתרחש סביבם. הם הביטו בכל הפיות, בעולם הירח הנצחי, ובדשא והפרחים הזוהרים. הם כמעט צרחו ובכו, אך כשהביטו בלונה- הפיה היחידה שעוד נותרה ערה ובהתה בהם- הם השתתקו, כמו קיבלו ממנה מסר טלפתי. הם התיישבו לידה- אחד אחרי השני. לעיתים שאלו שאלות כגון: "איפה אנחנו?" "מה עושים?" "מתי נחזור הביתה?" "מי את?"...... לונה ענתה על כולם, אך לא הסירה את מבטה מהחור השחור. עברו עוד שניות.... עוד דקות. עוד שעות.. ולונה כבר לא יכלה לשרוד את זה. היא קמה ממקומה, והחלה מלקטת אוכל לכפר שלה, שכלל כ- 700 פיות- בנים ובנות, ולילדים ולנערים שהגיעו- כ-50 עד כה. הארנבונים סיפרו לה- שיש צמח שעלה אחד ממנו שווה לארוחה שלמה. הצמח דיי שכיח באיזור היערות, אך הוא דומה מאוד לצמח רעיל שגדל על שפת הנהרות.  היא אספה כ-1000 עלים מהצמח, דואגת  שאין חלקת מים בקרבת מקום. כשחזרה חזרה לאיזור הכניסה לכוכב, היא לא מצאה אותו. הוא נעלם. הוא נעלם, ואותו החליפה גבעה קטנה, שגדלה להר גבוה- שמעברו, כפי שסיפר לה הוטארו, היה מדבר, ובו שכנו חתולי בר- אחד היצורים היחידים הדומים ליצורים שנכחדו בכדור הארץ.~
~לונה כמעט והפילה את על העלים שלקטה. היא מיהרה לשים אותם בערימה בין קבוצת הילדים ובין שבטה, והורתה להם בפירוש לאכול רק עלה אחד. היא מיהרה למקום שבו היה פעם החור השחור. היא מיששה את אדמת הגבעה- אך לא מצאה כלום. שום פתח. שום מעבר.~
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"היא הצליחה..." ~היא לחשה~

"היא הצליחה!!!"~ צהלה לונה, ובצהילתה הקולנית התעוררו כל הפיות שעוד היו רדומות, וכל הילדים נהיו ערניים אפילו יותר ממה שהיו מקודם. כששבטה של לונה הבין מה קורה, התחילו גם הם לצהול. גם טוליפ. הילדים והנערים הסתכלו על לונה במבט שואל, והיא סיפרה להם את הסיפור. את כל הסיפור כולו. בני האדם, כלומר, הילדים והנערים, עדיין לא התרגלו לפיות ולעולם, ולעובדה שרוב הפיות גדולות מהם בכ- 50 שנים, ונמוכות מהם בכמה סנטימטרים.~
~משום מה, חשבה לונה, הגיעו לפה בני אדם עד לא יותר מגיל 14, אם היא משערת נכון. והם לא נראים מבוהלים כלל. רק מבולבלים. הוטארו, שגם התעורר מצווחותיה, הבחין במבטה של לונה~

"גם את היית ככה"~ אמר, כמו קורא את מחשבותיה. לונה הפנתה אליו מבט שואל, כאילו התנערה זה עתה מחלום בהקיץ~
"כשהגעת לכאן בפעם הראשונה. לא הבנת בדיוק מה קורה סביבך, אבל זה לא הדאיג אותך. שמת לב שכל השבט שלך היה מרוכז רק בך, בסול ובחור השחור? אף אחד מהם לא שם לב שהדשא כאן זוהר, או שחשוך כאן כבר חודש שלם." ~הוא ציין, ולונה הרהרה בזה.~

"אז מה אתה אומר בעצם?"~ היא שאלה~

"מחר הם יקומו עם כאב ראש, ובצרחות. הם לא יבינו איפה הם, ומה אתם. הם ירצו לחזור בחזרה לכדור הארץ, ויחשבו שזה סיוט. סיוט שלא נגמר. חלקם ירצו לגמור את חייהם כשיבינו שזה לא כך, ואת צריכה למנוע מהם לעשות את זה, וללמד אותם- כמו שאני לימדתי אותך... את מוכנה לזה, לונה סאן?" ~שאל הוטארו בערמומיות. לונה נשמה עמוק.~

"כן. אני מוכנה- סנסיי הוטארו."
---------------------------------------♠ סוף! ♠-------------------------------------------


אני מקווה שאהבתם, כי השקעתי בעלילה הזו המון מחשבה. 
אם צורת הכתיבה שלי מוצאת חן בעינכם, כנסו לפורום ההרשמה, ותקבלו הסבר נוסף- המשך קצר של הסיפור הזה, שבו אני אסביר איך אתם מתחילים את המסע שלכם...

אז בהצלחה! ^^
ג'יין