פרק 4חלק 5 ~~~~~~~~ משהו חסם את פי. זה היה חם. יד. הרגשתי גם בד מוצמד אליה. כפפה? לא. מטפחת. ריח מתוק להפליא. התעלפתי. . . . . . . "מי אתה. מה הולך כאן??" קולי נשבר, אבל מבטי נותר נוזף. הייתי כבולה לשלשלאות. חושך היה מסביבי חוץ מהנר אותו החזיק איש גבוה, שאת פניו לא ראיתי מבעד למסכה הירוקה, שעוטרה בפסי זהב מפותלים. רק אפו ופיו נראו מתחתיה בבירור. "לא מישהו שאמור לעניין אותך. בינתיים." קולו היה נמוך, אבל לא מספיק. "אתה רק נער! למה אתה כובל אותי כאן??" שאלתי כמעט בהיסטריה. כמעט. "את נערה חכמה. כל מה שאני אומר לך זה שאני לצידך והם לא." "אני תמיד צופה בכם... תמיד." הקול נעלם, והנער יחד איתו. 'מה הולך כאן?!' החדר החשוך התחיל להישאב למערבולת. השרשראות נותקו. התעלפתי. או ש.... התעוררתי...? . . . . . . 'מה בשם האלים הגדולים זה אמור היה להביע?!'מצאתי את עצמי שכובה תחת העץ שעליו טיפסתי לפני שהאיש המוזר הזה... והכל קרה. הארו כרע ברך וראשו נרכן מעליי. התרוממתי לישיבה. "לאט- לאט..." לחש בדאגה. "מ-מה קרה?" שאלתי ושיפשפתי את מצחי. סחרחורת קצרה ונוראית תקפה אותי לכמה שניות. "לא יודע" משך הארו בכתפיו. הפירות שהפלתי מקודם היו פזורים מסביבינו. "אכלת מהם?" שאלתי והצבעתי על אחד מהם. "לא" אמר. לקחתי אחד ובחנתי אותו כמו שבחנתי את הפירות שהארו קטף. נאנחתי בהקלה. "הם לא רעילים" אמרתי והושטתי אחד להארו. הוא לא לקח אותו. "מצטער... את היית מעולפת דיי הרבה זמן ו...-" 'ואתה לא בוטח בי שאני בהכרה מלאה.' השלמתי במוחי, והנהנתי בהבנה. אחי אסף את הפירות והכניס אותם לתיק שלי. "איפה אמבריון?" שאלתי וזרקתי את חצי הפרי שהיה בידי. אחי צודק. לא כדאי שניקח סיכון עד שאהיה בטוחה שאני בסדר. "בפוקדור" אמר והוציא את הפוקדור מהתיק שלו. הוא הגיש לי אותו. "איפה הוא היה?" שאלתי והנחתי את הפוקדור על חגורתי. "הוא זה שקרא לי לעזרה" אמר אחי והטיל את התיק שלי על גבו. רציתי למחות ולקחת ממנו את התיק, אבל עשיתי צעד אחד ושיווי המשקל שלי אבד. אחי תפס אותי לפני שנחתתי על האדמה. "זהירות" אמר, ולופף את ידי סביב צווארו וכך הלכנו עד שחזרנו למחנה שהקמנו. היו שם כבר עצים מונחים בערימה. הוא הושיב אותי במרחק בטוח מערימת העצים, וחיפש אבני צור מסביב. "אמבריון, אתה יכול להבעיר לנו את העצים?" שאלתי כשהוצאתי אותו. מסתבר שכדורי צל משמשים גם לשריפה, כי זה בדיוק מה שהוא עשה. ישבנו שלושתינו מסביב למדורה וגווענו ברעב. כמעט לקחתי את אחד מהפירות, אבל אחי מנע ממני. נרדמנו אחרי זמן לא רב, אחרי שתיקה ארוכה, שבה הרהרתי במה שקרה היום, ואפילו הטלתי ספק אם זה קרה באמת, או שזו הייתה סתם הזיה כתוצאה מההתעלפות... 'כן'. החלטתי. 'זו הייתה הזיה. הייתי רעבה וצמאה, והתעלפתי.' שכנעתי את עצמי. רק אחר כך הצלחתי להירדם.. לשינה הארוכה ביותר בחיי...
