פרק 4חלק 4 ~~~~~~~~ שעתיים של טיפוס חלפו כאילו עברו ארבע. שני הקילומטרים הראשונים היו הכי קשים. העלייה הייתה מתונה לגמרי והיינו צריכים להשתמש בהרבה מהאנרגיה שלנו בשביל הטיפוס הזה. אפילו שידענו פארקור וקפצנו מעל גגות רק כדי להראות מי הכי אמיץ- הספורט הזה היה קליל לעומת שני הקילומטרים הראשונים של הטיפוס. התחלת הקילומטר השלישי הייתה נורמאלית יותר- היו יותר מקומות אחיזה, והגוף לא היה מאונך לגמרי כל הזמן כך שהיה אפשר להשעין את שיווי המשקל עלל ההר ולא רק על הרגליים. באמצע הקילומטר השלישי עצרנו למנוחה על מדרגה בהר. היא הייתה יציבה מספיק גם אם היינו קופצים עליה. החלטנו להקים מחנה ולהמשיך כשנתעורר. אחי חיפש אוכל ואני הלכתי לחפש עצים. הנחנו את התיקים שהופיעו עלינו משום מקום כשהגענו לעולם הזה על המדרגה, צמוד להר, ויצאנו לדרכנו. ללא מילים. לא ידעתי אם אני רוצה להיות איתו או רחוק ממנו. רציתי לדעת שהוא בקרבת מקום אם יקרה לי משהו. לא. רציתי לדעת שהוא בקרבת מקום, אבל לא רציתי שידבר. לא. רציתי שידבר, כי השקט יוציא אותי מדעתי. הדשא זהר על ההר, ופרפרים זוהרים בסגול, כחול וירוק עופפו בין גבעוליו השבריריים. אני הלכתי מצידה הימני של המדרגה והארו מצידה השמאלי. החלטנו שאנחנו מקיפים את ההר עד שנגיע אחד לשני ונמסור מידע. התחלתי ללכת. על האדמה היו פרחים, אבנים ודשא. לא יותר מזה. האוויר היה חמים כמו של לילה קייצי. הוצאתי את אמבריון שיארח לי חברה. החישוקים הצהובים סביב רגליו, זנבו ומצחו זהרו באור חזק. אני לא חושבת שהם זהרו ככה מקודם. "מה קרה?" לחשתי לו. {סכנה קרובה.} לחש. הסתכלתי סביבי. היו כמה סלעים שהו בניהם רווחים מספיקים שייכנס לשם זאב או תן. והיו כמה כאלה. "אריה הרים?" שאלתי בלחישה. אמבריון נענע את ראשו לשלילה. "בוא נזוז." אמרתי. הוא לא התנגד והוביל. הלכנו במשך חצי שעה, בערך, וככל שהתקדמנו יותר הבוהק עליו נחלש. המשכנו ללכת והגענו למקום שיש בו עצים. מעין יער קטן. 'העולם הזה בן כמה אלפי שנים, לא? איך היער הזה כל כך ... קטן?' חשבתי, ונכנסנו לתוך היער הקטן. העצים שלו היו יותר מידיי... כדור- ארציים. נורמאליים. נמוכים ועם הרבה ענפים עבים. ופירות. לקחתי תנופה וטיפסתי על אחד העצים. בכדור הארץ רידה תמיד היה זה שטיפס על עצים. כי הוא היה פשוט טוב בזה. במעט קושי ייצבתי את עצמי על הענף העבה. הסתכלתי למטה. טעות. טעות נוראית. סחרחורת תקפה אותי ומעדתי מעט. עצמתי את עיניי וייצבתי את עצמי. "פחד גבהים ארור." מלמלתי בעצבנות והמעכתי ללכת עם עיניים חצי פקוחות עד שהגעתי לגזה העץ. משם היה הרבה יותר קל. תפסתי וקיפצתי על ענפים בסריסות. הגעתי לצמרת בתוך פחות מחצי דקה. נשמתי עמוק. 'ריח הדרים.' ריח הדרים עשיר מילא את אויר הלילה החמים. זיהיתי קלמנטינות. צמצמתי את עיניי וסרקתי את היער, מחפשת אחר הפירות הכתומים והעגולים. מצאתי אותם במרחק חמישה עצים ממני. קפצתי בין ענפי העצים והגעתי ליעדי. אמבריון נשאר במקום שבו השארתי אותו. או שהוא ממש שקט. או שאני ממש רועשת. רציתי להסתמך על התשובה הראשונה, אבל ידעתי שהשלישית יותר מידיי הגיונית. נאנחתי והתחלתי לקטוף את הקלמנטינות. 'בבקשה אל תהיו רעילות. בבקשה אל תהיו רעילות..' חשבתי בזמן שקטפתי כעשרים, וזרקתי אותן לאדמה. שמעתי שהן פגעו בה, אבל הפגיעה נשמעה רכה מידיי. כאילו זה פגע בגוף של מישהו. הצצתי למטה. לא ראיתי כלום. שמעתי רחש עלים מאחוריי. הסתובבתי. כלום. ירדתי במהירות מהעץ ו....
