פרק 2חלק 2 ~~~~~~~~ סם... רצתי כל עוד רגליי יכלו לשאת אותי. היער היה דיי סבוך ונאלצתי לתזז במהירות בין העצים- משהו שגרם לחלק השני שלי לשכנע אותי עוד יותר שאני צריך להסתובב ולרוץ לעזור לשני בני האנוש. אפילו יותר ממקודם. למה? המשכתי לרוץ, כשבדרך אני מועך עלים יבשים בקול פיצוח חזק מידיי. זה לא נראה לי נכון. הרגיש לי שאני צריך לדעת לרוץ בדממה מוחלטת. נעצרתי לגמרי כששמעתי יללה. ועוד אחת. ועוד אחת- מקהלה של זאבים התחילה לילל לירח המלא- שזהר בדיוק מעל חוטמי כשהטלתי את ראשי לאחור. הבטתי בירח כמה שניות- מניח לקריאותיהם הנרגשות של הזאבים מעליי למלא את החשיכה הכמעט מוחלטת- ויללתי גם אני.
קטאי... "סם!" קראנו אחי ואני ביחד כאשר שמענו את היללה המוכרת להחריד מצטרפת בהרמוניה מושלמת לשאר הזאבים. "חכי!" הורה אחי וחסם את דרכי בזרועו. הוא המתין והאזין ליללות. "הוא לא נשמע פגוע." "או כמו זאב שחטפו אותו" השלמתי את הארו. "את חושבת ש...-" "לא!" שללתי מיד את אחי- שהמבט שבו הביט בי היה מלא דאגה. "עדיין לא מאוחר מידיי. הוא עדיין אנושי. לא יכול להיות שהוא הפך לזאב שלם כל כך מהר." אמרתי ונענעתי בראשי- מביטה באדמה תחת רגליי- יודעת שדברי אינם נכונים. עברו כבר שבועיים. יכול להיות שזהו זה. יכול להיות שסם הוא כבר זאב שלם.
סם... \תחזור! תחזור! אסור לי להיות כאן! הם צריכים להגן עליי! אני פגיע מידיי!\ קרא החצי השני שלי. רציתי כל כך להישאר ולהמשיך ללוות את השירה העצובה והכואבת של להקת הזאבים- שאחת מזקנות השבט שלהם נפלה על משכבה מפאת שנותיה הרבות... אבל הוא לא מניח לי. אפילו לא לרגע. למה ההיא... קטאי! ובן האנוש השני כל כך חשובים לו? אוליי כדאי שאחזור...? \תחזור! תחזור!\ נו טוב, מה יש לי להפסיד. אוליי הם מקימים רעש רב, אבל הם יהיו חברה מצויינת. אני לא חושב שלהקת זאבים כלשהי תקבל אותי כשאני לא מסוגל אפילו לרוץ בשקט.
הארו... "שש! תקשיב!" לחשה אחותי. שמעתי. הקול המתנגן המוכר נעלם. היללה של סם נעלמה, ורק שאריות קטנות מקולו המוכר נישאו עם הרוח הקרירה והרגועה של ההר. "אתה חושב שקרה לו משהו?" שאלה בשקט. נענעתי בראשי. אין סיכוי שקרה לו משהו כל כך מהר- וכל כך בשקט. היינו יודעים. להקת הזאבים הייתה יודעת. נכון? "אה!" צווחה קטאי וסתמה את פיה בכפות ידיה במהירות, ואני שלפתי בתגובה את הסכין שלי. "איפה?" שאלתי, והיא רק הצביעה לאפלה- הצביעה לכיוון זוג עיניים כחולות יוקדות שזהרו בחשיכה- נעות מעלה- מטה, הולכות וגדלות- מתקרבות יש לכיווננו. אי אפשר היה לטעות בהן. החזרתי את הסכין לנדני והנחתי לעצמי לחייך. "סם."
