איך למדתי לקרוא...*פרק ביניים* ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ הלכנו ברחובות העיר הישנה. אני, ילדה בת שמונה- חזקה להפליא, הלכתי לצד אחיי שרק קול נעליהם הנוקשות על המדרכה נשמע. הארו החזיק לי ביד. הוא פחד ממשהו. רידה ודני הקטן צעדו בראש. כתפיו של רידה עלו וירדו במעט רעד. הוא היה בן אחת- עשרה, ודני בן שש. רידה נשם עמוק והמשיך לצעוד- לופת בידו של דני ודואג שצעדיו המרושלים לא יפילו אותו. "רידה לאן הולכים?" שאל דני בתמימות. רידה נשם שוב עמוק, ונשף את תשובתו- "לספרייה". "מה זה סרפיה?" שאל דני. "ספרייה" תיקן אותו רידה. "מקום שמלא בספרים." המשיך. "מה זה ספרים?" שאל דני. "אתה יודע מה זה ספרים" ענה לו רידה. "אתה לא זוכר שדודה מג'ו הייתה מספרת לך סיפורים מתוך דברים מוזרים שנפתחו לשניים והיו בהם תמונות, ואפשר היה להעביר קצת מהם בכל פעם?" ניסה רידה לתאר ספר נואשות. "כן! אני זוכר!" צהל דני. "אז זה ספרים" השיב רידה בחצי חיוך מלא כאב וחזר להליכתו השקטה. בניין הספרייה היה גדול יותר מכל בניין שאי פעם ראיתי. אפילו יותר מהבית של דודה מג'ו. נכנסנו מבעד לדלתות הכפולות, וניגבנו את רגלינו בשטיח גס. אישה גבוהה ורזה ניגשה אלינו. "שלום, איך אוכל לעזור?" שאלה. "אימי ביקשה ממני להביא לפה את אחיי כדי שילמדו לקרוא. אממ.. יש לכם ספרים לילדים?" שאל רידה. "אהה!" אמרה האישה בזיק של הבנה. "אתם המשפחה שבדיוק עברה לפה!" אמרה. "כ-כן! בדיוק! ואני רוצה להכין את אחי הקטן דני לבית הספר" זרם רידה. "בואו! היכנסו בבקשה!" אמרה האישה בנדיבות, והובילה אותנו לפינה גדולה יותר מכל חדר שאי פעם שהייתי בו. המקום היה מלא במשחקים, ספות צבעוניות וספרים. "ת-תודה רבה!" אמר אחי. "בבקשה! תבלו!" אמרה האישה, ופנתה לדרכה. "בסדר, בואו." אמר רידה, והצביע על שולחן נמוך. הארו, דני ואני התיישבנו על השטיחה הענקי שעליו היה מונח השולחן הנמוך. לא היו כיסאות אז ישבנו על כריות שהיו מסביבו. היה נוח. רידה שלף כמה ספרים עם כתב גדול, ניקוד וציורים יפים- ובא לשבת איתנו. הוא בקושי נכנס לשולחן וכולנו צחקנו כשנאבק להשחיל את רגליו השריריות ברווח הצר שבין השולחן לרצפה. לבסוף הוא החליט לשבת על הברכיים, ופתח את הספר הראשון. "כיפה אדומה" פתח אחי. הוא התחיל לקרוא לנו את העלילה כשהוא מצביע על כל הברה שהוא קורא, ומראה לנו את הציורים. הוא קרא בנימה של מתח כשהיה צריך, ובנימה שלווה ורגועה במקומות המתאימים. כשסיים, הוא שאל אותנו מה הבנו- ומי שענה נכון הוא ביקש ממנו לקרוא קטע קצר מספר אחר. אם הוא הצליח בצורה שסיפקה את אחי- הוא הביא לו ממתק מהכסף המועט שחסך. כמובן שלהארו ולי היה ייתרון בגלל שהיינו קצת בבית הספר, ולמדנו קצת לקרוא ולכתוב, אבל זה לא היה מספיק כדי שנדע לקרוא שלטים ושמות של חנויות. ככה הוא לימד אותנו והשקיע בעלילות של סיפורי העם הידועים. כעבור כמה חודשים כולנו ידענו לקרוא באופן שוטף וקליל. בימים האלה, אחי הרשה לנו לבחור באיזה ספר שנרצה בתנאי שנדע לקרוא את שם הספר, וישבנו כולנו לקרוא. דני, הארו ואני קראנו ספרים של כחמישה עשר עמודים עם ניקוד וציורים צבעוניים, ורידה קרא ספרים עבים בלי ניקוד וציורים, וכתב קטן ממש. כולנו רצינו לדעת לקרוא ספרים שהוא קורא, ולכן ישבנו בשקט ונאבקנו לקרוא. מידיי פעם שאלנו אותו 'מה המילה הזו אומרת?', או, 'איך קוראים את זה?', אבל כשחלפו הימים קראנו יותר ויותר ביסודיות. ואז רידה העביר אותנו לרמה הבאה- ספרים דומים, עם ציורים וכתב גדול, אבל בלי ניקוד. וכך הלאה, וכך הלאה. כשהארו ואני היינו בני עשר, ודני בן שמונה- ידענו כולנו לקרוא בריא ושוטף. כמו רידה. משם והלאה נכנסתי לכל ספריה שחלפנו על פניה, וקראתי על שייקספיר, ואן-גוך, גלילאו, וספרי פיזיקה ומדע- בעוד ששאר האחים שלי התעסקו בפנטזיה והרפתקאות בטענה שהם רוצים קצת לצאת מחיי השגרה הקשים. כל ספרייה קיבלה אותנו בברכה בתנאי שהריח שלנו לא היה מזוויע. דאגנו לזה בכך שנכנסנו לבית מלון קרוב, ודרשנו לקבל סבונים בטענה שנהרוג את כולם מסירחון אם לא נקבל אותם. וזה תמיד הצליח. תמיד. השתמשנו בסבון אחד כל יומיים. הם היו ממש קטנים, אבל הספיקו לנו לכל זמן שהיינו צריכים אותם. הרחנו ממש כמו ילדים ממושמעים שהולכים למקלחת לפני שיוצאים למקומות ציבוריים. הספרים הכי מעניינים שקראתי עליהם היוספרי המדע. ההיסטוריה שיעממה אותי עם כל התאריכים והעובדות היבשות, אבל המדע... אוי, המדע! כוח המשיכה, תורת החשמל, מולקולות, אטומים, חלקיקים, איך בנוי גוף האדם ומה ההבדל בין תא צמח לתא אנימלי! פשוט התלהבתי מכל זה. וזו הסיבה שידעתי על התוכנית של סם. כשאחי לא.
